כתובות פרק 2 שיעור 26
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מפיהם ולא מפי כתבם והמצב הביניים בעדות
- תוספות הארוך בדף כ עמוד א והבחנה בין שטר לזיכרון דברים
- עד אחד בשטר, צירופים, וגבולות דין שטר
- תוקף שטר: מדעת המתחייב ותיקון שטרות
- המשנה בדף כ עמוד ב וקיום שטרות
- בעל דבר, הזמה, והגדרת נוגע בדבר בעדות קיום
- הגמרא: על כתב ידם או על מנה שבשטר
- מת אחד מן העדים ודין נכי ריבעא דממונא
- פתרון אביי: חתימה על חרס וסכנת שימוש במגילה
- דרשה לפרשת וישלח: פכים קטנים, קדושת החומר והמאבק עם שרו של עשו
- עשרה דברים שמפסידים את הביטחון ופרשנותם
- פרסומות ושידורי רדיו משובצים
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג שיעור בסוגיית פסול ״מפיהם ולא מפי כתבם״ והקשר בין עדות בכתב לבין עדות בעל פה הנסמכת על כתב, דרך מחלוקת רב הונא ורבי יוחנן ומחלוקת רבי וחכמים בקיום שטרות. הוא מעבד את תוספות הארוך בדף כ עמוד א, מסביר מתי הכתב רק מעורר זיכרון ומתי זו עדות פסולה, ומבחין בין ״שטר״ בעל תוקף לבין ״זיכרון דברים״ או כתיבה שלא מדעת המתחייב. לאחר מכן הוא עובר למשנה בדף כ עמוד ב ולגמרא המנתחת את מחלוקת רבי וחכמים כעומדת על השאלה אם העדים מעידים על כתב ידם או על מנה שבשטר, ומפתח את ההשלכות למקרה שמת עד אחד ולדין ״נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא״, כולל פתרון אביי בחתימה על חרס וההלכה כחכמים. בהמשך מצורפת דרשה לפרשת וישלח על פכים קטנים והמאבק עם שרו של עשו כמאבק על גילוי קדושה בפרטים החומריים, ולאחריה קטע רעיוני המונה ״עשרה דברים הם מפסידים את הביטחון״ ומפרש כי ידיעת ה׳ וההשגחה הפרטית מחזקות ביטחון ואילו ייחוס הכוח לסיבות ולמקרה מחליש אותו, ובסוף נכנסים שיבוצי פרסומות ושידורי רדיו על מוצרים, בנקים, נדל״ן וספורט סביב עצירת ה-NBA עקב קורונה.
מפיהם ולא מפי כתבם והמצב הביניים בעדות
הטקסט קובע שיש שני דינים: עדות בכתב ממש, ועדות בעל פה הנעזרת במשהו שבכתב שמסייע לזיכרון. הוא מציב את מחלוקת רב הונא ורבי יוחנן על עד שמעיד מפי כתב שכתב לעצמו במצב ביניים שבו העד זוכר חלק ללא הכתב והכתב משלים את הזיכרון, כי אם זוכר לגמרי או אינו זוכר כלל אין מקום למחלוקת. הוא מנסח שכשאינו זוכר גם לאחר הכתב זו עדות ״מפי כתבם״ הפסולה לכל הדעות, וכשנזכר ומעיד בעל פה יש לדון אם הכתב נחשב גורם פוסל.
תוספות הארוך בדף כ עמוד א והבחנה בין שטר לזיכרון דברים
הטקסט מביא את תוספות שמפרש את רבי יוחנן כמתיר כשזוכר על ידי השטר ואוסר כשאינו זוכר כלל משום ״מפיהם ולא מפי כתבם״, ומסביר שתוספות מביא דווקא את יבמות כי שם מדובר בכתב שמזכיר לעד את העדות בעל פה. הוא מציג את קושיית תוספות מדוע לא גוזרים גם כאן שמא ישכח לגמרי ויבוא להעיד מן הכתב, ואת התירוץ שהחשש ביבמות נובע משטר שנמסר על ידי בית דין בעוד שכאן העד כותב לעצמו. הוא מביא ראיות מגט פשוט ומבבא קמא על יצירת שטר מחדש כשהשטר נמחק או נשרף, ומסביר בשם תוספות שהבעיה היא כשיעידו על המקרה מכוח הכתוב ולא על השטר עצמו, בעוד שעדות על שטר נחשבת כעדות שנחקרה בבית דין כי ״עדים החתומים על שטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין״.
עד אחד בשטר, צירופים, וגבולות דין שטר
הטקסט מעלה את הצעת תוספות שאם אפשר להביא את הכתב לבית דין ייפתר פסול ״מפי כתבם״, ודוחה זאת משום ש״עד אחד בשטר לא חשיב שטר״ אלא כשיש שני עדים. הוא מביא את סוגיית ״עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפים״ ומציג מהלך תוספות המסביר את הסוגיה דרך עדי מסירה או דרך פירוש הירושלמי על שטר ששני עדים חתומים בו אך קוימה חתימת אחד בלבד. הוא מסיים שכאשר העד זוכר את העדות הוא יכול לשלוח כתב ידו לבית דין בלי פסול ״מפי כתבם״, אך עד אחד שאינו במסגרת שטר שלם אינו מקבל את מעמד השטר.
תוקף שטר: מדעת המתחייב ותיקון שטרות
הטקסט מציג בתוספות שתי דרכים מדוע הכתב שבידי העד אינו יכול להיחשב שטר ולהינצל מפסול ״מפי כתבם״: או משום ששטר ״לא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם״ ובעיקר מדעת הלווה המתחייב, או משום שאינו כתוב ״כתיקון שטרות״ אלא ״זיכרון דברים בעלמא״. הוא מדגיש ששטר הוא כלי ראיה הניתן נגד הכותב ולכן תוקפו נובע מהסכמת המתחייב, בעוד שפתק שהעד כותב לעצמו הוא ״צעטעלע״ שאינו שטר גם אם חתומים עליו עדים. הוא קושר זאת לשאלה המתעוררת בהמשך לגבי מחלוקת רבי וחכמים כאשר מדובר בשטר תקף שדורש קיום.
המשנה בדף כ עמוד ב וקיום שטרות
הטקסט מבאר שבמשנה כאשר כל עד אומר ״כתב ידי וזה כתב ידו של חברי״ השטר מתקיים כי יש שני מקיימים לכל חתימה, וזה מוסכם. הוא מציג את מחלוקת רבי וחכמים בסיפא כשהעדים אומרים רק ״זה כתב ידי״, שלדעת רבי צריך לצרף אחר כי על כל חתימה נדרשים שני עדים, ולדעת חכמים ״נאמן אדם לומר זה כתב ידי״ ואין צורך בצירוף. הוא טוען שהקולא שחכמים מחדשים אינה קולא כללית בקיום שטרות בעד אחד, ומביא את הרמב״ם שמחייב שני עדים על כל כתב יד אלא אם החותם עצמו מעיד על חתימתו לפי דין המשנה.
בעל דבר, הזמה, והגדרת נוגע בדבר בעדות קיום
הטקסט מסביר שהחותם המעיד על חתימתו אינו נפסל כבעל דבר כי תוצאת הדין אינה משליכה עליו אלא על עצם החוב או המעשה שבשטר. הוא מביא דוגמה מדיני הזמה ומפרש שההבדל הוא שבהזמה העדים נהפכים לנשואי הדין בשל ״כאשר זמם״ ולכן עדותם על עצמם נפסלת, בעוד שבעדות רגילה פרטי הימצאותם במקום אינם עושים אותם בעלי דבר. הוא מביא את הרמב״ם על בן המעיד על כתב יד אביו ומדגיש שמדובר בעדות על הכתב כראיה ולא על גוף האדם, ולכן אין כאן פסול קרובים במובן של עדות על המעשה עצמו.
הגמרא: על כתב ידם או על מנה שבשטר
הטקסט מצטט את הגמרא שקובעת ש״לדברי רבי על כתב ידם הם מעידים, לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים״ ומסביר שזו הדרך להבין כיצד חכמים מתירים בלי צירוף אף שהקיום בדרך כלל דורש שני עדים לכל חתימה. הוא מפרש את שאלת ״פשיטא״ כמתייחסת ללשון ״כשתמצא לומר״ ולא לעצם הסברת המחלוקת, ומסביר שהגמרא חידשה שהיה מקום לומר שלרבי יש ספק אם הם מעידים על כתב ידם או על מנה שבשטר ולכן היה מחמיר מספק.
מת אחד מן העדים ודין נכי ריבעא דממונא
הטקסט מציג את נפקא מינה בגמרא למקרה שמת עד אחד, ומפרש שרבי ודאי סובר שהם מעידים על כתב ידם ולכן די בעד אחד מן השוק להצטרף לעד החי על שתי החתימות, בעוד שלחכמים הדבר יוצר מצב ש״קא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא״ ולכן צריך שניים מן השוק להעיד על חתימת המת. הוא מביא את רש״י שמגדיר את הבעיה כצורך ש״חצי דבר על פיו של זה וחצי דבר על פיו של זה״ ולא מצב שרוב כוח ההוצאה נשען על עד אחד. הוא קובע שהגמרא מסיימת ״הלכה כדברי חכמים״ ומסבירה שנצרך חידוש כי יש הוה אמינא ״הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו״.
פתרון אביי: חתימה על חרס וסכנת שימוש במגילה
הטקסט מביא את אביי שמייעץ לעד החי לכתוב את חתימתו ״אחספא״ ולהניח בבית דין כדי שבית הדין יחזיקו ויכירו את חתימתו, וכך העד לא יצטרך להעיד על כתב ידו ויוכל להצטרף עם עד מן השוק לקיים את חתימת המת. הוא מסביר שדווקא חרס ולא מגילה משום החשש שמישהו ימצא ויכתוב מעליו התחייבות וינצל חתימה שכבר הוכרה. הוא מצרף את המשנה ״הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין״ כהקשר לחשש תוקף כתב יד.
דרשה לפרשת וישלח: פכים קטנים, קדושת החומר והמאבק עם שרו של עשו
הקטע דורש את הפסוק ״ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר״ ומביא את חולין צא שיעקב חזר בשביל פכים קטנים. הוא מצטט את רבי אלעזר ש״מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם״ ומפרש שהטעם הוא ״לפי שאין פושטים ידיהם בגזל״ ושכל דבר מגיע בהשגחה פרטית לעבודת השם. הוא טוען שבכל חפץ יש ״ניצוץ קדוש״ שהאדם צריך לגאול ולרומם, ומביא דוגמה מרבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו במערה ששמרו על הבגדים כדי שלא יבלו כי הם לבוש לעמידה לפני ״מלך מלכי המלכים״. הוא קובע שהמאבק עם שרו של עשו היה על נקודת חיבור קודש וחול, שהמלאך ביקש להפריד ויעקב נאבק עד עלות השחר כדי שיתגלה שגם בפכים הקטנים נמצא הקדוש ברוך הוא.
עשרה דברים שמפסידים את הביטחון ופרשנותם
הטקסט מונה: ״סכלותו באלוהים יתעלה״, ״סכלותו במצוות האלוהים״, מחשבה ש״סיבותיו הם המועילים לו״, מחשבה שהדברים קורים ״במקרה״, והממשיכים ברשימה הכוללים מחשבה שהאלוהים יתעלה אינו משגיח, אינו יכול להושיע, אינו רוצה להושיע, ביטחון בזולת האלוהים מהממון והחכמה והתחבולה והכוח והגבורה והשררה והעוזרים, ביטחון על מעשיו הטובים, ומחשבה שהאלוהים יתעלה אינו מרחם עליו, ומסכם ש״ואלו העשרה דברים הם מפסידים את הביטחון״. הוא מפרש שהכרת הקדוש ברוך הוא וההשגחה הפרטית מגדילות את הביטחון, ושאי-ידיעת רצון ה׳ מרוקנת את עניין הביטחון מתכליתו כי הביטחון נועד לפנות את האדם לעבודת ה׳. הוא קובע שאדם השוכח שהקדוש ברוך הוא ״הזן ומפרנס לכל״ ומייחס את התועלת לסיבות מאבד את הביטחון, ושאמונת מקרה מונעת משען מפני שמחר עלול לקרות ״משהו אחר במקרה״.
פרסומות ושידורי רדיו משובצים
הטקסט משלב קטעי פרסומת ושידורי רדיו על קפסולות למדיח, מבצעי רכב ונדל״ן, דלתות כניסה, תנורים, שירותי בנק, טקס פרס ספיר, וכן דיווח ספורטיבי על עצירת ה-NBA בעקבות הדבקת שחקן וחשש מהתפשטות בקבוצות נוספות. הוא מתאר את התגובה האמריקאית כמעבר חד משאננות ל״אול אין״ ואת השבתת הליגה לפחות לשבועיים עם צפי ליותר.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז אנחנו מתחילים. דיברנו בפעם הקודמת על פסול של מפיהם ולא מפי כתבם. מפיהם ולא מפי כתבם, וראינו שם, אני כבר מדלג על המקורות ביבמות ובגיטין ועל היחס ביניהם, ראינו שני דינים: דין אחד זה עדות בכתב, דין שני זה עדות שנעזרת במשהו שבכתב. היא נאמרת בעל פה אבל היא נעזרת במשהו שבכתב. דיברתי על האפשרויות לקשור שני הדינים האלה אחד לשני. בסוגיה בדף כ עמוד א רואים מחלוקת רב הונא ורבי יוחנן, מחלוקת אמוראים בשאלה, טוב, נראה מה השאלה. השאלה של עדות כאשר אני מעיד מפי כתב שכתבתי לעצמי. הדיון היה על איזה סיטואציה בדיוק מדובר, השאלה אם אני זוכר את הסיטואציה בלי להסתכל בכתב, או שאני זוכר אותה אחרי שאני מסתכל בכתב, או שאני בכלל לא זוכר אותה. בסופו של דבר היה נראה שהמחלוקת חייבת להיות משהו שהוא ביניים. כי אם אני זוכר את הסיטואציה אחרי שאני מסתכל על הכתב, אז נראה שלכל הדעות אני יכול להעיד על הסיטואציה. אם אני זוכר את הסיטואציה בלי שאני מסתכל על הכתב, אז לכל הדעות אני יכול להעיד על הסיטואציה, מה יש להתווכח. אם אני לא זוכר אפילו אחרי שאני מסתכל בשטר, אז ברור שצריך להוסיף אליי עוד עד, איך רבנן יכולים לחלוק על רבי או איך, סליחה, איך רבי יוחנן ורב הונא יכולים לחלוק. לכן מדובר פה באיזשהו מצב ביניים. מצב הביניים הזה איך אפשר להגדיר אותו? אז הזכרתי שרש"י אומר שאני זוכר בלי ההסתכלות בשטר משהו, וההסתכלות בשטר משלימה לי את הזיכרון ואז יש ויכוח. זאת אומרת השאלה אם במצב כזה זה נקרא מפי כתבם או לא נקרא מפי כתבם. אבל מכאן יוצא שאם אני נזכר מפי הכתב ונזכר בהכול, אז לפי רבי יוחנן זה בסדר, לפי רב הונא זה בסדר אם זכרתי קצת גם בלי הכתב. נכון? אבל אם אני לא זוכר גם אחרי שראיתי את הכתב, אז ברור שזה עדות מפי כתבם לכל הדעות. בסדר? זה הנקודה. וכמובן אם אני זוכר בלי הכתב אז זאת ודאי עדות טובה, רק שזה כנראה תהיה עדות בעל פה, על זה נדבר בסוגיה שלנו. זה מה שראינו. עכשיו יש תוספות הארוך, אם לא הספקתם לראות בואו נראה אותו בקצרה. יש תראו אצלכם את אני אתן לכם את הדפים שחילקתי גם הפעם הקודמת אבל פה זה גם מפוסק התוספות. זה פחות או יותר אותו דף אבל קצת שונה. פיסקתי קצת את התוספות אז נוכל לעבור עליו יותר מהר ולראות צ'יק צ'ק מה הוא אומר. וחילקתי לפסקאות, לא מבחינת סימני פיסוק פסיק ונקודה.
[Speaker A] מה שהתלהבתי זה שזה עם העדות בכתב שמוסרים לבית דין עדות בכתב.
[הרב מיכאל אברהם] כן, מה שהתוספות מדבר על הסוגיה בדף כ עמוד א. רבי יוחנן אומר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו. פירוש אבל על ידי השטר זוכרה. אבל אם אין זוכרה כלל לא, דמפיהם ולא מפי כתבם, כדאמרינן פרק ד' אחים ביבמות גבי מפני מה לא תיקנו זמן בקידושין, מביא את הסוגיה ביבמות. למה דווקא את הסוגיה ביבמות? בגלל שבסוף, כי שם באמת הדין של הכתב שמזכיר לי את העדות ואני מעיד אותה בעל פה. הסוגיה בגיטין מדברת על עדות בכתב, זה לא קשור לפה, לכן הוא מביא דווקא את הסוגיה ביבמות. ואם תאמר, פסקה שנייה, הכא נמי אמאי לא אסרינן לכתוב עדות על השטר שמא ישכח לגמרי ואתו מסהדי מכתבא כדחיישינן התם. זוכרות בסוגיה ביבמות כתוב שאנחנו לא כותבים את הזמן שמא הם יחשבו שמותר להם להעיד מפי הכתב, אז נכון שבאופן עקרוני זה בסדר, אין פה מפי כתבם, אבל יש חשש מדרבנן שמא בכל זאת יבואו להעיד, ולכן יבואו להעיד למרות שהם לא זוכרים, ולכן פסלו את זה מדרבנן. השאלה של תוספות אז למה באופן כללי לא פוסלים עדות כזאת מדרבנן גם אם אני נזכר מפי הכתב. שמא ישכח לגמרי ואתו מסהדי מכתבא, זאת אומרת יכול להיות שאני בכלל לא אזכר גם על ידי הכתב, אבל כיוון שכתוב אני מאמין לכתב אז אני אבוא להעיד על פי הכתב. אז מדרבנן שיפסלו את זה. אז אומר התוספות ויש לומר דוודאי התם חשו חכמים לפי שבית דין מוסרים לו השטר ויסבור שלכך מסרוהו לו שיעיד אפילו לא יזכור, אבל הכא שמעצמו כותב עדותו על השטר לא חשו חכמים לכך. זה תירוץ מקומי, לא חשוב לענייננו. הכוונה שמה בית הדין מוסר לך את השטר אז אתה חושב שאולי זאת הרשאה להעיד. פה אתה מעצמך כותב לעצמך עדות בכתב ואתה אמור לדעת שעדות לא מעידים מתוך הכתב. וזה לא חשוב לענייננו. ואם תאמר ואמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי? למה באמת אנשים… עדים לא יכולים להסתכל על הכתב ולהעיד מתוך הכתב. מתי? כשגם הכתב לא מזכיר להם את הסיטואציה, נכון? זה מה שהוא אמר בתחילת התוספות, שאז זה נקרא מפי כתבם. אז הוא אומר מה הבעיה בזה? למה לא? ותנן בגט פשוט, מי שנמחק שטר חובו, מעמיד עליו עדים, ובא לבית דין ועושים לו קיומו. ומפרש בגמרא מהו קיומו. זאת אומרת הגמרא, מי שנמחק לו השטר, קח את העדים האלה, שיכתבו מחדש שטר, בסדר? ואז אנחנו נוכל להשתמש בזה כאילו שיש שטר. מה הבעיה? אז מה אם נמחק השטר? נייצר לו שטר חדש. אז רואים שעדים מקיימים את השטר ההוא, ועכשיו אין את השטר ההוא, ההוא נמחק. אנחנו כותבים על פי העדים האלה שטר חדש. אז רואים עדים שהעדים המקיימים הרי לא יודעים את העדות עצמה, נכון? הם לא העדים שחתומים על השטר. הם קיימו את העדים, זוכרים שהיו עדים על השטר. אז אנחנו רואים שאפשר לעשות שטר על פי העדים האלה. אז מה הבעיה? הרי זה עדים שמעידים על משהו שהיה בשטר. זה ראיה ראשונה. ועוד ראיה מבבא קמא צ"ח דאמרינן השורף שטרותיו של חברו פטור מדיני אדם. ואז הגמרא דנה מה אכפת לך ששרפת את השטרות? בוא נביא את העדים, נייצר שטר חדש. ואז הוא לא הפסיד כלום. עוד פעם רואים שאפשר לייצר שטר על סמך עדות על כך שהיה כבר שטר. לא חשוב לנו הפרטים. ויש לומר דעלמא לא חשבינן להו מפי פיהם ולא מפי כתבם. ויש לומר דבפרק ד' אחים חיישינן דלמא אתו ומסהדי בסתם כאילו זוכרים העדות. אבל ודאי אם היו מעידים שכך ראו בחתימתם, הא לא חשיב מפי פיהם ולא מפי כתבם, דעדים החתומים על שטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין. והוי כאילו מעידים ראינו עדות שנחקרה בבית דין. מה זאת אומרת? החשש של מפי כתבם, זה הבעיה
[Speaker A] היא
[הרב מיכאל אברהם] שהם יבואו ויעידו על המקרה.
[Speaker A] זאת אומרת,
[הרב מיכאל אברהם] הם זוכרים על השטר,
[Speaker A] אבל הם
[הרב מיכאל אברהם] לא יגידו ראינו חתימה על השטר, אלא הם יעידו על המקרה, כי הם יסמכו על זה שזה כתוב בשטר.
[Speaker D] זה לא בסדר. אתה לא יכול להעיד על המקרה, אתה יכול להעיד על השטר. אבל אם אתה בא לבית דין ואתה מעיד על השטר עצמו, אין בעיה, כי השטר עצמו זאת עדות שנחקרה בבית דין. עכשיו, עדיין הרי יש פה בעיה של עד מפי עד, נכון? למה? למה זה עד מפי עד? הם באים, אין לפנינו את השטר. הם באים ומעידים על בית דין שהם ראו שטר, ואנחנו עכשיו נכתוב על פיהם שטר חדש. אבל העדות שלהם זה עדות שמיעה. זה עדות מפי עדות אחרת. אבל העדות היא על השטר, היא לא על המקרה. אתם כותבים, אני מעיד שהיה שטר.
[הרב מיכאל אברהם] ואז מה אם היה שטר? והשטר מעיד על המקרה. בסדר, אבל גם אני מעיד ששמעתי עדים שראו את המקרה. למה זה עד מפי עד? מה ההבדל? אותו דבר. אני לא מעיד על המקרה. אני מעיד ששמעתי עדים שהעידו על המקרה.
[Speaker A] וזה לא תופס?
[הרב מיכאל אברהם] לא, ודאי שזה עד מפי עד.
[Speaker A] למה הם לא יכולים לדבר על המקרה או על השטר?
[הרב מיכאל אברהם] כי הם לא יודעים את המקרה.
[Speaker A] הם לא נכחו שם.
[Speaker E] אוקיי, הם לא יודעים את המקרה. רגע, הם לא יודעים את המקרה כי לא נכחו שם, אבל הם קראו מה שכתוב על השטר? הם כן קראו את תוכן השטר? ותוכן השטר ידוע. כן, הם מעידים מה היה בשטר, ושהיו שם עדים חתומים.
[הרב מיכאל אברהם] הכל בסדר. אבל לכאורה זה עד מפי עד. ואומר התוספות לא. זה לא עד מפי עד. למה? אם יבואו עדים ויעידו בבית דין על מקרה מסוים, לא משנה איזה. עכשיו יבואו שני עדים אחרים ויעידו שהעדים הראשונים העידו בבית דין. לא שהם שמעו מהעדים האלה על המעשה, שפעם דיברנו איתם וסיפרו לנו על המעשה. זה עד מפי עד. אבל אם הם מעידים על אקט של עדות בבית דין, העדות הראשונה כבר נחקרה בבית דין, זה לא עד מפי עד. פה הם מעידים שהיה בית דין שקיבל את העדות הזאת. דבר כזה הוא לא עד מפי עד. אומר התוספות עדות החתומה על השטר, וראינו את זה כבר כמה פעמים, זה לא סתם עדים. זה כמי שנחקרה עדותם בבית דין, זה לא כעדים כשרים בעלמא. לא רק זה, זה יותר מזה. אה, אם זה כמי שנחקרה עדותם בבית דין, ועכשיו באים עדים ומעידים על זה, זה כמו עדים שמעידים על עדות שניתנה בבית דין. זה לא עד מפי עד. בסדר? אבל זה הכל כמובן כשהם מעידים שכך היה, שבאמת היה שם שטר. אבל אם יבואו בסתם והם יעידו על המקרה, כי הם יסמכו על זה שהשטר הוא כשר ואנחנו סומכים עליו, זה בעייתי. כך אומר התוספות. ואם תאמר, והכא אפילו אין זה זוכרה כלל, מה בכך? אפילו אם הוא לא זוכר את העדות, מה זה מפריע לך? יביא שטרו בבית דין. שיביא את השטר עצמו, הוא כתב את זה על שטר. שיביא את השטר בעצמו לבית דין, והשטר ידבר בעצמו, לא אתה תספר לבית דין מכוח השטר. במילים אחרות, תעביר אותנו מסוגיית יבמות לסוגיית גיטין. תביא בעצמך את השטר. רק כשאני נמצא פה זה כנראה לא נקרא עדות מפי כתבם. זאת הנחה מסוימת של תוספות, נכון? תוספות אומר תביא את השטר עצמו לבית הדין. אז מה? אסור להעיד בכתב. אוקיי. אז אמר, אבל אם אני נמצא פה יחד עם הדבר שכתוב, אז אולי זה לא נקרא מפי כתבם. אפשרות אחרת זה ש… שטר, אני מביא את זה לבית דין, שטר, אין פה את הפסול של מפי כתבם. בשטר שמגיע לבית דין, בית דין יקבל את העדות של העדים שחתומים עליו. אין פה את הפסול של מפי כתבם. זה כל דין שטר. כמובן זה תלוי בשאלה, האם כשכתוב בגמרא שמה כותב אדם עדותו על השטר, הכוונה לשטר במובן המשפטי המלא, או הכוונה הוא כותב את זה על פתק או על קלף, כן, אז זה היה קלף, לא היו פתקים. אבל הכוונה לא לדין שטר במובן המשפטי המלא. אז זה תלוי בשאלה הזאת, עוד מעט נראה. ויש לומר, אומר התוספות, דעד אחד בשטר לא חשיב שטר, אלא אותו שיש בו שני עדים, דומיא דספר מקנה. זה בדיוק מה שאומר תוספות. אם זה היה שטר, באמת אפשר היה להביא אותו לבית דין, זה הכל בסדר. אבל מישהו שכותב צעטעלע עם עד אחד, רק אני כותב את העדות שלי על השטר, בסדר? ואני אומר כן, אני מכיר את העדות הזאת, כמובן אני כתבתי אותה, אז יש פה עד אחד כאילו מפי כתבו. זה לא שטר. שטר צריך להיות עם שני עדים. יש כללים איך כותבים שטר. אז על זה לא תוקנה תקנת שטר, לפי הרמב"ם תקנה, לפי שאר הראשונים זה דין דאורייתא, פה יש בעיה של מפי כתבם. אתה לא יכול להביא את השטר הזה לבית הדין, את הפתק הזה לבית הדין. לכן אומר תוספות זה לא פתרון. והא דאמר בגט פשוט עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפים, דמשמע הא שניים בשטר אפילו בשתי אגרות מצטרפים. כן, אם עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה לא מצטרפים. עד אחד מעיד על ההלוואה והעד השני מביא שטר על הלוואה, עד אחד. שטר עם עד אחד. אז הם לא מצטרפים. משמע שאם שניים היו מביאים כל אחד שטר עם עד אחד, אז זה כן היה מצטרף. כל הבעיה שזה אחד בשטר ואחד בעל פה. כי למה אומרים אחד בשטר ואחד בעל פה? שיגידו שניים בשטר. שניים בעל פה, ברור שזה לא. לא, אחד בשטר ואחד בעל פה לא מצטרפים, כך כתוב בגמרא. אומר התוספות למה לא דיברו על שניים בשטר? כל אחד בשטר.
[Speaker D] אם אחד לא מצטרף ברור ששניים על הכתב.
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי, למה? אם יש דין שטר אז אתה יכול להגיד ההוא שטר אבל יש איתו רק עד אחד אז הוא לא מצטרף.
[Speaker D] זה מה שהוא אמר קודם, זה
[הרב מיכאל אברהם] ההתחלה
[Speaker D] של הפסקה, ששטר עם עד אחד זה לא תופס, זה לא דין שטר. אוקיי, נו? אז אם כל אחד מביא שטר משלו? ברור שזה לא יתפוס. זה מה שהוא אומר. לא, אבל למה זה… זה קל וחומר הפוך. זה קל מקל יותר.
[הרב מיכאל אברהם] למה? הוא אומר עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפים. משמע אם שניים בשטר אפילו בשתי אגרות כן מצטרפים.
[Speaker D] יפה. אז מה… מה שברור ששניים לא מצטרפים בשתי אגרות?
[הרב מיכאל אברהם] למה? מה פתאום? שטר זה כמי שנחקרה עדותו בבית דין. מה זאת אומרת?
[Speaker D] שטר זה לא שטר.
[הרב מיכאל אברהם] אז זה מה שהוא אומר. זו הטענה. הטענה היא שזה לא שטר. אבל מצד שני לכאורה הרי את יכולה להניח את המבוקש כמובן ולהגיד לא, את זה לא באו למעט בגלל שהסקתי קודם. אבל המסקנה הזאת בעצמה היא חידוש. מי אמר שהיא נכונה? בגמרא עצמה היו אמורים לציין את זה. אם לא ציינו את זה כנראה ששניים בשני שטרות שונים לא מצטרפים. מה? אה, מצטרפים, כן סליחה. התם איירי כגון שאחד בשטר ואחד בעל פה לא אומר שראה המלווה אלא שראה מסירת השטר מלווה למלווה, דהוי כשניים החתומים בשטר לרבי אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי, לא משנה זה כבר מכניס אותנו לדיונים של עדי מסירה ועדי חתימה. ועוד, דבירושלמי מפרש עד אחד בשטר היינו שניים שחתומים בשטר וקיימו כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של השני. ומכל מקום נהי דעד אחד לא חשיב שטר לעניין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו בשטר דחשבינן להו כעד מפי עד, עדות מיהא הוי ויכול לשלוח כתב ידו לבית דין, לא חשיב מפי פיהם ולא מפי כתבם כיוון שהוא זוכר העדות. בסדר? הוא אומר אם שניים חתומים בשטר וכתב ידו של האחד מהם מקוים, כתב ידו של השני לא מקוים, אז זה לא נחשב שטר כי שטר צריך שני עדים, אבל זה לא נקרא מפי כתבם. זאת אומרת אם השטר הזה יגיע לבית דין הוא ייחשב כעד אחד. העד האחד שקיים אין בו פסול של מפי כתבם ולכן הוא מצטרף לשטר השני למרות שהוא לא נחשב כשטר במובן המלא של המילה כי אין קיום על שני הכתבי ידיים. טוב זה הכל פחות חשוב לענייננו. ורש"י בפירוש החומש פירש מפי פיהם ולא מפי כתבם שלא ישלח בכתב עדותו לבית דין. זה בעצם סוגיה בגיטין, אני לא יודע למה הוא מביא רק את רש"י בפירוש החומש. כי הוא תופס את זה כחידוש שאסור לך בכלל לשלוח עדות בכתב לבית דין. הוא תופס שהעדות של מפי כתבם הבסיסי, הפסול של מפי כתבם הבסיסי זה כאשר אתה נעזר בכתב. שליחת עדות בכתב זה חידוש שגם זה פסול. הוא מבין את הפסול הבסיסי של מפי כתבם בתור הפסול של עד מפי עד, מה שראינו ברמב"ם את הניסוח. כן? זה ראיה לאחת משתי אפשרויות שדיברתי בשיעור הקודם. דיברתי בשיעור הקודם בשאלה מי זה הדין הבסיסי. הדין בגיטין הוא הדין הבסיסי והדין ביבמות… דיברתי בשיעור הקודם בשאלה מי זה הדין הבסיסי. הדין בגיטין הוא הדין הבסיסי והדין ביבמות מסתעף ממנו, או שהדין ביבמות הוא הדין הבסיסי? בתוספות רואים שהדין ביבמות הוא הדין הבסיסי. צריך חידוש כדי להגיד את הדין של גיטין, שאתה שולח עדות מפי הכתב גם זה נפסל. למרות שעדיין אני לא מבין למה הוא מביא את רש"י בחומש ולא את הסוגיה בגמרא בגיטין.
[Speaker C] זה
[הרב מיכאל אברהם] מזכיר לי יש ביורה דעה בהלכות כיבוד אב ואם, אז יש שם אני לא זוכר בדיוק נדמה לי שהט"ז כותב שם איך זה הולך שם, דנים שם בשאלה אם חייב אדם לכבד את אבי אביו
[Speaker C] או לא.
[הרב מיכאל אברהם] זה מחלוקת.
[Speaker C] אז
[הרב מיכאל אברהם] נדמה לי שזה הש"ך או נקודות הכסף שזה גם חיבור של הש"ך, הוא כותב שם הוא מביא מדרש ברש"י בפרשת ויגש על יוסף, ויזבח זבחים לאלוהי אביו יצחק, מכאן שחייב אדם בכבוד אביו יותר מאשר בכבוד אבי אביו. אבל גם בכבוד אבי אביו הוא חייב, רק פחות מאשר בכבוד אביו. ככה רואים שם. אז זה הראיה שלו שיש חובה לכבד אבי אביו. אז הט"ז שם מעיר, אני לא זוכר כבר את השמות אבל נדמה לי שזה הערה של הט"ז על נקודות הכסף, הנקודות הכסף של הש"ך. הט"ז מעיר מה אתה מביא את רש"י זה מדרש חז"ל. זה מדרש חז"ל מה אתה מביא את רש"י? אז יש שם מישהו שמתרץ אני כבר לא זוכר מי זה, בסדר אבל את רש"י מכירים יותר. נכון מדרש חז"ל זה חז"ל זה יותר מבחינת התוקף זה כמובן יותר משמעותי, אבל אנשים מכירים את רש"י מי מכיר מדרשים? את רש"י מכירים, לכן הוא מביא את רש"י. אז גם פה אפרופו הוא מביא את רש"י על החומש למרות שזה גמרא, הגמרא זה כמובן קצת יותר קשה להגיד את זה, אבל זה רק סתם נזכרתי. טוב, אינמי אומר ר"י דעד אחד מועיל בשטר אם יש שני שטרות שבכל אחד חתום עד אחד חשוב כשטר שלם. ר"י טוען ששטר שחתום בו עד אחד יש לו דין שטר. עוד פעם יש לו דין שטר ובמובן הזה יהיה לנו פה עד אחד, זה עוד לא אומר עכשיו שאנחנו נוציא ממון על פי. אבל העד האחד שכתוב בשטר הוא עד כשר, הוא לא נפסל בגלל מפי הם ולא מפי כתבם במובן הזה זה שטר. זה לא שטר במובן שעכשיו יהיה לו דין של שני עדים, אין פה שני עדים יש פה עד אחד. בדיוק אם יבוא עוד עד עם שטר אחד זה מה שהוא אומר פה, אם יהיה עוד שטר שבו יש עד אחד אז זה בסדר גמור. במובן הזה יש לזה דין שטר, יש לזה דין שטר במובן שזה לא נפסל מהדין של מפי הם ולא מפי כתבם, אבל כמובן זה לא הופך את העד אחד לשניים. ובממונות גם עדות מיוחדת כשרה.
[Speaker E] וכי תימא אני לא מבינה את הסיטואציה, מה העדות על השטר השני אומרת? יש שטר אחד עם עד אחד כשר,
[הרב מיכאל אברהם] והשטר השני עם עד אחד כשר.
[Speaker E] על מה השטר?
[הרב מיכאל אברהם] אותו דבר, על אותה הלוואה. שני שטרות שבכל אחד יש עד אחד. נגיד ששני העדים לא יכלו להתקבץ ביחד, הייתי צריך להביא לאחד שטר אחד ולשני שטר שני. לא חשוב זה הרי דיון עקרוני גם אם הוא לא היה אף פעם.
[Speaker E] נגיד שעכשיו קנינו משהו עכשיו וחתמנו בפני הבעל בבידוד והאישה לא, אז חתמנו בפני עורכי דין עם האישה והיא לקחה עד אחד.
[הרב מיכאל אברהם] כן אבל אז בסופו של דבר זה חתום על אותו שטר.
[Speaker E] כן אבל זה לא כזה מופרך.
[הרב מיכאל אברהם] כן בסדר אבל גם אם כן אנחנו מדברים הרי על שאלה עקרונית זה לא חשוב איך זה קרה בפועל. וכי תימא אני ממשיך בתוספות אם כן בשמעתין, שמעתין הכוונה בסוגיה שלנו, יביא כתבו לבית דין אפילו אינו זכור כלל. אז הוא חוזר חזרה להקשות על רב הונא ורב יוחנן, הרי מה ראינו בסוגיה בדף כ' עמוד א'? שברור שאם הם לא זוכרים בכלל אפילו בעזרת השטר לא זוכרים את המעשה אז זה ודאי פסול של מפי כתבם. למה? תביא את הכתב שלך לבית דין. אם גם עד אחד בכתב זה שטר וזה לא נקרא עדות שמפי כתבם אז מה הבעיה? אז אומר התוספות ויש לומר דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם, מדעת הלווה שהוא חייב אז חשיב שטר. אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלווה לא חשיב שטר. דיברנו על זה כבר ששטר צריך להיכתב ולהיחתם מדעת המתחייב. זאת אומרת העדים בעצם לא רואים בכלל את ההלוואה בדרך הרגילה. אני הולך לעדים אומר תחתמו לי על שטר שאני חייב לפלוני כסף, אני בכלל עוד לא לקחתי את ההלוואה. מה הם מעידים? הם לא מעידים על ההלוואה, הם מעידים על זה שדעתי הייתה להתחייב. הם מעידים על דעת המתחייב. כל הרעיון של שטר יש לו מעמד של שטר לצאת עליה זה רק אם הוא נכתב מדעת המתחייב. ואז המתחייב עצמו אמר אני מסכים שהשטר הזה יהווה ראיה נגדי. כי שטר הוא תמיד ראיה נגד הכותב שלו. אני מוסר את השטר למישהו אחר כדי שהוא יוכל להשתמש נגדי ואז הוא ימכור לי שדה ייתן לי הלוואה או מה שלא יהיה, אני נותן לו כלי להשתמש בו נגדי. בסדר? לכן השטר מקבל את תוקפו רק אם הוא נעשה מדעת המתחייב. עכשיו פה מדובר באדם אין פה מתחייב ולא שום דבר, יש פה לווה ומלווה לא קשור לעניין, אני עד אני כותב לעצמי בצד ראיתי את ההלוואה של ראובן שהלווה לשמעון. אף אחד לא מתחייב התחייב ולא שום דבר, כתבתי לעצמי. זה לא נחשב שטר. זה לא נקרא שטר, זה נקרא צטלה. עכשיו השטר של עד אחד שרי אומר שהוא כשר, זה כאשר הכל נעשה מדעת המתחייב, רק חתום שם רק עד אחד. אבל העד הזה בא אליו המתחייב ואומר לו תחתום. אז זה, אז יש לו מעמד של שטר. אבל אם זה סתם צטלה שאני כותב לעצמי בכתב, זה כל הרעיון של מפיהם ולא מפי כתבם, שאני כותב בכתב זה לא עדות.
[Speaker A] מה? אבל גם שני עדים. גם אם יש
[הרב מיכאל אברהם] שני עדים זה לא יהיה שטר אם אין פה דעת המתחייב. דעת המתחייב זה תנאי הכרחי לשטר.
[Speaker E] נכון.
[Speaker A] הלוואה להעיד? אבל זה לא, זה לא שטר. זה פתק שכתבתי לעצמי. בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] לכן למשל לפי תוספות הזה נראה שלא יעזור גם אם שני עדים שזוכרים את המקרה, לא זוכרים את המקרה, יביאו פתק אחד ששניהם כתבו לעצמם בזמן ההלוואה וחתמו שניהם למטה. זה לא עוזר. יביאו את זה לבית דין זה גם לא יעזור. כי לדבר הזה אין דין שטר. אבל מתוספות יוצא שאם היה פה באמת שטר והיו באים שני עדים, אז מה היה קורה?
[Speaker A] אז כן היה מתקבל בבית דין.
[הרב מיכאל אברהם] לא, שטר של שניהם, ששניהם חתומים.
[Speaker A] בוודאי, מה הבעיה? זה שטר. למה? זה השאלה.
[הרב מיכאל אברהם] אם זה לא על דעת המתחייב לא יעזור וזה לא שטר. אבל אם זה על דעת המתחייב זה כן עוזר.
[Speaker A] כן, זה שטר, בטח. זה שטר.
[הרב מיכאל אברהם] איך זה קשור למחלוקת, איך זה קשור למחלוקת רבי ורבנן? שם אנחנו מגיעים למחלוקת רבי ורבנן, נכון?
[Speaker D] שזה לא על דעת המתחייב למה זה לא? כי זה לא שטר. מפי כתבם. כן.
[הרב מיכאל אברהם] הם לא זוכרים את המקרה. אפילו בעזרת השטר הם לא זוכרים את המקרה. אנחנו מדברים על מצב שאפילו בעזרת השטר הם לא זוכרים את המקרה. בסדר? אז פה זה מכניס אותנו כבר ל, מתחילים לגעת ברבי ורבנן. אוקיי? עוד מעט נראה. והקשה הרב שמואל מבורדון דאמר בחזקת הבתים, טוב, זה עזבו, עזבו זה, לא חשוב לענייננו, זה רק שאלה של מחאה שהקלו בה, ועוד אומר ר"י דלא בעינן דעת שניהם, והכא היה יכול להביא שטרו אם היה כתוב כתיקון שטרות, אבל הכא מיירי שאינו כתוב כסדר השטר אלא זיכרון דברים בעלמא. בסדר, זאת אומרת הוא כנראה, הוא כנראה טוען שאפילו בלי דעת המתחייב. מה? אפילו
[Speaker A] בלי דעת,
[הרב מיכאל אברהם] אבל צריך להיות נוסח ודפוס מסודר של שטר בשביל שיהיה לזה דין שטר. לא בהכרח דעת המתחייב אחרת במה הוא שונה מהתירוץ הקודם? בסדר? לענייננו מה יוצא מתוספות, לפחות במסקנת התוספות נראה, שהשאלה למה החבר'ה האלה בסוגיה של דף כ' לא יכולים להביא את הכתב עצמו לבית דין, או בגלל שהוא לא נכתב מדעת המתחייב או שהוא לא נכתב בתיקון שטרות. אבל אם זה כן היה כתוב בתיקון שטרות ומדעת המתחייב, אז מצב כזה כמובן אפשר היה להביא את זה לבית דין, נכון? וזה כמובן מעורר את השאלה אז מה קורה אצלנו במחלוקת רבי ורבנן? כי במחלוקת רבי ורבנן הרי מדובר על שטר.
[Speaker C] ובאים
[הרב מיכאל אברהם] עכשיו שני עדי השטר ומעידים מתוכו הם לא זוכרים. הם מעידים מתוכו. לכאורה לפי תוספות מה הבעיה? הרי יש לזה דין שטר, הוא נכתב מדעת המתחייב והוא נכתב לפי הנוסח המחייב של שטרות, יש לזה את כל התוקף המשפטי, אז מה זה משנה אם אנחנו לא זוכרים? הייתי אומר הפוך,
[Speaker E] לא רק זה, זה כל העניין של השטר, השטר נמצא שם כדי שאולי עוד 200 שנה העדים לא יזכרו מה שהיה. נכון.
[הרב מיכאל אברהם] אבל עכשיו כמובן השאלה על מה הם באים להעיד?
[Speaker A] עכשיו אנחנו
[הרב מיכאל אברהם] מדברים על השאלה, כן, אבל השטר צריך קיום. נכון שמדרבנן, קודם כל מדאורייתא, מדרבנן צריך קיום. אז מדאורייתא באופן עקרוני באמת דבר כזה היה אמור להועיל. כל השאלה זה מה קורה מדרבנן? כי מדרבנן צריך קיום. ועכשיו מתחיל הסיפור של רבי ורבנן. בסדר? אז בואו, אז על פניו עוד מעט נראה המשך התוספות, אני עוצר עכשיו, יש עוד פסקה בתוספות שכרגע אני לא אקרא אותה, בסדר? שהיא מסתמכת על הירושלמי. אבל אני רוצה רגע להגיע לסוגיה שלנו בדף כ' עמוד ב' ואז נחזור לירושלמי ולפסקה האחרונה של תוספות כיוון שבינתיים המסקנה שלנו היא שהתוספות מדבר על דין דאורייתא בלי להתייחס לקיום. ומחלוקת רבי ורבנן לא נוגעת לעניין בכלל כי היא מדברת על השאלה איך השטר מתקיים. מדאורייתא כולם מסכימים שאתה יכול להביא את השטר לבית דין והכל בסדר, אוקיי? וכל העניין הוא של הקיום. בתוספות בפסקה האחרונה תולה את זה בירושלמי ואומר לא לא, זה קשור למחלוקת רבי ורבנן בכל זאת. יש קשר בין הסוגיות. אז זה רק סכמה, עכשיו בואו ניכנס למשנה שלנו, סוף סוף הגענו אליה. במשנה כתוב כך, זה אומר כתב ידי וזה כתב ידו של חברי, וזה אומר כתב ידי וזה כתב ידו של חברי, הרי אלו נאמנים. באים שני העדים שחתומים על השטר, השטר נמצא בבית דין. עכשיו אני מזכיר לכם זו המסקנה שלנו עד כאן לכאורה זה היה אמור להיות מצוין מה הבעיה? הכל בסדר. אלא מאי? צריך קיום, נכון? והצורך הזה בקיום הוא רק דרבנן. מדאורייתא לא ייפתח דיון לכאורה. לא ייפתח שום דיון, מדאורייתא הכל בסדר. זו המסקנה של הסוגיה הקודמת. אבל מדרבנן צריך קיום. טוב, עכשיו בוא נראה מה קורה פה. אז המקיימים זה העדים החתומים עצמם, וכבר ראינו את כל המשחקים האלה. עכשיו כל אחד משניהם מקיים את שתי החתימות, שלו ושל חברו. אוקיי, אז יש לנו בעצם שני עדים שמקיימים כל חתימה. כמובן הכל בסדר, אין עם זה שום בעיה, אף אחד לא חולק על זה.
[Speaker A] למה הוא צריך לקיים את החתימה של חברו?
[הרב מיכאל אברהם] כי צריך שני עדים מקיימים על כל חתימה.
[Speaker A] זה חקוק.
[הרב מיכאל אברהם] חייב שיהיה שני עדים על כל חתימה. על כל חתימה צריך שני עדים שמקיימים אותה. אחרת אי אפשר עד אחד, נכון? אז שניהם מקיימים כל אחת משתי החתימות. השטר עבר קיום, חזרנו למישור דאורייתא, ששטר זה מה שראינו בתוספות הקודם ובסוגיה הקודמת, ששטר שמגיע לבית דין אין בעיה של מפי כתבם, השטר עצמו מדבר. ובלבד שהוא עשה קיום מדרבנן. אז הוא עשה קיום, הכל בסדר. על זה אין ויכוח. הבעיה היא בסיפא. זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי, זאת אומרת כל אחד אומר רק על כתב ידו שלו. צריכים לצרף עמהן אחר, דברי רבי. זה לכאורה פשוט גם כן, נכון? כן, שאף אחד לא מכיר את החתימה של השני, כל אחד מכיר רק את החתימה שלו. טוב, אז יש לנו רק עדות של עד אחד על כל חתימה. תביא בבקשה עוד עד על כל חתימה. בסדר. וחכמים אומרים, אינן צריכים לצרף עמהן אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי. אז חכמים אומרים, אם אני העד החתום מעיד על כתב ידי שלי, שזה
[Speaker E] אחד פלוס אחד, אז
[הרב מיכאל אברהם] אני לא צריך לצרף איתי עוד מישהו. מספיקה העדות שלי כעד אחד כדי לקיים את החתימה שלי.
[Speaker E] שזה מה שהייתי חושבת האמת לכתחילה, כאילו הרבה לפני כל שתי הסוגיות האחרונות.
[הרב מיכאל אברהם] בשביל זה עשינו את שתי הסוגיות האחרונות קודם.
[Speaker E] למה זה פשוט? כי אני יודעת.
[הרב מיכאל אברהם] אז מה אם את יודעת? את עד אחד.
[Speaker E] אני מעידה על החתימה שלי והיא תעיד על החתימה שלה.
[הרב מיכאל אברהם] על החתימה שלך כמה עדויות יש לנו? אחת. זה לא טוב, צריך שני עדים, על
[Speaker A] פי שני עדים יקום דבר.
[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, זה מחזיר אותנו לשאלה אם הם זוכרים את העדות בעצמה, זוכרים בעזרת השטר או לא זוכרים בכלל. אוקיי, לכן הסוגיות קשורות אחת לשנייה. אבל ברמה העקרונית על פניו נראה שלא מדובר שהם זוכרים את זה בלי החתימה, נכון? אלא מאי? הם זוכרים את ה… הם מדברים על החתימה, הם באים לקיים את החתימה, הם בכלל אולי אפילו בעקבות החתימה הם לא זוכרים כלום. לא זה הדיון. הם באים לקיים את החתימות, זה הכל. לכן הדיון לא רלוונטי בכלל בשאלה אם הם זוכרים את העדות או לא זוכרים את העדות, כי כל מה שאני צריך כרגע, יש לי שטר בבית דין, כל מה שאני צריך כרגע מהם זה רק לקיים את השטר. הם לא צריכים לזכור את העדות, הם לא צריכים שום דבר חוץ מזה שהם יכירו את החתימות. תן לי בבקשה קיום לחתימות ועכשיו יש לי שטר בבית דין. השטר עושה את העבודה של שני עדים, נכון? לכאורה לא צריך להעלות פה בכלל, לא צריכה לעלות פה בכלל השאלה אם הם זוכרים את המקרה. זה לא משנה, הם לא מעידים בכלל על המקרה. הם באים לקיים את החתימות. אבל אם הם באים לקיים את החתימות, אז צריך שני עדים על כל חתימה. לא אכפת לי שזה יהיה שניהם ביחד על שתי החתימות, אבל על כל אחת מהחתימות צריכים להיות שני עדים שמכירים אותה. על פי שני עדים יקום דבר, נכון? אז ברבי באמת זה פשוט.
[Speaker A] רבי טוען צריך להביא שני עדים,
[הרב מיכאל אברהם] עוד עד על כל חתימה. שני עדים של מה?
[Speaker A] שעל קיום החתימה הזאת היא חתימה של ראובן? על החתימה, על החתימה הזאת שהיא חתימה של ראובן. אבל אז איך? לא, אני אומרת נניח בעת ההלוואה אוקיי היה לווה היה מלווה והיו עדים, בסדר? אז עכשיו בשביל לקיים את החתימה מי אמור לדעת או מי אמור להעיד?
[הרב מיכאל אברהם] מה הבעיה? כתוב ראובן בן שמעון, זה העד הראשון. יש שני אנשים שמכירים את ראובן בן שמעון ואת חתימתו, הם אומרים כן כן זאת חתימתו של ראובן בן שמעון, אנחנו מכירים.
[Speaker A] לא על המאורע. לא לא, על החתימה, כן. בסדר?
[הרב מיכאל אברהם] או אמרנו שקיום יכול גם להיעשות על ידי השוואה לשטר אחר שהוא בעצמו מקוים. זה גם אפשרות לקיים. אוקיי.
[Speaker A] אז זה לא קשור בכלל למה שראינו בתוספות, לכאורה.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, נדבר עוד אבל לכאורה לא. כי כל הדיון הוא רק דיון על קיום, זה לא רלוונטי. הרי בהנחה שהשטר מקוים אין שאלה מה הם זוכרים על המקרה ומה לא, השטר עושה את העבודה. יש פה שטר שנכתב מדעת המתחייב והוא נכתב כטופס השטרות הרגיל כמו שכותבים שטרות, לכן לכל השיטות בתוספות לא הייתה אמורה להיות פה שום בעיה. אם השטר מקוים, זה גמרות כן? אם השטר מקוים מגיע לבית דין הוא עושה עבודה של שני עדים. יותר משני עדים, שני עדים שנחקרה עדותם. רק מדרבנן צריך קיום, זה הכל, וזה מה שמעורר את הבעיה. עכשיו באים העדים שחתומים על השטר ורוצים לעשות קיום. לכאורה דעת רבי היא הדבר הפשוט, נכון? פשוט מאוד, אז צריך שני עדים שיקיימו כל חתימה והכל בסדר. אם במקרה הם זוכרים גם את המעשה, פרשייה אחרת, אז זה הנושא של הסוגיה הקודמת, אנחנו לא מדברים על זה כאן. כאן בפשטות נראה שהם לא זוכרים את המעשה, הם מדברים על החתימות. עוד מעט נראה שהראשונים מכניסים כן את השאלה אם זוכרים או לא זוכרים את המעשה, אבל כרגע בינתיים אני קורא זה כפשוטו.
[Speaker D] בסדר? כמו שדיברנו קודם על תוספות שבא להסביר.
[הרב מיכאל אברהם] אולי באחד, כן. אז זה רבי. וחכמים אומרים: אינן צריכים לצרף עמהן אחר, אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי. זה חידוש גדול. אז רבנן בעצם אומרים, אנחנו מדברים, אני מזכיר לכם, אנחנו מדברים במצב שהם לא זוכרים את העדות עצמה, הם לא באים להעיד על העדות עצמה, הם באים לקיים את השטר. בסדר? אז אם הם באים לקיים את השטר, באים חכמים ואומרים כן, אבל אם העד החתום בעצמו הוא זה שמקיים את חתימת עצמו, אז הוא מספיק לבדו. לא צריך לצרף איתו עוד אחד. זה חידוש גדול. בסדר? זה מחדשים נגד דעת… אז רבי הוא הפשוט. רבנן מחדשים את החידוש, ואתם יודעות, למסקנת הסוגיה הלכה כחכמים. זאת אומרת, להלכה אנחנו פוסקים כמו חכמים. עכשיו, יש פה שתי קולות שאנחנו מוצאים במשנה הזאת. קולא ראשונה, זה שעד יכול להעיד על חתימת עצמו. לכאורה הוא בעל דבר.
[Speaker E] אז
[הרב מיכאל אברהם] איך הוא נאמן בכלל להיות עד? לא משנה עד אחד או שניים, איך בכלל מקבלים את עדותו? הוא בעל דבר. זה לא קשה. בעל דבר? כן, הוא מעיד על עצמו.
[Speaker E] כן, אבל זה גם נכון אם יש עד נוסף שמעיד על החתימה שלו.
[Speaker A] אז מה?
[הרב מיכאל אברהם] כן, אז הוא עצמו פסול, אבל השני, תקבלי את השני, או שהוא יפסול את השני מדין נמצא קרוב או פסול.
[Speaker E] אבל אם יש שני עדים, אבל אחד מהעדים הוא בעל החתימה,
[Speaker A] אבל זה לא קיים בשום מקום אחר שכיאילו אנחנו לא מקבלים שני עדים שאחד מהם הוא בעל דבר. בעדות בעל פה, לא תוכל לקבל. בעל דבר זה לא שבועה גם של זה שמתחייב?
[הרב מיכאל אברהם] רגע, עכשיו, לכן אמרתי, זה לא קשה בכלל. למה זה לא קשה בכלל? אני אזכיר לכם משהו שנראה לי פעם דיברנו עליו באחת השנים הקודמות, מי שהייתה, לא זוכר כבר. פסק זמן כדי להסביר למה זה לא קשה. מכירות את דין הזמה של עדים? נכון אם באים שני עדים ומעידים ראובן לווה משמעון כסף, ובאים שני עדים אחרים ואומרים באותו יום באותו תאריך הייתם איתנו בכלל באוסטרליה? לא יכולתם לראות את זה. אז העדים השניים נאמנים והראשונים נפסלים. אבל אם באים שני עדים ואומרים לא נכון הוא לא לווה, גם אנחנו היינו שם, הוא לא לווה. אז זה הכחשה. יש הבדל בין הכחשה להזמה. בהכחשה זה תרי ותרי, אין דרך להעדיף כת אחת על השנייה. בהזמה אנחנו מעדיפים את הכת המזימה על הכת המוזמת. אוקיי? למה אנחנו מעדיפים את הכת המזימה על הכת המוזמת? לכאורה זה שניים נגד שניים. אז יש מחלוקת ראשונים. לפי הטור ועוד ראשונים, אנחנו מעדיפים אותם בגלל שהכת הראשונה מעידה על עצמה. היא מעידה על עצמה שהיא הייתה במקום ההלוואה, והכת השנייה לא מעידה על עצמה היא מעידה עליהם. עכשיו, עדים לא יכולים להעיד על עצמם, לכן הם נחותים לעומת הכת השנייה והכת השנייה מתקבלת. מה קורה בהכחשה? שניהם מעידים על עצמם, או שניהם
[Speaker A] לא מעידים על עצמם.
[הרב מיכאל אברהם] איך שלא תתייחסו לזה, אבל המעמד שלהם שווה.
[Speaker E] אבל ההסתכלות הזאת בעצם פוסלת כל עדות, כי מה שאמרנו שכאילו אלה שמוזמים, אם הם לא היו מוזמים היינו מקבלים את העדות שלהם. בדיוק. את אותו מעמד שהם מעידים על עצמם באיזו עדות.
[הרב מיכאל אברהם] מסכים לגמרי. השאלה שעולה כאן, זה באמת מה קורה בעדות רגילה עזבו הכחשות והזמות. סתם באים שני עדים ומעידים ראובן לווה משמעון. הם בעצם מעידים על עצמם שהם היו באותו מקום, אחרת הם לא יכלו לראות את זה. זה עולה לדיון אחר כך שיבואו להזים אותם, אבל ברור שבתוך עדותם אנחנו אפילו עושים חקירות ובדיקות. אנחנו שואלים אותם מתי זה היה, מאיפה ראיתם את זה, איפה עמדתם. כל זה זה פרטים שמעידים על עצמם. אז איך בכלל אנחנו מקבלים עדויות בדבר כזה? התשובה, שכשאד מעיד על מקרה, גם אם בתוך דבריו הוא מעיד שהוא עצמו היה שם, זה לא נקרא עדות על עצמו. זה נקרא עדות על עצמו, אבל הוא לא הבעל דבר, אז לא אכפת לי שהוא מעיד על עצמו. הזהות של הבעל דבר נקבעת לפי ההשלכה של הדיון. ההשלכה של הדיון זה בשאלה אם הייתה הלוואה או לא הייתה הלוואה, היא לא נוגעת לעדים. אז לכן העדים הם לא בעלי דבר, אז לא אכפת לי שמעידים על עצמם. זה לא פוסל אותם. בדיוק. מה קורה בהזמה? בהזמה הרי אחרי שאני בא ואני מעיד עימנו הייתם, אז לא רק שבטלה העדות שלהם ואנחנו מכריזים שלא הייתה הלוואה, אלא עכשיו אנחנו צריכים לעשות להם כאשר זמם לעשות לאחיהם. זאת אומרת הם פתאום הופכים להיות הנאשמים, נשואי הדיון. עליהם יש השלכה עכשיו של הדיון הזה. פה הם כבר נפסלים כי זה עדות על עצמם. זאת אומרת מה שחשוב כדי לקבוע אם יש פסול של בעל דבר, אנחנו צריכים להבין מה היא הגדרתו של בעל דבר. הגדרתו של בעל דבר זה מי שהתוצאה של הדין תשליך עליו. פה זה לא מתקיים, נכון? לכן זה שאנחנו מעידים שזאת חתימת ידינו, גם אם זאת לא הייתה חתימת ידינו, אז הוא זייף את חתימת ידינו. אז מה נוגע אלינו? אותנו זה לא מעניין. השאלה שמעניינת את בית הדין זה אם הייתה הלוואה או לא הייתה הלוואה. זה לא מעניין אותם העדים. העדים זה רק כלי ראייתי כדי לבדוק אם הייתה או לא הייתה הלוואה. לכן ברור ששאלת הבעל דבר היא יורדת, זה לא. אז החידוש הראשון הוא לא חידוש. החידוש השני באמת שנוי במחלוקת בין רבי ורבנן. החידוש השני הוא בעצם חידוש רק של רבנן, שכשעד מעיד על עצמו, אז זה שהוא לא בעל דבר הסכמנו, גם רבי מסכים שהוא לא בעל דבר. רק רבי טוען, בסדר, הוא לא בעל דבר, אבל הוא עד אחד. תביא עוד עד, הרי על החתימה יש רק עד אחד. אז אין לי בעיה, אומר רבי, עם זה שהוא מעיד על חתימת עצמו, זה לא בעל דבר, אני מסכים. אבל איך הפכת אותו לשני עדים? זה כבר עוד חידוש, והחידוש הזה הוא רק בדעת רבנן ולא בדעת רבי. איך הפכת את העד האחד הזה לשניים? בסדר, זה החידוש השני שהוא החידוש של רבנן. היה אפשר אולי לומר, מה בדעת רבנן? כן. אבל
[Speaker E] מה זה שונה ממה שאמרנו קודם? שאם יש שטר אחד שעד אחד חתום עליו, אוקיי? אז זה עדיין לא שטר, אבל העדות הזאת כשרה, ועכשיו מביאים שטר אחר עם עד אחד והעדות הזאת כשרה ואז מצרפים אותם, למה פה לא כשרה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא הבנתי.
[Speaker E] למה הדעה של רבי, לא, הדעה של חכמים, זה לא כמו שאמרנו קודם שיש שטר אחד, שטר עם עד אחד, שעדיין השטר לא נקרא מקוים כי יש רק עד אחד, אבל אנחנו מקבלים
[הרב מיכאל אברהם] את העדות כעדות, ויש שטר אחר, אין גם עד אחד. יש על כל חתימה יש קיום של עד אחד בלבד, זה לא שיש שני מקיימים על אחת החתימות. אם יש שני מקיימים על אחת החתימות זה שטר עם עד אחד. תוספות מביא במפורש את המקרה, זה שטר
[Speaker A] עם שני חצאי עדים.
[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק, אז אין, זה שני חצאים, זה לא שווה כלום. תראו את הרמב"ם אצלכם בדף בהלכות עדות פרק ז' אחרי התוספות, רואים? אות מעיד קרוב על כתב קרובו. כיצד? שטר שעידיו ראובן ושמעון ומתו או שהלכו למדינת הים ובא בנו של ראובן ואמר זה כתב ידו של אבי, ובא בנו של שמעון ואמר זה כתב ידו של אבי, הרי אלו כשני עדים כשרים שאינם קרובים. ואם הצטרף עמהם שלישי והעיד על כתב ידן של שניהם, הרי נתקיים השטר. בסדר, כמובן צריך פה עוד עד. למה זה לא תלוי במחלוקת רבי ורבנן? צריך פה עוד עד, כי זה לא העד עצמו שחתום, נכון? זה עד אחר, הבן שלו. אבל זה אין פסול של בן שמעיד על אביו, למה לא?
[Speaker A] קרובים. כי זה לא היה בן אדם זה
[הרב מיכאל אברהם] רק הכתב. בדיוק כמו שאמרתי קודם, זה הראיה מהרמב"ם, זה הראיה שאתה העד לא נחשב כבעל דבר בדיון הזה. אם היית נחשב כבעל דבר בדיון הזה, גם הבן שלך לא יכול היה לקיים את החתימה שלך. לכן ברור שגם כשאתה עצמך מקיים את החתימה שלך אין עם זה בעיה. אתה לא הבעל דבר, זה רק ראיה למה שאמרתי קודם. אבל הקולא השנייה של חכמים שאומרים שאם המקיים עצמו מעיד, אז די לנו במקיים אחד. אם החותם עצמו סליחה מעיד את עדות הקיום, אז די לנו במקיים אחד, לא צריך עוד מקיים. למה זה נכון? קודם כל מי אמר שזה רק במקיים אחד? אולי באמת בכלל בעדות קיום יש איזה שהיא קולא שאומרת שמספיק עד אחד כדי לקיים חתימה? אולי זאת הכוונה של רבנן? אולי זה מה שהם חידשו? לפי זה כמובן יצא שגם עד אחר, לא רק המקיים עצמו, שיבוא לקיים את החתימה, אם הוא עד אחד זה גם יספיק, נכון? כי הקילו קיום שטרות זה דרבנן, מדאורייתא הרי לא צריך, מדאורייתא לא צריך קיום שטרות. מדרבנן יש דרישה לקיום שטרות, אז רבנן הקלו ואמרו טוב גם עד אחד יקיים את החתימה. רגע, אני עוד לא קראתי את הנימוק, אני קורא את המשנה בינתיים, מנסה לראות איך עונים את המשנה, בסדר? אז אני אומר, א' ראינו ברמב"ם קודם שהוא ודאי לא למד כך. נכון? כי הרמב"ם אומר אם הבן מעיד על חתימת אביו עדיין צריך עוד אחד שיצטרף אליו. זאת אומרת הקולא של רבנן היא רק כשהמעיד עצמו מקיים. למה באמת לא נגיד שזאת קולא מיוחדת בהלכות קיום שטרות שמסתפקים בעד אחד? מאיפה הרמב"ם עצמו יודע את זה? אולי הנימוק הוא כזה. קודם כל במשנה עצמה הרי כתוב, מדובר רק על העדים שהם עצמם מקיימים את חתימותיהם. למה העמידו רק בזה? למה העמידו דווקא בזה? המקרה הרגיל שהם מקיימים את החתימה, שידברו באופן כללי. אם העמידו במקרה הזה מסתבר שהמשנה מדברת רק על המקרה הזה, עוד לפני הסברות. צריך עוד להבין מה הסברות, אבל ככה נראה. אז אם ככה זאת לא קולא מיוחדת בהלכות קיום שטרות שמסתפקים בעד אחד, כי אם זה היה ככה אז גם עד אחר היה מספיק.
[Speaker E] זאת אומרת שיש הבדל כשבן אדם מעיד על החתימה של עצמו, שזו החתימה שלי, כאילו יש משמעות לחתימה של האדם.
[הרב מיכאל אברהם] יש לו כאילו יש משמעות לגבי גורם שלישי, לא לגבי עצמו.
[Speaker E] לא, אבל אחר כך אותה חתימה יכולה להופיע במקום אחר, אז מה עכשיו יגיד ששמה זאת לא החתימה שלי ופה זה כן החתימה שלי?
[הרב מיכאל אברהם] ברור. צריך לקיים את זה גם שם, ברור. אנחנו יכולים לקיים מדבר אחד מקוים, מדבר לא מקוים מדבר אחר שהוא מקוים, דיברנו על זה. בסדר? אבל הראשון צריך להיות מקוים. אז אני אומר דבר ראשון אנחנו עם ניסוח המשנה, שבמשנה באמת מדובר על רק על העדים החתומים עצמם שבאים לקיים. אז נראה מניסוח המשנה נראה שזה חידוש רק בעדים עצמם. מעבר לזה, אני רק מזכיר לכם שראינו בתוספות בדף כ"ח שנאמן אדם
[Speaker E] לומר זה כתב ידי, כאילו אדם נאמן לומר על עצמו שזה כתב ידו, אבל אז זה מספיק.
[הרב מיכאל אברהם] אז זה אומר מניסוח המשנה א' רואים את זה, אתה יכול להגיד נאמן אדם לומר כתב ידי כי עד אחד נאמן
[Speaker E] אז גם הוא עצמו.
[הרב מיכאל אברהם] אבל ברור שאם מדברים על הוא עצמו אז בניסוח של המשנה נראה שמתכוונים דווקא למקרה הזה, ספציפי הוא עצמו. מעבר לזה, אם אתם זוכרות ראינו בתוספות בדף כ"ח שתוספות אמר שקיום שטרות הוא דין דרבנן רק אם אני לא דורש קיום. אבל אם אני הלווה טוען שהשטר מזויף, תקיים את החתימות אני טוען שזייפת את החתימה, אז החיוב לקיים את השטר הוא דאורייתא, לא דרבנן. עכשיו לפי תוספות לפחות, לא כולם מסכימים עם זה, אבל לפי תוספות לפחות, אז ברור שאי אפשר להגיד את מה שאנחנו אומרים כאן. כי לא יכול להיות שקיום שטרות הוא לא כולו דין דרבנן רק במקום שאני לא דורש לקיים. אבל אז יצא שכל דין המשנה נכון רק בסיטואציות שהלווה מודה שהשטר לא מזויף. אז צריך לעשות אוקימתא במשנה. אבל אם הלווה טוען שהשטר מזויף וצריך באמת קיום מדאורייתא, אז שם נצטרך שני עדים על הקיום. לא כתוב במשנה דבר כזה. וצריך לעשות אוקימתא במשנה לפי זה. אז תכלס אלו רק הסברים שבדיעבד תסתכלו כל הראשונים מסכימים זה ברור לגמרי מדובר פה רק על מצב שבו העד מקיים את חתימת עצמו. לא על עד אחד בעלמא, עד אחד בעלמא לא מועיל לקיום שטרות. בסדר? נקרא רק את הרמב"ם כדי לסגור את העניין הזה, פרק ז' הלכה ג', הרמב"ם הבא שמופיע אצלכם בדף, שטר שעדיו ראובן ושמעון ובאו שניים והעידו שזה כתב ידו של ראובן וזה כתב ידו של שמעון נתקיים השטר. אבל אם העיד זה על כתב ידו של ראובן והשני העיד על כתב ידו של שמעון לא נתקיים השטר, לפי שצריך שני עדים על כתב כל יד אחד משניהם, למרות שהוא פוסק הלכה כרבנן של רבי. בסדר? אין קולא בקיום שטרות שמספיק עד אחד. אין קולא כזאת, צריך שני עדים. ואם יש שלישי המעיד על כתב ראובן ושמעון כאחד נתקיים, כן זה ברור. בסדר, אז ברור ברמב"ם וככה כל הראשונים, זה ברור לגמרי הדיון, זה גמרא. זה ברור לגמרי שהדיון במשנה הוא רק מתי שהחותמים עצמם באים לקיים את חתימותיהם. עכשיו נעבור לגמרא. ועם זה הגמרא ישר מתחילה. הגמרא אומרת כשתמצא לומר לדברי רבי על כתב ידם הם מעידים, לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים. זאת אומרת הגמרא אומרת שכשתחשוב קצת אז תראה שיסוד המחלוקת בין רבי לבין חכמים הוא בשאלה איך אנחנו מפרשים את העדות הזאת של העדים החתומים כשהם באים לקיים את חתימותיהם. האם מבחינתנו זאת עדות על המעשה או שזאת עדות קיום ככל עדות קיום אחרת. רבי סובר שזאת עדות קיום, ממילא כל אחד מהם הוא רק עד אחד על חתימתו אז צריך עוד עד שיעיד עליה, אלא אם כן שניהם מעידים על שתי החתימות אז כמובן אין בעיה זה הרישא, אבל אם לא אז צריך עוד עד שישלים את העדות על החתימה. ורבנן סוברים לא, עדות על מנה שבשטר. אז מה? אם היינו מעידים על הקיום, גם הם מסכימים לרבי, שלא מספיק אין חידוש כזה שאתה יכול לקיים את חתימתך לבד. אבל הם מעידים על המנה שבשטר, ואם יש לי פעמיים עד אחד על מנה שבשטר אז מה הבעיה? על המנה שבשטר יש שני עדים. לכן לא צריך לצרף עוד עד על קיום החתימות. כמובן שזה כשלעצמו לא יכול לעמוד לבד. ברור, אם הם לא, תכף נראה, אם הם זוכרים אז זה פשוט. אם הם זוכרים אז מה רבי חולק על זה? מה הבעיה? יש לי שני עדים על החתימה, על המעשה, סליחה. אז למה רבי דורש עוד עד? נכון? אז להפך. בסדר, אז ננסה עכשיו להבין על מה מדובר כאן. זה מתחיל לפתוח את הפתח של הסוגיה הקודמת, האם הם כן זוכרים או לא זוכרים, פה מתחיל הסיפור. באופן עקרוני היינו קוראים את המשנה כפשוטה זה לא קשור לסוגיה הקודמת, הסוגיה הקודמת עסקה בדאורייתא, המשנה הזאת מדברת על שאלה איך מקיימים. אלא מה? שחכמים פה מחדשים חידוש גדול שברמת הקיום מספיק שאני אעיד על חתימתי לבד. איך זה יכול להיות? פתאום הגמרא מחזירה את הגלגל אחורה אומרת לא לא לא, זאת לא עדות קיום זאת עדות על מנה שבשטר. רגע, אז פה מתחיל הדיון, איך מדובר פה? אתה זוכר את המקרה? אז מה הבעיה? אתה לא זוכר את המקרה? אז מפי כתבם זה לא עוזר. איך בדיוק מדובר פה? זה מתחיל את הדיון של הקשר הסוגיה הקודמת אז מה שחשוב להחזיק בראש את הקשר בין הסוגיות החלק פה מתערבב. אבל לפני שאנחנו נכנסים לעניין הזה. הגמרא שואלת פשיטא.
[Speaker A] מה החידוש?
[הרב מיכאל אברהם] מה השאלה פה? מה זה פשיטא? מה מחדשים חכמים, לא? מה מחדשים חכמים? חידוש עצום. זאת חתימה שלי לבד על חתימה שלי זה לא חידוש? אמרנו רבי הוא הפשוט, חכמים זה החידוש.
[Speaker A] ההבדל הוא במשמעות של על מה מחפשים את העדות. כלומר, אם זה על המקרה עצמו או על המנה או מנה, מנה שבשטר חכמים. אבל אז יכולה להיות פה עדות בעל פה. נו, אז מה?
[הרב מיכאל אברהם] אם הם יודעים אם הם זוכרים את המקרה, נגיד זוכרים את המקרה בלי להסתכל על החתימות בכלל, זוכרים אותו מעצמם, אז אין שאלה ברור שהם יכולים לבוא ולהעיד על המקרה.
[Speaker A] אבל אז לא מעניין אותי השטר.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. אוקיי. בדיוק. אז זה לא רלוונטי. אנחנו מדברים על מצב שהם לא זוכרים את המקרה כנראה, עוד מעט נראה, אבל כנראה כרגע זה רק ניתוח ראשוני. לא זוכרים את המקרה, או שנזכרים מתוך השטר או שאפילו מתוך השטר לא נזכרים, רק באים ומקיימים את החתימה. זה ההסבר הכי פשוט למשנה, שמדובר שהם לא זוכרים את המקרה. ואפילו אחרי השטר הם לא נזכרים במקרה, כי אם אחרי השטר הם היו נזכרים במקרה, אז לפחות לרבי יוחנן במקרה הקודם אין שום בעיה. יכולים להעיד על המקרה ואז אנחנו לא נכנסים לבעיית קיום שטרות. כי הם יכולים להעיד על המקרה עצמו. נכון? והלכה כרבי יוחנן. אז אם זה ככה, אז איך מדובר פה? מדובר פה שהם לא זוכרים את המקרה, הם באים ומקיימים, הם באים לקיים את החתימות, זה הכל. וכל השאלה זה בדיני קיום שטרות, זה לא שייך לסוגיה הקודמת, כך לכאורה הייתי אומר, נכון? אלא שחכמים מחדשים שגם כשהם מקיימים את החתימה זה נחשב הלכתית כעדות על המנה שבשטר, לא שהם באמת מעידים על מנה שבשטר. זה החידוש של חכמים. אחרת אין מה לדבר פה, אחרת מה החידוש, הכל בסדר. עוד מעט נראה.
[Speaker A] אז מה שאלת הפשיטא?
[הרב מיכאל אברהם] תכף נגיע לתוספות, נגיע עוד מעט, הוא בוודאי מדבר על זה. אבל מה זה שאלת הפשיטא? אז מה פשיטא פה? להיפך, חידוש גדול שחכמים כשהם באים ומעידים על קיום החתימה זה נחשב כאילו עדות על המעשה ולא צריך עוד אחד. זה פשיטא?
[Speaker A] אף על פי שלא זוכרים כלום?
[הרב מיכאל אברהם] כן. זה פשיטא? רחוק מאוד מלהיות פשיטא. הפוך, רבי הוא פשיטא, חכמים זה חידוש גדול. הפשיטא פה, ככה מסבירים המפרשים, הפשיטא פה זה פשיטא שזאת המחלוקת. זה לא פשיטא על דעת חכמים או על דעת רבי, אלא פשיטא שאם רבי ורבנן חולקים בשאלה אם צריך לצרף עוד עד, ברור שהמחלוקת היא בשאלה אם זה עדות על מנה שבשטר או עדות על החתימה.
[Speaker F] זה פשיטא.
[הרב מיכאל אברהם] אבל זאת שאלה מאוד מוזרה. מה זאת אומרת זה פשיטא? בסדר, מישהו צריך להסביר את זה. זאת המחלוקת, אני צריך להסביר. ברור. הרי מה זאת אומרת לא פשיטא? יכול להיות שאין לי שום הסבר אחר למחלוקת כי באמת דעת חכמים נראית מוזרה.
[Speaker G] אבל
[הרב מיכאל אברהם] לא צריך להגיד את זה? הסבר שהוא מאוד מחדש חידוש מאוד גדול, מה אתה מצפה שהגמרא תשתוק ולא תיתן את ההסבר הזה? אז אתה תישאר בהסתכלות על רבנן כאילו שהדברים מופרכים לחלוטין. ברור שהייתי מצפה שהגמרא תביא פה את המקרה הזה. אז איזה מין שאלה זו שזה פשיטא בהסבר המחלוקת? לא דעה פשיטא, זה בכלל זה נדיר בגמרא גם ששואלים את זה. זה פשיטא שזה הסבר המחלוקת? בדרך כלל שואלים פשיטא על דעה. הדעה הזאת פשיטא, מה חידשת בזה שאמרת. אבל פשיטא על הגמרא למה אתה מביא לי את הסבר המחלוקת ככה הייתי יודע אותו לבד? נו באמת. אני חושב שזה לא הנקודה. אני ככה הטריד אותי העניין הזה, סתם צריך להיות רגישות לטקסט. זאת אומרת שאלת הפשיטא פה היא שאלה ממש מוזרה. תשימו לב איך הסוגיה מתחילה: כשתמצא לומר. מה זה המילים האלה? מה זה שתי המילים האלה? בוא נקרא את רש"י. כשתמצא לומר לדברי רבי, תראו את רש"י, כשתעמוד לסוף דבריו כסבר, כן? על חתימת ידם הם מעידים. זאת אומרת אם אתה תדקדק טוב טוב בלשונו של רבי ובסברתו תגיע למסקנה שזאת כנראה המחלוקת. על זה שואלים פשיטא. מה זה הליכשתמצא לומר? אם תסביר לי את המחלוקת אין בעיה, אין לי שאלה למה הגמרא טורחת להסביר את מחלוקת התנאים, ברור שצריך להסביר. אבל אל תספר לי שזה איזשהו חידוש שנוצר אצלך אחרי שעיינת היטב ושללת עוד אפשרויות להסבר המחלוקת. תעיין טוב טוב אז תראה שאין הסבר אחר למחלוקת, רק ההסבר הזה. אומרת הגמרא זה פשיטא, איזה הסברים אחרים יכולים לעלות פה על הפרק? ברור שזה רק ההסבר הזה. לא שההסבר הזה הוא פשיטא אלא שההסבר הזה הוא יחידי. הגמרא לא שואלת, הגמרא פה לא שואלת על ההסבר במחלוקת רבי ורבנן, היא שואלת על ההקדמה, על הליכשתמצא לומר. יש שאתה מקדים איזה הקדמה בומבסטית כזאת, כאילו אחרי שעיינו ושללנו את כל האפשרויות האחרות, זה הסבר המחלוקת. אומרת הגמרא: טוב טוב, איזה אפשרויות שללתם? אין אפשרויות אחרות, זו האפשרות היחידה. נדמה לי שזאת השאלה.
[Speaker E] כן. ועדיין מה, לשם מה הגמרא פתחה ככה?
[הרב מיכאל אברהם] רגע, לא, בדיוק זה מה שהגמרא שואלת, אז למה פתחתם ככה? עכשיו עונים. אז מה התירוץ? מהו דתימא לרבי, סיפוקי מספקא ליה, אי על כתב ידם מעידים או על מנה שבשטר הם מעידים? ונפקא מינה היכא דמית חד מינייהו, ליבעי שניים מן השוק להעיד עליו. דאם כן, קא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא. והכא לחומרא והכא לחומרא. קא משמע לן דרבי מפשר פשיטא ליה בין לקולא בין לחומרא. דאמר רב יהודה אמר רב: שניים החתומים על השטר ומת אחד מהם, צריכים שניים מן השוק להעיד עליו. בזו רבי לקולא ורבנן לחומרא. אז מה אומרת הגמרא? הגמרא אומרת: כן, הייתה אפשרות אחרת להסביר את מחלוקת רבי ורבנן. ברבנן ברור שאין דרך אחרת להסביר. רבנן זה הם סוברים על מנה שבשטר הם מעידים. אבל בדעת רבי היה מקום להגיד שהוא רק מסתפק אם זה על מנה שבשטר או על חתימת ידם. לא שברור לו שזה חתימת ידם. למה? כי גם אם הוא היה מסתפק, עדיין התוצאה הייתה שצריך עוד עד. כי יש ספק האם זה מנה שבשטר ואז באמת לא צריך עוד עד כמו רבנן, או שלא. וספק אתה צריך היית לצרף עוד עד. שאלה גדולה, אגב למה? כי קיום שטרות הוא רק דרבנן ולא דאורייתא. ולכן לכאורה אם יש לי ספק, אז למה לא הייתי מסתפק בעד אחד? פה אני לא יודע, לא חיפשתי מספיק במפרשים, אבל הגמרא מניחה פה שהספק פה היינו אמורים ללכת לחומרא, אולי בגלל שדפוסי העדות הם נקבעים בדרבנן כמו בדאורייתא, כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ואם בדאורייתא היינו דורשים עדות של שניים, אז גם בדרבנן אנחנו דורשים עדות של שניים. בסדר? אולי, או שנעמיד את זה שהוא דלא דרש את זה, את הקיום, ואז זה דאורייתא. אבל כך או כך לא משנה, הגמרא עונה שבעצם הייתה לנו אפשרות אחרת לפרש את מחלוקת רבי ורבנן. יכול להיות שרבי רק מסתפק ולא בטוח בזה. עכשיו מה זה אומר שרבי מסתפק? אז רש"י אומר, בואו נקרא את רש"י ונפקא מינה. ראיתם את רש"י? רש"י ארוך.
[Speaker A] כן, ממש ארוך.
[הרב מיכאל אברהם] ונפקא מינה בין ספק לוודאי, כלומר זה כמובן הכל בדעת רבי. יש שתי אפשרויות להסביר את… את רבנן אין שתי אפשרויות להסביר. רבנן ברור שהם סוברים על מנה שבשטר הם מעידים, נכון? אחרת לא יכול להיות שלא מצרפים עוד עד. ברבי יש שתי אפשרויות להסביר אותו. או שהוא בטוח שעל חתימת ידם הם מעידים ואז ברור שצריך לצרף עוד אחד, או שהוא מסופק אם זה על מנה שבשטר או על חתימת ידם ומספק צריך לצרף עוד אחד. בסדר?
[Speaker A] הוא מסופק, תראה שמה הוא אומר, הוא מסופק על ידי העדים והוא עכשיו
[הרב מיכאל אברהם] שואל את עצמו, איך לפרש את המקרה? איך לפרש את המקרה הזה, האם עדות כזאת נחשבת עדות על מנה שבשטר או עדות על חתימת ידם? אבל זה עוד רגע נגיע לראשונים ולתוספות שמדברים על זה. אבל פשט הגמרא, הספק הוא לא ספק במציאות. במציאות אז תבדוק, תשאל את העדים. לא, הספק הוא ספק הלכתי. הם באים ומקיימים את החתימות. לכל הדעות מדובר שהם מקיימים… כי אם הם מעידים על העדות עצמה אז מה השאלה? יש לנו שני עדים על המקרה. הם מעידים על הקיום. רבנן טוענים שאפילו שהם מעידים על הקיום הלכתית זה נחשב עדות על מנה שבשטר והם לא זוכרים. בסדר? ורבי טוען שלא, אם הם לא זוכרים, אז זה עדות על מנה שבשטר, אז זה עדות על חתימת ידם, אז צריך לצרף עוד עד. עכשיו פה הייתה אפשרות להגיד שרבי יודע את זה בוודאות או שרבי מסתפק. זה שתי האפשרויות לפרש את דעת רבי. מה ההבדל ביניהם? ההבדל ביניהם שאומרת הגמרא, הנפקא מינה בין שתי האפשרויות האלה זה למקרה שמת אחד מהעדים. עכשיו בא העד השני ואומר: אני מכיר את חתימות ידי שנינו. בסדר? והעד, ועכשיו השאלה אם אני יכול לצרף עכשיו עוד עד שמכיר את חתימות ידי שנינו וזה יהיה בסדר או לא. אם העדות היא על חתימת ידנו אז אפשר לצרף עוד אחד. יש לי שני עדים על כל חתימה. אני מצרף, אני מעיד על החתימה שלי ועל החתימה של החבר שלי שמת. עכשיו בא עוד עד אחר שלישי ומעיד על שתי החתימות. למה זה מספיק?
[Speaker E] יש
[הרב מיכאל אברהם] לי שני עדים על כל חתימה.
[Speaker A] נכון, זה לא נחשב
[Speaker E] עדות שלי על עצמי.
[הרב מיכאל אברהם] זו עדות שלי על החתימה שלי. נכון, עדות שלי על עצמי זאת עדות טובה, רק כעד אחד.
[Speaker E] נכון?
[הרב מיכאל אברהם] אז יש עוד אחד שמצטרף,
[Speaker E] עד מן השוק, שמעיד על שתי החתימות, גם שלי וגם של המת.
[הרב מיכאל אברהם] העד הנוסף תמיד מעיד על שתי החתימות המדוברות. בסדר? אז אם זה על חתימת ידם, אז עד נוסף היה אמור להספיק. אם זה על מנה שבשטר, אז כבר לא. למה לא? כי העדות כשהוא מקיים את חתימת ידו, אז הוא. נחשב עד על מנה שבשטר. על הצד שזה מנה שבשטר, כן? כן. החתימה השנייה העד הוא מת, אז ברור שחתימה על קיום. אז אני והעד הנוסף מקיימים את החתימה השנייה. כן. אז בעצם חצי מהחתימה השנייה גם מתבסס עליי. יוצא ששלושת רבעי מהכוח להוציא את הממון הוא שלי.
[Speaker A] הבנתי. כן. עוד פעם.
[הרב מיכאל אברהם] אני מעיד על חתימת ידי. על הצד שהעדות הזאת נחשבת כעדות על מנה שבשטר אנחנו מדברים, כן? אז בעצם יש לי עדות שלי על המנה שבשטר. אז חצי, עד אחד על המנה שבשטר כבר יש, וזה אני. עכשיו העד השני זה העד החתום שמת. הדרך היחידה להשתמש בו זה לקיים את חתימתו. אני מקיים את חתימתו, אני העד השני שחי, ועוד מישהו מהשוק.
[Speaker E] אבל אם היית
[הרב מיכאל אברהם] מביא שני עדים, רגע, רגע, שנייה. אז אין בעיה בכלל. זה פשוט. אבל אם יש עד אחר ואני על החתימה השנייה, אז פה מה שקורה זה ששלושת רבעי מהכוח להוצאת הממון הוא עליי. כן. אני מהווה את העד הזה וחצי מהעד השני. הגמרא מחדשת שיש דין כזה שעל פי שניים עדים יקום דבר, זה לא מספיק שיהיו שני עדים כדי להוציא ממון, אלא לכל אחד מהם צריכה להיות תרומה של חצי לפחות להוצאת הממון. או לא יותר מחצי להוצאת, לא חצי לפחות, אלא לא יותר. נגיד אם הייתה עדות שלי על חצי ושל שניים אחרים שבאים לקיים את חתימת המת, זה ודאי היה בסדר. כן. למה? הרי אני יותר משניהם. לא משנה, אבל לא יותר מחצי. עד אחד יכול לתת תרומה של חצי מהכוח. זו ההנחה של הגמרא. אם עד אחד נותן תרומה של שלושת רבעי מהכוח, לא טוב, אין לנו שני עדים. חידוש אדיר. נכון.
[Speaker A] בסדר? רגע, והחידוש הזה הוא מוסכם על כולם או שזה מה שהגמרא לומדת מפה, כן.
[הרב מיכאל אברהם] זה מה שרואים בסוגיה פה. וזה נשאר להלכה.
[Speaker A] זהו, זה להלכה?
[הרב מיכאל אברהם] ודאי. זה לא חידוש שבמחלוקת דרך אגב. כי פה רבנן הם לחומרא, נכון? מה הגמרא אומרת?
[Speaker A] הם דורשים עוד שניים.
[הרב מיכאל אברהם] נכון? זאת אומרת, רבנן מקבלים את התפיסה הזאת, וגם רבי מקבל את התפיסה הזאת. על הצד שהעדות היא מנה שבשטר. אבל אם העדות היא על החתימה, אז אין בעיה. כי אני מעיד על החתימה יחד עם עוד אחד, על החתימה שלי. ועל החתימה השנייה אני מעיד גם כן עם עוד אחד, יש שני עדים על כל אחת מהחתימות, אז יש רבע שלי פה ורבע שלי פה, יחד זה חצי. אין יותר. מה קורה אם אני מעיד על החתימה שלי וזה נחשב עדות על מנה שבשטר, ועכשיו בא עד אחר ומקיים את שתי החתימות? אז חסר, לכאורה הוא תורם הרי רבע גם על העדות שלי, כן? אבל זה תרומה מיותרת. כי הרי אם זה על מנה שבשטר, אז אני לבד מספיק בשביל לכונן את העדות שלי, נכון? אז נכון שהוא תורם רבע אבל זה רבע מיותר, אנחנו מוחקים אותו.
[Speaker A] לא מעלה ולא מוריד.
[הרב מיכאל אברהם] ובחתימה השנייה יש לי רבע ולהוא רבע. אז תכלס אני יושב על שלושת רבעי מהכוח.
[Speaker A] וזה לא טוב. רגע, אז אסור לי? מותר לי לשבת על שלושת רבעי? לא, לא, זאת עדות פסולה. חסרה לי העדות לחתימה השנייה. יש לי רבע מיותר. לא, אבל חסרה לי העדות של המחצית השנייה.
[Speaker E] אבל האם זה משנה אם יבוא עד שני מן השוק ויעיד על החתימה של המת ועדיין יש את הרבע המיותר של העד החי, מסלקים אותו? אה, ברור. ברור.
[הרב מיכאל אברהם] אם יש שני עדים שמקיימים את החתימה השנייה זה לא משנה שגם אני מכיר אותה. זה לא מעניין, אז אני לא אעיד. אגב סתם בהערה במאמר מוסגר, עוד אולי נדבר על זה, במצב כזה יכול להיות שרבע אפשר להוציא. כי על רבע יש שני עדים.
[Speaker A] לא, על חצי יש שני עדים.
[הרב מיכאל אברהם] לא, על רבע.
[Speaker A] מה זאת אומרת, מה זה רבע?
[הרב מיכאל אברהם] רבע מהמנה? כן. לא, למה לא?
[Speaker A] על
[Speaker E] המת
[הרב מיכאל אברהם] יש רק עד
[Speaker E] אחד שהוא מן השוק, ויש גם אותי.
[הרב מיכאל אברהם] אז על החצי שהוא מעיד, יש חצי של העד המקיים ההוא וחצי שלי, נכון?
[Speaker D] ואם יבוא עוד עד קיום על שלי? אז יש פה שני עדים על רבע המנה. יש לי חצי כאילו עדות, זה לא מספיק.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל הגמרא עצמה עושה השוואה, לא? הרי הגמרא עצמה אומרת לא צריך שני עדים על המנה, צריך עד על חצי מנה. זה מה שהגמרא אומרת לכאורה. אז הגמרא לא מבחינה, היא עושה חיתוך לרוחב או לאורך, מבחינתה זה אותו דבר.
[Speaker D] לא הבנתי. מה זאת אומרת עד על חצי מנה?
[הרב מיכאל אברהם] הרי הגמרא, אני הייתי אומר שמה אכפת לי, יש לי שני עדים על המנה, גמרנו. מה זה משנה ששלושת רבעי מהכוח מבוסס עליי?
[Speaker D] זהו, אז אני חושבת שהרעיון פה הוא שבעצם אם אני עד על המנה והוא עד על החתימה, זה לא תופס, כי בעצם אין לי עדות שלמה על שום דבר.
[הרב מיכאל אברהם] אה, אז זה לא מה שהגמרא אומרת. אז זה חידוש שלך. אבל לא, בסדר, אפשר לדון בזה. אני אומר, אבל הגמרא לא אומרת ככה. הגמרא אומרת בגלל הבעיה ששלושת רבעי הכוח. עקרונית זה היה יכול להצטרף. אבל הצירוף הזה הוא צירוף של שלושת רבעי מהכוח יושב עליי ורבע עלייך, זה לא הולך. כי שני עדים צריך שלכל אחד יהיה חצי מהכוח. לא יותר מחצי.
[Speaker A] אז איפה הרבע שאפשר להוציא?
[הרב מיכאל אברהם] אני אומר, לכאורה אם עושים… חילוק לאורך או לרוחב ורואים את זה אותו דבר, אז מה הבעיה? אז על רבע מהמנה יש באמת עדות, או אפילו על חצי אם תרצו. חצי מהמנה יש רבע הכוח שלו ורבע כוח שלי. אז תתנו לי לפחות חצי מהמנה. אני לא יודע, אני שואלת אתכם, מה אתם חושבות? למה לא?
[Speaker D] על הצד של החי.
[הרב מיכאל אברהם] הוא שווה מנה כאילו. נכון, יש שני עדים.
[Speaker D] וודאי יש. לא רגע, הנקודה של קיום הארבעה, הנקודה של קיום הארבעה.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל הגמרא עצמה עושה את החלוקה כאילו שיש פה חצי מנה מכל אחד. מה זה השלושת רבעי כוח הזה? כאילו ששלושת רבעי מנה יושב עליי ורבע מנה יושב עלייך. אז הגמרא עצמה מחלקת את המנה.
[Speaker D] אבל זה לא במנה, זה בעדות שיהיו שני עדים. המנה הוא מנה שלם. נכון, ויש
[הרב מיכאל אברהם] פה שני עדים שמעידים על מנה שלם. מה מפריע לך? כי אחד מעיד על שלושת רבעי מנה ואחד על רבע. ככה לכאורה נראה מהגמרא. נו בסדר, אז לפחות על הרבע או על החצי, תיתן את החצי.
[Speaker D] אבל זה לא עדות על חצי מהמנה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל הלכתית הגמרא טוענת שזה כמו עדות על חצי מהמנה.
[Speaker D] כאילו. אוקיי, אז אני אקשה עליכם עוד קושיה על המנה.
[הרב מיכאל אברהם] המנה לא מתחלק עם עדות אחת.
[Speaker D] צריך עדות שלמה.
[הרב מיכאל אברהם] אם אנחנו שני עדים, זה כמו שאני אוציא חצי מנה מעד אחד. אם יש לי עד אחד, אני אוציא, אוקיי, יש לי חצי מנה. לא, כי אין לך שני עדים על המנה הזה. המנה הוא שלם. אבל כשיש לך שני עדים, אז כל אחד מהם מעיד על חצי מהמנה. ועדיין אנחנו מוציאים את המנה כי על כל אחד מהחצאים שלו יש עד אחד. אבל זה לא ששני העדים, עד אחד לחוד על חצי לא יוציא
[Speaker D] כלום.
[Speaker A] ברור שיש שני עדים, כל אחד מעיד על כל המנה וביחד.
[הרב מיכאל אברהם] ברור שבפועל ברור שמעידים על כל המנה. אבל הגמרא רואה את זה כאילו שיש פה עדות על חצי.
[Speaker A] אז למה לא מוציאים בכל זאת?
[הרב מיכאל אברהם] הגמרא אומרת, בואו תקראו את לשון הגמרא. מה הגמרא כותבת? הגמרא כותבת, אם כן נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא. מה הכוונה? תרגום מילולי: נוציא נכי רבעא דממונא, הכוונה שלושת רבעי מהממון,
[Speaker E] על פי עד אחד.
[הרב מיכאל אברהם] על פי עד אחד. אז הגמרא מדברת על שלושת רבעי מהממון שיוציא על פי עד אחד. היא מחלקת את הממון. עכשיו עוד פעם, ברור שזה לא תוכן העדות שלהם. תוכן העדות שלהם הוא על כל הממון. אבל הגמרא רואה את זה כאילו שיש פה חלוקה על הממון עצמו. נו, אז לפי זה היה מקום להוציא לפחות חצי מנה בעדות הזאת. טוב, זה רק שאלה למחשבה אחר כך. נדבר על זה אולי בהמשך. בסדר. לא, אבל אם יש שני עדים…
[Speaker A] אז אני אומר, אז אין בעיה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אז אין בעיה. אוקיי. אז הנקודה היא עוד פעם, הגמרא אומרת שיש לנו שתי אפשרויות להסביר את דעת רבי. או שרבי הסתפק או שרבי היה ברור שזה על חתימת ידם. ההבדל הוא בשאלה מה יהיה הדין אם אחד העדים מת. לענייננו אין הבדל. תמיד לפי רבי יצרפו עוד עד אחד כדי לקיים את חתימתם, נכון? זה הדין של המשנה. זה בדיוק מה שהמשנה אומרת. במקרה הזה שני ההסברים תופסים. ותהיה אותה השלכה. בעניין הזה אין הבדל. ולכן פה רבי הוא לחומרא. הוא לחומרא במובן הזה שהוא דורש עוד עד שיצטרף כדי שנשלם. אבל במקרה אחר יצא שרבי יוצא לקולא. למה? כי במקרה אחר כשמת אחד מהעדים, אז אם רבי אומר בוודאות שזה עדות על החתימה, אז רבי יוצא לקולא. כי בעדות על החתימה כשאני מעיד על חתימתי ועל חתימת חברי והעד השני מצטרף גם, אין שום בעיה. אפשר להוציא את הממון. לעומת זאת לפי רבנן מה יצא במקרה כזה? אנחנו מעידים על מנה שבשטר. לפי רבנן, נכון? אז אם מת העד האחד, האם יספיק עוד עד שיצטרף עם העד החי? ברור שלא. רבנן יהיו לחומרא במקרה הזה, נכון? עכשיו אם רבי היה מסתפק, האם זה המנה שבשטר או על חתימת ידם, אז רבי בעצם היה אומר כמו רבנן לחומרא כי זה ספק. בגלל שרבי הוא בוודאי ולא מספק, לכן רבי פה מקל ואז יוצא שבמחלוקת במשנה רבי הולך לחומרא ורבנן לקולא, נכון? רבי דורש עוד עד ורבנן אומרים לא, זה גם בסדר, הם לקולא. במקרה שמובא כנפקא מינה בגמרא, אחרי שאנחנו מבינים שרבי לא אומר את זה מדיני ספקות אלא מדיני ודאי, אז יוצא שרבי הוא לקולא ורבנן הם לחומרא. זאת אומרת אם יש עד נוסף שמת, העד השני מת, אז עד נוסף לפי רבי יספיק כי רבי טוען שהמנה על חתימת ידם הם מעידים. לפי רבנן עד נוסף לא יספיק, כי המנה שבשטר הם מעידים ואז יוצא נכי רבעא דממונא אפומא דחד. צריך לצרף עוד שני עדים על החתימה השנייה. זה מה שיוצא גם להלכה דרך אגב. כיוון שלהלכה אנחנו פוסקים כמו חכמים, אז יוצא כך, אם באים שני העדים, שניהם חיים וכל אחד מהם מעיד על חתימת ידו של עצמו ועל של חברי. זה בסדר גמור. לא, זה בסדר גמור. אפילו אני ברבע שלי מתוך העדות של השני, למרות שאני כן יודע על המקרה, לא נחשב כמעיד על מנה שבשטר. כי את העדות שלי על המנה שבשטר זה על החתימה שלי. מה? למה אז זה לא נחשב כשטר שנכתב על ידי שני עדים? כי השטר לא מקויים. מה? שטר לא מקויים. למה? העד שבא מן השוק מעיד על החתימה של המת, ויש את העדות שגם אני מעיד על החתימה של המת, יש שתי עדויות על החתימה של המת
[Speaker E] ונניח שהעד שבא מן השוק גם מעיד על החי, אז יש שתי עדויות…
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא… זה לא משנה, לא צריך להעיד על החי.
[Speaker E] אז יש שתי עדויות על החתימה.
[הרב מיכאל אברהם] אבל שלושת רבעי מזה זה אני, זה מה שהגמרא אומרת. אני העדתי את החתימה שלי שאני החי ועוד חצי מהחתימה של המת, אז שלושת רבעי מכוח העדות הוא עליי.
[Speaker E] אתה מדבר על מקרה אחר, אתה לא תפסת את הרישא של המשנה, נו, צריכה להבין. הרישא של המשנה מה זה? אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי, אין בעיה, עד א' מעיד על עצמו ועל…
[הרב מיכאל אברהם] לפי רבנן, לפי רבנן הרישא מיותרת. לא צריך שאני אעיד על שתי החתימות, מספיק שאני אעיד על חתימתי שלי.
[Speaker E] כן, בדיוק. אני באמת כשקראתי את המשנה חשבתי שהרישא מיותרת, ואז אמרת…
[הרב מיכאל אברהם] לא, לפי רבי לא. לפי רבי לא. לפי רבנן הרישא מיותרת, כי לפי רבנן מספיק קיום שלי על החתימה שלי לבד, אז מה זה משנה אם אני מעיד גם על חתימת חברי? זה יהיה כשר כמובן, אבל לא צריך להגיד
[Speaker E] את זה, זה מיותר.
[הרב מיכאל אברהם] הביאו את זה כדי שנבין את המחלוקת אחר כך.
[Speaker E] הביאו את
[הרב מיכאל אברהם] זה כי זה התחלת דברי רבי. כל המשנה כולה זה דברי רבי חוץ מהסוף. בסדר? אז רבי אומר כשזה זה בסדר, אבל אם הם מעידים על חתימת ידם אז צריך עוד אחד, רבנן אומרים לא לא לא, גם אם מעידים על חתימת ידם זה גם בסדר. בסדר? והנימוק של הגמרא הוא נורא מוזר. בסדר? הוא מוזר, אנחנו עוד נדבר עליו, אני אומר בינתיים אנחנו בינתיים מסכימים לפי כתבם, אני רק מעיר פה את העניין הזה של נכי ריבעא דממונא נצטרך עוד לעסוק בו. בסדר? אז רש"י מסביר, בואו נראה רגע את רש"י, רש"י כבר לא נספיק הרבה מעבר לזה. ונפקא מינה בין ספק לודאי לשניים החתומים על השטר ומת אחד מהן. רואות? כן.
[Speaker H] צריך
[הרב מיכאל אברהם] שניים מן השוק להעיד עליו, ואין זה כשר להעיד על כתב ידו ועל של חברו ולצרף אחד עמו שיעיד על שתיהן. דדילמא, אם זה היה ספק, כן? על מנה שבשטר הם מעידים, וכי אומר זה כתב ידי נפיק פלגא דממונא אפומיה וזה שמעיד עמו על חתימתו לא מעלה ולא מוריד, אינו צריך לו. וכי הדר מצטרף, העד החי, כן? עם ההוא מן השוק להעיד על חתימת המת, הדר נפיק ריבעא דממונא אפומיה, עוד רבע יוצא על פיו. אשתכח דכוליה דממונא נכי ריבעא נפיק אפומיה, יוצא שכל הממון פרט לרבע יוצא על פיו, ואנן על פי שני עדים בעינן, חצי דבר על פיו של זה וחצי דבר על פיו של זה. הלכך, כי ניבעי תרי, דכיוון דספיקא היא, ניזיל הכא לחומרא והכא לחומרא. אז כיוון שלרבי זה יוצא ספק, אז לפי רבי… אם רבי היה אומר שזה היה ספק, בסוף זה נדחה, אבל אם זה היה ההסבר בדעת רבי, אז היינו צריכים ללכת לחומרא בשני הכיוונים. אם שניהם חיים היינו צריכים לצרף אחד, וגם אם אחד מת היינו צריכים לצרף אחד. כי היינו צריכים ללכת כל פעם לחשוש לצד של מנה שבשטר הם מעידים או לצד של על חתימת ידו הוא מעיד. בסדר? ואמרינן על כתב ידם הם מעידים ובעינן תרי על כל כתב וכתב, והיכא דמת חד מינייהו בעינן תרי מן השוק שיעיד אחד על כתב יד המת, ואחד מהם מעיד על כתב המת והחי. ואי הוה פשיטא לן דעל כתב ידם הם מעידים כמו שבאמת זו מסקנת הגמרא לפי רבי, הוה סגי בחד מן השוק שיעיד על שתי החתימות והחי יעיד גם הוא על שתיהן ולא נפיק כולי ממונא נכי ריבעא אפומא דחד, דאיהו נמי צריך לאותו מן השוק שיעיד על חתימתו, נכון? אם הוא מעיד על חתימת ידו ולא על מנה שבשטר, אז גם העדות שלו על חתימת עצמו דורשת חיזוק מעוד אחד, לפי שיטת רבי, נכון? אז פה אין בעיה, הוא יכול להעיד על שתי החתימות ועוד אחד יעיד על שתי החתימות וזה בסדר, היינו מקבלים את זה. אבל היינו דורשים שיצטרף עוד אחד יחד איתו. בסדר? דאיהו… אבל השתא דמספקא לן, דילמא על מנה שבשטר הם מעידים ועל כתב ידו הוא נאמן ואין צריך לצירוף, ועוד אנו צריכים לו שיעיד על חותם המת, נפקא תלתא ריבעא אפומיה. אי ליכא תרי מן השוק שלא יהיה זה צריך להעיד על המת, קא משמע לן דפשיטא ליה וסגי בחד מן השוק ושניהם יעידו על שתיהן. זה המסקנה בסוף של הגמרא קמשמע לן שרבי מדבר על ודאי ולא על ספק. ואז מה יוצא? יוצא ככה, לפי רבי יוצא לקולא במקרה של אחד מת ולחומרא במקרה ששניהם חיים. נכון? ורבנן הפוך. להלכה אנחנו פוסקים כרבנן, זה מסקנת הסוגיא. ולכן אם אני מסכם להלכה, אם שני העדים חיים וכל אחד מעיד על חתימת עצמו, השטר כשר, מוציאים את הממון, נכון? אם אחד מהם מת, מה הדין?
[Speaker A] רבי מחמיר וחכמים,
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו פוסקים כחכמים, אז מה הדין להלכה? צריך שניים שיעידו על הכתב של השני. לגביי זה לא משנה כי אני מעיד על מנה שבשטר, אבל על הכתב של השני צריך שניים שהם לא אני, שיעידו שיקיימו את החתימה של השני.
[Speaker A] ואז עוד אחד יעיד על הכתב שלי?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא יעזור. כי אני מעיד על מנה שבשטר.
[Speaker A] גם כשאני מעידה על הכתב שלי?
[הרב מיכאל אברהם] כן. זה הראשונים דנים מה קורה אם אני אסתפק עכשיו ואני אגיד לא לא, אני לא רוצה להעיד על מנה שבשטר, אני רוצה להעיד רק על חתימתי. ואז איפה זה עולה? זה בהמשך הגמרא. בוא נקרא רק את הגמרא ולפחות נסיים את הגמרא. ואי ליכא תרי אלא חד מאי? בסדר? אם אין לנו שניים אלא רק אחד חי, יש לנו זה המצב, אחד מהם מת. מה אנחנו עושים? ואין לנו עוד שני עדים על החתימה של השני. בסדר? אמר אביי, ליכתוב חתימת ידיה אחספא ושדייה בבי דינא ומחזקו ליה בי דינא וחזו ליה, ולא צריך איהו לאסהודי אכתב ידיה, ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך. הבנת? הוא יחתום את חתימתו על איזה חרס.
[Speaker A] לאחר שהעד השני מת?
[הרב מיכאל אברהם] עכשיו עכשיו, הוא מגיע לבית דין, יחתום את חתימתו, ייתן לבית דין, בית דין יראו שזאת חתימתו, בית דין יקיימו את החתימה, לא הוא. ועכשיו הוא פנוי לקיים את החתימה של השני יחד עם עוד עד אחד. ולזה, ובהא גם רבנן יסכימו. ברור. עכשיו בוא נראה להלכה מה לעשות.
[Speaker E] אני חושבת שהפתרון הזה הוא לכתחילה, כדאי לכתוב את השטרות…
[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא, להיפך. עכשיו הגענו לקיים את השטר, ואחד העדים מת, בסדר? ואין לי עד אחר לקיים את החתימה של השני. יש רק אותי ועוד עד אחד. אז אם אני אעיד זה יהיה נפיק תלתא ריבעא דממונא אפומא דחד. מה אומרים? בוא נעשה פטנט שלא יצטרכו את עדותי על החתימה שלי. אני אכתוב חרס, בית הדין יקיים את החתימה שלי, ואני אעיד עם עוד מישהו על החתימה השנייה. בדיוק. ואז בעצם גם החתימה שלי מוציאה לא מדין עדות על מנה שבשטר אלא מדין עדות קיום. וקיום אין בעיה, יש לי פה שני עדים והכל בסדר.
[Speaker E] אבל אז מה ההיגיון של ההמשך של המגילה שלא לכתוב על מגילה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז זה סתם בעיה צדדית. יש דין דרבנן, אומרת הגמרא, ודווקא אחספא, אבל אמגילתא לא, דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי.
[Speaker E] אבל אם מקיימים את החתימה עכשיו, מה
[הרב מיכאל אברהם] אכפת על מה הם כותבים? זה לא משנה. זה משנה. כי אם אנחנו עכשיו נחתום על מגילה, בסדר? הקיום נעשה. עכשיו את המגילה הזאת ייקח מישהו… פשוט יזרקו אותה, גמרנו את הדיון, הלכנו הביתה. עכשיו ייקח מישהו את המגילה הזאת, ימצא אותה, ויכתוב מעליה פלוני חייב לי כסף, פלוני החתום למטה חייב לי כסף, הוא עצמו חתום למטה וחתימתו מקוימת, אז אני אוכל לגבות ממנו את הכסף. אי אפשר לעשות את זה על חרס? על חרס לא כי חרס שוברים אותו. חרס הוא דבר מתכלה.
[Speaker A] וגם אי אפשר לעשות את זה,
[הרב מיכאל אברהם] חרס גם לא מתקבל בתור שטר. גם אם תביא חרס זה דבר מזויף, לא מתקבל בתור שטר. אז רק בשביל לקיים את החתימה פה תכתוב את זה על חרס. אבל זה לא משנה לענייננו, זה רק הערה צדדית. ואז המסקנה, כן, דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כדברי חכמים. פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים. מהו דתימא הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו, קמשמע לן.
[Speaker E] למה אומרים את זה פה?
[הרב מיכאל אברהם] יש כלל.
[Speaker A] לא, למה
[Speaker E] צריך להגיד אותו?
[Speaker A] לכאורה הייתי אומרת…
[הרב מיכאל אברהם] כי אחרת למה צריך להשמיע לי שהלכה כחכמים? ברור, הם הרבים. לא, כי אם רבי מעורב במחלוקת, אז יש כלל שהלכה כרבי נגד כל מתנגד. הרי הוה אמינא אולי גם נגד רבים שמתנגדים? אומרים לו לא, רבים לא. רק כחבירו ולא כחביריו. בסדר? אבל תכלס הלכה כחכמים. אז לענייננו יוצא שאם עד אחד מת, אני בעצם לא יכול להעיד על חתימת ידי ועל חתימת ידי השני. צריך שני עדים על חתימת ידי השני, אלא אם כן אני עושה את הפטנט הזה עם החספא. בסדר? אוקיי, אנחנו עוצרים כאן ופעם הבאה אנחנו נמשיך עוד פעם מהמשך הדף. אני מבין שבדף הזה עוד יש לכם פרנסה. תשמרו אגב את הדפים. את הדפים שחילקתי, אז אני לא אצטרך לצלם אותם שוב לפעם הבאה. תראי כמה רעש שיש אצלי פה בבית. למה? מה קרה? כי תשע וחצי. כן. יופי, נראה לי. טוב. איזה יופי. ירדת? זה שלי, ויש לה את הקטלוג הזה שעשיתי. פתחתי את זה כמה פעמים שהכניסו לי דפים. זה שוכב שם איפשהו איפה שישבנו. כן. שבת שלום. שבת שלום. אם לא ירצו להוציא אותה מהמערכת. יש עוד דברים כאלה. תודה. תודה. תודה. אני חושבת על הדוכן. אני חושבת על הדוכן.
[Speaker A] תודה. תודה. תודה. שבת שלום. שבת שלום. התעדכנתי, אני כנראה
[הרב מיכאל אברהם] אהיה אצלכם בשבת בשבע. אולי זה השתנה ממש אז, לא יודע. כן, נכון היה
[Speaker A] לי בראש שבת בשמונה. הפעם מוקדם, אז היה לי בראש. תודה. שלום לכם. תודה רבה איילת. ערב טוב. שבת שלום. שבת שלום. תודה. שבת שלום. כן, איילת, שבת שלום. תודה רבה. בפרשת השבוע פרשת וישלח כתוב ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. הגמרא במסכת חולין בדף צא אומרת שיעקב אבינו חזר בשביל פכים קטנים. ושואלת הגמרא וכי מה ראה יעקב אבינו לחזור על פכים קטנים? אמר רבי אלעזר מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה לפי שאין פושטים ידיהם בגזל. וצריך להבין את העומק של הדברים האלה. וכי הממון יותר חשוב מהגוף? אלא העניין הוא שהצדיק מבין שכל דבר שיש לו בעולם הזה הכל הגיע אליו בהשגחה פרטית מדויקת מהקדוש ברוך הוא כדי לעבוד איתו את השם. אין שום דבר מיותר בעולם. בכל חפץ ובכל כלי יש ניצוץ קדוש שהאדם צריך לגאול אותו ולרומם אותו. לכן הצדיקים שומרים על הממון שלהם כי הם מבינים שזה כלי קדוש. אנחנו רואים את זה אצל רבי שמעון בר יוחאי שהיה במערה שלוש עשרה שנה. הוא ורבי אלעזר בנו היו יושבים בתוך החול עד הצוואר ורק בזמן התפילה היו לובשים את הבגדים. למה הם עשו את זה? כדי שהבגדים לא יבלו. הם הבינו שהבגד הזה הוא לבוש שבו הם עומדים לפני מלך מלכי המלכים לכן הם חסו על הבגד הזה יותר מעל הגוף שלהם. זה הסוד של הפכים הקטנים. יעקב אבינו מלמד אותנו שגם בפרטים הקטנים של החיים יש קדושה גדולה. המאבק עם שרו של עשו היה על הנקודה הזאת. המלאך רצה להפריד בין הקודש לבין החול. הוא רצה להגיד שיש דברים שהם לא קשורים לעבודת השם. אבל יעקב אבינו לא מוותר ונאבק איתו עד עלות השחר עד שמתגלה האור הגדול שגם בחומר יש רוח וגם בפכים הקטנים נמצא הקדוש ברוך הוא. שנזכה לראות את זה בכל יום ובכל רגע בחיים שלנו. והחמישי, כשהוא חושב שהאלוהים יתעלה אינו משגיח עליו. והשישי, כשהוא חושב שהאלוהים יתעלה אינו יכול להושיעו. והשביעי, כשהוא חושב שהאלוהים יתעלה אינו רוצה להושיעו. והשמיני, כשהוא בוטח בזולת האלוהים, מהממון והחכמה והתחבולה והכוח והגבורה והשררה והעוזרים. והתשיעי, כשהוא בוטח על מעשיו הטובים. והעשירי, כשהוא חושב שהאלוהים יתעלה אינו מרחם עליו. ואלו העשרה דברים הם מפסידים את הביטחון. אז בואו ננסה קצת לנתח את הדברים האלה. שימו לב, הדבר הראשון זה סכלותו באלוהים יתעלה. זאת אומרת, ככל שאדם יותר מכיר את הקדוש ברוך הוא, ככל שאדם יותר לומד על הקדוש ברוך הוא, ככל שאדם יותר מבין את ההשגחה הפרטית של הקדוש ברוך הוא, ככה הביטחון שלו גדל. הסכלות, החוסר ידיעה, זה הדבר הראשון שמפסיד את הביטחון. אדם שלא יודע כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותו, כמה הקדוש ברוך הוא דואג לו, כמה הקדוש ברוך הוא נמצא איתו בכל רגע ורגע, אז ממילא הביטחון שלו הוא חלש מאוד. והדבר השני, סכלותו במצוות האלוהים. אדם שלא יודע מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממנו. הרי כל עניין הביטחון הוא כדי שאני אוכל לעשות את רצון ה'. אם אני לא יודע מה רצון ה',
[Speaker F] אז מה העניין של הביטחון? הביטחון הוא כלי כדי שאני אוכל להיות פנוי לעבודת ה'. אבל אם אני לא יודע מהי עבודת ה', אז ממילא הביטחון שלי הוא חסר משמעות. והדבר השלישי, כשהוא חושב שסיבותיו הם המועילים לו. אדם חושב שהוא פועל, הוא עושה, הוא הולך לעבודה, הוא מרוויח כסף, והוא חושב שהעבודה שלו היא זאת שמביאה לו את הפרנסה. הוא שוכח שהקדוש ברוך הוא הוא הזן ומפרנס לכל. הוא חושב שהסיבה היא זאת שפועלת. והרביעי, כשהוא חושב שהדברים קורים במקרה. אין מקרה בעולם. הכל בהשגחה פרטית מדויקת. אדם שחושב שמשהו
[Speaker G] קרה לו סתם כך, אז הוא מאבד את הביטחון. כי אם זה קרה במקרה, אז מחר יכול לקרות משהו אחר במקרה, ואין לו על מה להישען. אגב ספי, אם אני מכניס למדיח תבנית שנאפתה בה עוגת פירורים? עם הקפסולות של פיירי, הניקיון מדהים. גם במדיח, אין על הקפסולות של פיירי. פורים פורים, סבבה, אבל לא כל רכב שהתחפש ל-אס יו וי הוא אס יו וי אמיתי. לא ארבע על ארבע, לא אס יו וי אמיתי. עכשיו בסובארו דייז, כפל מבצעים והנחות על מגוון דגמי אס יו וי אמיתי. האחד עשר עד השמונה עשר במרץ. חייגו כוכבית שש שתיים שש שלוש. סובארו, כפוף לתקנון. שריונית חוסם,
[Speaker J] שריונית חוסם. דלתות כניסה ודלתות פנים עם חמישה סמלי איכות. שריונית חוסם,
[Speaker G] תהיו בטוחים שבחרתם נכון. סימנס, סימנס איי קיו דרייב. תשאירו את זה לסימנס. תשאירו את ניקוי התנור לתנור. עכשיו חמש שנות אחריות ברכישת תנור פירו-ליטי בתוספת מאה תשעים ותשעה שקלים בלבד ברכישה אצל המשווקים המשתתפים. כפוף לתנאי המימוש. סימנס, העתיד כבר כאן. לקוחות בנק הפועלים, במיוחד בתקופה הזאת חשוב לנו שתדעו, אתם לא לבד. אנחנו כאן כדי שתוכלו לקבל שירות גם בלי לצאת מהבית. יש לכם פעילות בנקאית שאתם רוצים לעשות? אנו זמינים בשבילכם במגוון ערוצים: באפליקציה, באתר ובמוקד הטלפוני כוכבית עשרים וארבע אפס שבע. צריכים בכל זאת להגיע לסניף? תאמו פגישה מראש באתר הבנק והימנעו מהמתנה מיותרת. נעבור את זה ביחד. פועלים אתכם בכל החלטה. כפוף לתנאי הבנק. הילדים עזבו את הבית? תרשו לעצמכם לחיות את תל אביב מההיי-ליין רמת גן. היי-ליין דה ז'ורנו ממאה חמישים ושניים מטר בתוספת שבעים מטר מרפסות ונוף עוצר נשימה. חייגו עכשיו כוכבית שש אחת שמונה שלוש ותתחילו לחיות את תל אביב מההיי-ליין. קבוצת אבו שדוד.
[Speaker I] אני רוצה, אני רוצה נכון, באוטו סנטר, רוצה לקנות מכונית.
[Speaker G] רוצים מכונית? בואו לאוטו סנטר. עד ארבעים אחוזי הנחה על מגוון רכבים. אוטו סנטר כוכבית שתיים שלוש שלוש שתיים. ההנחה לפי מחירון לוי יצחק לרכב משומש מבעלות פרטית לפני תוספות והתאמות. כפוף לתקנון. גם במדיח אין על הקפסולות של פיירי.
[Speaker K] ובדרך הביתה אמר הקטן שהוא רוצה סוכרייה על מקל. הגדולה אמרה שאין לה כסף. כבר מזמן תפס את מקומי.
[Speaker G] האם זה משפט הפתיחה של הספר הזוכה בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס? בקרוב נדע. טקס פרס ספיר לספרות שנת אלפיים ותשע עשרה, חמישה עשר במרץ, קשת ערוץ שתים עשרה. מפעל הפיס, דברים טובים מתחילים כאן. כאן רשת ב'. כאן רשת ב'. ספורט.
[Speaker L] ספורטס אונליין הייתי קוראת לפינה היום, נכון אביאל גדלוביץ'? כן, זהו בהחלט צונאמי ספורטיבי. במהלך של עצירה מוחלטת האן בי איי היתה חלוצה בעניין הזה בעקבות ההדבקה של השחקן.
[Speaker C] האמריקאים הרבה פעמים בהרבה תחומים הם אומה קצת מוקצנת, הם עוברים מאיזשהו מצב של שאננות למצב של אול אין וללכת הכי חזק שיש. אז ברגע שרודי גובר מיוטה ג'אז, שהוא גם לא סתם אדם אחד, הוא הרבה אדם אחד, שני מטר שמונה עשרה של אדם אחד שגם צחק במסיבת עיתונאים באופן מאוד מופגן מהקורונה ומרח את הידיים, כאילו העביר את הידיים על כל המשטחים ועל המיקרופונים.
[Speaker L] כמו חמישה אנשים שחלו בקורונה בעצם.
[Speaker C] כן פחות או יותר. עכשיו חוששים הוא ויוטה ג'אז, כמובן פגשו את הטורונטו ראפטורס, בוסטון סלטיקס, דטרויט פיסטונס, ניו יורק ניקס, קליבלנד והקבוצות האלה כמובן פגשו קבוצות אחרות, כך שכרגע יש בהלת קורונה באן בי איי והליגה מושבתת לפחות לשבועיים אבל נראה שזה יהיה ליותר משבועיים.