מחלוקת ואמת – שיעור 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- ריקנות הטיעון הלוגי והנחת המבוקש
- אינדוקציה, אנלוגיה, ובעיית מיל
- כשלון ניסיונות להוכיח בלי הנחות
- הוכחות לקיום אלוהים והיעדר כוח שכנוע לאתאיסט
- וודאות, חוקי הלוגיקה, וסוגיית הסתירות ביחס לקדוש ברוך הוא
- שלוש התגובות לריקנות האנליטית: פונדמנטליזם, פלורליזם, וסינתזה
- אינטואיציה, אמונה, והיכולת הקוגניטיבית הלא־חושית
- קאנט: אנליטי/סינתטי מול אפריורי/אפוסטריורי והבעיה של סינתטי אפריורי
- חוקי טבע, הכללה, וערעור על תוקף המדע
- “עיני השכל” והאינטואיציה כתנאי ללמידה מן הניסיון
- פסיכומטרי, קונפורמיות, וגבולות ההוראה מדוגמאות
- “אני מרגיש” כאינטואיציה וכרגש, והבחנה בין טענה על העולם לדיווח נפשי
- אמת כהתאמה לעולם וההבחנה בין תקפות לאמיתות
- “אלו ואלו דברי אלוהים חיים”, מוניזם, ופלורליזם תיאורי מול מהותי
- טעם אסתטי כמחלוקת על העולם לפי סי. אס. לואיס
- מבוא היסטורי להיווצרות המחלוקת בעולם ההלכתי
- מסכת אבות: “קיבל ומסר” עד השבר, ואז “חמישה תלמידים היו לו”
- יבנה, חורבן, ודור רבן גמליאל–רבי אליעזר–רבי יהושע
- שמעון הצדיק, אלכסנדר מוקדון, ויוון כתשתית לכלים של תורה שבעל פה
- סיכום הכיוון להמשך: אמת מוחלטת מול עולם מחלוקת שאינו פשוט
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב מסגרת פילוסופית לסדרת שיעורים על מחלוקת ואמת דרך ניתוח מעמדו של טיעון לוגי, גבולות הוודאות, והצורך בהנחות יסוד שאינן מוכחות. הוא מציע שלוש תגובות אפשריות לריקנות הלוגית ולתלות בהנחות: פונדמנטליזם שמנסה להשיג ודאות לגבי ההנחות באמצעים טרנסצנדנטיים, פלורליזם/פוסט־מודרניזם שמסיק מריבוי ההנחות ריבוי “אמיתות”, ועמדה סינתטית שמקבלת קבילות של טענות לא־ודאיות על בסיס שכל ישר ואינטואיציה עם “הערת אזהרה”. לאחר מכן הוא מחדד שאמת אינה עקביות לוגית אלא התאמה למצב העניינים בעולם, ומכאן עולה הצורך להבין כיצד ייתכן “אלו ואלו דברי אלוהים חיים” בתוך עולם מוניסטי של אמת מוחלטת. לבסוף הוא עובר למבוא היסטורי־הלכתי על היווצרות מחלוקת בתורה שבעל פה, דרך מסכת אבות, חכמי יבנה, וסיפורי רבן גמליאל–רבי יהושע–רבי אליעזר, תוך קישור להתפתחות החשיבה הסיסטמטית ולמפגש עם יוון.
ריקנות הטיעון הלוגי והנחת המבוקש
הטיעון הלוגי מוגדר כהסקה שמגזרת מסקנה מתוך הנחות, ולמסקנה אין מעמד מעבר למה שכבר מצוי בהנחות. הטקסט קובע שכל טיעון לוגי “מניח את המבוקש”, ומסביר שהנחת המבוקש אינה כשל אלא שם נרדף לטיעון תקף, אלא שלעתים היא טריוויאלית ולכן נראית כחסרת ערך. הטיעון הלוגי אינו מוסיף מידע אלא לכל היותר חושף מידע שטמון בהנחות, ולכן ודאות לוגית מתייחסת לנביעה בלבד ולא לאמיתות ההנחות.
אינדוקציה, אנלוגיה, ובעיית מיל
הטקסט מבחין בין דדוקציה לבין אינדוקציה ואנלוגיה, וקובע שטיעונים מן הפרט אל הכלל או מן הפרט אל הפרט מוסיפים מידע ולכן אינם הכרחיים ונושאים ממד ספקולטיבי. הוא מביא את בעיית ג'ון סטיוארט מיל שלפיה גם דדוקציה נשענת בפועל על הנחות כלליות שמקורן באינדוקציה, ולכן המסקנה אינה “ודאית” אלא אם מאמצים את ההנחות. הוא מדגיש שהנביעה מתוך ההנחות ודאית, אבל אימוץ המסקנה מחייב בחינה ואימוץ של הנחות שאין להן הוכחה, ומכאן שמי שמתעקש לקבל רק מה שמוכח נשאר בלי יכולת לקבל שום טענה.
כשלון ניסיונות להוכיח בלי הנחות
הטקסט מתאר ניסיונות “הרואיים” לייצר מסקנה בלי הנחות, ומציין את הקוגיטו של דקארט ואת הטיעון האונטולוגי של אנסלם על קיומו של אלוהים. הוא קובע שכל הניסיונות הללו כושלים, ומייחס לקאנט את הביקורת על הטיעונים האונטולוגיים. הוא מסיק שיש לחיות עם העובדה שאין מסקנה נכונה “מכוח עצמה” ללא הנחות, ולכן תמיד ניתן לשאול מדוע לאמץ את ההנחות.
הוכחות לקיום אלוהים והיעדר כוח שכנוע לאתאיסט
הטקסט טוען שהוכחה לוגית לקיומו של אלוהים לא תשכנע אתאיסט, משום שאם המסקנה נובעת מהנחות שהאתאיסט אינו מקבל, אין לה אפקט. הוא אומר שהוכחה כזו עשויה לשכנע רק מי שחושב שהוא אתאיסט אך למעשה הוא “מאמין סמוי” או “מאמין לא מודע”, כי המסקנה כבר חבויה בתוך הנחות שהוא קיבל מראש. הוא דוחה הבחנה מהותית בין הוכחה חיובית לבין הוכחה בדרך השלילה, וקובע שזה עניין סמנטי בלבד כל עוד מדובר בהיסק לוגי תקף.
וודאות, חוקי הלוגיקה, וסוגיית הסתירות ביחס לקדוש ברוך הוא
הטקסט קובע שאין וודאות לגבי שום טענה בעולם אלא אם היא “טענה ריקה” כגון חוק הסתירה, חוק השלישי הנמנע וחוק הזהות, מפני שהם אינם מוסיפים מידע אלא מגדירים צורות חשיבה. הוא מביא דוגמה לכך שגם הטענה “אנחנו בשיעור” אינה ודאית, משום שאפשר לגרום לאדם לחשוב כך באמצעים טכנולוגיים. הוא מבחין בין “חוקי” לוגיקה לבין חוקי פיזיקה וחוקי הכנסת, וטוען שחוקי הלוגיקה אינם חוקים שנחקקים אלא נכונים בכל עולם אפשרי, ולכן אין משמעות אמיתית לדיבור על “כפיפות” אליהם. הוא קובע שאי אפשר לייחס סתירה לאלוקים, ומפרש שאלות כמו “אבן שהכל יכול לא יכול להרים” כמילים חסרות מובן בדומה ל“משולש עגול”, משום שהן מנסות להגדיר אובייקט סותר.
שלוש התגובות לריקנות האנליטית: פונדמנטליזם, פלורליזם, וסינתזה
הטקסט קובע שהחשיבה האנליטית־לוגית “ריקה” ואינה יכולה להוסיף מידע, ורואה בכך בסיס לשלוש עמדות. הוא מתאר פלורליסטים/פוסט־מודרניים/ספקנים כמי שמסיקים מריקנות הלוגיקה שכל אחד גוזר מסקנות שונות מתוך הנחות שונות ולכן “כל אחד והנרטיב שלו”, במיוחד כשהם מכירים רק בהיסק לוגי כמחייב ודוחים טענות של שכל ישר כספקולציה. הוא מתאר פונדמנטליזם כעמדה שמודה בתלות בהנחות אך טוענת שיש דרך להגיע לוודאות לגביהן באמצעים מיסטיים, טרנסצנדנטיים, דתיים או דמויי “תקשורים”, ומציג זאת כאלטרנטיבה להשגת ודאות בהנחות. הוא מציג עמדה סינתטית שמקבלת טענות כקבילות אף שאינן ודאיות, נשענת על שכל ישר וסבירות, ומבדילה עצמה הן מדוגמטיות פונדמנטליסטית והן מספקנות שמעמידה טענה והיפוכה באותה דרגה.
אינטואיציה, אמונה, והיכולת הקוגניטיבית הלא־חושית
הטקסט מציג את ההצדקה האפשרית לאמון בהנחות יסוד לא־ודאיות כהנחה שיש לאדם יכולת קוגניטיבית להכיר אמיתות באופן לא־חושי. הוא מזכיר את שאלות היסוד של יום על עקרון הסיבתיות ועל עקרון האינדוקציה, ומציג ניסוח קנטיאני מאחד: מי אמר שמה שלא בטוח נכון. הוא טוען שהדרך הסינתטית מחייבת יושר אינטלקטואלי: הכרה באפשרות הטעות, נכונות לשמוע חולקים, להצליב ולשקול מחדש, בניגוד לדוגמטיקן.
קאנט: אנליטי/סינתטי מול אפריורי/אפוסטריורי והבעיה של סינתטי אפריורי
הטקסט מפרט את שני הצירים של קאנט: ציר אפיסטמי של אפריורי מול אפוסטריורי, וציר לוגי של אנליטי מול סינתטי, ומדגים משפטים מנתחים כמו “כל רווק אינו נשוי” ומשפטים מרכיבים כמו “הכדור הזה הוא כבד”. הוא מתאר את הציפייה לארבע קטגוריות אך את החפיפה המקובלת של אנליטי עם אפריורי וסינתטי עם אפוסטריורי. הוא מציג את חידוש קאנט בדבר קיומם של משפטים סינתטיים אפריורי, ומדגים זאת באמצעות חוקי הטבע כגון חוק הגרביטציה שאינם נובעים מהגדרות המושגים ואינם תוצאת תצפית בלבד, משום שתצפית מספקת מקרים פרטיים והחוק הכללי דורש הכללה.
חוקי טבע, הכללה, וערעור על תוקף המדע
הטקסט מתאר את הקושי: איך אפשר לצבור מידע על העולם מעבר לתצפית, כאשר הכללה היא פעולה של החשיבה ויש אינסוף הכללות אפשריות. הוא מציין שיש טענה שחוקי הטבע הם “סטייטמנט עלינו” ולא על העולם, אך קובע שזה לא יכול להיות נכון, גם אם הוא אומר שיש מי שטוענים כך בפילוסופיה. הוא מתאר עמדה פרגמטית רווחת שלפיה חוקי הטבע אינם ודאיים אך הם “הכי טוב שיש לנו” ו“זה עובד”, ומשלב אנקדוטה הנדסית על פער בין נכונות מתמטית לבין תפקוד בפועל.
“עיני השכל” והאינטואיציה כתנאי ללמידה מן הניסיון
הטקסט מציג פתרון שהוא רואה כיחיד אפשרי: כושר אינטלקטואלי של אינטואיציה שמאפשר לזהות אמיתות כלליות באופן ישיר. הוא אומר “אני רואה את חוק הגרביטציה” לא בעיניים, אלא במה שהרמב"ם קורא בתחילת מורה נבוכים “עיני השכל”, ומפרש זאת כיכולת של השכל לא רק לנתח נתונים אלא גם להכיר. הוא טוען שאינטואיציה אינה תוצר של לימוד מהניסיון אלא תנאי ללימוד, משום שבלי כיוון אינטואיטיבי ניתן להכליל כל אוסף עובדות באינסוף דרכים. הוא מקביל זאת לטענת חומסקי על כושר לשוני מולד שאינו נרכש, ומביא מויטגנשטיין את בעיית *following a rule* כדי להראות שאין הכרח יחיד מהדוגמאות להכללה אחת.
פסיכומטרי, קונפורמיות, וגבולות ההוראה מדוגמאות
הטקסט משתמש בדוגמת סדרת מספרים כדי להראות שניתן להמשיך אותה באופנים רבים, ולכן תשובות שונות יכולות להיות “אפשריות” פורמלית. הוא טוען שמבחן הפסיכומטרי “בודק קונפורמיות”, כלומר מי שחושב כפי ש”כולם חושבים”, ומדגיש שהדבר אינו זהה לגאונות או אי־גאונות. הוא ממשיך לדוגמה של לימוד ספירה עד מאה אלף כדי להראות שהוראה היא *bottom up* מדוגמאות לכלל, והיא מניחה שהתלמיד יכליל באותו אופן; אם התלמיד מכליל אחרת, אין דרך ללמדו במסגרת הזו.
“אני מרגיש” כאינטואיציה וכרגש, והבחנה בין טענה על העולם לדיווח נפשי
הטקסט מתאר דוגמה של פתרון בעיה מתמטית שנשלף “מיד” מתוך תחושה, ומבדיל בין “מרגיש” אמוציונלי שאינו טענה על העולם לבין “מרגיש” אינטואיטיבי שמכוון לטענה שניתנת לבדיקה כנכונה או שגויה. הוא מסביר שהבלבול נובע מכך שבשני המקרים אין הצדקה לוגית ריגורוזית זמינה, אך באינטואיציה התוצר הוא טענה על העולם ולא רק דיווח על מצב נפשי. הוא מדגיש שאינטואיציה אינה מילת קסם, שיש לבדוק אותה מחשש להטיות, ושגם לאחר בדיקה נשארת “הערת אזהרה”, אך היא עדיין קבילה משום שאין כלי טוב ממנה.
אמת כהתאמה לעולם וההבחנה בין תקפות לאמיתות
הטקסט מגדיר אמת כתוצר של השוואת טענה למצב העניינים בעולם, וקובע שאמיתיות ושקריות הן תכונות של טענות ולא של עובדות. הוא מבדיל בין אמת ושקר של טענות לבין תקפות ובטלות של טיעונים, ומדגים שניתן לבנות טיעון תקף מהנחות שקריות ולהגיע למסקנה שקרית. הוא מנסח את הקשר היחיד: בטיעון תקף לא ייתכן שההנחות אמיתיות והמסקנה שקרית.
“אלו ואלו דברי אלוהים חיים”, מוניזם, ופלורליזם תיאורי מול מהותי
הטקסט דוחה פירוש שמצמצם “אלו ואלו דברי אלוהים חיים” לטענה טריוויאלית של עקביות עם הנחות, ומכוון להבנה שיש אמת אצל שני הצדדים. הוא קובע שמושג האמת הוא מוחלט ולא רק יחסיות של עקביות, ומדגיש שהוא פועל בתוך “עולם מוניסטי” של אמת אחת מוחלטת. הוא מבחין בין פלורליזם תיאורי, שהוא העובדה שיש בעולם קבוצות ואנשים עם עמדות שונות, לבין פלורליזם מהותי שטוען לריבוי אמיתות או לביטול מושג ה“צודק”, ומציב את הדיון העתידי בשאלת המחלוקת בתוך ההבחנה הזו.
טעם אסתטי כמחלוקת על העולם לפי סי. אס. לואיס
הטקסט מביא את סי. אס. לואיס מספרו “ביטול האדם” כדי לדחות את הטענה שוויכוחים אסתטיים הם רק תיאור תחושות סובייקטיביות. הוא טוען שכאשר אדם אומר שמפל הוא “נשגב” הוא טוען משהו על המפל כראוי לעורר תחושות שגב, ומי שאינו מתעורר אצלו שגב “משהו אצלו דפוק” לפי הטענה. הוא מסיק שיש טעם להתווכח על טעם וריח משום שהוויכוח מניח קריטריונים נכונים ולא נכונים לשיפוט.
מבוא היסטורי להיווצרות המחלוקת בעולם ההלכתי
הטקסט מציג מעבר מן המבוא על אמת אל מבוא על מחלוקת דרך פרספקטיבה היסטורית בעולם ההלכה. הוא מצביע על סוגיות אגדיות בעלות עוצמה ומתח ספרותי משותפים, כגון תנורו של עכנאי והדחת רבן גמליאל, וקושר אותן לרגע היסטורי מסוים של משבר וחידוש בהיווצרות המחלוקת. הוא טוען שסיפורים רבים בש"ס סובבים סביב אותו הקשר גם אם אינם מזכירים אותו במפורש, ומתאר זאת כתיאור של היווצרות המחלוקת בעולם ההלכתי.
מסכת אבות: “קיבל ומסר” עד השבר, ואז “חמישה תלמידים היו לו”
הטקסט קורא את פרק א' באבות כאתוס של מסירה רציפה: “משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע” וכן הלאה עד אנשי כנסת הגדולה, ומעיר שהאמירות בראשית התקופה הן קולקטיביות ללא שמות. הוא מצביע על שמעון הצדיק כראשון שיש דברי תורה המיוחסים לאדם מסוים, ומשם מתרבה ייחוס התורה לדמויות פרטיות. הוא מציין את מסורת רש"י והירושלמי בחגיגה על מחלוקת הסמיכה ביום טוב בין שני היוסים כמחלוקת הראשונה בתורה שבעל פה שנשארה ומונצחת. הוא מדגיש את החריגה בפרק ב': לאחר רצף כרונולוגי כביכול, מופיע “רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי” ולאחריו “חמישה תלמידים היו לו” בלי לשון “קיבל ומסר”, ומפרש זאת כסימן לכך שמשהו נשבר במנגנון המסירה.
יבנה, חורבן, ודור רבן גמליאל–רבי אליעזר–רבי יהושע
הטקסט מייחס את המעבר לתקופת יבנה ולבקשת “יבנה וחכמיה” של רבן יוחנן בן זכאי, כייסוד מוקד חכמי יבנה ותחילת עידן התנאים במובן המובהק. הוא ממקם את דור המתח הראשון סביב רבן גמליאל, רבי אליעזר ורבי יהושע, ומציין גם את כניסת רבי עקיבא ואחריו דורות צעירים יותר. הוא טוען שהדור הזה הוא נקודת התפוצצות של תהליך ארוך שבו תורה שבעל פה נעשית יצירה אנושית ולא רק העברה דרך “צינורות חלולים”, ומכאן שמחלוקת נעשית מובנית.
שמעון הצדיק, אלכסנדר מוקדון, ויוון כתשתית לכלים של תורה שבעל פה
הטקסט מביא את האגדה על אלכסנדר מוקדון שמשתחווה לשמעון הצדיק ומסביר שהיא אינה היסטורית, ולכן משמעותה טמונה בבנייתה. הוא מציע קריאה היסטוריוסופית שלפיה התגבשות תורה שבעל פה הצריכה כלים של פילוסופיה ולוגיקה, וכלים אלו הגיעו דרך המפגש עם יוון, שהיה טראומטי אך גם בעל ממד חיובי בנוסח “יפיותו של יפת תשכון באוהלי שם”. הוא מציין את התיאור על חושך בעולם בעת תרגום התורה ליוונית לצד מסורות שמייחסות ליוונית מעמד ייחודי, ומסיק שהחשיבה הסיסטמטית שאורגנה ביוון אפשרה אצל חז"ל התפתחות של טיעונים, ראיות, נפקא מינות ומחלוקות כחלק מתורה של בני אדם.
סיכום הכיוון להמשך: אמת מוחלטת מול עולם מחלוקת שאינו פשוט
הטקסט קובע שמושג האמת נשאר מוחלט וכפוף להתאמה לעולם, אך עולם המחלוקת אינו מוביל בפשטות למסקנה שאחד צודק והשני טועה בכל מקרה. הוא מציב את המשך הסדרה כהעמקה בשאלה כיצד להבין מחלוקות הלכתיות ועמדות סותרות בתוך מוניזם של אמת, ובעיקר כיצד להבין “אלו ואלו דברי אלוהים חיים” על רקע ההיסטוריה של התגבשות תורה שבעל פה ותרבות המחלוקת ביבנה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו בסוגיה של מחלוקת ואמת, בסדרה של מחלוקת ואמת. בפעם הקודמת דיברתי קצת על מושגי האמת ותיארתי אותם דרך איזשהו מודל שלדי של התפתחות. מי שלא היה אני ממליץ אולי להקשיב להקלטה, הכל עולה למודל אחרי השיעורים. מי שרוצה לשמוע עוד פעם או מי שלא היה אז אני ממליץ להקשיב כי דברים קצת בנויים אחד על השני. יש ביוטיוב? יש גם ביוטיוב, כן, גם באתר שלי, בסדרה של מחלוקת ואמת אפשר למצוא שם. לא, באתר שלי. כן, יש גם ביוטיוב אבל זה מה? שו"ת ומאמרים, ככה זה נקרא. שו"ת ומאמרים. נקרא איף יו וונט טו שוט, שוט, דונט טוק. אז יש, תחפשו סדרת שיעורים על מחלוקת ואמת, שמה יופיעו ההקלטות. אז דיברתי קצת על ההיווצרות של מחלוקת, על ה לא על המחלוקת בעצם אלא על היווצרות של התפצלות של מושג האמת. אמרתי שבעצם בסוף התהליך הזה של ההתפתחות נוצרים שלושה ענפים אפשריים. ענף אחד פונדמנטליסטי, ענף שני פוסטמודרני אם תרצו, אנליטי, והענף השלישי הוא ענף סינתטי. ומה שבעצם עומד מאחורי זה, זה היחס שלנו לטיעון לוגי. טיעון לוגי זה טיעון שגוזר מסקנה מתוך הנחות. ועכשיו אני נזכר שהיית, כן. טיעון שגוזר מסקנה מתוך הנחות, וראינו שלמסקנה לא יכול להיות מעמד מעבר למה שיש בהנחות. כל מה שעושה המסקנה היא גוזרת או חושפת מידע מסוים שטמון בצורה כלשהי בהנחות, לכן אמרתי שכל טיעון לוגי בעצם מניח את המבוקש. הנחת המבוקש היא לא כשל, הנחת המבוקש זה שם נרדף לטיעון לוגי תקף. הנחת מה שהם קוראים בדרך כלל הנחת המבוקש זה בתור כשל, למה רואים את זה בתור כשל? כי לפעמים זה הנחת מבוקש בנאלית מדי, כן? טריוויאלית מדי, אז לכן לכן רואים את זה ככשל או כטיעון חסר ערך, אבל בעצם כל הוכחה מתמטית או גאומטרית או מה שלא יהיה בלוגיקה היא סוג של הנחת המבוקש, כן? הסק לוגי הוא הנחת המבוקש. מה שהדבר הזה בעצם אומר, זה שטיעון לוגי לא יכול להוסיף לי מידע. כל זה ראינו בפעם הקודמת. טיעון לוגי לא יכול להוסיף לי מידע. כן, זאת אומרת לכל היותר הוא מוציא מידע שטמון באיזושהי צורה בתוך ההנחות. אם אנחנו רוצים להוסיף מידע, אז צריך להשתמש לא בטיעונים לוגיים אלא בנגיד טיעונים לוגיים אני קורא להם באופן כללי דדוקציה, הסקה מהכלל אל הפרט, צריך להשתמש בטיעונים אחרים שזה הסק מן הפרט אל הכלל או מן הפרט אל הפרט, אינדוקציה או אנלוגיה. אלה טיעונים לא הכרחיים, והסיבה לכך שהם לא הכרחיים זה בגלל שהטיעונים האלה מוסיפים לנו מידע מסוים. נגיד שאנחנו עושים אנלוגיה, אני אומר התיק הזה הוא שחור גם ההוא תיק, לכן גם ההוא שחור, אז מזה שהתיק הזה שחור לא מונחת גם העובדה שהתיק ההוא שחור. המסקנה שהתיק ההוא שחור היא מסקנה שיש בה עוד מידע מעבר למה שהיה לי בשלב של ההנחות. זאת אומרת הטיעון הזה הוסיף לי מידע. אותו דבר אינדוקציה, אם אני מסיק את זה על כל התיקים שהם שחורים, כן? אז לכן טיעונים של אנלוגיה ואינדוקציה אלה טיעונים שמוסיפים לי מידע. ובדיוק בגלל זה הם לא הכרחיים. עם הכדור הפורח, כן? דיברנו על הבדיחה של הכדור הפורח. בדיוק בגלל זה הטיעונים האלה הם לא טיעונים הכרחיים, יש בהם מידה של ספקולציה. לעומת זאת טיעונים לוגיים, מתמטיים, דדוקטיביים, אלה טיעונים שאין בהם שום שמץ ספקולציה, כי אני לא מוסיף שום מידע מעבר למה שכבר ידעתי. זה לא מוסיף לי כלום, אז אני לא לוקח סיכון. זה בטוח נכון. זה לא יכול להתברר כלא נכון כשנכון אני כמובן מתכוון נובע מהנחות. לא נכון, אלא אם ההנחות נכונות, אז גם זה נכון. אבל מה שאני יכול רק להגיד זה רק על הנביעה, אני לא יכול לדבר על ההנחה עצמה. דיברנו על הבעיה של מיל, ג'ון סטיוארט מיל, על הבעיה שמיל העלה ביחס לדדוקציה. איך אתה יכול להתייחס למסקנה כהכרחית או ודאית אם היא מבוססת על הנחה גדולה שההנחה הגדולה היא תוצר של אינדוקציה. כל בני אדם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. איך אתה יודע שכל בני אדם בני תמותה? מאינדוקציה. ראית כמה אנשים שמתו ואתה מניח שזה נכון לכל האנשים. אז בעצם כל דדוקציה מחביאה מאחוריה במובלע אינדוקציה. ולכן אי אפשר לראות בדדוקציה איזשהו כלי שהוא חף מאפשרות של טעות. כמובן הנביעה של המסקנה מתוך ההנחות היא חפה מטעות, היא בטוח נכונה. אבל המסקנה כשלעצמה אם אני רוצה לאמץ אותה אני צריך לבחון את ההנחות. בלי שאני מאמץ את ההנחות אין מעמד למסקנה. ולכן המבוכה הזאת ביחס לטיעונים לוגיים שהיא בעצם פשוטה, אבל הרבה מאוד אנשים לא שמים לב אליה כי תמיד ההנחה כן ההנחה של הנער בטיעון שתיארתי בפעם הקודמת שאומרת בוא תוכיח לי אחרת אני לא אקבל. אז אתה מניח שאתה יכול לחיות אך ורק עם דברים שהוכחו לך, אבל אין דבר כזה כי כל הוכחה מבוססת על הנחות יסוד. את הנחות היסוד עצמן אתה לא יכול להוכיח. אם תוכיח אותם אז להוכחות ההן יש הנחות יסוד. בכל מקרה אתה בסוף נשאר עם אוסף של הנחות שאין לך הוכחה עבורן. ואם אתה לא מוכן לקבל שום דבר שאין לך הוכחה עבורו אתה נשאר בלי כלום. אתה לא יכול לקבל שום דבר. אז הזכרתי את זה פעם קודמת שהיו כמה ניסיונות הרואיים בתולדות הפילוסופיה לנסות ולייצר מסקנה בלי הנחות. קוגיטו של דקארט זה אחד. הטיעון האונטולוגי של אנסלם על קיומו של אלוהים זה שני וכן הלאה כל הטיעונים האלה כושלים. זאת אומרת לא יכול להיות טיעון שמוכיח מסקנה בלי להיזקק להנחות. כן זה הביקורת של קאנט על הטיעונים האונטולוגיים. ולכן בסופו של דבר אם אני מתעלם מהניסיונות האלה אז בסוף בסוף הפגם כביכול הזה שיש בלוגיקה הוא פגם נכון צריך לחיות איתו. זאת אומרת מסקנה נובעת מהנחות אבל אין דבר כזה מסקנה שהיא נכונה מכוח עצמה לא על בסיס הנחות. וברגע שמסקנה נכונה רק על סמך הנחות אתה תמיד יכול לשאול את עצמך ומאיפה ההנחות נכונות? למה שאני אאמץ את ההנחות? ולכן אם מישהו מתעקש לקבל אך ורק דברים שיש לו הוכחה עבורם הוא בעצם לא יכול לקבל שום טענה כי כל טענה כזאת תתבסס על טיעון שבעצמו יושב על הנחות והנחות אין לו הוכחה עבורן. אז ממילא גם המסקנות. דיברנו על זה שבגיאומטריה אי אפשר להגיד שהמשפט יותר נכון מהאקסיומות למרות שלמשפט יש הוכחה ולאקסיומות אין. כן אבל זה ברור שזה לא יכול להיות זאת אומרת ההוכחה זה העמדה על אקסיומה הרדוקציה לאקסיומה. אז לכן בעצם ההנחות מכילות בתוכן את כל המידע. כל מה שאתה עושה עם הטיעונים הלוגיים זה לנסות ולחלץ עוד ועוד מידע מתוך ההנחות. למשל אם אני מוכיח למישהו שיש אלוהים תמיד הוכחה כזאת הרי מבוססת על הנחות. ואם את ההנחות האלה הוא מקבל ואם ההוכחה הזאת תקפה אז זה אומר שבעצם המסקנה שיש אלוהים כבר הייתה חבויה בתוך ההנחות שהוא קיבל מראש. אם הוא לא מקבל את ההנחות האלה אז אני לא יכול לבנות עליהן הוכחה לא יהיה אפקטיבי. אוקיי? אז לכן בעצם הוא היה מאמין סמוי באלוהים. הוכחה לקיומו של אלוהים לא יכולה לפנות לאתאיסט. לעולם היא לא תשכנע אתאיסט. היא תשכנע מישהו שחושב שהוא אתאיסט אבל בעצם הוא מאמין סמוי או מאמין לא מודע. מה? כן לא משנה יש סיבות שונות למה זה סמוי אבל זה סמוי בלי להיכנס כרגע לשאלה למה. אוקיי? אז טיעון לוגי לא יכול לעשות עבודה שהוא לא יכול לעשות זאת אומרת הוא לא יכול להוסיף לי מידע הוא לכל היותר יכול לחשוף עוד ועוד מידע שכבר קיים אצלי לעורר את המודעות שלי לעוד ועוד מידע שכבר קיים אצלי זה כל מה שטיעון לוגי יכול לעשות. יכול להיות בדרך
[Speaker C] השלילה? מה זאת אומרת למשל טיעון שיש אלוהים אבל בדרך השלילה.
[הרב מיכאל אברהם] תיאורטית אולי יכול להיות אני לא יודע אבל מה משנה אין הבדל בין דרך שלילה לדרך חיוב השאלה אם הטיעון הוא טיעון תקף או לא. אני יכול לשלול את הטענה שאין אלוהים זה כמו להוכיח שיש אלוהים זה סמנטיקה זה לא. ואם אני אומר שהטענה שאין אלוהים מובילה לסתירה אז הוכחתי בדרך השלילה שיש אלוהים זה לא משנה זה וזה הוכחות לוגיות. טוב כן אז למה אני חוזר על זה כי זה… זה אומר שבעצם כאשר אני מדבר על וודאות לוגית או על הכרח לוגי, אני בעצם מדבר אך ורק על הנביעה של המסקנה מתוך ההנחות. אני לא יכול לדבר על וודאות לוגית בטענה או וודאות בכלל בטענה. אין שום טענה בעולם שיכולה להיות לנו וודאות לגביה, אלא אם כן היא טענה ריקה. זאת אומרת שלא יכול להיות דבר והיפוכו, חוק הסתירה או חוק השלישי הנמנע או חוק הזהות. שלושת חוקי הלוגיקה היסודיים, אז לגביהם יכולה להיות לי וודאות כי הם לא אומרים כלום. הם לא מכילים מידע, הם רק מגדירים את צורות החשיבה שלנו. אז לכן, לכן אני יכול להיות אולי משוכנע לגביהם, אבל שום טענה אחרת לא יכולה להיות לי וודאות בה, כמו שמי שהעיר שאולי חוץ מהטענה הזאת עצמה. טענה שאנחנו בשיעור, ודאי? לא. אולי אתה באשליה, אולי אתה חולם, לא יודע. אתה יכול להיות מאוד משוכנע שזה נכון, אתה לא יכול להגיד שזה וודאי. אין היום בכלים שיש היום, לא צריך מדע בדיוני, בכלים שיש היום אני יכול לגרום לך לחשוב שאתה נמצא בשיעור בלי שאתה נמצא בשיעור. אני מחבר לך אלקטרודות למוח, אני מעורר את המקומות שצריך לעורר ואתה תחשוב שאתה נמצא בשיעור ואתה לא.
[Speaker E] רגע, הכי פחות חמור פה זאת הלוגיקה, למה? כי אם אתה לא סומך על המוח שלך מה פתאום שתסמוך על הלוגיקה?
[הרב מיכאל אברהם] זה דיון אחר. זאת כבר שאלה שהרבה ספקנים שואלים אותה, האם הלוגיקה היא הכרחית. אני חושב שכן, בגלל שהיא לא אומרת כלום לכן היא הכרחית, אבל זה כבר באמת דיון אחר, אני לא אכנס לזה. למשל אחת ההשלכות היא האם אפשר להאמין בסתירות לוגיות או לייחס סתירות לוגיות לקדוש ברוך הוא. אם אתה אומר שהלוגיקה היא שלנו, אז הקדוש ברוך הוא פטור ממנה, זאת אומרת הוא לא כפוף אליה. ואם אתה אומר שהלוגיקה היא אמת אינהרנטית, לא קשורה אלינו, זה לא שייך למבנה שלנו, זה פשוט כך, אז גם הקדוש ברוך הוא כפוף אליה. זאת אומרת, כן, האם הוא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים או כל מיני תעלולים מהסוג הזה, שאלות שהן מטופשות כולן. אי אפשר לייחס סתירה לאלוקים. אי אפשר לייחס סתירה לאלוקים כי גם הוא כפוף ללוגיקה.
[Speaker F] אז זה לא בדיוק כפוף כי זה חלק מהמציאות. הא? אבל זה לא בדיוק כפוף כי זה כאילו כל מה שיש.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. אני מסכים שדבר כזה בכלל לא נקרא כפיפות. מה שמבלבל אותנו זה שבעידן המודרני קוראים לחוקי הלוגיקה חוקים כמו שקוראים לחוקי הפיזיקה חוקים או לחוקי הכנסת חוקים. אבל זה לא באמת נכון. חוקי הלוגיקה הם לא חוקים. חוקי הפיזיקה ובטח חוקי הכנסת הם חוקים שמישהו חקק אותם, היה יכול גם לחוקק ההיפך. בעולם דמיוני אחר יכולים להיות חוקי טבע אחרים. בעולם שלנו חוקקו החוקים האלה. חוקי הלוגיקה הם נכונים בכל עולם אפשרי. זאת אומרת אי אפשר לחוקק אחרת את חוקי הלוגיקה. כן, ברור. לוגיקה עובדת בכל מקום, גם בתורת הקוונטים ואל תאמינו לכל הקשקשנים. פשוט אנשים שלא מבינים. אם בתורת הקוונטים הייתה סתירה, זאת אומרת הייתה חריגה מהלוגיקה, אפשר היה להוכיח ממנה כל טיעון וכל טענה והיפוכה. זה משפט בלוגיקה. אם בתוך מערכת יש סתירה, אז מהמערכת הזאת אפשר לגזור כל טענה והיפוכה.
[Speaker B] רגע, אז איך באמת עונים לשאלה האם אלוקים יכול לברוא סלע שהוא לא יכול להרים?
[הרב מיכאל אברהם] לא שהוא לא יכול, אין דבר כזה.
[Speaker B] לא שהוא לא יכול,
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא יכול לעשות בלה בלה בלה. מה זה לא יכול? אני לא מבין את המילים. תסביר לי את המילים אני אענה לך. מה זה המילים? אבן שהכל יכול לא יכול להרים. זה כמו אם הוא יכול לעשות משולש עגול. זה לא נכון להגיד שהוא לא יכול לעשות משולש עגול, אין דבר כזה משולש עגול. מה זה משולש עגול? תסביר לי מה זה משולש עגול אני אחשוב, הוא יכול, לא יכול, אני לא יודע מה. אתה שואל אותי שאלות עם מילים שאין להן שום מובן, אז מה אתה רוצה שאני אענה לך?
[Speaker B] אותו דבר, ברור.
[הרב מיכאל אברהם] אתה שואל אותי שאלה, אני מאמין באלוקים ואני חושב שהוא כל יכול, אוקיי? עכשיו אתה אומר לי האלוהים שלך שהוא כל יכול האם הוא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים? והאלוהים שלי הוא כל יכול. אתה בעצם אומר השאלה היא אם כל יכול יכול לברוא סליחה, אם ניתן לברוא אבן שהכל יכול לא יכול להרים.
[Speaker F] אתה מניח
[הרב מיכאל אברהם] שהוא לא כל
[Speaker F] יכול, אז
[הרב מיכאל אברהם] לכן לשיטתך אין בעיה במושג הזה של אבן שאלוהים לא יכול להרים. אבל כשאתה שואל אותי אתה צריך לשאול אותי לשיטתי לא לשיטתך, ולשיטתי הוא כל יכול. ואם הוא כל יכול אז אין דבר כזה אבן שהכל יכול לא יכול להרים. זה כמו הוא יכול לעשות פגז שחודר כל קיר וגם קיר שעוצר את כל הפגזים? לא, כי אין דבר כזה. אם יש פגז שחודר כל קיר אז אין קיר שעוצר את כל הפגזים, נכון? מה נפשך? זה פיטומי מילי בעלמא, זה בכלל לא שאלה לא שהתשובה עליה היא כן או לא, אין שאלה. לא, זו המשמעות של טיעון לוגי. טיעון לוגי זה להעמיד מסקנה על הנחות, זה מה שנקרא טיעון לוגי, זו דדוקציה. כן כן, זה מה שנקרא טיעון לוגי. טיעון לוגי זה לקחת הנחות ולגזור מהן איזושהי מסקנה. כן, אז הריקנות, זה בעצם מה שנקרא ריקנות האנליטית בפילוסופיה. זאת אומרת, החשיבה האנליטית, הלוגית, היא ריקה. היא לא יכולה להוסיף לי מידע. כן, זה הבדיחה עם הכדור הפורח. אז הטענה שהוואקום הזה הוא בעצם זה שעומד מאחורי שלוש האופציות שדיברתי עליהן בהתחלה. זאת אומרת, כי בעצם הפלורליסטים, פוסט מודרניים, ספקנים, לא יודע, תקראו להם, זה הכול אותו דבר. יש מאמרים וספרים מלומדים שמסבירים מה ההבדלים ביניהם, אין שום הבדל. זה אותו דבר בדיוק. וכל הדברים האלה בסופו של דבר יושבים על זה שהלוגיקה היא ריקה. ברגע שהלוגיקה היא ריקה, אז אם אתה מניח הנחות מסוימות, תגזור מסקנה כזאת. הוא מניח הנחה אחרת, יגזור מסקנה אחרת. הנה הנרטיביזם בהתגלמותו, כל אחד והנרטיב שלו. אוקיי? ולמה זה? בגלל שאתה מקבל אך ורק היסק לוגי כמשהו שמחייב אותך. אבל טענה של קומון סנס, של שכל ישר וכולי, זה לא, מה זה שכל ישר כזה? אלא הוא אז יש לו שכל עקום. אז למה זה מחייב אותי? אלה ספקולציות. כן? זה בעצם הבסיס לתפיסות של פלורליזם מהותי. אוקיי, אני אדבר עוד על פלורליזם, אבל פלורליזם מהותי הכוונה שדוגל בריבוי אמיתות. לעומת זאת הפונדמנטליזם אומר שנכון שטיעון לוגי מותנה בהנחות שלו, אבל יש לי דרך להגיע לוודאות לגבי ההנחות למרות שאין לי הוכחה עבורן. והוודאות הזאת אני מגיע אליה באיזשהם אמצעים מיסטיים, טרנסצנדנטיים כאלה ואחרים, ממקורות דתיים, לא יודע בדיוק מה, מתקשורים חייזריים, לא יודע איך שתקראו לזה, זה אותו דבר בדיוק. וזה האלטרנטיבה היחידה שיש לך כדי לקבל וודאות לגבי הנחות. והדרך השלישית, מה שנקרא, זו בעצם העמדה הסינתטית מה שקראתי, שזה לקבל טענות כקבילות למרות שהן לא וודאיות. בסדר, השכל הישר שלי אומר ככה, אז מבחינתי זה גם טוב. זה לא אומר שמבחינתי זה וודאי, ממש לא, כי אז אני חוזר להיות דוגמטי, פונדמנטליסט. אבל זה לא אומר גם שזה בספק גמור או שכל אחד יכול להגיד את זה או את היפוכו באותה מידה, כמו שאומר הפלורליסט או הפוסט מודרני. אז לכן אני יכול להגיד, יש שכל ישר ומבחינתי זה סביר. טוב, כל זה דיברתי, אז לא מה?
[Speaker I] החברה צריכה את זה?
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז שהיא תתפרק. מה זה? זה טיעון פרקטי. לא מעניין אותי. השאלה היא אם זה נכון, לא אם החברה צריכה את זה. אם החברה צריכה את זה שתחגוג. השאלה היא אם זה נכון. זאת אומרת, יש הרבה דברים שהחברה צריכה, אבל מה לעשות, זה לא נכון. עכשיו, בסופו של דבר גם אמרתי שהדרך היחידה לדעתי להצדיק את האמון שלי בהנחות יסוד למרות שהן לא וודאיות, זאת אומרת, אני צריך להיות ישר ולהבין שזאת לא אמת וודאית ובהחלט יכול להיות שאני טועה בעניין הזה, ולכן שווה לשמוע אנשים שחולקים עליי, טיעונים, לשקול מחדש, להצליב וכדומה. זה ההבדל בין הדוגמטיקן לבין הסינתטי. הדרך היחידה בעצם לבסס את האמון שלי בהנחות יסוד, בשכל הישר שלי, זה להניח שיש לנו איזושהי יכולת קוגניטיבית להכיר אמיתות באופן, נקרא לזה, לא חושי. הכרה לא חושית. כן, למשל בפילוסופיה של יום, אז יום מעלה שתי שאלות יסודיות, אוסף של שאלות אבל אפשר למצות אותן בשתיים: מי אמר לנו שעקרון הסיבתיות נכון? למה לכל דבר יש סיבה? מי אמר שיש בכלל? הכרחיות סיבתית. שאלה אחת, שאלה שנייה זה עיקרון האינדוקציה, כן? מי אמר שהאינדוקציה נכונה? אז זה שמשהו קרה עד עכשיו, למה אתה חושב שזה גם ימשיך לקרות הלאה? וכשקאנט ניסח את השאלות של יום, אז בעצם הוא אסף אותן ביחד והוא הגדיר איזושהי שאלת על שמחביאה מתחתיה את כל השאלות של יום, והוא בעצם אמר: מי אמר לך שמה שלא בטוח נכון? עכשיו בניסוח זה לא בדיוק ככה. מהניסוח של קאנט זה בעצם עובד ככה, אולי אני אנסח את זה בצורה קצת יותר מסודרת. תראו, יש הוא אומר שיש שתי חלוקות, אפשר לחלק את הטענות לאורך שני צירים שונים. אפילו אורתוגונליים, כן, מאונכים. ציר אחד זה הציר של נגיד קחו משפט מסוים או טענה מסוימת, אנחנו יכולים לשאול האם היא אפריורי או אפוסטריורי. אפריורי זו קודמת לניסיון, אפוסטריורי זו דורשת ניסיון. זאת אומרת, איך אני יודע את הטענה הזאת? אני צריך תצפית כדי לדעת אותה? זו טענה שהיא אפוסטריורית, או שהיא טענה אפריורית, אני יכול לדעת את זה גם בלי תצפית. אוקיי? זה החלוקה הזאת היא חלוקה אפיסטמית. אפיסטמולוגיה זו תורת ההכרה. זאת אומרת, איך אני מכיר את הטענה הזאת? באמצעות ניסיון או שאני לא צריך ניסיון? זאת חלוקה אחת על הציר האפיסטמי. יש חלוקה על הציר הלוגי. השאלה אם טענה היא מרכיבה או מנתחת, סינתטית או אנליטית, משתמשים במונח סינתטי. סינתטית או אנליטית. מה זאת אומרת? נגיד טענה שהכדור הוא עגול. אז "הכדור הוא עגול" זה נובע מהגדרת כדור. אני לא צריך לצפות בכדור כדי לראות שהוא עגול. כדור בהגדרתו הוא עגול. עזבו רגע את הרוגבי ואת הכדורים הרגילים, אוקיי? אז מבחינתי זה, או "כל רווק אינו נשוי". כן? משה הוא רווק ולכן ברור שהוא לא נשוי. כי משמעות המונח רווק זה שאין לו בן זוג או בת זוג. אוקיי? אז לכן אני לא צריך תצפית כדי לטעון שמשה הרווק הוא לא נשוי, אין לו אישה. בסדר? כן, זאת המשמעות של המונח רווק. אז אפשר לראות את ההבחנה הזאת כהבחנה בין משפט מנתח, משפט שצריך לנתח את המושגים שמעורבים בו, ניתוח המושג כדור או המושג רווק ותגלו את הטענה הזאת. ויש משפט מרכיב. למשל: הכדור הזה הוא כבד. אי אפשר מתוך ניתוח של המושג כבד והמושג כדור לגזור את זה שהכדור הזה הוא כבד. אתה צריך להוסיף, לא תצפית, צריך להוסיף עוד מידע מעבר למה שטמון בהגדרות של המושגים. לכן זה משפט מרכיב, סינתטי. טנק הוא כבד, זה מנתח או מרכיב? אפשר לדון על זה. אם זאת הגדרה של המושג טנק, זה תלוי איך אתה מגדיר את המושג טנק. זאת אומרת, אתה יכול להגדיר גם טנק צעצוע בתור טנק, אז הוא לא כבד. אתה יכול להגדיר כלי מלחמה אחר שלא כבד שיהיה טנק. בדרך כלל מגדירים טנקים כדברים כבדים שיש להם שריון, אז הוא צריך להיות כבד. עניין של הגדרה קצת.
[Speaker G] לא, טנק זה מבצר נייד.
[הרב מיכאל אברהם] אני אומר, אם ההגדרה היא כזאת, אז זה אפריורי.
[Speaker G] טנק זה מבצר נייד.
[הרב מיכאל אברהם] בכל אופן, שתי החלוקות האלה, יש חלוקה אחת על הציר הלוגי למשפטים מרכיבים ומשפטים מנתחים, ויש חלוקה על הציר האפיסטמי למשפטים אפריוריים ואפוסטריוריים. כיוון שהחלוקות הן על שני צירים מאונכים, הייתי מצפה לארבע קטגוריות של משפטים. נכון? משפטים סינתטיים אפריורי, סינתטיים אפוסטריורי, אנליטיים אפריורי ואנליטיים אפוסטריורי. באופן עקרוני. אבל אם תסתכלו, תראו שיש רק שתיים. כל משפט אנליטי הוא אפריורי ולהפך. ולמה? הסבר מאוד פשוט. אם המשפט הוא אנליטי, זה אומר שמספיק לנתח את המושגים שמעורבים בו כדי להגיע לטענה, למשפט, כדי להיווכח במשפט, אז לא צריך תצפית. נכון? תנתח את המושגים ואתה יודע את הטענה. אוקיי? אם לא צריך תצפית כדי לראות את הטענה הזאת, אז איך אתה יודע את זה בלי תצפית? כנראה שמספיק לנתח את המושגים שמעורבים במשפט הזה כדי להיווכח שהוא נכון.
[Speaker F] זה כל המידע שיש לנו.
[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק. אז לכן בעצם האנליטי הוא אפריורי והאפריורי הוא אנליטי. וממילא כמובן גם סינתטי ואפוסטריורי. אוקיי? אז לכאורה זה שתי חלוקות, שאחת מהן על הציר הלוגי, השנייה על הציר האפיסטמי, אבל בעצם הן חופפות. כך היה עד כאן. אבל קאנט הגדיר את שני הצירים האלה כדי לומר: לא, יש קטגוריה שלישית. יש משפטים סינתטיים אפריורי. למרות שהם סינתטיים הם אפריורי. מה גרם לו? להגיע למסקנה הזאת, תחשבו למשל על חוקי הטבע. נגיד חוק הגרביטציה. חוק גרביטציה אומר שכל שתי מסות מושכות זו את זו בכוח שפרופורציוני הפוך לריבוע המרחק. אוקיי? יש כוח משיכה בין כל שתי, בין כל שתי מסות. בסדר, איך אני יודע את זה? מהניסיון ראיתי אולי על כמה עצמים שבדקתי. איך אני יודע שזה נכון לכל עצם בעל מסה? נגיד בכוכבים. איך אני, מה זה קשור לכוכבים? איך אני יודע את זה על כל עצם בעל מסה?
[Speaker L] אינדוקציה. אינדוקציה, נכון?
[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת, אי אפשר להגיד שזה תוצאה של תצפית. התצפית נותנת לי מספר מקרים שבהם צפיתי. אבל חוק כללי הוא לעולם לא תוצאה של תצפית בלבד. תצפית היא איזושהי מוטיבציה, היא נותנת לי הכוונה, אבל בסוף בסוף אחרי התצפית אני צריך לעשות הכללה. אוקיי? לכן בעצם חוק טבע הוא טענה מצד אחד סינתטית, זאת אומרת כשאני אומר ששתי מסות מושכות זו את זו, חוק המשיכה הוא לא תוצאה של הגדרת המושג מסה. יכול להיות עולם דמיוני שבו יהיו שתי מסות והן לא יימשכו זו את זו. בעולם שלנו יש חוק גרביטציה. זאת אומרת חוקי הגרביטציה הם לא חוקים בלוגיקה, הם חוקים מדעיים. אוקיי? לכן זה יכול להיות נכון בעולם שלנו ובעולם אחר אולי לא. הם לא הכרחיים לוגית, הם לא יחסים לוגיים. אז לטענות, אז חוקי הטבע הם בעצם מצד אחד טענות סינתטיות, מצד שני הם לא אפוסטריוריות. הם אפריוריות בגלל שהם לא תוצאה של תצפית. זאת אומרת, לא מספיקה תצפית כדי להגיע לשם. אוקיי? ולכן בעצם כל חוקי, שנייה אחת, כל חוקי הטבע הם למעשה לא נכנסים לאף אחת משתי הקטגוריות שהיו קיימות עד קאנט. לא הקטגוריה הסינתטית אפוסטריורית ולא הקטגוריה האנליטית אפריורית. אלו משפטים שמצד אחד אפריוריים, מצד שני הם סינתטיים. או במילים אחרות זה משפטים שמוסיפים לי מידע אבל זה לא יוצא מתצפית. אז איך? איך יכול להיות שאני גוזר מסקנה שיש בה יותר מידע מההנחות שמהן יצאתי, מההכללה המדעית? וזה לא תוצאה של תצפית? כמו שמארק טווין אמר, העולם לא חייב לך כלום, הוא היה פה קודם. זה שאתה חושב בצורה מסוימת, זה אומר שזה נכון? ככה אתה בנוי, אז מה? כן? הרבה מאוד ערעורים בפילוסופיה של המדע מתבססים על זה. כי חוקי המדע זה איזושהי הכללה שאנחנו עושים, אבל עם כל הכבוד להכללות, הכללות הן תוצר של צורת החשיבה שלנו. התצפית נותנת לי רק את המקרים שאותם ראיתי. כשאני עובר מהמקרים האלה לחוק כללי אני בעצם עושה פעולה של הכללה. והכללה זה בסך הכול המצאה שלי. אם מישהו אחר בנוי אחרת הוא יעשה הכללה שונה. אפשר לעשות אינסוף הכללות. נכון? זאת בעצם שאלה גדולה בפילוסופיה של המדע, כמו שהיא באפיסטמולוגיה ושאלה בכל השאלות האלה בעצם מתמפות אחת לשנייה. איך יכול להיות שאנחנו יכולים ללמוד, לצבור מידע בלי תצפית? זו בעצם השאלה. איך בכלל אפשרי התהליך המדעי? התהליך המדעי? התהליך המדעי בעצם עוסק בצבירת מידע. אבל התצפית נותנת לך רק עוד ועוד עובדות פרטיות. אבל חוקי הטבע, שזה המידע שצברנו בתהליך המדעי, הם חוקים כלליים, לא אוסף של תצפיות מסוימות שאותן ראיתי. אז איך אפשר לצבור מידע על העולם שלא באמצעות תצפית? זה במילים אחרות בעיית הסינתטיה אפריורי של קאנט. הפתרון הוא
[Speaker G] פשוט לצפות מראש מה קורה בין הקטבים. אבל איך
[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול לצפות מראש מה יקרה?
[Speaker G] לא, אתה מחליט. אתה מחליט שזה חוק הטבע.
[הרב מיכאל אברהם] להחליט זה יפה. אני יכול גם להחליט שאין חוק גרביטציה. להחליט זה מצוין. יש לי כמה החלטות שהייתי שמח לקבל בעניין.
[Speaker M] לא, אבל זה
[הרב מיכאל אברהם] לא יעזור כלום, זה לא פותר את הבעיה. אני יכול להחליט מה שאני רוצה, אבל השאלה היא איך אני יודע, לא איך אני מחליט. איך אני יכול לדעת חוק כללי שמכיל מידע רב על העולם בלי תצפית? איך זה יכול להיות? אז באמת יש כאלה שטוענים שחוקי הטבע זה סטייטמנט עלינו, לא על העולם. זאת אומרת, מה שאני יודע על העולם זה רק מה שצפיתי בו. חוקי הטבע זה רק צורות חשיבה שלנו. נוח לנו לארגן את הנתונים בצורה כזאת, בצורה אחרת, אבל זה סטייטמנט עלינו, לא על העולם. זה לא יכול להיות נכון, יש לי הוכחה מתמטית לזה, זה לא נכון. אבל יש טענה כזאת בפילוסופיה. אבל אף אחד לא מאמין בזה באמת, חוץ מכמה פילוסופים שצריכים לכתוב מאמרים. כולם מבינים שזה לא ודאי שחוקי הטבע נכונים, אבל ברור שזה הכי טוב שיש לנו בינתיים, ואנחנו חושבים שזה נכון. יש לנו יסוד סביר להניח שזה נכון. וזה עובד. כן, וזה גם עובד. חוץ מזה. זה גם נכון וגם עובד. זה מדהים. בדרך כלל מה שנכון לא עובד. את זה גיליתי בשנה ד' בהנדסה. הלכתי לתדיראן. לעבוד על הלביא זכרונו לברכה. לעשות איזה פילטר משהו, אני לא יודע בדיוק מה. הכנסתי שם פולינומים אורתוגונליים, הכל היה לגמרי נכון ולשמחתי ביטלו את הפרויקט הזה באמצע, כי אחרת אין סיכוי שזה היה עובד. והסיכוי שמשהו עובד הוא אחד חלקי כמות המתמטיקה שיש בתוכו. זה הכלל ההנדסי הידוע. טוב, בכל אופן אז העיקרון אומר שאם אני רוצה להסביר איך אני יכול לצבור מידע בלי תצפית, איך יכול להיות, אז יש כל מיני הצעות. קאנט עצמו הציע הצעה, אני חוסך לכם את כל ההצעות הלא נכונות לדעתי. ההצעה היחידה האפשרית באמת לדעתי בעניין הזה זה שיש לנו איזשהו כושר אינטלקטואלי, קראתי לו אינטואיציה, כושר אינטלקטואלי שמאפשר לנו לזהות אמיתות כלליות באופן ישיר. אני רואה אוסף של עובדות שבהן צפיתי, מתוך זה אני מבין שהחוק הכללי ששולט על זה זה חוק הגרביטציה. מה זה נקרא אני מבין? להגיד אני מבין פירושו אפשר היה להגיד אני עושה איזושהי הכללה כי ככה הראש שלי בנוי. אבל זה לא, כי אז אנחנו נשארים באותה בעיה, איך אתה יודע שזה נכון? לא, אני טוען שאני רואה את חוק הגרביטציה. לא בעיניים. אני רואה את זה במה שהרמב"ם קורא בתחילת מורה נבוכים בעיני השכל. יש לשכל איזושהי יכולת להתבונן, לא רק לחשוב ולנתח נתונים שההכרה מביאה אליו, אלא יש לשכל אגף או חלק שהוא חלק מכיר. זאת אומרת הוא יכול לעסוק בהכרה של העולם באמצעות עיני השכל. אוקיי? ולכן מה שאנחנו קוראים אינטואיציה בדרך כלל, מה שאנשים בדרך כלל חושבים שזה תוצר של לימוד מהניסיון, אני לא מסכים. זאת אומרת אינטואיציה זה כושר קוגניטיבי, הוא תנאי ללימוד מהניסיון. זאת אומרת אם לא היה לנו את הכושר הזה לא יכולנו גם ללמוד מהניסיון כי כל אוסף של עובדות אפשר להכליל באינסוף צורות. והכושר שקוראים לו אינטואיציה מכוון אותנו להכללה הנכונה מתוך ההכללות האפשריות. אוקיי? ולכן אתה לא יכול להגיד שאינטואיציה היא תוצאה של הכללות. זה לא יכול להיות נכון. האינטואיציה זהו כושר שאיתו אנחנו נולדים. קצת מי שמכיר קצת יש ויכוח בעולם הבלשנות, חומסקי, כולם חשבו שהאדם נולד טאבולה ראסה. אתה נולד ריק ואתה לומד שפה, לומד זה, מדבר על הכושר הלשוני. וחומסקי טען שאי אפשר להסביר את הכושר הלשוני בצורה כזאת, חייב להיות שיש משהו מובנה בתוך האדם, זה היכולת לדבר, כושר לשוני. זה לא משהו נרכש, זה משהו מולד. אחרי שהדבר הזה נמצא בתוכי אני יכול ללמוד שפה כזאת, שפה אחרת, דקדוק כזה, דקדוק אחר, אבל אם לא היה לי את הכושר היסודי הזה לא יכולתי ללמוד. כן, תחשבו, הבאתי פעם לעניין הזה דוגמה אחרת, דוגמה של ויטגנשטיין. הוא מדבר בטיעון שלו על עקיבה אחרי כללים, פולואינג א רול. אז הוא אומר, תחשבו למשל שאתם נשאלים בפסיכומטרי את השאלה הבאה. נגיד נותנים לכם סדרת מספרים, מה המספר הבא? תשע עשרה. למה תשע עשרה? אוקיי. תשע אתה אומר. אוקיי, יש עוד הצעות? אחת עשרה. למה אחת עשרה? נכון, ראשוניים. מי שאומר, זה לא נכון אלא גם נכון. אפשר להכניס פה אחת עשרה בהנחה שזה הראשוניים. אפשר לשים פה תשע כי זה האי זוגיים, נכון. אפשר גם לשים פה תשע עשרה או מינוס פאי אם רוצים. אפשר לשים מה שרוצים. למה? לא, זה יהיה טור. זה יהיה טור, אין שום בעיה, אני מארגן לך טור כרצונך. זאת אומרת אני יכול להגדיר לך, אף אן זה הסדרה, אוקיי, איי פלוס בי אן פלוס סי אן בריבוע פלוס די אן בשלישית. יש לי ארבעה מקדמים איי, בי, סי ודי. עכשיו אני רוצה שבאן שווה אחד זה ייתן לי את שלוש, באן שווה שתיים זה ייתן לי את חמש, באן שווה שלוש זה ייתן לי את שבע ובאן שווה ארבע זה ייתן לי את מינוס פאי. בסדר? תציבו את זה, ארבע משוואות עם ארבעה נעלמים, תמצאו את איי, בי, סי ודי ויש לכם את הטור, אין שום בעיה. אוקיי. לכן כשהולכים לפסיכומטרי למשל ושואלים אתכם שאלה כזאת ומישהו עונה מינוס תשע עשרה הוא לא יתקבל. למה הוא לא יתקבל? כי… איך תצליח ללמד אותו? אתה כל מה שתלמד אותו יפרש אחרת ממה שאתה מתכוון. זה לא יצליח ללמוד. מבחן הפסיכומטרי בודק קונפורמיות. זאת אומרת, הוא בודק מי חושב כמו שכולם חושבים. מי שחושב כמו שכולם חושבים מתקבל.
[Speaker E] זאת אומרת זה זה ה…
[הרב מיכאל אברהם] לא יד בינוניים, יכול להיות גאונים, אבל הם חושבים כמו שכולם חושבים. זה לא קשור לכישרון. זה קשור לשאלה אם אתה חושב כמו כולם או חושב אחרת. אתה יכול להיות גאון קונפורמי ואתה יכול להיות אידיוט קונפורמי, אתה יכול להיות גאון לא קונפורמי ואתה יכול להיות אידיוט לא קונפורמי. זאת אומרת שזה לא קשור דווקא לגאונות ואי גאונות, אבל המבחן לא בודק גאונות, הוא בודק קונפורמיות. אולי אולי גם יכולת בתוך העולם הקונפורמי. יכול להיות, אם נהיה מפרגנים קצת. אז אז פה מה זה בעצם אומר? ויטגנשטיין בעצם טוען, נגיד שאני רוצה ללמד מישהו מתמטיקה. אוקיי, אז אני מלמד אותו לספור. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, תשע, עשר, עשרים, שלושים, תשעים ותשע, מאה, אלף, עשרת אלפים וכן הלאה. מגיעים למאה אלף. אוקיי, אני כבר כולי מיוזע, לימדתי אותו לספור עד מאה אלף. מכאן והלאה תמשיך כרגיל וכולי. אוקיי? טוב, בשבוע הבא מבחן. תספור מתשעים ותשע אלף תשע מאות תשעים, עשרים מספרים קדימה. טוב, אז הוא סופר כמו שהוא למד. תשעים ותשע אלף תשע מאות תשעים ואחת, תשעים ושתיים, תשעים ושלוש, מאה אלף, ואז מינוס פאי, e ו-i. אוקיי? כל נוסחת אוילר הוא כותב לנו שם. זאת אומרת מה, אתה תופס את… מורט את שערותיך, אתה אומר עד מאה אלף הלכתי איתך, אני כבר מזיע, וזה לא עזר. אבל זה לא עזר פשוט בגלל שהראש שלו בנוי אחרת משלך. לא כי הוא טועה או כי הוא טיפש. הוא פשוט עושה הכללות אחרות משלך. זה הכל. הראש שלו עושה את הכללות בצורה שונה מההכללות שאתה עושה. ולכן בעצם אין שום דרך ללמד אותו. אתה לא יכול ללמד אותו, כי תמיד שאנחנו מלמדים, אנחנו תמיד מלמדים בוטום אפ, אף פעם לא טופ דאון. אנחנו תמיד מלמדים מדוגמאות אל העיקרון הכללי. עכשיו, ברגע שאתה עומד מול דוגמאות לעיקרון הכללי, אתה בעצם מניח שהוא כבר יעשה, התלמיד יעשה הכללה. אבל אם הוא עושה הכללות אחרות ממך, אז לא יעזור לך כלום. הוא לא יכול ללמוד אצלך. לכן בפסיכומטרי ניפו אותו.
[Speaker F] אבל הוא אמר זה מתמטי. קומבינה של המוח יכולה להיות יותר סבירה להכללה.
[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול להניח מה שאתה רוצה, אבל זה לא מתמטי, זה הנחה. כן, אבל חושב שזה יותר פשוט, תער של אוקאם. מי אמר שזה יותר פשוט? אפשר להתווכח. בתיאור שלך יכול להיות שזה יותר פשוט. אני יכול לפרוס את מרחב הפונקציות האלה בבסיס של סינוסים ולא בבסיס של פולינומים ואז אני יכול לייצר לך קריטריונים אחרים לפשטות. אוקיי. טוב, בכל אופן, אז הנקודה היא שהנקודה היא שבשביל לאמץ תפיסת עולם שבה יש אמיתות, זה הנקודה החשובה בעצם, אני מסכם את כל מה שעשינו עד עכשיו. בשביל להגיע לתפיסת עולם שבה יש אמיתות, חייבים להניח ברקע איזהשהו סוג של כושר, איזהשהו סוג של כושר אינטלקטואלי או כושר קוגניטיבי שאני קורא לו אינטואיציה או במילה נרדפת אמונה. אמונה זה לא דווקא באלוהים. אמונה הכוונה איזהשהי יכולת להבין שמשהו הוא נכון לא כי יש לי הוכחה עבורו ולא כי ראיתי אותו, אלא אני מבין שזה מה שנכון. מה שקוראים לפעמים שכל ישר. נכון, אמונה או אינטואיציה הם לא כלים ודאיים, חד משמעית אמרתי. התבגרות סינתטית זה התבגרות שמוכנה לקבל טענות לא ודאיות, אבל לא כל דבר שלא ודאי הוא מסופק. דבר לא ודאי פירושו דבר אני חושב שזה נכון אבל בסדר יש הערת אזהרה ליד זה כדאי לבדוק. בסדר?
[Speaker F] יכול לבוא למישהו בטענות על זה שהוא לא מאמין שזה נכון?
[הרב מיכאל אברהם] למה לא? אם השכל הישר אומר ככה אז למה לא?
[Speaker F] באופן עקרוני אני אומר לו זה נכון והוא אומר לי זה לא.
[הרב מיכאל אברהם] אם הוא לא מסכים איתך אין בעיה, אבל אם הוא אומר כן זה מאוד סביר, אז בעיניי דברים סבירים הם לא קבילים. אז בסדר, אם הוא לא מסכים בסדר, ברור שהוא לא מסכים, אין מה לעשות. גם על זה יש מחלוקת פילוסופית, כן? אדם פוסט מודרני יגיד אוקיי, שכל ישר הוא גם הזיה. זאת אומרת אני לא מקבל דבר של שכל ישר, רק דבר מוחלט. עם המחלוקת היא אמיתית אי אפשר להאשים אף אחד. זאת אומרת אם זה תוצאה של… תוצאה של יצרים, תוצאה של דברים אחרים, אז אתה יכול להתחיל להאשים. אבל אם זאת תפיסה אחרת, תפיסה אחרת, מה לעשות? אז זה זה זה בעצם מה שעומד פה ברקע העניין, מה שקראתי קודם האינטואיציה, האמונה, שכל ישר, מה שלא יהיה, כשהבסיס של הדבר הזה זה איזשהו סוג של שילוב של חשיבה עם הכרה. מה שבעצם מוביל לבעיית הסינתטי אפריורי של קאנט, זאת אבחנה חדה מדי בין חשיבה לבין הכרה. הציר האפיסטמי עוסק בהכרה, הציר הלוגי עוסק בחשיבה. והטענה שהצירים האלה מאונכים בעצם אומרת שאין שום הטל של אחד על השני, שתי פעולות שלא קשורות אחת לשנייה. אבל לא, יש כושר מסוים, כושר אנושי מסוים, שמשלב חשיבה עם הכרה, חשיבה מכירה. בסדר, יש לי השכל שלי מתבונן בעולם, מתבונן במרכאות, אבל הוא מתבונן, הוא לא רק חושב על נתונים שהוא קיבל, והוא מגיע למסקנה שחוק הגרביטציה הוא נכון, שיש פה הכללה. ההכללה הזאת זה לא אקט מחשבתי בעיניי, זה אקט הכרתי. אני מכיר שחוק הגרביטציה הוא החוק הנכון. לא שיש לי נתונים שצברתי באמצעות תצפית ואז אני עושה הכללה שהיא אקט מחשבתי, כך בדרך כלל רגילים להתייחס לזה, אבל זה לא נכון. אם זה היה ככה זה לא היה יכול לעבוד. זאת אומרת יש גם באקט של ההכללה יש משהו שהוא לא רק חשיבה, לא רק נמצא בפנים, אלא איזשהו סוג של אינטראקציה של הראש שלנו עם העולם, שהיא הכרה שזאת ההכללה הנכונה כנראה. לא בוודאות כמובן, אף פעם אין וודאות, אבל
[Speaker P] עקרון הסיבתיות.
[הרב מיכאל אברהם] עקרון הסיבתיות למשל הוא תוצר של התבוננות כזאת בדיוק. כי זה מה שיום שאל, איך אפשר לדעת על עקרון הסיבתיות, איך אפשר לדעת על יחס סיבתי בכלל? זה לא יוצא מתצפית. אבל מצד שני, כל בנאדם נורמלי מאמין שזה נכון, שלדברים יש סיבות ואירוע A הוא סיבתו של אירוע B, מאיפה אתה יודע את זה? כי אני מתבונן בעולם ואני מבין שיש פה יחסים סיבתיים, אני פשוט מבין. זה לא… אז הרבה שאומרים לא לא, זה רק צורת חשיבה שלך, אתה רגיל לחשוב במונחים סיבתיים כי ככה אתה בנוי, אבל זאת לא באמת טענה על העולם. ומי שחושב שזאת טענה על העולם צריך להבין שלא מדובר פה בתוצר של חשיבה בלבד. אם זה תוצר של חשיבה אין שום הצדקה להשליך אותו על העולם, זה שאני חושב כך העולם לא חייב לי כלום, אוקיי? אלא מה, אני טוען שאני רואה שכך באמת העולם עצמו מתנהג, אז זה יכולת הכרתית, לא רק חשיבתית. נכון, בדיוק. זה הרמב"ם קורא לזה בתחילת מורה נבוכים עיני השכל. מה זה אומר עיני השכל? שימו לב, עיניים זה שייך לאפיסטמולוגיה, להכרה. שכל שייך לחשיבה, ללוגיקה. מה זה עיני השכל? זה ערבוב קטגוריות. השכל עוסק בחשיבה, למה צריך עיניים? צריך עיניים כדי לראות, כדי להכיר. זאת אומרת שיש משהו בשכל שעוסק בהכרה ולא רק בחשיבה. עכשיו יש פילוסופים אחרים שאמרו דברים דומים, כן, הוסרל דיבר על ראייה אידיטית. ראייה אידיטית, התבוננות באידיאות. כן, מה זה התבוננות באידיאות? אידיאות לכאורה הן תוצרים של חשיבה, ומה זה התבוננות באידיאות? אז אומרים אולי מושג מושאל, לא, זה לא מושג מושאל, זאת התבוננות, זאת הכרה. התפיסה האפלטונית נגיד האידיאות נמצאות באיזשהו מקום ואני מתבונן בהן. אז המה שנראה כמו חשיבה הוא בעצם אקט שיש בו ממדים הכרתיים. היגיון שמיעי של הנזיר גם אותו דבר. שמיעי זה שמיעה, זה אפיסטמולוגיה, זה הכרה, והיגיון זה חשיבה, אז היגיון שמיעי זה כמו עיני השכל. זה החיבור של מושג הכרתי, אפיסטמי, עם מושג חשיבתי. עיני השכל או היגיון שמיעי זה אותו סוג של חיבור, אוקיי? כל אלה נדמה לי מכוונים כלפי הקטגוריה הזאת שדיברתי כאן, אני אביא לכם רק המחשה של העניין כדי לחדד יותר את הנקודה הזאת כי נקודה מאוד חשובה. תחשבו על זה שאני יושב על איזה בעיה מתמטית קשה, משוואה דיפרנציאלית כלשהי, לא יודע מה, אני יושב עליה חודשים מנסה לפתור פה שם, בסוף הגעתי למסקנה אי בחזקת סינוס שלושה איקס זה הפתרון. טוב אני שמח וטוב לב אחרי חודשים של עבודה, מגיע אליי חבר טוב שלי מסתכל פה אומר נו מה אתה עושה? אמרתי תראה משוואה דיפרנציאלית הרסה אותי לגמרי אני כבר לא נושם כבר לא יודע כמה זמן. אומר מה מה הבעיה? זה אי בחזקת סינוס שלושה איקס מיד אני רואה, אומר לי. אז אני בהלם, איך ידעת? אומר הייתה לי תחושה כזאת, הרגשתי שזה הפתרון הנכון, אוקיי? עכשיו צריך להבין שכשאני אומר הרגשתי בהקשר הזה זה לא כמו הרגשתי אהבה או הרגשתי פחד. כי אהבה ופחד זה לא טענות על העולם, זה מצב נפשי שלי, אני מרגיש כך מרגיש כך, זה תוצאה של איך שאני בנוי. אם אתה מרגיש פחד ואני לא מרגיש פחד אין לנו ויכוח, אתה פשוט בנוי אחרת, אתה בנוי שאתה מרגיש. אבל אם הוא מרגיש שהפתרון הוא אי בחזקת סינוס שלושה איקס ומישהו אחר מרגיש שהפתרון הוא שמונה, אז זה לא עניין של מצב נפשי אחר. מישהו מהם צודק ומישהו אחר טועה, או לפחות לכל היותר אחד מהם צודק כי הפתרון הוא יחיד. אז לא יכול להיות ששניהם צודקים. אוקיי? כשאתה אומר אני מרגיש אתה משתמש בביטוי בעייתי, לא מדויק. למה אתה מתכוון כשאתה אומר את זה? לפי הפוסט מודרנה יכול להיות המון דברים כי זה עולם ריק. נכון, הוא מתכוון לומר אני מבין באופן ישיר בלי החישוב שעליו עבדת כבר חודשים. אני רואה באופן ישיר שזה הפתרון. אבל התוצר של מה שאני אומר לך הוא טענה על העולם. אפשר לבדוק, זה נכון או לא נכון, תציב במשוואה ותראה או שזה פותר אותה או שזה לא פותר אותה. זה לא כמו אני אוהב את פלוני, את זה אי אפשר לבדוק, זה לא טענה על העולם, טענה עליי. אני מרגיש אהבה לפלוני. אוקיי, מישהו לא מרגיש אהבה לפלוני אין לנו ויכוח, אתה בנוי כך ואני בנוי אחרת. האם מישהו מרגיש שהפתרון הוא אי בחזקת סינוס ארבעה איקס אז יש לנו ויכוח. צריך להציב במשוואה ולראות מי צודק ומי טועה. אז השימוש במושג מרגיש מאוד מבלבל בהקשר הזה. והסיבה לזה שמשתמשים במושג מרגיש זה בגלל שעשיתי את זה בלי הצדקה לוגית או מתמטית ריגורוזית. אני ישר אומר לך מה התשובה בלי לעשות את החישוב המסודר ולהגיע אליה. מי שגאון לפעמים מצליח לעשות את זה גם בלי כל החישובים. צריך להיות גאון גם בשביל לעשות את החישובים, לא משנה, אבל סוג מסוים של גאונות זה שיש לך אינטואיציה מאוד חזקה שהיא רואה ישר את התשובה הנכונה, היא לא צריכה לעשות את החישובים. אני אעשה את החישובים, אני אגיע אולי גם לתשובה הזאת אחרי חצי שעה עם הרבה דם יזע ודמעות. אז לכן לשני הדברים, גם לרגש במובן האמוציונלי וגם לאינטואיציה, הרבה פעמים אנשים מתייחסים לזה במונחים של אני מרגיש שכך וכך. כי בשני המקרים מדובר במשהו שאין לי בשבילו הצדקה לוגית. אני לא יכול להעלות טיעון ריגורוזי שתומך בו.
[Speaker Q] אי אפשר להסביר את ההצדקה? לא משנה. אני אומר את זה מניסיון אישי, מניהול השקעות וכולי, שבאת
[הרב מיכאל אברהם] עם
[Speaker Q] תשובה אנשים חישבו את זה והגיעו לאותה תשובה. פשוט עניין של ניסיון.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל הניסיון הזה הוא לא תוצאה סובייקטיבית. הניסיון הזה מניב משהו שהוא נכון.
[Speaker Q] אז איך זה קרה?
[הרב מיכאל אברהם] זה בדיוק הנקודה. אתה לא יודע לעשות את החישוב אבל התוצר הוא טענה על העולם. התוצר הוא לא טענה עליך. אני לא יודע להסביר למה אני אוהב את פלוני, אבל התוצר הוא לא טענה על העולם. אין לי מה להסביר, אני פשוט ככה בנוי, מה יש להסביר? מישהו אחר בנוי אחרת לא יאהב אותו. לכן המרגיש מהסוג האמוציונלי זה לא טענות על העולם אלא זה פשוט דיווח על מצב נפשי. אני מרגיש כך, מרגיש אחרת. אבל יש סוג אחר של מרגיש, שאני אומר אני מרגיש אבל בעצם אני אומר פה טענה על העולם. אפשר לבדוק אותה וזה נכון או לא נכון, ואם מישהו אחר אומר אחרת אז הוא טועה, יש לנו ויכוח. אז השימוש במונח אני מרגיש בהקשר הזה הוא שימוש מבלבל. הייתי מעדיף על פניו לא אני מרגיש אלא אני חושב או יש לי אינטואיציה שכך וכך. משתמשים באני מרגיש כי בשני המקרים אין לי הצדקה לוגית. לכן משתמשים באני מרגיש. במיוחד אם אתה פלורליסט ואתה חושב שהצדקה לוגית בלאו הכי לא נותנת שום, זאת אומרת הצדקה לוגית לא נותנת כלום כי ההנחות טעונות הצדקה, אז אתה בעצם אומר אוקיי אז יש לי אינטואיציה ואני מרגיש במובן האמוציונלי זה אותו דבר. אני לא יודע להגיד על כולם, אני רק יכול להגיד שרובם מבלבלים את המוח, לא יודע אם כולם, יכול להיות שיש כאלה שלא.
[Speaker D] אני גם
[הרב מיכאל אברהם] יכול לבוא מישהו ולהגיד שהאינטואיציה שלו שהטלפון הזה הוא כדורגל. בסדר אוקיי. זה שמישהו שולף את המילה יש לי אינטואיציה שכך וכך זה לא מילת קסם. אפילו לי עצמי אם יש לי אינטואיציה אני בודק את עצמי עוד פעם כדי לראות שאני עצמי לפחות רואה בזה משהו משכנע מספיק. וגם אחרי שראיתי בזה משהו משכנע מספיק ולא סתם הטיה, אני עדיין יש לי הערת אזהרה ליד זה. יכול להיות שיש לי אינטואיציה אבל טעיתי. אני לא טוען שאינטואיציה היא מכשיר להגיע לוודאות, אני טוען להפך. למרות שהיא לא מביאה אותי לוודאות עדיין זה קביל. לא זורק את זה כי זה לא ודאי. זה הנקודה. אין לנו מכשיר יותר טוב מזה. מה לעשות? זה מה יש. בקיצור מה שאני בעצם טוען זה שכאשר אנחנו רוצים לבדוק מה אמיתי ומה לא אמיתי, אני מגיע לשאלת האמת, אנחנו רוצים לבדוק אם משהו אמיתי או לא אמיתי, אז ברור שאני צריך לבדוק אותו מול המציאות. אם אני אומר שבחדר הזה יש עשרים כיסאות, להגיד שהטענה הזאת היא טענה אמיתית, איך אני יודע? איך אני מוודא אם היא אמיתית או לא? אני פשוט סופר. נכון? אני צריך להשוות את הטענה למצב העניינים בעולם שאותו היא מתארת ולראות אם יש הלימה, אז הטענה אמיתית, אם אין הלימה אז הטענה שקרית. אוקיי? זאת אומרת אמת היא תוצר של השוואה. השוואה למצב העניינים. טענה אגב אין דבר כזה מצב בעולם שהוא אמיתי. המצב בעולם הוא המצב בעולם. אמיתי או לא אמיתי זה מתייחס לטענות. טענות יכולות להיות אמיתיות או לא אמיתיות. מתי הן אמיתיות? כשמתארות משהו אמיתי בעולם, משהו שקיים בעולם. אז הטענה היא אמיתית. להגיד שמשהו אמיתי זה תמיד אמירה על טענה, לא אמירה על עובדה. העובדה היא עובדה, היא לא עובדה אמיתית. אין עובדה לא אמיתית, עובדה לא אמיתית היא לא עובדה. הטענה העובדתית הזאת יכולה להיות אמיתית, טענה עובדתית אחרת יכולה להיות לא אמיתית. אמת או שקר זו תכונה של טענות, לא של עובדות. אז לכן כשאנחנו מדברים על אמת, אנחנו צריכים להבין שאמת לא מתמצה רק בנביעה לוגית של המסקנה מתוך הנחות כמו שהרבה פעמים אנשים חושבים, או אמת כעקביות קוראים לזה פילוסופים. אני יכול לבדוק אם משהו מישהו אומר זה אמיתי אם זה עקבי עם הנחות שלו, עם הנחות שלי או לא משנה מה. אבל זה בעצם להעמיד את מושג האמת על מושג העקביות, עקביות לוגית. אבל לא, אני טוען שמושג האמת הוא תוצר של התאמה למצב העניינים בעולם. טענה היא אמיתית אם היא מתאימה למצב שאותו היא מתארת. וזה לא קשור לשאלה של נביעה לוגית או אי נביעה לוגית. נביעה לוגית עוסקת בתקיפות, לא באמיתיות. תקיפות ובטלות זו תכונה של טיעונים, אמת ושקר זו תכונה של טענות. טענה כשאני בודק אם היא אמיתית או שקרית אני צריך לבדוק אותה מול העולם. טיעון כדי לבדוק אם הוא תקף או בטל אני צריך לבדוק את המבנה שלו ולראות אם המסקנה שלו נובעת מההנחות. לא צריך להסתכל על העולם בשום צורה. יכול להיות טיעון תקף, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו, יכול להיות טיעון תקף שכל ההנחות שמרכיבות אותו הן שקריות. לכל הצפרדעים יש כנפיים, השולחן הזה הוא צפרדע, לכן לשולחן הזה יש כנפיים. זה טיעון תקף. שתי הנחות שקריות וגם מסקנה שקרית. יש אי תלות גמורה בין תקיפות ובטלות של טיעונים לבין אמת ושקר של טענות. התלות היחידה שיש ביניהם זה שאם טיעון הוא תקף אז לא יכול להיות שההנחות שלו אמיתיות והמסקנה שקרית. זה הקשר היחיד שיש בין שאלת התקיפות של הטיעון לבין שאלת האמת והשקר של הטענות. אוקיי? כשאנחנו מדברים על אמת אנחנו לא מדברים על עקביות ולא מדברים על תקיפות, אנחנו מדברים על אמיתיות. לכן כשאתה אומר לי אלו ואלו דברי אלוהים חיים, אני ישר קופץ למסקנות שלשם נגיע עוד בהמשך, אלו ואלו דברי אלוהים חיים. אז מה אתה אומר לי? כל אחד עקבי עם הנחותיו. תודה רבה. כל אחד עקבי עם הנחותיו זו אמירה טריוויאלית. זה לא מה שכתוב שם. מה שכתוב שם זה שיש אמת אצל כל אחד. אני אסייג את זה בהמשך. אז צריך להבין איך זה יכול להיות שדבר והיפוכו שניהם אמיתיים. מושג האמת הוא לא מושג של עקביות, מושג האמת הוא מושג מוחלט. אבל עקביות היא
[Speaker F] יחסית.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, תנאי הכרחי אבל לא מספיק. דבר שלא עקבי הוא בטח לא אמיתי.
[Speaker F] אם נשים שהעולם
[Speaker K] הוא מוחלט אצל ריבונו של עולם, לכן אם יש מחלוקת, המוחלט אצל ריבונו של עולם אבל לא אצל בשר ודם.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל אני אומר האמת באופן עקרוני זה מושג מוחלט. כשאני אומר שבשני הצדדים יש אמת, בשני הצדדים יש אמת מוחלטת. זאת הטענה שלי.
[Speaker K] לא, מוחלטת כמו של בית שמאי ובית הלל, כן.
[הרב מיכאל אברהם] בשני הצדדים יש אמת מוחלטת. וזה לא סותר את עקרונות הלוגיקה, נדבר אני עוד אסביר את זה יותר. אבל מושג אמת הוא מושג מוחלט, זה בדיוק הנקודה. אני רוצה להימנע מכל הבריחות שבדרך כלל מלוות את הדיונים האלה כמו שכל אחד עקבי עם הנחותיו שלו שזה בדיוק לברוח לנרטיביות, לפוסט-מודרניות המקובלת. לא לא, אני מדבר בתוך עולם מוניסטי, עולם שבו יש אמת אחת מוחלטת ובתוך זה אני צריך להבין מה זה אלו ואלו דברי אלוהים חיים ואיך מתייחסים למחלוקת, וזה הנושא שלנו, מחלוקת ואמת. אוקיי? אז לכן אני כשאני מדבר על אמת אני לא מדבר על אמת כעקביות, אני מדבר על אמת כהתאמה. זה דבר אחד. דבר שני, כשאני מדבר על פלורליזם, על ריבוי של אמיתות, אז כמובן אפשר לדבר על זה במובן התיאורי. יש בעולם הרבה עמדות. נכון? קבוצות שונות או אנשים שונים מחזיקים בעמדות שונות. זאת עובדה שאי אפשר להתווכח עליה, כן? ברור שהיא נכונה. על העובדה הזאת אין ריבוי אמיתות. העובדה הזאת בטוח נכונה, בטוח, כמעט בטוח. אוקיי? אבל זה לא פלורליזם מהותי, זה פלורליזם תיאורי. אני מתאר שבעולם יש הרבה עמדות. פלורליזם מהותי זו טענה ש… היא לא מדברת על קבוצות שונות אלא היא אומרת כל הקבוצות צודקות ביחד או שכולן לא צודקות או שאין דבר כזה צודק אפשר לנסח את זה בכל מיני צורות. פלורליזם מהותי פירושו שיש באמת הרבה אמיתות, לא שיש הרבה קבוצות שחושבות דברים שונים. כשאני אומר שיש הרבה קבוצות שחושבות דברים שונים אני יכול להיות מוניסט גמור במובן המהותי ובמובן המהותי אני יכול להאמין שיש רק אמת אחת. נכון, יש הרבה קבוצות שונות שחושבות אחרת והן טועות, אז מה? אז להגיד שיש הרבה קבוצות שחושבות דברים שונים זה פלורליזם תיאורי. פלורליזם מהותי פירושו שיש ריבוי אמיתות או שיש כמה אמיתות שכולן אמת, שכולן נכונות. זה הפלורליזם המהותי. אז לכן אני לא מדבר על פלורליזם כעובדה או פלורליזם חברתי אלא על פלורליזם פילוסופי או מהותי, אוקיי? אוקיי, אז זה רק ההקדמה הראשונית למושגי האמת ועכשיו פתחתי קצת את שאלת הפלורליזם כי בעצם מה שאני רוצה לגעת בהמשך זה לדבר על הנושא הזה של איך מתייחסים לעמדות שונות בהלכה אבל לא רק בהלכה אלא בכלל. יש מחלוקת. בהכרח אחד צודק והאחרים טועים? אולי לא? כמובן זה שהעובדה שיש דעות שונות אמרתי, זה עובדה, תיאור נכון, על זה אין לי מה להגיד שום דבר. אבל השאלה היא מה עושים עם הדבר הזה? איך להבין את אלו ואלו דברי אלוקים חיים וכן הלאה. אז לכן המסגרת המושגית הזאת היא פותחת פתח להתחיל לדון בשאלה של המחלוקת ולכן הנושא של הסדרה הזאת זה מחלוקת ואמת. אז מצד אחד אני מגדיר את מושג האמת כמשהו מוחלט ולא כעקביות בלבד, אוקיי? מצד שני נצטרך לראות מה זה אומר על מחלוקות. לכאורה מה שהדבר הזה אומר זה שבמחלוקות יכולות להיות מחלוקות כי פלורליזם עובדתי הוא עובדה, יש אנשים עם דעות שונות או קבוצות עם דעות שונות, אבל זה אומר שאחד מהם צודק והאחרים טועים כי יש רק אמת אחת.
[Speaker N] אם אני מאמין שעוגת קצפת היא גם אני יודע מה, נניח מתוקה והיא גם גורמת נזק בריאותי, אז זה עדיין אמת.
[הרב מיכאל אברהם] אחד אומר
[Speaker N] שזה מתוק והשני אומר שזה נזק בריאותי. נכון.
[הרב מיכאל אברהם] והשלישי אומר שהסטנדר הזה עשוי מעץ. אז מה זה קשור? לא הבנתי, נכון? גם זה נכון. ברור ששניהם צודקים אבל אין סתירה בין שני הדברים שלהם אז מה אכפת לי ששניהם צודקים? גם הסטנדר הזה עשוי מעץ, אז מה? כשאתה מדבר על עמדות סותרות ואתה אומר ששניהם צודקים אז אתה צריך להבין למה, איך זה יכול להיות. כן, בעמדות סותרות אז לכאורה אם אתה מוניסט, אם אתה חושב שאמת זה דבר מוחלט זה לא עניין של עקביות, אז ברגע שיש מחלוקת, עובדתית יש מחלוקת אבל מצד שני די ברור שאחד צודק והאחרים טועים. אז על זה אנחנו נראה שאולי גם זה לא לגמרי מדויק. אם מישהו יגיד שזה לא טעים אז פה אחד צודק והשני טועה. אם אחד אומר שזה טעים והשני אומר שזה לא בריא, אוקיי, אז מה? והשלישי אומר שזה צבע חום. למה? אה, לא, אז אתה לא טוען טענה "זה טעים", אתה אומר "לי זה טעים". אז חזרנו לעניין הסובייקטיבי וזה ברור, אין מחלוקת פה. טוב. כן, זה כמו יש ספר מאוד נחמד של, אתם מכירים סי. אס. לואיס? מנרניה? הסופר ילדים הזה? אז הוא, יש לו ספרי פילוסופיה, הוא הפילוסוף הכי בהיר שאני מכיר, באמת אדם מבריק. היה נוצרי מאמין כזה, יש לו ספרים שמגינים על אמונה נוצרית ועל פילוסופיה שמרנית, לא בכדי הוצאת שלם אוהבים אותו. ובין היתר יש לו שם, יש לו סיפרון שנקרא ביטול האדם. הסיפרון הזה מתחיל עם איזה תיאור של קולרידג', איזה משורר בריטי נדמה לי, ששני אנשים שעומדים מול מפל ומחליפים דעות האם הדבר הזה הוא נשגב או לא נשגב או משהו כזה והתחושה, הוא מביא איזה שני ספרי לימוד לספרות של בתי הספר והוא פשוט יורד עליהם. לכן הוא לא אומר את השמות שלהם כדי לא לפגוע בהם אבל הוא אומר שראיתי את הספרים האלה ובגלל זה החלטתי לכתוב את הסיפרון. הם אומרים שבעצם בספרי הלימוד האלה כתוב שהוויכוח בין שני האנשים שעמדו מול המפל, אחד אמר זה נשגב והשני אמר זה בנאלי זה לא, אין בכלל ויכוח כי כל אחד רק מתאר את החוויות או את התחושות שקיימות בתוכו. אני חש תחושות שגב והוא לא חש אותן. אוקיי. אבל סי. אס. לואיס אומר שזה טעות גדולה. ברור שכשמישהו אומר שהמפל הזה הוא נשגב הוא לא רק מתכוון להעביר לך תחושות שמתעוררות. הוא מתכוון להגיד משהו על המפל. המפל הזה זה משהו שמצדיק התעוררות של תחושות שגב. ומי שלא מתעוררות אצלו תחושות השגב, משהו אצלו דפוק. זה הטענה. וזה ככה, וברור שזה ככה. אחרת לא היה טעם להעביר את זה מאחד לשני. יש לי תחושות, אבל למה אני צריך להעביר לך את התחושות שלי? אני רוצה לראות שגם אצלך יש את אותן תחושות, כי אני חושב שהן אמורות להיות גם אצלך. כשמישהו מתווכח, כשאנשים מתווכחים על יצירה אמנותית, אז תמיד אומרים "טוב, על טעם ועל ריח אין להתווכח". לא נכון, יש להתווכח. כשאתה מתווכח על יצירה אמנותית אתה בעצם מניח שיש דרך לשפוט יצירה אמנותית, דרך נכונה ויש דרך לא נכונה לשפוט יצירה אמנותית. וזה שיש ויכוחים, נכון, עובדתית יש ויכוחים, אבל זה לא אומר שזה לא נכון שאחד צודק והשני טועה. זה שיש ויכוחים זה לא אומר כלום. סתם כדאי לקרוא את זה שם, זה ניסוח מאוד יפה הניסוח שלו שם. טוב, נכון. הטענה שבעצם אני רוצה להתקדם לקראתה זה שלמרות שאני מוניסט במובן של האמת, האמת היא אמת של התאמה, אמת מוחלטת ולא אמת של נביעה או של עקביות, עדיין עולם המחלוקת הוא לא עולם כל כך פשוט כמו שהוא נראה. וזה עדיין לא אומר שבהקשר של מחלוקת ברור שאחד צודק והשני טועה. אבל עד כאן נתתי את המבוא על נושא האמת. עכשיו אני אדבר על מבוא על נושא המחלוקת. בסדר, זה השחקן השני על המגרש שלנו. אוקיי, בוא נדבר קצת על המחלוקת ואני אעשה את זה בפרספקטיבה היסטורית. זאת אומרת, עוד פעם בהקשר ההלכתי. אני רוצה לדבר קצת על השתלשלות המחלוקות בעולם ההלכתי. אז ככה, במבט ההיסטורי אני רוצה לדבר על אוסף של סוגיות בגמרא שסוגיות אגדיות אגב, מה שאני בדרך כלל לא מתעסק איתו, שיש תחושה מאוד חזקה שיש להן משהו משותף. קודם כל העוצמה, העוצמה הספרותית, המתח שמתלווה לאגדות האלה מאוד דומה. למרות שהן במקומות שונים, אחת זה בבבא מציעא, השנייה בסנהדרין וברכות ובמקומות שונים, אני מדבר על תנורו של עכנאי מצד אחד, על הדחת רבן גמליאל מכהונתו במקומות אחרים, המחלוקות שלו עם רבי יהושע, דברים כל הסוגיות מהסוג הזה. אוסף של סוגיות שמפוזר ברחבי הש"ס, אבל יש שם נדמה לי איזשהו קו, לפחות בתחושה הראשונית די ברור שיש להם משהו משותף שם. ואני חושב שהדבר הזה אפשר לפענח אותו דרך מבט היסטורי. בסיפורים האלה מעורבים בעצם חכמים מאותו דור, ודי ברור שזה בעצם נעשה סביב איזשהו רגע היסטורי מאוד מסוים, הדחת רבן גמליאל מכהונתו, והסיפורים כולם הם בעצם סביב העניין הזה, גם אם הם לא מזכירים את זה. הם כולם סביב העניין הזה וזה בעצם במובן מסוים תיאור של היווצרות המחלוקת בעולם ההלכתי. ולכן זה היה כל כך חזק ואפילו טראגי הייתי אומר, כי זה היה משהו חדש, משהו שלא כל כך היה קיים עד אותו זמן וזה יצר משבר. זה יצר משבר, ואני חושב שדרך זה מאוד מעניין לבחון קצת את נושא המחלוקת. אני אתחיל אולי עם הפרק הראשון של מסכת אבות. פרק ראשון של מסכת אבות כתוב "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". עצור אולי. כן, אז זה אמרתי קודם, הם אמרו שלושה דברים, מי זה אנשי כנסת הגדולה, "הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה". ומה אמרו כל החברה שלפניהם? דור תחילת בית שני. מה קרה ממשה רבנו עד אליהם? אף אחד לא אמר כלום? הם אמרו שלושה דברים. לא יודע, לא כתוב. משנה ב', שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. שמעון הצדיק פתאום הוא כבר מאן דאמר, זאת אומרת הוא אדם עם שם מוגדר, אדם ספציפי שאומר שלושה דברים. האדם הראשון בתולדות תורה שבעל פה שיש דברי תורה שרשומים על שמו בטאבו. אין לפניו. זה סוף כנסת הגדולה, זאת אומרת זה כבר מתקדם בתוך בית שני, בתוך העידן של בית שני. אוקיי? אחרי זה אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק, הוא היה אומר אל תהיו כעבדים, ואז כולם פתאום מתחילים להגיד. כן, פתח השם את פי האתון. כולם פתאום מתחילים לדבר. זאת אומרת עד עד אנשי כנסת הגדולה שאמרו איזושהי אמירה שלוש אמירות קולקטיביות בלי שמות עדיין, אף אחד לא אמר כלום. אנשי כנסת הגדולה אומרים אלו שהן שלוש אמירות קולקטיביות, שירי כנסת הגדולה. שמעון הצדיק כבר מתחיל להגיד אמירות בשם עצמו. ומשם והלאה כל אחד יש לו כבר דברי תורה שהוא אומר ומיוחסים אליו. יש כבר תורה פרסונלית, כן תורה שמיוחסת לאנשים ספציפיים, אנשים עם שמות. ואז יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קיבלו מהם, שזה בעצם הזוג הראשון, שני היוסים. והם גם כן אמרו, יוסי בן יועזר אומר, יוסי בן יוחנן איש ירושלים היה אומר, כל אחד מהם יש כבר דברים ואז חמשת הזוגות עד שמאי והלל. שזה היה הזוג האחרון. אני מזכיר לכם ששני היוסים, זה ירושלמי בחגיגה וגם רש"י אומר את זה על הגמרא בחגיגה אצלנו בבבלי, שהמחלוקת על הסמיכה ביום טוב, מחלוקת בין שני היוסים, זה המחלוקת הראשונה בתולדות תורה שבעל פה. שם התחילה המחלוקת של תורה שבעל פה, המחלוקת של תורה שבעל פה. עכשיו אני מניח שהיו ויכוחים גם קודם. ויכוחים היו, אבל מחלוקת שנשארה ונצמדו, כל דעה נצמדה לבן אדם אחר, מחלוקת כזאת שנשארה לזמן ארוך, אולי לנצח אם תרצו, זה התחיל משני היוסים ורש"י אפילו כותב שזה בגלל פולמוס של יוונים וכולי, זה כבר היה בתחילת העימות עם היוונים. אחרי זה כן אמרתי שכל הזוגות נתאי הארבלי, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, שמעיה ואבטליון, הלל ושמאי. בסדר? ואז הלל ושמאי הם כמובן אמרו הרבה דברים, אנחנו כבר מכירים דברים שלו. ואז רבן גמליאל אומר עשה לך רב. רבן גמליאל זה כבר תלמידי הלל ושמאי זה רבן יוחנן בן זכאי, אחרי רבן יוחנן בן זכאי זה רבן גמליאל ורבי אליעזר הגדול וכולי. אז רבן יוחנן בן זכאי, רבן גמליאל בעצם אומר עשה לך רב, הסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות, כן, כולם אומדות הם כולם אומרים שלושה דברים משום מה, לא יודע למה, זה היה חביב עליהם כמו בצלאל. שמעון בנו הבן של רבן גמליאל ואז רבן שמעון בן גמליאל אומר וכולי, היו שמה שרשרת שלמה ובזה נגמר פרק א'. אני עובר לפרק ב'. רבי אומר, כבר קפצנו במורד השושלת של רבן גמליאל וכולי, רבי הצאצא שלהם, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא. כן זה כבר רבן גמליאל מאוחר יותר. גם כן היה אומר כל מיני דברים, כל מיני אמירות הוא היה אומר, הוא היה אומר. משנה ח' בפרק שני, רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי. מה נזכרת עכשיו? לא הבנתי. עד עכשיו זה הכל היה כרונולוגי. גמרת עם הלל ושמאי לקראת סוף פרק ראשון, עברת לכל מיני חכמים שאמרו כל מיני דברים, כבר דורות הלאה עדיין לפי סדר הדורות ואז אתה חוזר, רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. הוא גם אמר דברים רבן יוחנן בן זכאי. חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן וכולי. הוא היה מונה שבחם ואז כל אחד מהם אומר כל מיני דברים וכבר כל אחד אומר. זהו, זה מתפזר. שימו לב החמישה תלמידים האלה לא כתוב קיבל תורה ממנו ומסר להוא. התיאור הזה של קיבל ומסר לא מופיע פה. מרבן יוחנן בן זכאי והלאה אין יותר את הקיבל ומסר. לא מופיע. היו לו חמישה תלמידים. אבל הוא לא קיבל ומסר. מה מה פשר העניין הזה? למה למה באמת התיאור המוזר הזה? למה דוחים את רבן יוחנן בן זכאי לפרק השני של אבות במקום להביא אותו על על הסדר? משהו קרה אצל רבן יוחנן בן זכאי. משהו ששבר את כל העניין הזה. חורבן, אבל החורבן זה כמובן האירוע הפיזי. מה זה אומר מבחינת היווצרות המחלוקת, מבחינת תורה השתלשלות תורה שבעל פה? רבן יוחנן בן זכאי בעצם ביקש את יבנה וחכמיה, נכון? הוא יצא מירושלים הנצורה, ביקש את יבנה וחכמיה, בעצם הקים את בית הסנהדרין ביבנה. הגלות הראשונה של הסנהדרין, אחרי זה עבר תחנות שונות, אבל הוא בעצם הקים את יבנה. כל התנאים, דור ראשון של תנאים זה הדור שאחרי רבן יוחנן בן זכאי. מה שנקרא תנאים, אנחנו קוראים תנאים לא מהזוגות. בעצם מה שנקרא באמת תנאים זה תלמידי רבן יוחנן בן זכאי. חמישה שמופיעים פה ואחרים, משמה מתחילה תקופת התנאים, שזה כולם חכמים ביבנה. חכמי יבנה, זה התנאים. מה קרה ביבנה בהתחלה? הדור הראשון של חכמי יבנה זה רבן גמליאל ורבי אליעזר שזה היה גיסו של רבן גמליאל ורבי יהושע שהיה בר פלוגתא של רבן גמליאל וגם רבי יהושע ורבי אליעזר זה חברים מאותו דור. ואחריהם היה כל הכנופיה, כן? היה רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא וכן הצעירים יותר. רבי שמעון בר יוחאי זה כבר אחרי רבי עקיבא. אלה כבר היו הצעירים יותר, זה דור שני ושלישי כבר ביבנה. אבל הדור הראשון ביבנה זה תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, שני הגיסים בראש ובראשונה, רבן גמליאל ורבי אליעזר ורבי יהושע שבעצם בר פלוגתא שלהם. אוקיי? ושם הקונטקסט הזה בעצם אומר לנו איפה אנחנו יכולים למקם את כל הסיפורים שהתחלתי בהם כי הם כולם עוסקים ברבן גמליאל, רבי יהושע ורבי אליעזר. כל הסיפורים האלה עוסקים שם, ורבי עקיבא נכנס שמה גם כן, התלמיד שלהם. אוקיי? מה קרה שם בתקופה הזאת? למה למה זה שובר את התיאור של המשנה של הקיבל ומסר? עד השלב ההוא, עד השבר ההוא, הוא קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'. קיבל מסר לזה, קיבל מסר להוא. מרבן יוחנן בן זכאי העסק נשבר, היו לו חמישה תלמידים. אף אחד לא קיבל, אף אחד לא מסר ולא כלום. יש תלמידים עדיין, יש רב ותלמידים, אבל אין את הקיבל ומסר. משהו שם.
[Speaker F] הוא עצמו קיבל.
[הרב מיכאל אברהם] כן, משם זה נשבר. אוקיי? השאלה היא מה מה בעצם קרה שם. יותר מזה זה קורה דור אחרי הלל ושמאי. רבן יוחנן בן זכאי עדיין למד מהלל ושמאי. דור אחרי הלל ושמאי ואנחנו הרי יודעים שהמחלוקת הגדולה הראשונה שמונצחת, שלא מצליחה להיות מוכרעת שנים כמו שהגמרא אומרת, זה בית הלל ובית שמאי. אז משהו בדור ההוא מעורר את נושא המחלוקת. נושא המחלוקת מתחיל להתגבש בדור ההוא. משם והלאה מתחילות מימרות שמשתייכות לאנשים ספציפיים. התורה הופכת להיות תורה פרסונלית. עד אותו שלב אין מחלוקות. זה קיבל תורה מסיני, מסרה ליהושע, יהושע לזקנים. קיבל מסר מראש שליחים כזה, כאשר המוסרים והמקבלים הם צינורות חלולים. התורה מגיעה מסיני, שלא באמת אבל זה האתוס. אוקיי? צינורות חלולים. פשוט מעבירים הלאה. אין מחלוקות, אם יש מחלוקות פותרים אותן ומחליטים מה מעבירים הלאה ויש תורה אחת.
[Speaker F] לא חושב שהיו בלי מחלוקות, כי היה רק בן אדם אחד בכל פעם.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא אמרתי שיש בן אדם אחד בכל פעם. למה?
[Speaker F] לא, שכשמשה מקבל תורה מסיני הוא לא יכול כשהוא מעביר אותה ליהושע להעביר כאילו לא להעביר ישירות אלא…
[הרב מיכאל אברהם] הוא יכול הכל אבל זה לא קרה. מה זה לא קרה? התיאור של המשנה בא ללמד אותנו משהו על אופן המסירה עד רבן יוחנן בן זכאי או עד הלל ושמאי ומשם והלאה. הכל קרה גם קודם וגם אחר כך, אני עוד אדבר על זה, אבל יש פה משהו, זה בא להגיד לנו משהו על היווצרות המחלוקת. הרי הרמב"ם עצמו מביא את הגמרא שאומרת שהמחלוקות נוצרו בגלל שתלמידי הלל ושמאי לא שימשו כל צורכם. היווצרות המחלוקת זה הדור הזה. זה לא מקרה כל הסיפור הזה. יש פה משהו שאומר לנו בדור הזה קרה משהו, אוקיי? ואני חושב שמה שקרה בדור הזה זה שעד הלל ושמאי ואולי רבן יוחנן בן זכאי קצת שימר את זה, ניסה לקבל משניהם, התורה בעצם עברה בתור קבלה ומסירה, צינור חלול, והאנשים חיו מתוך תודעה שהם מעבירים את הלפיד הלאה. זה לא תורה שלהם, זאת תורה של הקדוש ברוך הוא שאנחנו מעבירים את זה מאחד לשני. באיזשהו שלב מתחילה מתחילות מחלוקות. ולמה? כי כל אחד יש לו תורה משלו, יש לו דעה, יש לו זה, והוא אומר ככה והוא אומר ככה. מתחילות מחלוקות. יש דעה שמיוחסת לפלוני, יש דעה שמיוחסת לאלמוני. מכאן והלאה התורה כבר לא עוברת דרך צינורות חלולים. תורה שבעל פה מתחילה להיווצר, לא להיות מועברת. אנשים יוצרים תורה, לא רק מעבירים תורה מהדור הקודם לדור הבא, אלא הם מתחילים לייצר את התורה. זה המושג של תורה שבעל פה. אוקיי, יש דיברנו על שמעון הצדיק שהוא היה האדם הראשון שיש דברי תורה על שמו. כן? שמעון הצדיק יש סיפור מאוד מעניין בגמרא, שכשאלכסנדר מוקדון הגיע לישראל, מה שלא קרה אף פעם, יצאו לקראתו חכמי ירושלים ובראשם שמעון הצדיק. ואז כשהוא ראה את שמעון הצדיק הוא ירד מסוסו והשתחווה לפניו, וכשחבריו שאלו אותו מה למה אתה יורד לפניו?
[Speaker S] אז הוא אמר מה?
[הרב מיכאל אברהם] הוא הגיע לארץ ישראל ויצאו לקראתו חכמי ירושלים, ככה
[Speaker S] שמעון הצדיק הוא ראה בחלום לפני כל ניצחון.
[הרב מיכאל אברהם] אז הוא אמר כן, שדמות דיוקנו של זה הלכה לפניי והייתה נוצחת בכל מלחמותיי. ואת אני בעצם הוא זה שהוביל אותי לכל אורך הדרך, פתאום אני רואה אותו פה בלייב מול העיניים, לכן ירדתי מסוסי. אז זה שמעתי כבר כמה אנשים בעצם שלוקחים את הדבר הזה לכיוון המהותי. יותר מזה, הרי האירוע הזה לא היה כמובן. הרבה אגדות לא היו אבל כאן ברור שזה לא היה. למה? א' כי שמעון הצדיק לא חי בתקופתו של אלכסנדר מוקדון,
[Speaker N] הוא לא
[הרב מיכאל אברהם] היה באותה תקופה, ואלכסנדר מוקדון לא הגיע לארץ ישראל. עכשיו אם יש סיפור אמיתי, סיפור אמיתי אין מה להקשות עליו הרבה קושיות, כך הוה עובדא וזה מה שהיה. אבל כשבונים סיפור לא אמיתי, אז בהחלט שווה לבדוק למה בנו אותו כך ולמה קרה כך ולא כך. יש לכל דבר משמעות כי בנו את הסיפור בשביל להביא איזשהו סוג של משמעות. אז דווקא סיפור לא אמיתי זה סיפור שבא ללמד אותי יותר מאשר סיפור אמיתי, סיפור אמיתי ככה זה מה שהיה ולכן מספרים אותו כך. מה היה שם בדיוק? הטענה שמעון הצדיק בעצם היה תחילת עידן תורה שבעל פה. הוא היה האיש הראשון שיש דברי תורה שמיוחסים אליו. והטענה של אלכסנדר מוקדון שבעצם אלכסנדר מוקדון כידוע היה כובש נאור ומטרתו הייתה להפיץ את התרבות היוונית, הפילוסופיה, האומנות וכולי בעולם. אוקיי? והוא אמר שבעצם מי שהוביל את המהלך שלו זה שמעון הצדיק. והטענה שתורה שבעל פה בעצם פילסה את הדרך כביכול פילסה את הדרך להפצתה של התרבות היוונית, או במילים אחרות הפצתה של התרבות היוונית הייתה מכשיר כדי שתורה שבעל פה תוכל להתגבש. היא בעצם הייתה הלפיד שבשבילו כל המהלך הזה קרה. בהסתכלות של חז"ל, הסתכלות אגדית כמובן, לא משנה כרגע, לא נכנס עכשיו לשאלה הזאת. מה למה זה ככה? אז אתם יודעים יש גמרא בחגיגה.
[Speaker P] שמעון הצדיק הושפע מההלניזם?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, זו לא טענה היסטורית. לא הטענה העקרונית, הטענה ההיסטוריוסופית נקרא לה, לא היסטורית, זו טענה שאומרת שבעצם בשביל שתורה שבעל פה תוכל להתגבש היינו צריכים את הפילוסופיה ואת הלוגיקה. שזה לא היה קיים אצלנו קודם ולכן בעצם קודם התורה הייתה מין משהו כזה דוגמטי שעבר מאחד לשני ובסדר, לא היה לנו באמת דרך לייצר תורה, לנתח דברים, לחשוב על דברים בצורה סיסטמתית. את הכלים האלה היינו צריכים לקבל מהמפגש הזה עם יוון. וזה היה מפגש מאוד טראומטי כמובן. מפגש מאוד טראומטי כיוון שחשיבה ביקורתית, לוגית, פילוסופית שפוגשת קבוצה או עמדה שמרנית, זה מתכון לפיצוץ. ומישהו בא שואל אותך מי אמר לך? תוכיח, אולי זה לא נכון. אתה תגיד תמיד מה? הלכה למשה מסיני, ככה הקדוש ברוך הוא אמר, גזירת הכתוב. פתאום מישהו שואל רגע רגע, מה גזירה? מי אמר? אולי זה לא נכון? זה שאלות כפירה, נכון? זאת אומרת יש מתח מאוד גדול במפגש בין קבוצה שמרנית לבין קבוצה ביקורטית. אוקיי? נכון? לכן הרבה פעמים הגמרא אומרת שה… לא הגמרא זה מגילת תענית, כתוב שמה שירד חושך לעולם בח' בטבת, ירד חושך לעולם שלושה ימים כשהתורה תורגמה ליוונית. זה מצד אחד. היה מתח מאוד גדול במפגש עם היווניות כן? בכל התרבויות לא מצאנו מתמצרים, מתבבלים, יש מתייוונים. אבל אין זאת אומרת האינטראקציה התרבותית לא הייתה כל כך דרמטית כמו שהיה בהקשר היווני. זה לא נתפס כך לפחות עוד פעם האמירות הן לא היסטוריות. ומצד שני כתוב יפיותו של יפת תשכון באוהלי שם. חז"ל רואים את המפגש הזה עם יפת, עם יוון באיזשהו מובן גם מאוד חיובי בשונה מכל התרבויות האחרות. לכן למשל רבן גמליאל כותב במגילה שמותר לתרגם את התורה ליוונית ורק ליוונית, לא לשום שפה אחרת. אוקיי? עם כל ההסתייגות מהיווניות מצד שני יש איזושהי אמירה מפרגנת, אמירה שמבינה שיש פה משהו. אבי תורה שבעל פה, בעצם הוא החכם הראשון שיש תורה שהיא לא מהקדוש ברוך הוא, היא תורה שלו. אוקיי, תורה שבאה ממנו, הוא בעצם היה זה שפילס את הדרך לפילוסופיה וללוגיקה היוונית. זאת אומרת, זה בעצם במילים אחרות להגיד שצורת החשיבה הסיסטמטית שגובשה ביוון היא זו שיצרה אצלנו את תורה שבעל פה, והיא זו שאיפשרה לתורה להיות תורה של בני אדם, תורה שמתפתחת, תורה של מחלוקות, תורה של טיעונים ושל ראיות ונפקא מינות וכל מה שאנחנו מכירים היום ונראה לנו מאוד מובן מאליו ופעם לא היה. המפגש הזה עם יוון בעצם היה נחוץ כדי שהדבר הזה ייווצר. עכשיו זה שמעון הצדיק, מאז יש את כל הזוגות והלל ושמאי ואז רבן יוחנן בן זכאי, דור ראשון של יבנה, עוברות כמה מאות שנים, אבל עוברות כמה מאות שנים, אבל התהליך הזה מתגבש לאורך כמה מאות השנים האלה ומתפוצץ בדור הראשון של יבנה. בדור הראשון של יבנה אנחנו אוכלים את הפירות של היווצרות תורה שבעל פה, שבהגדרה בתוכה טמונה מחלוקת. כי תורה של בני אדם תמיד יש מחלוקת, אתה חושב ככה, אני חושב אחרת. תורה של הקדוש ברוך הוא היא נורא ברורה, מה הוא אמר, לא קשור לדעתי מה דעתי. ברגע שאני מדבר על מה דעתי, דעות שונות, אז נוצרות המחלוקות. לכן התהליך הזה שהתחיל בתחילת בית שני או קצת אחרי תחילת בית שני של היווצרות תורה שבעל פה והחשיבה האנושית, בסופו של דבר התפוצץ בסוף בית שני או אחרי החורבן כבר ביבנה עם היווצרות והתגבשות המחלוקת. ועל זה אני ארצה להמשיך בפעם הבאה. תודה
[Speaker J] רבה. יש לי רק שאלה אחת קצרה. אוקיי. לגבי כושר האינטואיציה שדיברת עליו, קראת לו גם אמונה.