עין אי＂ה – שיעור 25

[הרב מיכאל אברהם] אז אנחנו נמצאים בסוגיה של חזקיהו וישעיהו. הסוגיה מסתיימת, סליחה, בזה שחזקיהו מסלק את ישעיהו ואומר לו שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. איתמר נמי רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר "הן יקטלני לו איחל". עכשיו תראו אני עובר לעמוד הבא. אמר רבי חנן אפילו בעל החלומות אומר לו לאדם למחר הוא מת אל ימנע עצמו מן הרחמים וכולי, וכל הסיפור עובר עכשיו לשאלה הזאת של לא להתייאש. אבל הב"ח, אני חוזר לעמוד הקודם, הב"ח בסוף העמוד הזה, הגהות הב"ח פה בצד הוא מוסיף סיומת לגמרא. תסתכלו פה איפה שהקרסור שלי, אות ב', שם "הן יקטלני לו איחל", לסוף יהב ליה ברתיה. כן, כל זה לא מופיע בגמרא. זה הגהות הב"ח וגם בעין יעקב מופיעה התוספת הזאת. לסוף יהב ליה ברתיה, זאת אומרת בסוף ישעיהו נתן לו באמת את הבת שלו. נפק מיניה מנשה ורבשקה. זה מאוד מעניין, זה בלבול נוראי הדבר הזה כי במדרש פה פתאום מופיע שהיה לחזקיהו עוד בן בשם רבשקה, לא רבשקה הבבלי אלא רבשקה הבן של ישעיהו, הבן של חזקיהו, סליחה, אח של מנשה. היה לו שני בנים מנשה ורבשקה. יומא חדא ארכבינהו אכתפיה לאמטויינהו לבי מדרשא, כן, אז יום אחד הוא הרכיב את שניהם על כתפיו להביא אותם לבית המדרש, חזקיהו לקח את שני הילדים שלו. אמר חד מינייהו, אז אחד מהם, ואגב לא כתוב מי מהשניים, אז הוא אומר: חזי רישא דאבא למיטוי ביה גלדני. כן, תראה את הראש של אבא זה טוב לצלות עליו דגים. וחד אמר: חזי רישא דאבא לאקרובי עליה לאקום, להקריב עליו קורבנות לעבודה זרה. חבטינהו בארעא, אז הוא הוריד אותם לקרקע, לכאורה חבט אותם בקרקע כאילו ממש בכוח, לא ברור שזאת באמת הכוונה. מנשה חיה ורבשקה מית, אז מנשה נשאר בחיים אבל רבשקה מת. קרי אנפשיה, אז אמר חזקיהו על עצמו: וחיליי וכיליי, כן זה חיליי כתוב שם וזה הכוונה לכיליי קמצן, כיליי ורעים, זה מישעיהו. ואז ממשיכים, אמר רב חנן אפילו בעל הרחמים וכולי, זה כבר שייך לעמוד הבא. אז הסיפור הזה בעצם מסיים את הדיאלוג בין ישעיהו לבין חזקיהו, וכנראה שיש לו איזשהו קשר פה, זאת אומרת מה בעצם יצא מכל הסיפור הזה? אז יצאו מנשה ורבשקה, אחד מהם מצלה דגים, השני להקריב קורבנות עבודה זרה על הראש של אבא שלו, הוא חובט אותם לקרקע, מנשה נשאר בחיים ורבשקה מת. וזה מעניין כי זה אמור להיות איכשהו קשור כמובן לשתי ההתייחסויות שלהם קודם, שאחד מהם מגיע לו למות והשני נשאר לחיות. למי מגיע למות? אני הייתי אומר למי שאומר להקריב קורבנות עבודה זרה, נכון? עבירה יותר חמורה מאשר לצלות דגים על הראש של אבא. זאת אומרת נראה שהוא במצב קשה יותר. אז רבשקה שמת כנראה היה זה שאמר שהראש של אבא זה טוב בשביל להקריב קורבנות של עבודה זרה. ומנשה הוא אולי זה שנראה זה שאמר לצלות עליו דגים, יהיה מה שיהיה העניין הזה. אבל בכל אופן זה מה שמופיע בב"ח כהשלמה לגמרא. עכשיו אני עובר להרב קוק. כן, אז הרב קוק מביא כאן למעלה את הגרסה הזאת, אפילו הוא מעיר שזאת גרסה אחרת. בגמרא שלפנינו הרי לא מופיע כל הסיפור הזה, אבל צריך לדעת למה זה נקרא עין איה החיבור. החיבור נקרא עין איה בגלל שהוא נסוב על החיבור עין יעקב. עין יעקב זה ליקוט. של החלקים האגדיים בגמרא. לפי סדר הדפים, אבל רק את האגדות. מוציאים את ה-, משאירים רק את הביטול תורה, זאת אומרת מוציאים את כל החלקים המהותיים, משאירים את הביטול תורה וזה מה שנקרא עין איה, זה טוב לבעל-בתים בין מנחה למעריב ואנחנו יודעים זה

[Speaker B] חברה ש"ס וחברה עין

[הרב מיכאל אברהם] איה היו לומדים ככה בכל העיירות העגלוניות. בכל מקרה, אז סביב החיבור הזה של עין יעקב, הרב קוק כותב את עין איה. זאת אומרת זה בעצם חיבור על עין יעקב, ולכן פה כשהוא מביא את הגרסה הזאת לסיפור, הוא פשוט מביא את זה כי זאת הגרסה של עין יעקב, זאת הגרסה שמופיעה בעין יעקב, אצלנו זאת גרסת הב"ח. טוב, בכל אופן אז בוא נראה מה הרב קוק כותב על העניין הזה. בכל זאת היה עגלון ששווה לראות מה הוא כותב. בהיותו דואג על התכונות הפנימיות שלו, שבבואם אל בניו יהפכו להרע. כן, חזקיהו בעצם דאג על התכונות הפנימיות שלו, שבבואם אל בניו יהפכו להרע. מה זאת אומרת? כשחזקיהו ראה שעתיד לצאת ממנו בן, כן, זה לא מעליא, מישהו לא צדיק גדול, הרב קוק מוסיף כאן שהוא בעצם דאג מהתכונות הפנימיות שלו. זאת אומרת, איך הוא ידע שהילדים שלו יצאו ככה? למה מה פתאום שהם יצאו ככה? כנראה משהו אצלו פגום. אז חזקיהו הסתכל בתכונות הפנימיות שלו וזה בעצם מה שהביא אותו לדאוג שכשם יבואו אל הבנים שלו זה יהפוך להרע. וזה כנראה מה שגילתה לו הרוח הקודש הזאת, שהוא ראה שזה מה שיצא מהבנים שלו. אחרי שהוא ראה את זה, הוא כנראה בדק בעצמו, והוא הבין שיש אצלו נקודות בעייתיות, והנקודות הבעייתיות האלה יצאו אל הפועל דרך הבנים שלו, וזה בעצם מה שיגרום להם להרע. אז הוא התחיל לבדוק את עצמו, ובמיוחד אחרי שישעיהו אמר לו שאין לו רשות להימנע מפריה ורביה והוא כן צריך להביא את הילדים. טוב, אם הוא כבר צריך להביא את הילדים, במיוחד אם ישעיהו כבר נתן לו גם את הבת, אז ראינו שההנחה היא שהזכות של שניהם אולי אפילו תשפר את, תשנה את הגורל הזה ותשנה את הילדים שלו, אולי יהיו כן צדיקים. אז הוא מתחיל לבדוק את עצמו חזקיהו, אז הוא מתחיל לבדוק בתוכו מה בעצם הבעיה שנמצאת בתוכו שהיא זו שגורמת לילדים והופכת אותם לרעים. זאת אומרת, ההנחה היא שיש אצלו משהו פגום ולכן הילדים יצאו רעים. זה לא סתם ככה. כאשר הכיר ברוח הקודש, והנה הרשעה תוכל להיות, כן, רשעות יכולה להיות בשתי צורות, אומר הרב קוק. או בהפלגה לדרוש רק דאגת ההווה לבדו באופן שפל ומגונה. כן, רשעות אחת זה לחיות את הרגע. לחיות את הרגע, רק את ההווה באופן הכי שפל, זה הדוניזם כזה, מקסימום תאוות ויצרים והנאות ורק להווה, לא לחשוב על הנצח, לא לחשוב על העתיד. אני מזכיר לכם את הרקע בקטעים הקודמים, לא בשבוע שעבר אלא בשבוע שלפניו, שראינו שבעצם זה היה המתח בין חזקיהו שהיה מלך לישעיהו שהוא נביא. שהמלך אמור להסתכל על ההווה והנביא אמור להסתכל על הנצחי. ודיברנו שם על השאלה האם תמיד ההווה קשור לחומר והנצח קשור לרוח, טענתי שזה לא נכון הקישור, לא הכרחי הקישור הזה, למרות שהרבה פעמים עושים אותו. ואני מזכיר לכם שבשבוע שעבר כשדיברנו על התפילה כחיי שעה, אז גם שם בעצם המתח היה בין חיי שעה לחיי עולם. בין להסתכל על הרגע לבין להסתכל על הנצח, כך שזה חורז את כל הקטעים שהרב קוק כותב על הדין ודברים הזה בין ישעיהו לחזקיהו. כל הזמן זה המתח הזה בין הנצח לבין ההווה. גם הקטע הזה עוסק בזה. גם הקטע הזה מדבר על אותו עניין והוא אומר יש שני סוגי רשעות. הסוג הראשון זה בהפלגה לדרוש רק דאגת ההווה לבדו באופן, כן זה מה שאני קורא פה, באופן שפל ומגונה. זה הרשעות מהסוג הראשון. זאת אומרת לחיות את הרגע, רק הנאות, עזוב אותי, לא מעניין אותי הנצח, לא מעניין אותי הרוח, לא מעניין אותי העתיד. או רשעות אחרת, זה סוג שני, או לבקש הקיום וההעמדה הרוחנית הנצחית לאומה באופן רע ונלוז. זאת אומרת, יש רשעות שהיא בעצם נמצאת במישור הרוחני, לא במישור הגשמי, ושוב פעם אנחנו חוזרים לזה שאצל הרב קוק הנצח קשור לרוח וההווה קשור לחומר. ועל זה דיברתי כבר באופן קצת ביקורתי לפני שבועיים. אמרתי שהקישור הזה ממש… בכל אופן כאן הרב קוק ממשיך עם הקורלציה הזאת שהוא עושה, והרשעות הראשונה זה ההווה לבדו באופן שפל ומגונה יצרים והנאות לחיות את הרגע. והרשעות השנייה כן מדברת על העתיד על הרוחני, אבל שימו לב זה רשעות. למה? כי היא רוצה רוחניות נצחית אבל באופן רע ונלוז, רוחניות רעה. כן זה כמובן העבודה זרה שמתוארת פה באגדה עוד רגע נראה. על כן אמר, לכן שחזקיהו ראה בעצם בתוכו חיפש בתוכו, שהוא ראה שכנראה הרוח הקודש הראתה לו שיש לו בנים שיצאו רשעים. מזה הוא הסיק שכנראה אצלו בפנים יש משהו בעייתי, כי אחרת למה שהבנים שלו יצאו רשעים? עכשיו הוא מנסה לחשוב איזה סוג רשעות זה? זה הרשעות מהסוג הראשון של ההתייחסות לרגע, לחיות את הרגע את היצרים, או הרשעות של רוחניות נלוזה? כן, השאלה אם זה בעצם הנאות או תפיסות מרושעות? כן, זה אפשר לקרוא לזה ככה אולי, האם זה ההנאות, הקנייה ליצרים, הויתור על הרוחניות, או ללכת לרוחניות אבל רוחניות נלוזה? קצת בהקשר הזה יש במשנה בפרקי אבות כתוב מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? אז פעם שמעתי מישהו נדמה לי שזה היה הרב משה שפירא אני כבר לא זוכר לא בטוח, נדמה לי שהוא אמר שמה זה נקרא תלמידיו של בלעם הרשע? אנחנו בדרך כלל רגילים שבשביל להיות צדיק לדעת תורה אתה צריך רבי, אתה צריך ללמוד אצל מישהו. אז אברהם לימד תורה כן את הנשים ואת הגברים אברהם ושרה, אז שמה יש מה ללמוד. מה יש ללמוד אצל רבי להיות רשע? רשע תלך עם היצרים שלך תהיה רשע, מה יש תורה של רשע? אז הוא טען שמה כן, בלעם היה לו תורה של רשע, והיו לו תלמידים. כמו שאפשר ללמוד את הטוב אפשר גם ללמוד את הרע. יש תורה רוחנית עם ערכים מרושעים, עם רוחניות נלוזה. כן, זה בעצם מה שהוא רוצה לומר כאן וזה מאוד מעניין כי בלעם באמת היה נביא, גדול הנביאים של אומות העולם, אמרו במדרגתו של משה, כן? זאת אומרת שהנביא שאצל הרב קוק מייצג את ההסתכלות על הרוח, על הנצח, על העתיד, זה נכון גם אצל בלעם, רק בלעם מסתכל על הרוח ועל הנצח ועל העתיד באופן נלוז. וזה בדיוק מה שהוא אומר כאן שזה סוג הסוג השני של הרשעות, לא הרשעות החומרית אלא הרשעות הרוחנית, לא התאוות אלא האידיאולוגיה האידיאולוגיה המרושעת. על כן אמר חזקיהו לכן הוא אומר אני ממשיך לקרוא, על כן אמר, אפשר דגרמה זכותא דידי ודידך, כן שתעזור הזכות שלך ישעיהו ושלי, דנפקי בני מעלי, שיצאו בנים מעולים. שאולי מוכן לפעול בצאתו לפועל בצאתו לפועל להרע הוא רק הכוח הנפשי הדואג בהווה, אבל בהתקבץ עמו גם כן הכוח הדואג לנצחיות יוטב עניינו. מה זאת אומרת? הרי ישעיהו הוא נביא, נביא עסוק בעניינו ברוח בנצחיות, ואני מלך אני עוסק בהווה חיי שעה. אוקיי? הרוע שלי זה כנראה הרוע מהסוג הראשון, הרוע המקומי הזמני הרגעי. אוקיי? אם יבוא הזכות שלך ישעיהו יכול להיות שאתה תצליח לתקן את הרוע שלי. למה? כי אולי אתה תוליד בכל זאת איזושהי הסתכלות רוחנית נצחית ארוכת טווח, וגם אם הבן יצא עם איזשהו פוטנציאל לרוע זמני, אבל במבט הנצחי הזכות שלך תעזור לו בסוף בכל זאת לתקן את דרכיו. כן? אבל בהתקבץ עמו, כן זה מה שקראתי עכשיו, אבל בהתקבץ עמו גם כן הכוח הדואג לנצחיות יוטב עניינו עד שיהיה אפשר שיהיו להבנים בקיבוצם תכונות טובות ראויות למלוכה למלוכה בצדק. כן? בסוף בסוף אם נחכה מספיק זמן והטווח הארוך יגיע, אז השיתוף עם זכותו של ישעיהו יוכל לתקן את הפוטנציאל הרגעי להרע. ואז אומר הרב קוק ככה, אמנם פעלו שני הכוחות על הבנים, ונפיק מיני מנשה ורבשקה, בהיות הבנים בעלי תכונות רעות כל אחד לפי עניינו המיוחד לו. קרה פה דבר מאוד מוזר כמו מכירים את ברנרד שו ובריז'יט ברדו, שברנרד שו בריז'יט. ברז'יט בארדו אמרה לברנרד שו בוא נתחתן, הילדים יצאו יפים כמוני וחכמים כמוך. אז הוא אמר כן, אני רק מודאג מזה שהם יצאו יפים כמוני וחכמים כמוך. אז מה שקורה פה בעצם, חזקיהו רצה לשלב כוחות עם ישעיהו, הוא ייתן את הויז'ן כן, את החזון לטווח הארוך, את ההסתכלות הרוחנית וחזקיהו שהיה מקולקל בתוכו, לפחות משהו בתוכו היה מקולקל, אבל מקולקל רגעי, אז הטווח הארוך יתקן את הקלקול הרגעי. מה יצא? יצאו לו שני רשעים, אחד רשע מקומי ואחד רשע נצחי. כן, אחד רשע רוחני ואחד רשע גשמי, ממש חזונו של ברנרד שו. אז הוא אמר, בהיות הבנים בעלי תכונות רעות, כל אחד לפי עניינו המיוחד לו. השתדל הרבה להכשירם, ללמדם תורה ומוסר ודרך תבונות בכל עוז. כן, אז הוא לקח אותם לבית המדרש כי הוא רצה בכל זאת לתקן אותם. כדאמרו חז"ל במלכים א', במה זה? ובמקום אחר כנראה או במדרש אגדה, לא יודע מה זה. וכי חזקיה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד? הרי חזקיהו לימד את כל העולם תורה, אז את בנו הוא לא לימד? אז אומר הרב קוק ודאי שהוא לימד. הנה הוא הרכיב את שני בניו על כתפו כדי לקחת אותם ללמוד תורה. וזה יובן, עכשיו אני ממשיך לקרוא, וזה יובן בארכיבינהו אכתפיה לבי מדרשא, שהרכיב את שניהם אכתפיו לבית המדרש. אבל תכונותיהם הרעות התגברו למעלה מכל תועלת של לימוד והדרכה. אבל נפלגו, כן, אז הוא ניסה לתקן אותם אבל התכונות הרעות שלהם התגברו בכל זאת. אבל נפלגו, אבל זה היה בשתי צורות שונות. חד אמר, בסוגריים מוסיף הרב קוק, לפי הנראה הוא רב שקה. הפוך ממה שאני אמרתי בגמרא. בגמרא הרי לא כתוב מי אמר מה. אבל אמרתי הרי מנשה נשאר בחיים ורב שקה מת. שאלתי מי מהם הוא יותר גרוע. זה שרוצה לעבוד עבודה זרה או זה שרוצה לצלות דגים על הראש של אבא שלו. הייתי אומר מי שמקריב קורבנות לעבודה זרה. לכן מי שמת היה אמור להיות מי שאמר להקריב קורבנות לעבודה זרה. ורב שקה היה זה שמת, ולכן ובכל זאת הרב קוק אומר רב שקה לפי הנראה הוא זה שאמר על הצליית דגים, דווקא לא על הקורבנות לעבודה זרה. כלומר, הוא מסביר, כי שוויו של אביו שמסים להנהיג את העם בדרך תבונה, להשכילם בתורה ובמידות טובות, לא היה כל זה נחשב למאומה בעיני הבן מימר על הזה, כן הבן הממרה הזה. זה לא היה שווה כלום בעיניו כל התכונות הטובות והמעלות והחוכמה והצדקות של אבא שלו. והוא אמר שראוי להנהיג המלוכה רק להשיג תאוות החושים הזמניים באופן היותר פחות ונבזה בעיני כל בעל נפש. אז הוא בעצם אומר בשביל מה טוב הראש של אבא שלי? הראש כמובן החוכמה של אבא שלי, התכונות המעלות הטובות של אבא שלי, בשביל מה זה טוב? לצלות על זה דגים. זאת אומרת הוא רוצה את ההנאה הרגעית, לאכול עכשיו משהו טעים ובשביל זה צריך את המלוכה, שום דבר חוץ מזה לא מעניין אותו כלום. מובן הדבר, מובן הדבר שבעצמו פנה לו נתיב. אבל מה קרה עם רב שקה? לפרוק מעליו עול מוסר יראת השם ודרך ארץ, ופנה אל השוללות וכל תאווה נבזה. כן, זאת אומרת הוא בעצם התחיל להתהולל עם היצרים שלו והפך להיות רשע מרושע. זה עד כאן רב שקה, שלפי חשדו של הרב קוק, הוא היה זה שדיבר על לצלות דגים. בגמרא לא כתוב. למה? כי הוא חושב שרב שקה היה זה שחי את הרגע, הרשעות מהסוג הראשון. וחד אמר, שזה כנראה מנשה, וחד אמר חזי רישא דאבא לקרובי עליה קורבנא לעבודה זרה. כן, בוא תראה את הראש של אבא שטוב בשביל להקריב עליו קורבן לעבודה זרה. הוא הכיר שצריך גם כן תעודה מוסרית לעם. זאת אומרת הוא לא מזלזל במוסריות, הוא מבין שצריך איזה חזון, צריך איזה ערכים, צריך איזה שהיא הסתכלות רוחנית. אבל לא זאת התעודה שחזקיה עמל עליה, שהיא תורת השם המנשאת את האדם למעלה ראש, או למעלה רום, כי אם להתמכר לרוחניות של עבודה זרה, שאינה דורשת מן האדם מעלות רוח רבות והולכת יחד עם כל התאוות כולן. אז מנשה בעצם הפך להיות רשע מהסוג השני. שהוא רשע אידיאולוגי, זאת אומרת הוא בעצם מאמץ תפיסה רוחנית, לא גשמית כמו רבשקה, אבל רוחניות נלוזה, זאת אומרת רוחניות לעבודה זרה במקום הרוחניות של חזקיהו. אז בעצם יצאו לו שני רשעים משני הסוגים שהוא תאר למעלה. חבטינו אהרא, אני ממשיך לקרוא, ואז הוא חבט אותם בקרקע, אומר הרב קוק ככה, בהיותו רואה שהדרכתו להם היא ללא תועלת, זאת אומרת הוא רואה שזה לא עוזר והם הופכים להיות רשעים, ובהוסיפם דעת יוסיפו רעה והשחתה. צדיקים ילכו בם, וישרים דרכי השם, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. זאת אומרת אתה מוסיף דעת, לוקח אותם ללמוד תורה, וזה בסך הכל מפתח אצלם את שני סוגי הרשעות שהיו נטועים בהם בשורשם. הניחם על טבעם להתנהג כבחירתם. אז חזקיהו החליט לעזוב אותם, לא ללמד אותם תורה, ושיעשו מה שהם מבינים, אין מה להשקיע בהם, מקרים אבודים. אגב, זה הפירוש שמציע הרב קוק לחבטינו אהרא, מה שתיארתי כשקראתי את הגמרא. בפשטות הכוונה חבטינו אהרא הכוונה הוריד אותם מהכתף, זרק אותם לקרקע. מנשה נשאר בחיים ורבשקה מת. הרב קוק אומר לא, לא הרג אותם בגלל זה. הוא השאיר אותם בחיים, הוריד אותם מהכתף, הכוונה חבטינו אהרא הכוונה הוריד אותם מהכתף ולא לקח אותם ללמוד. זה הכוונה חבטינו אהרא. זאת אומרת הוריד אותם מהכתף כי הוא כבר לא רצה לקחת אותם ללמוד. ואז מה קרה, למה אחד חי ואחד מת? הוא ממשיך להסביר במישור הזה. הוא אומר, מנשה חיה שעל כל פנים היה בו איזה רעיון מוסרי אף על פי שהושחת, מכל מקום כיוון שיש איזה מאור שכלי הוא ראוי להתקיים, מפני שהרי הוא לא ישחית על כל פנים את הגוף בתאוותיו המשולחות. כי הכיר שעל כל פנים למען התמדת הגוף דרוש הנהגה רוחנית במקצת על כל פנים. ועוד, כיוון שעל כל פנים יש לו איזה מטרה ומקום למחשבה שכלית, יבוא יום ויבשיל שכלו ויכיר כי אבד דרך או איבד דרך וישוב, כאשר כן היה אצל מנשה. אנחנו יודעים שמנשה בסוף ימיו עשה תשובה. למה, אז אומר הרב קוק ככה, למרות שמנשה היה לכאורה יותר גרוע, הוא בעצם היה זה שדיבר על עבודה זרה, אבל עבודה זרה זה רוע רוחני, יש לו ערכים, יש לו דת, יש לו אידיאולוגיה, יש לו רוחניות, רק היא הולכת לכיוון נלוז, לכיוון מרושע. בניגוד לרבשקה שהוא בכלל צולה דגים, הוא חי את הרגע, לא מעניין אותו לא הקדוש ברוך הוא ולא עבודה זרה ולא רוחניות בכלל. אז למרות שלכאורה עבירה של מנשה עבירה חמורה יותר, מצבו של רבשקה טוב יותר, סליחה, מצבו של מנשה טוב יותר. למה, כי עדיין יש בו רוח, למרות שזאת רוח שהולכת לכיוון נלוז, זה יותר טוב מאשר מישהו שרק חי את הרגע ואת היצרים ואת ההנאות החומריות או הגופניות. ואם אתה יש לך עניינים רוחניים ואתה מסתכל אל הטווח הארוך, יש סיכוי שאתה גם תשיג את המסקנות, תפעיל את השכל, תחשוב יותר ואולי בעתיד תוכל, בטווח הארוך תוכל לתקן את דרכך. כרגע אתה מקולקל, אבל מי שחי לטווח הארוך יש לו עוד הזדמנויות לתקן את דרכיו ולשוב. ובאמת זה מה שקרה אצל מנשה. אבל רבשקה שהיתה תכונתו גשמית כולה בלא שום צירוף מוסרי, בלי רוח, מת. אגב הרבה פעמים אצל הרב קוק מוסרי הכוונה רוחני, אני פתאום עכשיו אני חושב, אז עכשיו פתאום נפל לי האסימון הזה. יכול להיות אולי שגם במקומות כשאני מדבר על התורת המוסר של הרב קוק באמת זה נקודה מעניינת לדבר שהכל מוסרי הכוונה הכל רוחני, אני לא בטוח שמתכוון למוסר במובן מורליטי או אתיקה. טוב זה רק הערה, פתאום עכשיו נפל לי איזה שהוא אסימון, אני צריך לחשוב על זה עוד. כי מכלשו כוחותיו הגופניים ונהרסו משטפו בתאוותיו הרעות מאין מעצור. והיתה ברבשקה התגברות כוח ההווה בדרך רעה בולטת וזה. וזה הכוונה לכן רב שקה מת, לא בגלל החבטה בקרקע, כי לא הייתה לפי הרב קוק חבטה בקרקע. הוא רק הוריד אותם ולא לקח אותם ללמוד תורה והשאיר אותם שיעשו מה שהם מבינים. מה קרה לרב שקה? לא נשאר ממנו שום דבר, הוא רשע מרושע, הוא מת במקום. אין לו תוחלת, אין לו תקווה. והתגברות כוח הנצחיות, אומר הרב קוק, פעלה על מנשה להיות על כל פנים מצרף רגש ורעיון שכלי להוללותיו. ודא גרים ליה, וזה מה שגרם לו, שעל כל פנים התקיים במלכות, ואז הוא נשאר מלך ויצא כן, בלי אידאולוגיה אתה לא יכול להיות מלך. אם אתה סתם חי את הרגע, לא יישאר ממך כלום. מלך רשע יכול להיות מלך אם הרשע שלו זה מהסוג השני, מהסוג האידאולוגי. כן, זה רשע אידאולוגי, זה לא רשע של הוללות. מעניין אגב לבדוק את כל המלכים המרושעים בתנ"ך, יש פה איזושהי תזה שאומרת שהם לא היו יכולים לשרוד אם זה לא היה רוע רוחני, אלא רק רוע נהנתני, גשמי, נמוך. ודא גרים ליה שעל כל פנים התקיים במלכות ויצא ממנו חוטר וזרע מושל, וגם בעצמו שב אל השם. בסוף בסוף גם הוא עצמו חזר אל הקדוש ברוך הוא. כן, כשאתה מלמד את הילדים שלך שרוחניות היא חשובה, יכול להיות שהם יקבלו את הטענה שרוחניות היא חשובה ולא יקבלו את הסוג רוחניות שאתה מנסה להנחיל להם, הרוחניות הנלוזה, ואז יצא מהם משהו טוב. אבל אם אתה לא מנחיל להם רוחניות בכלל אלא סתם לחיות את הרגע, מזה לא יכול לצאת שום דבר טוב. לכן למנשה יכול היה לצאת ממנו חוטר וזרע מושל ואפילו הוא עצמו בסוף חזר אל השם, כי לאורך הזמן יש לו גם זמן לתקן את עצמו. והייתה עצת השם, זה מה שקרה עד כאן הסיפור שקרה שם. אוקיי, והייתה עצת השם למזג כוח הנבואה עם כוח המלוכה, מה שראינו קודם, וזוהי חוכמתו של הקדוש ברוך הוא, אגב בסוף ישעיהו נתן לפי הב"ח, ישעיהו נתן את בתו לחזקיהו. הרב קוק טוען שכל זה זאת הייתה המזימה של הקדוש ברוך הוא מראש. הוא שולח את ישעיהו לדבר עם חזקיהו כשהוא יודע כבר שבסוף בסוף זה יתגלגל כך שהוא יתן לו את בתו והכל יתוקן והכל יהיה בסדר. וזאת הייתה עצה של הקדוש ברוך הוא מלכתחילה למזג כוח הנבואה עם כוח המלוכה. אני מזכיר לכם, הנבואה זה הסתכלות על העתיד הרחוק, רוחניות. המלוכה זה חיי שעה, זה להסתכל על הרגע ועל החומריות. וזוהי חוכמתו של הקדוש ברוך הוא, שבצדק מתפלא ונאמר, מי כחכם ומי יודע פשר דבר. זה כך מתחילה הגמרא, אני מזכיר לכם. סוגיה בגמרא מתחילה במשפט הזה, שהקדוש ברוך הוא היה חכם והוא זימן איכשהו את ישעיהו לנזוף בחזקיהו וככה הצליח איכשהו לתקן את העניין. ועל רב שקה קרא בצדק וכיליי כליו רעים, הכיליי לא יכיר כי אם עצמו. כן, הכיליי הקמצן לא מכיר רק את עצמו. הפסוק כיליי כליו רעים זה פסוק בישעיהו, אולי אם אתם רוצים להסתכל על זה רגע. אז יש פה ככה, זה ישעיהו פרק ל"ב. אז כתוב כך: כי נבל נבלה ידבר ולבו יעשה אוון לעשות חונף ולדבר אל השם תועה להריק נפש רעב ומשקה צמא יחסיר. כן, הנבל זה מישהו שהוא כיליי בעצם. הוא לא נותן צדקה, לא נותן משקה לצמא, לא נותן מזון לרעב, עושה אוון וחונף וכולי. וכיליי כליו רעים. לכן הוא עובר לדבר על הכיליי, כיליי זה הקמצן, שזה אותו נבל מקודם. הוא זמות יעץ לחבל עניים או ענווים כן, באמרי שקר ובדבר אביון משפט. ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום. אז יש פה הגדרה בין הכיליי לבין הנדיב. שלענייננו מה שחשוב זה שהכיליי לא נותן לשני דברים, למה? כי הוא אוהב רק את עצמו, הוא רואה רק את הרגע ואת ההנאה שלו, הוא לא רואה את מי שבסביבתו. כן, הוא לא לוקח בחשבון בכלל שיש אנשים סביבו שהם נצרכים. והנדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום. הנדיב כנגדו בעצם רואה את המציאות שמסביב, זאת אומרת השורש של ההבדל בין כילי לבין נדיב בעצם דומה מאוד לשני סוגי הרשעות שדיברנו עליהם בגמרא. כי הכילי זה אותו אחד שחי את הרגע, את ההנאה של הרגע, וזה בעצם חי את עצמו. כי מה שקורה ברגע ובהנאות זה רק אני עצמי. היכולת לראות את השני או להרגיש את השני, האמפתיה היא משהו שקשור יותר לשכל, לרוחניות, זה לא בא דרך התאוות. וזה הנדיב. הנדיב הוא זה שמסתכל על מה שקורה מסביבו. אמנם זה תנאי הכרחי ולא מספיק, אבל עדיין זה תנאי הכרחי. יכול להיות מישהו שרואה את סביבתו ובכל זאת מחליט לא לתת להם, וזה בדיוק מישהו שיש לו רוחניות רעה. הוא כן רוחני במובן הזה שהוא עובד עם השכל, הוא מבין את סביבתו, אבל הוא עושה את זה, הוא הולך עם זה לכיוון הרע, הוא בוחר באידיאלים, בערכים רעים. הכילי הוא אפילו זה לא. הכילי זה סתם אחד שחי את הרגע. אוקיי. אז הנדיב זה מישהו שלישי, זה מישהו שהוא גם רוחני וגם חיובי. אבל יש שני סוגי רשעים, יש את הכילי שהוא הרשעות של הרגע, ויש את המשהו שהוא בין הכילי לנדיב. הנדיב אבל הנדיב עובדתית לא אידיאולוגית. זאת אומרת הוא רואה את הסביבה, הוא רוחני, הוא שכלי, הוא מבין שיש אנשים סביבו, הוא מבין מה חושבים ומה חשים האנשים שסביבו, אבל הוא נלוז, הוא רשע, הוא בכל זאת לא מתחשב בהם. אוקיי, זה מה שיוצא פה מהפסוקים כאן. נחזור עכשיו לרב קוק, נוכל להבין אותו יותר טוב. אני חוזר לקטע המסומן ברב קוק.

[Speaker B] וזה מכאן שאין כילי לעצמו.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?

[Speaker B] כאילו כילי שהוא רק לעצמו קמצן אבל הוא נותן לאחרים, אז לפי אז הוא לא מוגדר כקמצן או ככילי.

[הרב מיכאל אברהם] אה, כילי אתה מתכוון מישהו שמתקמצן לא להוציא הוצאות על עצמו?

[Speaker B] על עצמו, אבל לאחרים הוא כן נותן, אז הוא לא יחשב כילי לצורך העניין הזה.

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא נקרא פה כילי. זה מה שאנחנו קוראים קמצן, אבל מה שנקרא כילי אני חושב גם אצל חז"ל נדמה לי, כילי זה רק מי שלא נותן לאחרים. לא מה שאנחנו קוראים קמצן היום באמת זה קצת אחרת, אתה צודק. הכילי לא יכיר כי אם עצמו. זאת אומרת כילות מתחילה קודם כל בתפיסה. התפיסה היא שהוא פשוט מכיר רק את עצמו, הוא לא רואה את סביבתו. וכן השטוף בתאוות החושים אינו מכיר כי אם עצמו, כי אין בחושים כי אם ההרגשה, וההרגשה לא תב… אתה לא יכול להרגיש את הזולת. אתה מרגיש את עצמך. את הזולת אתה צריך להבין. אבל הרגשה היא תמיד משהו שמתייחס רק אליך, מה שאתה מרגיש, ההנאות או ההרגשות הן הרגשות שמתייחסים אליך, כן? אבל מי שיש בו איזה שכליות, בשכל מכיר הוא גם כן את זולתו. ואי אפשר להיות כילי גמור. בסדר? מי שמכיר את זולתו לא יכול להיות כילי גמור. מה זאת אומרת כילי גמור? יכול להיות כילי לא גמור. מה זה הכילי הלא גמור? זה מי שמכיר את זולתו ובכל זאת לא מתחשב בו או לא נותן לו. אבל כילי שעליו מדובר שמה זה מי שבכלל לא רואה את סביבתו. הוא רואה רק את עצמו, הוא חי את ההרגשה, והרגשה באופן מהותי עוסקת רק בי. השכל עוסק גם בסביבה. מה אתה עושה עם זה אחר כך זה שאלת הערכים שלך, אבל התפיסה שלך, אם התפיסה היא שכלית אז אתה מבין או אתה חש גם את הסביבה. זה בעצם הטענה שלו. אבל הכילי כליו רעים כי אי אפשר שיתקיים גם כן לעצמו. אז בסוף בסוף אם הוא רואה רק את עצמו במרכז, בסוף מי שגם הוא עצמו לא יוכל להתקיים. לא רק סביבתו סובלת מזה, גם הוא עצמו אין לו זכות קיום. והקיום הנצחי בא מהשכל… כי זה עניין רגעי, עוד פעם, זה הרגעיות שהוא דיבר עליה כל הזמן. אז גם הקיום שלך יכול להיות רק רגעי, אין לך עתיד. והקיום הנצחי בא מהשכל שמכיר את זולתו גם כן. כן, הכרת הזולת היא שימוש בשכל או עניין רוחני, ואז זה בעצם כבר במהותו זה לא מתרחב רק על המרחב, להכיר לא רק את עצמי אלא גם את הזולת, אלא גם על הזמן. זאת אומרת זה גם לכיוון העתיד. כי כלל הרמב"ם במורה נבוכים כי אין בחוש כלל ואין בשכל פרטי. מה זאת אומרת? זה ציטוט מדברי הרב קוק, מדברי הרמב"ם, סליחה, שהרמב"ם אומר אין בחוש כלל. החוש לא תופס דבר כללי. החוש תמיד תופס דבר ספציפי. כשאני רואה משהו אני רואה אובייקט או אירוע מסוים. אני אף פעם לא רואה חוק כללי. חוקים כלליים זה תמיד פעולה שכלית. אני לוקח דוגמאות ואני עושה איזושהי הכללה. אז היציאה מהדבר הקונקרטי הספציפי אל הדבר הרחב יותר, הן במרחב והן בזמן, היא תמיד פעולה שכלית. וזה מה שאומר הרמב"ם, כי אין בחוש כלל. החוש אף פעם לא רואה את, אגב זה מאוד מעניין הרמב"ם הזה, כי זה ממש הבעיה של יום. דייויד יום, חמש מאות שנה אחרי הרמב"ם בערך, אפילו יותר, אומר בעצם שכל החוקים הכלליים, חוקי הטבע הכלליים הם לא יכולים להיות תוצאה של תצפית. הם לא יכולים להיות תוצאה של תצפית, כי התצפית מראה לנו רק אירוע ספציפי. איך אני רואה שתמיד אש שורפת? ראיתי שהאש שרפה פה, ושהאש שרפה את זה, ושהיא שרפה, איך אני יודע שיש תכונה כללית כזאת של אש שתמיד היא שורפת? זאת הכללה שעושה השכל. הוא לוקח את הדבר הספציפי, הרגעי, המקומי, הלוקאלי, והופך אותו למשהו רחב יותר, כולל אותו, או במרחב או בזמן או ברעיונות, אבל זה תמיד כבר עניין שכלי, רוחני, זה לא החוש, זה לא היצר, זה לא העניין החומרי. העניין החומרי הוא תמיד רגעי ומקומי וממוקד. הרחבות תמיד נעשות בשכל. כללים זה תמיד עניין בשכל. אין כללים שבאים מראייה, בניגוד למה שהרבה אנשים משלים את עצמם שהמדע שלנו הוא מדע אמפירי. המדע שלנו הוא מדע שמתחיל באמפיריקה, אבל תמיד אחרי זה מגיעה עבודה של השכל. בכל אופן, על כן ירגיש גם כן בזולתו ויתחבר עימו ויועילהו. ומזה תוצאות, יש לזה תוצאות להסתכלות הזאת, אל הקיום הנצחי, וצדקה תציל ממוות. אומר פירוש מעניין, למה צדקה תציל ממוות? מה מיוחד בצדקה? כי צדקה זה מצווה בין אדם לחברו. כשאתה חש את האחר זה בעצם אומר שאתה פועל על בסיס רוחני, ערכי, שכלי, ולא על בסיס ההנאות והיצרים הרגעיים והסובייקטיביים האישיים שמתמקדים בך, אלא אתה מסתכל על משהו רחב יותר. ואם זה ככה זאת סגולה לחיים, כי אז אתה יכול להמשיך לחיות גם לנצח ואתה לא מת מיד כמו שקרה לרבשקה. כשרבשקה היה כילי, אז הכילי כליו רעים, הוא מת מיד. כן, הכילי כליו רעים, זה משחק מילים שאומר שגם הכילי עצמו לא יכול להחזיק מעמד, לא רק שסביבתו סובלת כי הוא לא נותן לה צדקה, הוא לא עוזר לה וכולי, הוא עצמו לא יישאר. כליו רעים, גם כליו שלו רעים, זאת אומרת הוא יחוסל. אין לו זכות קיום בעצם לטווח ארוך כי הוא לא עוסק בכלל בטווח ארוך, הוא עוסק ברגע. אגב זה גם לא רק סגולי, גם טבעי. מי שלא חושב לטווח הארוך בדרך כלל פחות שורד. חלק מהיכולת שלנו לשרוד זה להתמודד עם בעיות עתידיות, לחשוב מראש איך אני מתכונן, להכין את עצמי, והיכולת לחשוב לטווח הארוך היא מאוד חשובה בשביל השרידות שלנו. מי שלא חושב לטווח הארוך, מי שלא חושב על הסביבה, בדרך כלל גם ישרוד פחות. אגב גם אלטרואיזם, כן זה כבר חכמי האבולוציה לימדו אותנו שאלטרואיזם זה מכשיר שמאוד חשוב לשרידות. יש בו משהו מאוד אגואיסטי באלטרואיזם, זאת אומרת, רק קבוצות אלטרואיסטיות שורדות, או לפחות שורדות יותר טוב. ונדיב נדיבות יעץ, זה המשך הפסוקים שראינו בישעיהו, לכן קראתי את זה קודם, זה המשך של אותו פסוק. והוא על נדיבות יקום, ויתקיים לנצח. הנדיבות שלו, צדקה תציל ממוות. ונדיבות, כן הוא יקום, זה הוא יתקיים לנצח, להבדיל מהכילי שמת במקום, כי הוא יש לו איזה ויז'ן רוחני. והנה בלטה תכונת המלוכה, למה זה תכונת המלוכה? זוכרים? כי המלך זה הרגע והנביא זה הנצח, נכון? אז תכונת המלוכה בלטה לרע ברבשקה. רבשקה חי את הרגע, אז תכונת המלוכה בלטה לרע ברבשקה, ולא היה לו קיום. כן, כי כילי כליו רעים. ותכונת הנבואה, על כל פנים בדאגתה, בדאגתה לעתיד, כנראה יש פה איזושהי בעיה עם ההקלדה אני חחשב, למרות שהדאגה לעתיד היא לעתיד נלוז, לא לעתיד טוב, אבל עדיין, כל עוד אתה אדם רוחני אתה חושב על העתיד וזהו שורש יצרא דעבודה זרה במנשה, ומזה נצמחה ישועה ואחרית ותקווה, כדברי הכוזרי שמסתתר הלב לפעמים בקליפה, אבל אחר כך יהיה יוצא מן הכוח אל הפועל, כעין האבות שנצרפו הרבה עד שיצאו הם מאוריהם הטועים. כן, אברהם מתרח. צרופים ומלובנים, ראויים ל. לאור השם והשגחתו לתורת אמת לקרוא בשם השם. בעצם הוא רומז פה לזה שתרח, הרי במה היה החטא של תרח? תרח לא היה נהנתן. החטא של תרח היה עבודה זרה. ותרח היה רשע מהסוג השני, עם רוחניות נלוזה, לכן ממנו יצא אברהם. אם תרח היה רשע מהסוג הראשון מזה לא יכול לצאת כלום, עומד במקום, אין לו זרע ואין לו חוטר ואין לו שום דבר. אבל תרח היה רשע מהסוג השני, הוא היה עובד עבודה זרה, לאחד כזה יש תקווה, אחד כזה הבנים שלו או העתיד שלו עצמו אפילו יכול להשתנות. וזה בדיוק מה שקרה אצלנו, שימו לב זה הכל מין משחק על ישעיהו וחזקיהו, הכל חוזר אליהם עם הנבואה והמלוכה, כי גם חזקיהו בעצם אחרי שהוא צירף את הזכויות של ישעיהו בזימתו של הקדוש ברוך הוא, אז בעצם נוצר פה עכשיו שני דברים. אמנם היה רוע, הכל יצא רע מחזקיהו, אבל כיוון שהוא צירף אליו את ישעיהו, כן, ברנרד שו, אז יצא החוכמה, החוכמה של בריז'יט בארדו והיופי של ברנרד שו, זה בעצם מה שיצא. אוקיי? אבל כיוון שחוכמה, גם אם זאת חוכמה של בריז'יט בארדו, אבל חוכמה בכל זאת משהו שקשור לחוכמה, גם אם זאת חוכמה רעה, אז יש לה איזשהו סיכוי להשתפר בניגוד למישהו שאין לו בכלל מהדבר הזה. ולכן יצאו שני ילדים, אחד היה זה הרשע מהסוג הראשון, רבשקה, מת במקום, לא יצא ממנו אף נצר ולא חוטר ולא שום דבר, מאחד כזה לא יכול לצאת כלום. השני גם היה רשע, אבל היה רשע רוחני, לרשע רוחני יש תקווה, אחד כזה יכול לצאת ממנו משהו טוב בדיוק כמו אברהם ותרח, אותו דבר גם פה, ולכן כל העסק הזה בעצם סוגר את המעגל על חזקיהו וישעיהו. טוב, אז זה זה הקטע, עכשיו רק קצת נדבר עליו. יש פה באמת שאלה מעניינת, זו שאלה שאפשר להיתקל בה בהרבה בהרבה הקשרים שלפעמים יש אדם או מעשה שיכול להיחשב אולי תחתית הרוע ומעשה אחר הוא לא כל כך רע כמו המעשה הראשון, אבל בכל זאת יש במובנים מסוימים המעשה הראשון עדיף על השני. סתם דוגמאות, הרבה פעמים אומרים כן, הרבה פעמים יותר חשוב שהבן אדם יישאר עם כיפה מאשר שישמור שבת. למה? כיפה מנהג, מה העניין בכיפה? שמירת שבת איסור סקילה, אחת העבירות הכי חמורות שיש. אלא מה? אם הוא יישאר עם כיפה אז איכשהו לטווח הארוך יש לו סיכוי ואם לא אז לילד שלו. אבל אם הוא מחלל שבת אז כבר לא לא נשאר מזה שום דבר, כמו שכמובן שחילול שבת הוא עבירה הרבה יותר חמורה. או בהקשר אחר זה טענה שמאוד חביבה עליי, מקיאווליסטית לדעתי, אבל היא חוזרת הרבה אצל אנשים, כל מיני טענות כן בעיקר סביב ראיתי את זה כמה פעמים סביב רצח רבין. כן הטענה, כל מיני אנשים טענו, הרבה פעמים זה היה אנשים שקשורים איכשהו לנאמני תורה ועבודה וכל מיני שמאל דתי למיניהו, שאומרים שאיך זה יכול להיות שרוצח נחשב רוצח דתי אבל מי שלא אוכל כשר אז הוא לא דתי. מה, אכילת כשר זה פחות חמור מרצח? זה יותר חמור מרצח? או בגיור למשל, מקפידים עם הגר על לא יודע מה על טהרת המשפחה, שמירת שבת, למה לא על כיבוד הורים? שזה בכלל הרי את ההורים שלו הרי אין בכלל הוא כבר הם כבר לא ההורים שלו אחרי הגיור. למה לא כיבוד הורים? למה לא בן אדם לחברו? למה הזהירות בממון הזולת? למה לא שמים דגש על זה למה שמים דגש על העניין הפולחני? אז זה הכל טענות דמגוגיות בעיניי ולא נכונות. למה? כי בהקשר של הגר אולי יותר קל אפילו להסביר את זה. אנחנו כשאנחנו דורשים מגר קיום מצוות, קיום המצוות שנדרש ממנו ושמלמדים אותו זה אותו קיום מצוות שמגדיר אותו כיהודי. כי פה הקיום מצוות הוא לא ערך לעצמו, הוא מדד לעד כמה הגיור הזה הוא גיור אמיתי. עכשיו אם הגר הזה הוא איש טוב, מכבד הורים, לא רוצח, לא גונב, עוזר לזולת, האם זה מעיד באיזשהו מובן על זה שהוא יהודי טוב? ממש לא. זה מעיד על זה שהוא אדם טוב, אלו דברים שכל אדם טוב אמור לעשות וגם עושה. אם אתה רוצה אינדיקציה לזה שהבן אדם יהודי טוב אז אתה צריך לקחת משהו שהוא ייחודי ליהדות. שמירת שבת או אכילת כשר זה ייחודי ליהדות, טהרת המשפחה זה ייחודי ליהדות, לא כי זה יותר חשוב. רצח זה איסור יותר חמור מכל האיסורים האלה, זה ברור. אבל רצח זה איסור יותר חמור לכל העולם, זה איסור מוסרי ומשפטי לכל העולם. ובשבע מצוות בני נח כמובן. אוקיי? כשאתה מחפש משהו שמייחד יהודי, אז זה לא בהכרח אומר שזה יהיה עניין יותר חמור או יותר חשוב. אבל זה כן אומר שהוא יותר ייחודי. כשאתה רוצה להגדיר יהודי, אתה לא מגדיר אותו כמישהו שיש לו שתי רגליים. למרות שזה נכון, ליהודי צריכות להיות שתי רגליים. למה? כי זה לא מגדיר אותו, זה מגדיר כל בני אדם. כשאתה רוצה להגדיר את היהודי אתה צריך להגדיר אותו דרך תכונות שמיוחדות לו, לאפוקי משאר בני האדם. לא בגלל שהן יותר חשובות מהרגליים, אלא שהן יותר ייחודיות מהרגליים. אוקיי? אז לכן בהקשר של הגיור, בעיניי צודקים הבתי הדין המגיירים, כשהם שמים את הדגש על המצוות הפולחניות ולא על המצוות המוסריות. לא כי המצוות הפולחניות יותר חשובות, אלא כי המצוות הפולחניות הן האינדיקציה האמיתית לרצינות של הגיור שלו. אחרת הוא סתם איש טוב. לא סתם, הוא איש טוב, אבל זה לא אינדיקציה לזה שהוא יהודי. אם אני מחפש אינדיקציה לזה שהוא יהודי, הרבה יותר חשוב שישמור שבת מאשר שלא ירצח. חשוב עוד פעם, לא מובן כי זה יותר חמור, אלא כי זה יותר אינדיקטיבי. יש לפעמים היבטים אחרים של חשיבות שהם לאו דווקא החשיבות ההלכתית. ולכן אמרתי קודם שכשקוראים את הגמרא, מה הייתי מהמר שרבשקה אמר ומה הייתי מהמר שמנשה אמר. רבשקה מת ומנשה חי. אז אני הייתי אומר טוב, אז רבשקה כנראה היה זה שרצה להקריב קורבנות של עבודה זרה על הראש של אבא שלו. וזאת עבירה יותר חמורה מאשר לצלות שם דגים. אומר הרב קוק לא. זאת כמובן עבירה יותר חמורה. אבל התפיסה של העבודה זרה היא תפיסה עם פוטנציאל יותר גדול לחזרה בתשובה מאשר התפיסה של צליית הדגים. מישהו שלא מעניין אותו שום דבר חוץ מאשר לאכול דג טעים, הוא יותר גרוע, לא זו עבירה יותר חמורה, אבל הוא יותר גרוע ממי שעובד עבודה זרה באופן אידיאולוגי. הוא לפחות יש לו אידיאולוגיה, חשובה לו הרוחניות, חשובים לו הערכים. אז הם ערכים לא טובים והאידיאולוגיה שלו שגויה ואולי אפילו מרושעת, אבל לא חשוב, הוא אדם שפועל עם אידיאולוגיה. זה כן, אנחנו מכירים את זה גם, אתם יודעים, הרבה פעמים אומרים שהדבר הכי מסוכן ליידישקייט זה האדישות. האנטי זה טוב. מי שאנטי זה אומר שזה מדגדג אותו באיזשהו מקום, ולכן הוא טורח להילחם נגד זה. מי שאדיש אבוד, לא תשנה אצלו שום דבר. למרות שלהילחם נגד לכאורה זה יותר גרוע מאשר להיות אדיש. הוא יותר מזיק, זה יותר חמור, הוא יותר אנטי. אוקיי, נכון. אבל במובן של הפוטנציאל מה יצא ממנו, כן, יש היבטים אחרים שמבחינתם דווקא הוא עדיף באיזשהו מובן או לפחות עם פוטנציאל טוב יותר לתיקון. ולכן גם כאן, נכון שלהקריב קורבן של עבודה זרה זה יותר חמור, אבל מצד שני זה עם פוטנציאל לתיקון יותר גדול, ולכן הרב קוק, בניגוד למה שאני הצעתי כשקראתי את הגמרא, הרב קוק טוען שדווקא מנשה היה זה ששרד, היה ועשה תשובה בסוף ימיו, היה זה שאמר להביא קורבנות של עבודה זרה ולא דיבר על צליית דגים. אוקיי? כמו לפעמים הלפנים משורת הדין הרבה יותר משמעותי מאשר הדין עצמו. מי שמקפיד על הדין עצמו, בסדר, כי הוא עובד עם הדין. אבל מי שעושה לפנים משורת הדין רואים שהעניין באמת חשוב לו. למרות שהלפנים משורת הדין אולי לא יותר חשוב מאשר הדין. אבל אם אתה רוצה לראות עד כמה הבן אדם מחובר, עד כמה הבן אדם באמת העניין חשוב לו, הרבה פעמים נכון יותר למדוד את זה בלפנים משורת הדין ולא בשורת הדין עצמה. ולכן סולם הערכים ההלכתי הוא לא תמיד סולם ערכים אוניברסלי. זאת אומרת, לפעמים יש היבטים אחרים שבהם לא נכון להשתמש בסולם החומרה ההלכתי, אלא יש סולמות רלוונטיים אחרים ובמובן הזה אומר הרב קוק עדיף מי שעובד עבודה זרה על מי שסתם הולך אחרי תאוותיו. אם מי שעובד עבודה זרה לפחות עובד משהו שמחוצה לו, לפחות מפעיל את הראש, את הרוחניות, את הויז'ן, את ה… זאת אומרת הוא חי באיזושהי ספרה מעבר לכאן ולעכשיו. אבל יש פה עוד הערה אחת מעניינת. רגע. הנה, כי אם, תראו, כי אם להתמכר לרוחניות של עבודה זרה, זה המנשה, שהיא אינה דורשת. כי אני אמרתי, אני הנגדתי את זה, אני חושב שגם הרב קוק מגדיר את זה. זאת אומרת, ללכת אחרי התאוות זה הכילי, זה אותו אחד שחי את הרגע. הבחור של העבודה זרה לא הולך אחרי התאוות. הוא לכאורה איש רוחני, רק רוחניות נלוזה. ופה הוא פתאום מערבב את זה. הוא אומר את זה שרוחניות של עבודה זרה, קודם כל היא לא דורשת מעלת רוח רבה, זו רוחניות ברמה נמוכה, אוקיי, כן, ברמת ההפשטה לפחות ברור שכשאתה דורש איזושהי הגשמה של האליל מולך, אתה צריך אליל קונקרטי, להבדיל מהקדוש ברוך הוא שהוא איזה שהוא משהו מופשט. אז ברור שזיקה דתית לקדוש ברוך הוא יותר רוחנית, יותר מופשטת, יותר רואה למרחוק מאשר רוחניות של עבודה זרה. אז זה ההיבט הראשון, שעבודה זרה לא דורשת מן האדם מעלות רוח רבה. זו רוחניות ירודה. אבל חוץ מזה היא גם נלוזה, כן? ומה זאת אומרת? אומר הרב קוק, היא הולכת עם כל התאוות כולם. אז זה כן תאוות? זאת אומרת אז בעצם הוא לא מדבר על רוחניות מופשטת, אלא מדבר על לחיות את הרגע, את התאווה. זה דווקא הכילי, זה לא הרשע הנלוז, העובד עבודה זרה. כן? אז פה יש הערה מעניינת, אני רק אעיר על זה באמת בקצרה, אפשר להאריך בזה הרבה. זה הסיפור של ההינדיק, אני חושב שפעם הבאתי אותו גם פה, נדמה לי, אני לא זוכר כבר, שהטענה היא בעצם שהרבה פעמים אנחנו חיים בספירה הרוחנית, אבל הרוחניות שלנו רתומה כדי לממש את התאוות. זאת אומרת בעצם אני בונה תיאוריה עם אידיאלים וערכים וויז'ן ובית מדרש, כן תלמידיו של בלעם הרשע, אבל בסוף בסוף מה שאני רוצה להשיג זה פשוט את מימוש תאוותיי. וזה מה שהוא אומר פה, שהרוחניות של עבודה זרה בעצם הולכת יחד עם כל התאוות כולם. יותר מזה, היא זו שנותנת להם גיבוי. העבודה זרה מאפשרת לי לעשות דברים שבעצם אני עושה את זה בגלל היצר הרע שלי. ועדיין, ועדיין אומר הרב קוק, זה יותר טוב מאשר מי שחי את הרגע. למה? נכון שהרוח רתומה ליצרים, אבל עדיין היצרים צריכים לרתום את הרוח כדי שהם יוכלו לתפקד, יוכלו להתממש. בניגוד לאדם שאפילו לא צריך את התיאוריה הרוחנית כדי לגבות את היצרים, את מה שהוא רוצה לעשות. הוא לא מחפש הצדקות. הוא פשוט עושה מה שבא לו וזהו. אפילו אותו אחד שהתיאוריה שלו היא בסך הכל הצדקה לתאוות שלו, הוא עדיין במצב יותר טוב. כי העובדה היא שהוא צריך תיאוריה כדי לעשות. עובדה שהוא נזקק לזה. מה זה אומר? שהוא עוד לא מנותק לגמרי מהרוח. זה לא הולך מהתאוות ישר אל האיברים והביצוע. לא, זה צריך לעבור דרך הראש. אחרי שהראש בונה תיאוריה עכשיו הוא עושה את זה. אז נכון שהתיאוריה רק משרתת את היצרים, אבל עצם העובדה שהוא נזקק לתיאוריה היא בעצם אומרת שעדיין יש בו מימד רוחני ולכן גם יש לו תקווה. זאת הערה מאוד מעניינת של הרב קוק והיא גם נוגעת לאקטואליה או לחיים שלנו. כי גם אצלנו הרבה פעמים נגיד כשאני מדבר עם אנשים על שאלות באמונה. אז הרבה פעמים אומר להם תשמעו, אנשים שואלים שאלות באמונה רק כדי להצדיק את מה שהם בעצם רוצים לעשות. לא חטאו ישראל אלא כדי להתיר לעצמם את העריות. אוקיי, גם עבודה זרה חז"ל, יש כל מיני מדרשים שגם אומרים את זה. הבן אדם מחפש דרך החוצה, אין לו כוח כבר, אז הוא בונה לעצמו איזה שהם שאלות.

[Speaker C] וכתוב על עבודה זרה. מה? רב יהודה אמר רב, זה כתוב על עבודה זרה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, נכון, אמרתי שיש גם מדרשים שמדברים על עבודה זרה, יש עוד מדרשים כאלה. אז אמרו לי, אז מה הטעם להתווכח איתו על הפילוסופיה או על הקושיות והתירוצים אם בסופו של דבר כל העסק הזה זה רק תירוצים כדי לעשות את מה שהוא בעצם רוצה לעשות בגלל יצרו? קודם כל אני לא מסכים שזאת הדיאגנוזה תמיד. אבל אני טוען יותר מזה. אפילו אם זאת הדיאגנוזה, יש טעם לוויכוח. למה? כי העובדה היא שהוא לא סתם הולך ועושה מה שהוא רוצה. הוא עדיין טורח להעלות שאלות ולבנות תיאוריה שתגבה את מה שהוא רוצה לעשות, ללכת אחרי יצרו. אז אפילו אם אני אקבל את הדיאגנוזה לגבי בן אדם מסוים שבאמת כל זה נועד רק כדי שהוא יצליח לממש את יצרו, אבל עובדה היא שהוא לא כמו אלה שסתם מממשים את יצריהם כי זה מה שבא להם וזהו. הוא צריך לבנות את התיאוריה ורק אז הוא יעשה מה שבראש. אם זה כך יש טעם להתווכח. אם אני אראה לו שהתיאוריה שלו לא מחזיקה מים, אם אני אצליח לשכנע אותו שהתיאוריה שהוא בנה לא נכונה, יכול להיות שהוא באמת לא יעשה את מה שהוא רוצה לעשות, כי עובדה שהוא צריך את הקושיות ואת הפירכות ואת התיאוריה כדי לבצע את מה שהוא רוצה לעשות למרות שגם אם אני. אבל אצלו זה לא כך. עדיין, עצם העובדה שהוא נזקק להצדקות אומרת שיש טעם לדון. ולכן אני חושב שטועים אלה שאומרים שאין טעם לדון עם אנשים על שאלות, גם אם הם היו צודקים בדיאגנוזה, ואני אומר עוד פעם, גם בדיאגנוזה אני לא תמיד מסכים. אבל גם אם הם היו צודקים בדיאגנוזה שהשאלות האלה הן תשובות, אבל עדיין על שאלות צריך לענות. ובן אדם שמעלה ספקות צריך להידיין איתו ולנסות לשכנע אותו עד כמה שאפשר. כי אם הוא צריך את התיאוריה ואתה תראה לו שהתיאוריה לא עובדת, יכול להיות שבסופו של דבר הוא גם לא יעשה את הצעד שיצריו קוראים לו לעשות. אוקיי, עד כאן להיום. מישהו רוצה להעיר או לשאול, אז זה הזמן. אוקיי, אז זהו. לילה טוב, להתראות.