קידושין – פרק ג' – שיעור 6

[הרב מיכאל אברהם] בשיעור הקודם דיברתי על היחס בין הלוואה לבין דמי מקח כדי לחדד את הטענה של הגמרא, איך שהר"ן לפחות פירש אותה, שהמעות האלה כשמישהו מקדש אישה אחרי ל', המעות האלה הם לא מלווה ולא פיקדון, הם משהו באמצע. ולכן גם אם התכלו המעות אז האישה מקודשת. ואמרתי שבמלווה האישה לא מקודשת אפילו אם לא התכלו המעות כי אי אפשר לקדש במלווה. בפיקדון האישה מקודשת אבל רק אם המעות עדיין קיימים כי אחרת אין במה לקדש. וכאן זה מקרה שלישי, היא מקודשת ואפילו אם המעות התכלו. וזה לכן זה אומר זה לא מלווה ולא פיקדון. שאלתי אז מה זה כן? אז הסברתי שזה משהו כמו דמי מקח. מה זאת אומרת? שבניגוד להלוואה שההלוואה בעצם אומרת שאני נתתי לך את הכסף אז מלווה להוצאה ניתנה. הכסף הוא לגמרי שלך. לא נכון להגיד שיש אצלך משהו שהוא שלי, גם לא משהו לא קונקרטי. אז ברור שמטבעות מסוימים אין אצלך, אין לי אצלך. אבל הטענה שבהלוואה אפילו זה לא נכון, זאת אומרת אין לי כלום אצלך, יש לך חובה לתת לי מתנה בחזרה בזמן הפירעון. בפיקדון יש אצלך מעות קונקרטיות שלי, הפקדתי אצלך מעות במעטפה, אז המעות המסוימות האלה שלי נמצאות אצלך. במקרה של דמי מקח, וטענתי שזה גם מה שקורה בקידושין אחרי ל', מה שיש אצלך זה ערך ששייך לי, שהוא לא ממומש במטבעות, אפילו לא במטבעות לא מסוימות, כי המטבעות הם רק ביטוי למושג המופשט הזה של ערך, אבל אני לא צריך שום מטבעות. ולכן בעצם אתה חייב לי חוב מסוים, יש אצלך ערך מסוים שהוא שלי. ולכן ברמה העקרונית אפשר לקדש בזה או לקנות בזה או מה שלא יהיה, לא כמו בהלוואה שאין לי אצלך שום דבר אז אין במה לקנות. אבל זה סוג של פיקדון בעצם, פיקדון מופשט. אבל בגלל שהוא מופשט אז זה לא כמו פיקדון קונקרטי, ולכן אפילו אם המטבעות אבדו עדיין אני יכול לקדש כיוון שיש לי אצלך משהו. מה זה המשהו הזה? ערך של מאה שקל. אז לכן גם אם המטבעות אבדו זה לא משנה. זה מה שראינו. אחרי זה ראינו גם את העניין הזה שהר"ן הרי מביא את הגמרא הזאת כדי להראות את הרעיון של כלתה קניינו. כאשר אני מקדש אישה ואני רוצה שהקידושין יחולו עוד ל' יום, לכאורה עולה פה בעיה של כלתה קניינו בגלל שהקידושין נעשו בעבר ואחרי שלושים יום פתאום אתה רוצה שזה יחול. אחרי שלושים יום כבר פעולת הקניין כבר לא קיימת. אתה מצטרף אלינו? בוא. כי לא היית עד עכשיו, נכון? אוקיי. אז המעות בעצם נעלמו. אומר הר"ן, אז אם ככה בעצם יש פה פעולת קידושין שנערכה היום ואני רוצה שהחלות תחול עוד שלושים יום, כלתה קניינו. ואמרתי שזה מניח מאחוריו איזושהי תפיסה של עקרון הסיבתיות. זאת אומרת שהפעולה של הקידושין או של הקניין זה הסיבה והתוצאה, חלות הקניין או חלות הקידושין, היא התוצאה, היא המסובב. הטענה פשוט שכידוע שכאשר יש שני גופים רחוקים, אחד מושך את השני ולכן הם מתחילים לנוע, כן יש תאוצה בעצם בגלל שפועל ביניהם כוח. ההנחה של פיזיקאים בדרך כלל היא שכוח כזה לא פועל ממרחק. זאת אומרת לא ייתכן שמשהו שנמצא פה מפעיל כוח על משהו שנמצא פה. לכן אם זה מפעיל עליו כוח זה אומר שהוא שולח אליו משהו וזה מה שנושא את הכוח, ולכן הפעולה של העצם המרוחק על העצם הזה נעשית רק בגלל שהוא שולח אליו משהו. זה לא יכול להיעשות סתם ממרחק. צריך להיות משהו שנושא את הכוח ומגיע אליו ממש, זה מה שנקרא גלי גרביטציה. עכשיו, הגלי גרביטציה האלה זאת השערה בינתיים כי לא מצאו את הפוטון של גלי גרביטציה. כמו שיש פוטון על גלים אלקטרומגנטיים אז זה נקרא גרביטון. לא מצאו את הגרביטון כי זה חלש מדי ומכשירי המדידה שלנו בינתיים לא מספיק טובים, אז לכן לא איששו את זה. אבל ההנחה היא שזה אמור להיות קיים. ולמה? כיוון שלא תיתכן פעולה ממרחק. אז אמרתי אם ככה אותו דבר גם בהקשר של כלתה קניינו. קלתה קניינו בעצם מה שאתה אומר זה הפעולה נעשתה היום ועל פני ציר הזמן, עכשיו זה לא על המרחק, אחרי שלושים יום פתאום תחול החלות. איך? החלות הזאת נוצרת בלי שמשהו מחולל אותה. זה לא יכול להיות. עיקרון הסיבתיות מחייב שצריכה צריך להיות משהו שיחולל את החלות כדי שהיא תחול. לכן, לכן ברור שיש עיקרון של קלתה קניינו, שאם הפעולה כבר לא איתנו, אז התוצאה, כן החלות, לא יכולה פתאום לצוף מאליה, יש מאין. זאת בעצם הטענה וזה אומר שני דברים. א, זה אומר שאם עשיתי את הפעולה עכשיו מיד תיווצר החלות אלא אם כן יש משהו שלא נותן לזה לקרות. אבל אם זה לא קרה, אז זה גם לא יקרה יותר הלאה, אז זה לא יכול לקרות גם בעוד שלושים יום. אלה שתי תוצאות של הראייה הסיבתית הזאת בין היחס של הפעולה לבין החלות שהפעולה יוצרת. עכשיו הטענה של הר"ן זה שאצלנו הרי בגמרא כתוב שהוא מקדש את האישה אחרי ל' והקידושין יחולו אחרי שלושים יום. שואל הר"ן הרי זה קלתה קניינו. הפעולה כבר לא קיימת אצלנו, היא נעשתה לפני שלושים יום. איך פתאום עכשיו האישה תחשב למקודשת? אז אומר הר"ן זה לא דומה כי אצלנו מדובר בקידושי כסף, וכאשר אתה מקדש אישה בקידושי כסף הקידושין האלה, מתן הכסף הזה בעצם יוצר שיעבוד. והשיעבוד, ודיברנו על כסף החוזר וכולי, השיעבוד הזה בעצם הוא משהו שממשיך להתקיים עד השלושים יום אחרי שלושים יום שיעברו ולכן זה לא נכון שקלתה קניינו. קניינו לא קלה. יש עדיין את השיעבוד שיצר מתן הכסף ולכן אפשר לקדש אישה אחרי שלושים יום. אוקיי, אפילו במקדש אותה אחרי שלושים יום, מעכשיו ולאחר ל' זה בכלל זה ודאי אפשר, כתוב במשנה ושם אין בעיה של קלתה קניינו. אבל במקדש אחרי ל' יש בעיה של קלתה קניינו, ואמרתי שלפי הר"ן לכאורה יוצא שזה רק בקידושי כסף. אם אתה מקדש אישה בשטר או בביאה, אז הביאה לא יצרה איזה שהוא שיעבוד חוזר כמו כסף החוזר או השטר, כי לא נתת לה משהו שכנגדו היא חייבת תהיה אלא עשית פעולה שמחילה קידושין. לכן לפי הר"ן לכאורה יוצא שהדין הזה של קידושין לאחר ל' קיים רק בקידושי כסף ולא בקידושי שטר וביאה. הבאנו את הראב"ד, שבראב"ד כתוב שזה קיים גם כאשר השטר, גם בקידושי שטר כשהשטר עדיין נמצא אחרי השלושים יום. אחרי זה הזכרתי שגם בעצם בר"ן זה כתוב, בר"ן אצלנו, נראה את זה עוד מעט בר"ן בקידושין. הר"ן ההוא זה היה הר"ן בנדרים. אוקיי, בר"ן בנדרים אבל כתוב שאם הוא קונה בהמה במשיכה, אם הבהמה עדיין קיימת אחרי שלושים יום אז כן אפשר להחיל את החלות. ואני אומר לך תקנה את הבהמה, תמשוך אותה עכשיו ותקנה אותה, אני רוצה שהקניין יחול בעוד שלושים יום. אז אומר אומר הר"ן זה כן אפשרי אם הבהמה עדיין קיימת עוד שלושים יום אז לא אומרים קלתה קניינו. זה כתוב בר"ן. לגבי קידושין הוא לא אומר מה דעתו. בר"ן בקידושין, בסוגיה שלנו, הר"ן כותב שאם השטר עדיין קיים אז זה בסדר גם בקידושי שטר. הוא לא אומר מה קורה עם קידושי ביאה, אבל בפשטות נראה שבקידושי ביאה זה לא רלוונטי כי הביאה לא קיימת. הביאה נעשתה וזהו. זאת אומרת לא נשאר ממנה שום זכר הלאה. אוקיי, עד כאן מה שראינו. רק נקודה אחרונה. יש שתי אפשרויות להבין למה קידושין לאחר ל' פועלים, למה אין בעיה של קלתה קניינו. אפשרות ראשונה זה הרי הר"ן אומר שכשאני יצרתי, נתתי את הכסף, נוצר חוב כנגד הכסף. אוקיי, עכשיו אם נוצר חוב, אז זה אומר שכאשר עוד שלושים יום אני ארצה שהקידושין יחולו, יכול להיות שבעצם כסף הקידושין הוא לא הכסף שניתן בהתחלה אלא החוב. הכסף שניתן בהתחלה כל מה שהוא עושה הוא משמש ליצירת חוב. עכשיו ברגע שיש חוב, מגיע עוד שלושים יום, קחי את החוב ופעולת הקידושין נעשית בהעברת החוב אליה בסוף השלושים יום. הכסף שניתן בהתחלה פשוט יצר את החוב. זה הכל. אז כשאני שואל מהו כסף הקידושין במקרה הזה, זה לא הכסף המקורי, הכסף ההוא מת. כסף הקידושין זה החוב שנוצר בעקבות מתן הכסף של אז והחוב קיים ולכן הוא מקדש אותה כרגע בחוב. אז למה אי אפשר לקדש במלווה? הרי לקדש בחוב אי אפשר. התשובה שזה חוב מסוג אחר. חוב של מלווה זה מצב שבעצם הוא מתנה. פה זה חוב כמו דמי מקח מה שראינו ברמב"ם, שיש פה משהו שלי שנמצא אצל האישה, מופשט. ערך של מאה שקל שנמצא אצל האישה, ובערך הזה אני מקדש אותה. זה אפשרות אחת. למה אין פה כלתה קניינו? איך איך נפטרת הבעיה של כלתה קניינו לפי ההסבר הזה?

[Speaker B] החוב עדיין קיים.

[הרב מיכאל אברהם] ולכן מה?

[Speaker B] ולכן יש מה לעשות את הקניין, הקניין חל עכשיו, לא חל,

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, הקניין נעשה, לא חל, אלא פעולה, הפעולה שמחילה את הקניין מתי היא נעשית? היא נעשית בסוף השלושים יום. אז לא מתעוררת, זה לא פתרון לבעיית כלתה קניינו, היא לא מתעוררת בכלל. כיוון שפעולת הקידושין באמת נעשית בצמידות להיווצרות החלות. הפעולה נעשתה עוד שלושים יום והחלות מיד נוצרת. אין פער בין עשיית הפעולה לבין החלות, זה קורה ביחד. כיוון שהפעולה של פעולת הקידושין לא החלות אלא פעולה שמחילה את הקידושין זה העברת החוב, זה לא העברת הכסף. אז בעצם בעיית כלתה קניינו בכלל לא מתעוררת. זה אפשרות ראשונה. אפשרות שנייה, לא, בעצם הקידושין מתבצעים על ידי המעות שנתתי לה עכשיו. החלות חלה בעוד שלושים יום. למה אין, כאן כבר יש בעיית כלתה קניינו, אבל בגלל החוב, החוב פוטר את בעיית כלתה קניינו. הוא לא ש, כן, כי הוא אומר שהפעולה שנעשתה בהתחלה לא כלתה. משהו ממנה עדיין קיים עד הסוף, ולכן אין לי בעיה עם זה שהפעולה שהייתה בהתחלה מחילה חלות מושהית לעוד שלושים יום. כיוון שיש משהו שמגשר על פער הזמן בין עשיית הפעולה לבין תחולת החלות. כל הבעיה הייתה פער הזמן, כשיש משהו שמגשר לא מפריע לי שיש פער זמן. בהסבר הראשון הטענה היא שאין פער זמן, אז לא מתעוררת הבעיה של כלתה קניינו. כי פעולת הקידושין נעשית בסוף, העברת החוב. בהסבר השני אני אומר, יש פער זמן, כי פעולת הקידושין היא העברת הכסף שנעשתה בהתחלה, והחלות חלה עוד שלושים יום, אז יש פער זמן. אבל כשיש משהו שמגשר בין שתי הנקודות בזמן האלה, לא מפריע לי שיש פער זמן. רק כשיש ואקום בין שתי הפעולות האלה אנחנו אומרים שכלתה קניינו. זאת אומרת הימצאותו של החוב רק אומרת בעצם, ננסח את זה כך, הימצאותו של החוב אומרת שפעולת נתינת הכסף שנעשתה בהתחלה היא בעצם פעולה מתמשכת, שמסתיימת בסוף השלושים יום. אבל כשאני אשאל מהו כסף הקידושין, זה הכסף שניתן בהתחלה, לא החוב. החוב רק אומר שנטילת הכסף בהתחלה זאת פעולה שלא הסתיימה. היא מסתיימת רק מתי שהחוב עצמו מתפוגג והאישה נהיית אשתי. או ארוסתי בעצם, היא מקודשת לי. אז כשאני שואל מהו כסף הקידושין, כסף הקידושין הוא לא החוב, הוא מתן הכסף. לכן להסבר השני אני לא באמת צריך את ההבחנה בין הלוואה לדמי מקח.

[Speaker B] זה יכול להיות הלוואה שנשארת פשוט באוויר. בדיוק, מתן הלוואה ארוכה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זאת אומרת נתינת ההלוואה היא פשוט פעולה מתמשכת, ולכן לא אכפת לי אם תחשבו את זה גם כהלוואה ולא כדמי מקח. אני צריך את זה להסבר הראשון, לא להסבר השני. עכשיו ראינו את הראב"ד, שלכאורה הבין כמו ההבנה הראשונה, שהמעשה נעשה על ידי החוב בסוף. והוא טען שלמה קידושין לאחר ל' עובדים, כי זה כמו שהבהמה שמשכתי נמצאת ברשות הקונה אחרי ל' יום. אז מה בעצם הדבר הזה אומר? אז בפשטות היה מקום להגיד שמה שהראב"ד מתכוון לומר שאם הבהמה נמצאת אצל הקונה גם אחרי ל' יום, אז הוא מושך אותה עכשיו. הוא לא משך אותה אז, הוא מושך אותה עכשיו, או שחצרו זוכה בבהמה כי הבהמה נמצאת אצלו. הנפקא מינה היא שהבהמה צריכה להימצא דווקא אצלו. זאת אומרת אם הבהמה קיימת בעולם אבל לא אצלו, זה לא יעזור. כי המשיכה נעשית עכשיו. לא שהמשיכה נעשתה אז אבל לא מפריע לי כי הבהמה עוד בעולם, אלא המשיכה נעשית עכשיו, ואני קונה את הבהמה עכשיו והחלות חלה מיד. וככה הוא תופס גם את הקידושין כי הוא משווה את שני הדברים האלה, אז הוא כנראה מבין שגם בקידושין הקידושין נעשים עכשיו, לא בהתחלה. היה אפשר להגיד לא כך, והטענה שלו היא שבעצם הקידושין נעשים בהתחלה, והחוב מגשר על הזמן עד תחולת החלות. למה הוא משווה את זה למצב שאני… שמסתיימת רק עכשיו. אוקיי, ואז אפשר להסביר את זה גם לפי ההסבר השני. מה קורה בקידושי שטר? קידושי ביאה לכאורה אין על מה לדבר, כי קידושי ביאה זה לא יכול לעבוד לאחר ל' יום. בקידושי שטר יש מקום לדון. אם השטר עדיין נמצא אצל האישה, אז אפשר להבין את זה בשתי הצורות, נכון? אפשר להבין את זה שזה מועיל בגלל שהמעשה הוא מעשה מתמשך של העברת שטר אל האישה, והמעשה הזה מסתיים בסוף ל' יום, כי סך הכל השטר עדיין נמצא אצל האישה. ואפשר היה להבין שאני מוסר לה את שטר הקידושין בסוף ל' יום, לא עכשיו. הקידושין הם בשטר שבסוף ל'. אוקיי? לא מעשה מתמשך, זה מעשה שנעשה רק בסוף. אבל אם השטר נמצא בעולם אבל לא אצל האישה, אז פה זה כבר קצת יותר מסובך. אם אתה אומר, אז ברור שהעברת השטר נעשתה בהתחלה, כי כרגע השטר לא אצל האישה, אז אי אפשר להגיד שעכשיו אני מעביר לאישה את השטר. אבל אולי כן אפשר לומר שכל עוד השטר בעולם, אז העברת השטר לאישה שנעשתה בהתחלה לא לגמרי קלטה, ולכן עדיין יכול להיות שהחלות תחול לאחר ל'. אם אתה אומר שזה מעשה שנעשה בסוף, אם השטר לא אצל האישה זה לא רלוונטי. אי אפשר להגיד שהיא מקבלת את השטר בסוף, השטר בכלל לא אצלה בסוף. אבל אם אני מבין שהשטר צריך להיות בעולם רק כדי לגשר על הזמן שבין מעשה העברת השטר שנעשה בהתחלה לבין החלות שנעשית אחרי שלושים יום, אולי זה מספיק גם שהשטר יהיה אצל מישהו אחר כל עוד השטר בעולם. אוקיי? עכשיו הר"ן, אני אזכיר לכם אולי את הר"ן בנדרים, עוד לא עובר לר"ן שלנו. אז הר"ן בנדרים, זה ראינו כבר את הר"ן הזה, אני רק מראה לכם, שימו לב לשורה המודגשת. אז הר"ן אומר כאן עם הקו למטה: והוה ליה כמשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום, דאי לא קיימא ברשותיה לאחר ל' יום לא קני. משמע מדבריו שאם הפרה כן קיימת ברשותו לאחר ל' יום, אז לא אומרים כלתה קניינו, למרות שלא מדובר בכסף אלא במשיכה. זאת אומרת זה לא השעבוד שנוצר בעקבות נתינת הכסף, מדובר במשיכה, אין פה שום שעבוד שנוצר. אבל אם הפרה נמצאת עדיין אצלו אז הוא קונה. למה? בגלל שהוא מבין שכנראה זה או משיכה ארוכה או שהמשיכה נעשתה בכלל רק בסוף. אבל שימו לב, צריך שהפרה תהיה אצלו, דאי לא קיימא ברשותיה לאחר ל' יום. לא מדובר, הוא לא בא להנגיד את המצב שהפרה מתה, אלא שהפרה נמצאת אבל לא ברשותו. מה הבעיה בזה שהיא לא ברשותו? בפשטות, אם אתה אומר שהמשיכה נעשית בסוף, אז ברור שהפרה צריכה להיות ברשותו, אחרת זה לא נקרא שהוא משך אותה. החצר הרי מושכת אותה עבורו כשהיא נמצאת בחצר שלו. אבל אם היא נמצאת אצל מישהו אחר, אז אי אפשר להגיד שהוא עכשיו מושך אותה, היא לא אצלו בכלל. אם הפרה, הימצאות הפרה רק אומרת שהמעשה שנעשה הוא עדיין בעולם, פה יש מקום להתלבט. יכול להיות שגם אם הפרה לא אצלו זה יכול לעבוד, יכול להיות שגם שלא, וזה פחות חד משמעי. אז מה שכתוב בראב"ד בעצם כתוב גם בר"ן. הדמיון הזה למצב שבו הפרה נמצאת ברשותו. עכשיו בואו נעבור רגע לר"ן על הרי"ף אצלנו בסוגיה, זה היה הר"ן בנדרים. הר"ן על הרי"ף אצלנו בסוגיה אומר ככה: רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת, אף על פי שנתאכלו המעות. כן זה הגמרא אצלנו. בתוך שלושים, דכי בעי למיחל ליתנהו למעות, אפילו הכי חיילי. כשהוא רוצה להחיל את הקידושין המעות כבר לא בעולם, נתאכלו המעות. אפילו הכי חיילי. ומסיימינן בה בגמרא, כן אז בגמרא מסבירים: מאי טעמא הני זוזי לא למלווה דמו ולא לפיקדון דמו? לפיקדון לא דמו, כלומר דנימא דאם לא נשתייר בו שווה פרוטה אינה מקודשת, כי דאמרינן באיזהו מקדש התקדשי לי בפיקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד, אם נשתייר בו שווה פרוטה וכולי, משום דפיקדון ברשותא דמרא קא מתאכלי, והני ברשותא דידה קא מתאכלי. לכן זה לא דומה לפיקדון, כי הפיקדון בעצם זה פיקדון, נגיד אם… אם נמצא אצלי פיקדון שלך, אם הפיקדון הלך אז הלך לך, זה המעות שלך שהלכו. אולי אני אתחייב בתור שומר, אם זה שומר שכר תלוי בחיוב שומר, אבל מבחינת המעות עצמן הן מעות שלך שהן נעלמו, בעיה שלך. איבדת את המעות שלך. המעות פה הן לא דומות לפיקדון, אוקיי? הם הלכו לאישה, לא למפקיד. והני ברשותא דידה קמיקלי, ברשות האישה. זה למה זה לא דומה לפיקדון. למלווה נמי לא דמו, מלווה להוצאה ניתנה והני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה, כלומר דנהי דמלווה דעלמא אינו קונה, דאי אפשר לקנות או לקדש במלווה, היינו משום דמשעה ראשונה שלה היא, וכשהיא מקדשה בה לא יהיב לה מידי. בהלוואה הוא לא נותן לה שום דבר, המעות הן שלה כבר מהתחלה. אבל בזאת, אבל כאן זה לא דומה למלווה. למה? שמתחילה על דעת קידושין ניתנה, זה לא מלווה להוצאה ניתנה, היא לא יכולה לעשות עם המעות מה שהיא רוצה, המעות האלה ניתנו לה לקידושין, אוקיי? אז נכון שהם ניתנו לה, אבל הם ניתנו לה רק לקידושין, היא לא יכולה לעשות עם זה משהו אחר. אף על גב דהשתא ליתנהו לזוזי, עכשיו המעות הרי התכלו, כבר לא קיימים. מעיקרא מקניא נפשה בהנו זוזי דיהיב לה, אף על פי שאם תחזור בה תהא חייבת להחזיר המעות, דמכל מקום הדבר ברשותה. זה משפט מוזר. אז מה הוא אומר? עד כאן הוא הסביר את הגמרא. הוא אמר שזה לא דומה למלווה ולא דומה לפיקדון. לא דומה למלווה כי זה ניתן לה, סליחה, לשם קידושין. מה קורה אם היא תחזור בה, האישה, בתוך השלושים יום? יכולה לחזור ומה? ותהיה חייבת להחזיר את המעות. למה? כי המעות התקבלו לקידושין, אם היא לא מתקדשת צריכה להחזיר את המעות. אז לא לגמרי שלה. עובדה שהיא צריכה להחזיר את המעות, זאת אומרת זה משהו שלי שנמצא אצלה. אם היא מתקדשת מצוין, אבל אם היא לא מתקדשת היא צריכה להחזיר לי את זה. זה לא המעות שלה. דמכל מקום, אבל בכל זאת הוא אומר הדבר ברשותה ולכן אפשר מצד אחד אפשר לקדש את האישה בזה, מצד שני היא חייבת להחזיר את המעות. אוקיי? זה בעצם הטענה שלו, נגיד כמו דמי מקח או מה שאמרתי בשיעור הקודם. עכשיו הוא אמר ככה, ודווקא בקידושי כסף הוא דאמרינן מקודשת משום טעמא דכתבינן. אבל בקידושי שטר, פה הוא כבר מתייחס במפורש לקידושי שטר וראינו שהמאירי מביא את זה בשם הר"ן. אם נקרע או נאבד, וודאי אינה מקודשת, כיוון דבשעתא דחייל קידושי ליתא בעולם. וכדאמרינן לקמן בגמרא לעניין גט היכא דנקרע הגט או אבד, ואפילו איתא בעיניה נמי דווקא בישנו בידה או ברשותה אבל עומד ברשות הרבים לא, להיות ברשותה. אז זה מה שהוא אומר שאם זה נמצא ברשותה אחרי ל' יום זה מועיל גם בקידושי שטר. אבל אם נקרע השטר או אבד, אז זה לא דומה לנתכלו המעות. בנתכלו המעות נשאר השיעבוד, אבל אם נקרע השטר או נאבד לא נשאר כלום. אבל אם השטר נשאר והוא נמצא עדיין אצלה זה כן בסדר, וגם הר"ן כותב את זה, אוקיי? מיהו כתב הרשב"א דאם יש בנייר שווה פרוטה מקודשת דהווה ליה כמקדש בכסף דבקידושי שטר דעתה נמי אנייר. בסדר זה רק דיון צדדי, הוא אומר אם השטר עצמו שווה פרוטה אז גם אם השטר נאבד או נשרף הקידושין חלים אחרי ל', למה? כי יש פה קידושי כסף בשווה פרוטה של השטר, אז זה יצר שיעבוד כנגדו וכמו בכל קידושי כסף אפילו אם התכלו המעות בעצם היא מקודשת. הוא מביא לזה ראיה מדף מ"ח לא חשוב כרגע. וגם הוא מביא לזה ראיה מהירושלמי עד כאן. אז מה רואים פה? שגם בקידושי שטר, גם בקידושי שטר אפשר לקדש אותה אחרי ל', כל עוד השטר נמצא אחרי ל' יום, בפשטות נראה שזה כשהשטר נמצא בידה או ברשותה, נכון הוא אומר פה, ואפילו איתא בעיניה נמי דווקא בישנו בידה או ברשותה. בסדר, ראינו שמה דיון בנושא כלים, ואני פקפקתי בזה, אמרתי שהיה מקום לומר שגם אם השטר לא בידה או ברשותה זה יכול להועיל, אבל זה כמובן רק אם אני מבין שהקידושין נעשו בהתחלה. ומה שצריך שהשטר יהיה בעולם זה רק כדי לגשר על הפער עד זמן החלות. אבל אם אני מבין שהקידושין נעשים בסוף וכאילו שמסר לה את השטר בסוף הל' יום, אז ברור שצריך שהשטר יהיה בידה. אוקיי? עכשיו בואו נראה מה המשמעות של הדברים, אז יש לנו בעצם שתי אפשרויות. אפשרות אחת זה שהכסף… הקידושין נעשים בכסף שניתן בהתחלה. למה אין פה כלתה קניינו? בגלל שכנגד הכסף הזה נוצר חוב, והחוב הזה עדיין קיים. זהו, זה בעצם מה שהוא אומר. אפשרות שנייה, אפשרות שנייה זה שיש פה פעולה מתמשכת, זאת אומרת כסף הקידושין הוא בעצם הכסף שניתן בהתחלה. רק שהחוב בעצם מגשר על הפער של… זה האפשרות השנייה בעצם, של כלתה קניינו. האפשרות הראשונה הייתה, פשוט אני רוצה לשמור על הסדר כדי להתייחס אחר כך, האפשרות הראשונה הייתה שהוא פשוט מקדש אותה בחוב שנוצר אחר כך. או בשטר, הוא מקדש אותה במסירת השטר בסוף הזמן. כל עוד השטר באמת נמצא אצלה, אז זה נחשב שהוא מוסר לה את השטר עכשיו, אחרי ה-ל' יום. אז יש שתי אפשרויות, או מעשה מתמשך, או שהמעשה ההתחלתי היה מעשה הקידושין וההמשך זה רק כדי לפתור את בעיית כלתה קניינו. עכשיו, מה קורה אם המקדש חוזר בו באמצע? כן, הוא נתן לה את הכסף קידושין, בעל הכסף כרגע, נתן לה את כסף הקידושין ולעוד שלושים יום, מקדש אותה לעוד שלושים יום, אחרי שבוע הוא חוזר בו. אז הוא יכול לחזור בו.

[Speaker B] זה ברור, כי הוא לא…

[הרב מיכאל אברהם] זה עוד לא חלו הקידושין.

[Speaker B] למה לא מסתכלים על

[הרב מיכאל אברהם] הנקודה הסופית ולא על

[Speaker B] נקודת ההתחלה? ברגע שהוא הוציא את הכסף מהיד שלו וזהו, למה היא לא מקודשת?

[הרב מיכאל אברהם] הוא יכול לחזור בו. אנחנו נראה בהמשך, הרי דיבור מבטל דיבור, זה סוגיה בהמשך שאנחנו עוד נגיע אליה, אבל קחו עוד קצת זמן. אבל מה קורה אם האישה חוזרת בה? גם כן יכולה לחזור בה בתוך השלושים יום, אבל אז היא כנראה צריכה להחזיר את הכסף. אם הבעל חוזר בו היא לא צריכה להחזיר את הכסף? אם הבעל חוזר בו, אז זה מחלוקת. מחלוקת בפוסקים אם היא צריכה להחזיר את הכסף או לא, ובואו נראה עכשיו את המחלוקת הזאת, כי לדעתי היא נוגעת לאפשרויות שדיברנו קודם על הכלתה קניינו. אז הר"ן כותב פה ככה. רואים? הר"ן כותב ככה, ומיחו משמע שאם הוא חוזר בו, לא היא, אם הוא חוזר בו, אינה חייבת להחזירו. אזכיר לכם את מה שהוא כתב למעלה מה קורה כשהיא חוזרת בה. רואים פה? זה הקטע שקראנו למעלה. הוא אומר, אף על גב דהשתא ליתנהו להנהו זוזי, מעיקרא מיקניא נפשה בהנהו זוזי דיהב לה, אף על פי שאם תחזור בה תהיה חייבת להחזיר המעות. דמכל מקום הדבר ברשותה. הרי אם היא תחזור בה היא צריכה להחזיר את המעות, משמע שהיא כבר קיבלה את המעות, לכן היא צריכה להחזיר אותם. זה לא מעות שלו, זה מעות שלה. אבל אם זה מעות שלה, אז למה היא מקודשת? הרי בסוף השלושים יום היא צריכה לקבל מעות שלו. אומר הר"ן, לא, היא מקודשת למרות שהמעות הם שלה. אז מה ההנחה שלו? שאם היא תחזור בה היא חייבת להחזיר את המעות כי היא קיבלה את המעות, ועכשיו היא חוזרת בה, שתחזיר אותם חזרה. המעות הם שלה. אוקיי? ובכל זאת הוא יכול לקדש אותה למרות שהיא כבר קיבלה את המעות. אז אם היא קיבלה את המעות, אז במה הוא מקדש לה? הוא יכול לקדש אותה במעות האלו, למרות שהמעות נחשבים שלה. זה התמרון שהוא עושה כאן, שמצד אחד הרי יש פה לכאורה סתירה, מצד אחד המעות כבר שלה ועובדה שאם היא תחזור בה היא צריכה להחזיר לו את המעות, אז המעות הם כבר שלה. ומצד שני בסוף ה-ל' יום, למרות שהמעות כבר שלה מההתחלה, היא מקודשת. למה, הרי כלתה קניינו? המעות כבר שלה. אז דיברנו על זה שהמעות הם שלה אבל זה כמו פיקדון לא מסוים. נכון? ואז אם זה פיקדון לא מסוים, תחזירי לי את הפיקדון שלי. אם את לא… אם את חוזרת בך, תחזירי לי את הפיקדון. קראת לזה פיקדון, צריך להחזיר גם פיקדון. לא בתור תשלומים על נזק אלא בתור להחזיר את הפיקדון. אז זה מצד אחד. אז היא, אם היא חוזרת בה היא חייבת להחזיר לו את הכסף. עכשיו פה אומר הר"ן מה קורה אם הוא חוזר בו? המקדש. ומיהו משמע שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזירה. להחזירה מה כוונת המעות, דאם לא במה היא מקדשה? הרי אינם קנויים לה עד סוף ל', והרי נתאכלו בינתיים. אלא כדאמרן, זה נראה לי. זאת אומרת אם היא חוזרת בה אז היא חייבת להחזיר את המעות, אבל אם הוא חוזר בו היא לא חייבת להחזיר אותם. למה? מה הנימוק? דאם לא במה היא מקדשה? הרי אינם קנויים לה עד סוף ל'. ולמה הוא לא אמר שהם כן קנויים לה? שהם שלה? נכון? לכן אם היא חזרה היא חייבת להחזיר לו את הכסף. פה הוא אומר הרי אינם קנויים לה עד סוף ל' והרי נתאכלו בינתיים. אז אם הם לא קנויים לה עד סוף ל' ונתאכלו בינתיים, אז אם הם לא קנויים לה והם נתאכלו בינתיים, אז מה היא צריכה להחזיר לו? בעיה שלו, נתאכלו לו המעות. מה? מי אמר שנתאכלו?

[Speaker B] כי הוא חזר בו?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אם הם נתאכלו הכוונה אם הם באמת נתאכלו. הרי כתוב שהיא מקודשת אפילו אם נתאכלו המעות. אז הוא שואל למה היא מקודשת אם נתאכלו המעות? הרי את המעות היא קיבלה בהתחלה, אז הם כבר שלה. עכשיו הם לא בעולם, הם נתאכלו כבר, גמרנו. נו, אז במה היא מתקדשת עכשיו בסוף? בחוב. בחוב, אוקיי, אז בעצם אז עכשיו הם לא קנויים לה עד הסוף. אוקיי. אז הם לא קנויים לה אבל חוב נוצר. אז מה זה אומר? שהיא מתקדשת בחוב כמו שאמרנו קודם. עכשיו היא חזרה בה, אז היא חייבת להחזיר המעות ל- סליחה הוא חזר בו, סליחה, הוא חזר בו.

[Speaker B] אם היא חזרה בה היא

[הרב מיכאל אברהם] כן חייבת כי יש חוב. נכון. עכשיו מה קורה אם הוא חזר בו?

[Speaker B] החוב מתבטל, הוא כאילו מוחל לה על החוב.

[הרב מיכאל אברהם] למה? הוא חוזר בו מהקידושין, את חייבת לי את החוב, קידושין אני לא רוצה כבר תמורת החוב הזה, תחזירי לי את הכסף.

[Speaker B] כסף נוצר רק בשביל קידושין.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר גמור. לכן ברגע שאין קידושין תחזירי לי אותו, הרי קיבלת אותו בטעות.

[Speaker B] אם בן אדם בא ואומר אני מוכר לך פרה בעצם לא בא לי פרה,

[הרב מיכאל אברהם] זה ודאי שהוא צריך להחזיר את הכסף. קיבלתי את הכסף והוא לא קיבל את הסחורה. אז מה? אז למה הר"ן אומר פה שלא חייבת להחזירה? הנימוק שלו בעצם הוא נימוק מוזר כי הוא אומר, הוא אומר אם הבעל חוזר בו אז היא לא חייבת להחזיר. למה? כי אחרת הרי הם לא קנויים לה עד הסוף ואם נתאכלו בינתיים אז איך היא מתקדשת? מה הקשר? מה זאת אומרת כן? למה הוא יכול להוכיח שהם לא קנויים לה עד הסוף ונתאכלו בינתיים אז במה היא מתקדשת? אז דיברנו בחוב. אוקיי, אז יש חוב. נו, אז אם היא מתקדשת בגלל שיש חוב, נו אז אם יש חוב למה היא לא צריכה להחזיר לו את הכסף אם הוא לא מקדש אותה? אין קידושין. מה פשר ההנמקה הזאת? יכול להיות שהוא מתכוון לומר מה זה דאם לא? היא אינה חייבת להחזיר את הכסף, דאם לא, אם היא הייתה חייבת להחזיר את הכסף אז לא היה ברור במה הוא מקדש אותה באופן כללי כשנתאכלו המעות. למה? כי אם היא הייתה חייבת להחזיר את הכסף הרי אז זה אומר שהמעות לא קנויים לה. נכון? והם נתאכלו בינתיים. אז איך היא תתקדש? לכן ברור שהיא לא חייבת להחזיר לו. ואז מה? ואז המעות כן קנויים לה כבר מהתחלה. עוד פעם כל מה שהוא אומר "ואם לא במה היא מקדשה הרי אינם קנויים לה עד סוף ל'" זה הכוונה הוא מתכוון לומר להוכיח שהם כן קנויים לה מהתחלה. הוא לא טוען לדעתי הם לא קנויים לה עד הסוף, להפך. הוא טוען בוא אני אוכיח לך שהם קנויים לה מהתחלה. כי מה קורה? אם היא לא הייתה, אם היא הייתה חייבת להחזיר לו את הכסף, אז בעצם היה יוצא שהם לא קנויים לה עד הסוף ולכן היא צריכה להחזיר לו הכסף שלה, אז במה היא מתקדשת?

[Speaker B] לכן מוכח שהכסף קנוי לה כבר מההתחלה.

[הרב מיכאל אברהם] ואז אם

[Speaker B] הנתינה נעשית כמו בשביל פעולה ארוכה? לא, בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת, אז נראה שהר"ן כנראה מבין מהמכה הזאת יוצא, שהר"ן תופס שהפעולה של הקידושין נעשית בהתחלה, לא בסוף. לכן הוא אומר, אם הפעולה של הקידושין נעשית בהתחלה והבן אדם חזר בו, אז היא לא צריכה להחזיר את הכסף. הוא נתן לה את הכסף, היא קנתה את הכסף, כבר לא כסף שלו. זה שהוא מחליט לאבד את זה ולזרוק את זה לים, בעיה שלו לזרוק לים את הקידושין, לא את הכסף. את הכסף הוא כבר נתן לה. מגיע לו כנגד זה קידושין, נכון? את הקידושין הוא מחליט לזרוק לים, טוב, בעיה שלו. הוא זרק את הכסף שלו לים. אם הכסף היה שלו והוא אומר לה, רגע, אני לא רוצה שתתקדשי לי, והכסף היה שלו, אז היא הייתה צריכה להחזיר לו את הכסף. למה? כי הכסף הוא שלו והוא לא קיבל את הקידושין כנגד זה, נכון? באשמתו, לא באשמתה. אבל מה שהוא זרק לים זה לא את הכסף, זה את הקידושין. אבל הכסף הוא שלה, אז תביא לו חזרה את הכסף? זה מה שאומר הר"ן, לא. הכסף הוא שלה. מה מגיע לו? מגיע לו קידושין. את הקידושין הוא זרק לפח, הוא אומר אני לא רוצה את הקידושין, בעיה שלך. הכסף ניתן לי, למה שאחזיר את הכסף?

[Speaker B] הקידושין נעשו בהתחלה, זה לא שזו פעולה ארוכה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, אז עכשיו, אז בעצם פעולת הקידושין זה העברת הכסף שנעשתה בהתחלה. למה אין פה כלתה קניינו? בגלל שיש פה פעולה מתמשכת לאורך זמן כי נוצר כנגד זה חוב. אז הר"ן כנראה מבין, כן, הרי אם הוא היה מבין את האפשרות, אפשרות הראשונה שבעצם הוא מקדש אותה בחוב שנעשה בסוף, אז כל הראיה שלו לא נכונה. הרי אם הקידושין נעשים בחוב שנעשה בסוף, כן, אז מה הבעיה במיקדשה בסוף? זה שהמעות התכלו מזמן. הרי מקדש אותה בחוב. מה הבעיה? לכן נראה שהר"ן מבין שמקדש אותה בהתחלה, מקדש אותה בכסף שניתן בהתחלה, והחוב רק מגשר על הכלתה קניינו. הוא לא מקדש אותה בחוב, הוא מקדש אותה בכסף. אוקיי? זה הטענה של הר"ן. עכשיו באבני מילואים, בסימן מ' סעיף קטן א', בוא נקרא אותו עכשיו בקטעים קטעים, כי אני חושב שמה שעומד מאחורי הדיון שלו זה בדיוק הנקודה הזאת. אף על פי שנתאכלו המעות, אומר האבני מילואים, ריש פרק האומר, מ"ט עמוד א', זה הרב ושמואל אצלנו בסוגיה. והני זוזי לא למלווה דמו ולא לפיקדון דמו, למלווה לא דמו דהא לקידושין ניתנו, ולפיקדון לא דמו דהא זוזי ברשותא דידה קא מתאכלי. וכתב הר"ן, ומי הוא משמע שאם הוא חוזר בו, זה הר"ן שראינו עכשיו, אינה חייבת להחזיר את הכסף. דאם לא כן במה מקדשה, שהרי אינם קנויים לה עד לסוף שלושים יום והרי נתאכלו בינתיים, ועיין שם. זה ציטוט של הר"ן שראינו עכשיו. ובחידושי המהרי"ט העלה דגם הכסף הוא ברשות המקדש עד שלושים יום, ואם הוא חוזר תוך שלושים צריכה להחזיר הכסף. מה הוא אומר כאן? מה המהרי"ט סובר?

[Speaker B] שהוא חוזר בו. שמה? שכל הזמן הכסף אצלו.

[הרב מיכאל אברהם] נכון? שהיא קונה את הכסף רק בסוף. המהרי"ט טוען שכל השלושים יום הכסף זה ברשות המקדש, ולכן הוא אומר שאם המקדש חוזר תוך שלושים יום, היא צריכה להחזיר לו את הכסף. נכון שהוא אשם והוא זרק את הקידושין שלו לפח, אבל יש אצלה כסף שלו שלא מגיע לה. תביאי לי את הכסף בחזרה, הרי לא קיבלתי קידושין. זה מוכיח את מה שאמרתי למעלה בר"ן. זאת אומרת רואים שהוא מבין שהר"ן שאמר למעלה שהיא לא חייבת להחזיר את הכסף, זה בגלל שהיא קנתה את הכסף כבר בהתחלה. זה הוויכוח בין הר"ן למהרי"ט. לפי הר"ן היא קנתה את הכסף ישר בהתחלה והקידושין נעשים בכסף. החוב שנוצר כנגד הכסף הוא רק פותר את הבעיה של כלתה קניינו. זה הכל. אבל הקידושין, כסף הקידושין זה הכסף שניתן בהתחלה. ממילא, אומר הר"ן, אז היא לא חייבת להחזיר את הכסף אם הבן אדם חזר בו. למה? כשהוא נתן לה את הכסף, היא נתנה לו את הקידושין כבר כנגד זה. הכל בסדר, זהו. זה רק יחול בעוד שלושים יום ואין בעיה של כלתה קניינו כי זו פעולה מתמשכת. עכשיו הוא לא רוצה שזה יחול בסוף. בסדר, לא רוצה, בעיה שלו. והוא קיבל את התמורה לכסף, אני לא צריכה להחזיר לו את הכסף. אם אני חוזרת בי זה משהו אחר, כי אז הוא לא קיבל את מה… אבל אם אני מוכנה לתת לו את הקידושין והוא נתן לי כבר את הכסף תמורת הקידושין והוא רק לא רוצה את הקידושין, זה בעיה שלו. זה כמו להגיד נגיד נתתי לך כסף וקניתי ממך בהמה, עכשיו לקחתי את הבהמה הזאת וזרקתי אותה לפח או החזרתי לך אותה במתנה, האם אתה צריך להחזיר לי את הכסף? מה פתאום. נתתי לך את הכסף כנגד זה נתת לי את הבהמה. זה שאחרי זה אני מחליט לזרוק את הבהמה לפח זה בעיה שלי. קיבלתי את התמורה. פה אותו דבר. הוא נתן לה את הכסף וקידש אותה, היא נתנה לו את התמורה, התמורה זה הקידושין שניתנים כנגד הכסף. זהו, זה נגמר. החלות חלה עוד שלושים יום ואין באתחלתא קניינו, זה בסוגריים, אבל בסך הכל הוא קיבל את התמורה לכסף. עכשיו הוא אומר אני לא רוצה את הקידושין, שלום, זרקת את הבהמה שלך לפח, למה שאני אחזיר לך את הכסף? אם היא לא נותנת לו את הקידושין בתוך השלושים יום, חוזרת בה, משהו אחר. הוא לא קיבל את הבהמה בכלל. לא קיבל את הבהמה תחזירי את הכסף. זה הר"ן. לכן הר"ן מניח שהקידושין נעשים בהתחלה עם הכסף שניתן בהתחלה. המהרי"ט חולק עליו בדיוק, זה מה שהאבני מילואים אומר. הוא בחידושי מהרי"ט העלה דגם הכסף הוא ברשות המקדש עד שלושים. זה הנקודה שבה הוא חולק על הר"ן, כי הוא חושב שהכסף הוא של המקדש עד שלושים יום. אז במה היא מתקדשת בסוף? במה היא מתקדשת, סליחה? מתקדשת בחוב שנוצר בסוף. מה זה הכסף הוא של המקדש? הכוונה שהיא חייבת לו כסף, חוב. הכסף הוא מלווה להוצאה ניתנה, זאת אומרת היא יכולה להשתמש בכסף. זה לא המעות עצמן אלא החוב שנוצר תמורת הכסף כשהכסף ניתן נוצר כנגדו חוב. החוב הזה זה כסף של המקדש שנמצא אצל האישה. ואני מקדש את האישה בחוב, כמו ההבנה הראשונה, כך סובר המהרי"ט. זאת אומרת שיש כל הזמן כל השלושים יום יש חוב, ערך מסוים שלי שנמצא אצלה, אצל האישה. ואם בסוף לא עשיתי קידושין תחזירי לי את זה חזרה, לא נתתי לך את החוב, תחזירי לי זה חזרה. אז ממש אני חושב שבצורה מאוד ברורה זאת ההשלכה להבדל בין שתי התפיסות. ולפי זה באמת יוצא שהר"ן לומד כמו התפיסה השנייה שזה מעשה מתמשך, וראינו למעלה שזה הר"ן באמת. והמהרי"ט תופס שלא, המעות מקדשות אותה בהתחלה והשעבוד שנוצר כנגד המעות שניתנו רק פותר בעיית כלתה קניינו, והכסף הקידושין זה הכסף, זה לא החוב. סליחה, לפי המהרי"ט כסף הקידושין זה החוב. זה החוב, הוא מקדש אותה בחוב בסוף השלושים יום ולכן אם הוא לא קידש אותה אז יש חוב, תחזירי לי את החוב. אז זה בדיוק הוויכוח בין המהרי"ט לבין הר"ן, נדמה לי שפה זה בצורה מאוד ברורה ההשלכה של הוויכוח הזה. טוב, אני מזכיר לכם שהר"ן באמת כותב שאפשר לעשות את זה גם בשטר, לא רק בכסף, כל עוד השטר נמצא ברשותה. למה? כי הר"ן מבין שהדבר המקדש זה הכסף הראשוני, כל מה שצריך את החוב אחר כך זה כדי לגשר על הפער של כלתה קניינו. נכון? אז גם בשטר, בשטר הקידושין ייעשו בהעברת השטר בהתחלה, השטר עוד בעולם לכן אין פה כלתה קניינו. אם אני מבין שכמו המהרי"ט שהקידושין הם בחוב ולא בכסף שניתן בהתחלה אז בשטר לא שייך להגיד דבר כזה, שטר לא יוצר חוב. נכון? אז הר"ן שאומר שהדבר הזה יכול להיאמר גם בקידושי שטר ולא רק בקידושי כסף הולך לשיטתו שהוא תופס את זה כמו ההבנה השנייה, שזה מעשה מתמשך שבעצם המעשה הראשוני עשה את הקידושין וכל מה שצריך אחרי זה שיהיה חוב או שהשטר יהיה בעולם זה רק כדי שלא תהיה בעיית כלתה קניינו. לפי המהרי"ט זה שנוצר חוב זה אומר שלא מתעוררת בעיית כלתה קניינו, לא שאנחנו פותרים אותה. כיוון שהקידושין נעשים בחוב שקיים שמה וזה נעשה בסוף השלושים יום וממילא החלות נוצרת מיד עם עשיית הקידושין. בשטר אי אפשר לעשות דבר כזה,

[Speaker B] אי אפשר היה לקדש בשטר לאחר זמן.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, לפי המהרי"ט אני טוען שאי אפשר היה לקדש אפילו אם השטר קיים. עכשיו בוא נמשיך לקרוא את האבני מילואים. וברטב"א קידושין דף ו' גבי המקדש במלווה זה לשונו, איכא דקשיא ליה מאי שנא מקדש במלווה ש… שאינה מקודשת מאומר לאישה הרי את מקודשת לי לאחר שלושים בכסף זה. שאם לא חזרה בתוך שלושים מקודשת לאחר ל' בכסף זה. אם היא חזרה אז בוודאי שהיא לא מקודשת, זה הגמרא בהמשך שעוד נדבר עליה. אתי דיבור ומבטל דיבור. אבל אם היא לא חזרה, אז לא צריך לעשות עוד פעולת קידושין, היא מקודשת. אף על פי שנתאכלו המעות. והא התם אנח מעות עד שלושים בתורת מלווה הם ברשותה, ואף על גב דליתנהו בעת חלות הקידושין מיקדשה בהו. אז מה ההבדל? מה בין זה לבין מקדש במלווה? והסברתי מה ההבדל. מקדש במלווה אין חוב, יש מתנה. אבל הוא אומר ואיכא למימר דשאני התם, דכיוון דלתורת קידושין יהב ניהלה, הרי הוא כאילו פירש בפירוש שתתקדש לו בהם בהנאה שהלווה לה ונפטרת מהם, דוודאי להכי אקדמינהו ניהלה ויהיב לה רשות לאפוקינהו, להוציא אותם, שתהנה מהם ותתקדש בהנאה הזו. למה הוא לא נותן לה את הכסף בהתחלה מיד בקידושין? כאילו בוא עוד שלושים יום ייתן לה את הכסף ויקדש אותה מיד. למה הוא נותן לה את הכסף עכשיו ורוצה לקדש אותה שלושים יום? באותה הנאה שהוא הקדים לה את מתן הכסף הוא רוצה לקדש אותה. לא בכסף ההלוואה, אלא בהנאה הזאת שהוא נותן לה להוציא את הכסף שלושים יום קודם. טוען הריטב"א זה לא נקרא מקדש במלווה. זה מקביל למקדש בהנאת מחילת מלווה שזה הגמרא בקידושין אומרת שהיא כן מקודשת. מקדש במלווה אינה מקודשת, אבל המקדש בהנאת מחילת מלווה מקודשת. אז זה חילוק מאוד דק, כי בפשטות זה ממש מקדש במלווה. הוא לא מוחל לה את המלווה, יש מלווה והוא מקדש אותה במלווה הזה. למה לא תמיד מקדש במלווה אני הלוויתי לה את הכסף, אחרי לא יודע מה כמה זמן היא צריכה לפרוע לי, אני אומר עזבי אל תפרעי לי תתקדשי לי במלווה הזה. לא עוזר. למה? זה אותו דבר הרי בעצם הוא מוחל לה את המלווה, נתן לה שלושים יום להשתמש, מקודשת. ההבדל הוא שבמקדש במלווה רגיל, זה אני מלווה לה את הכסף ואחרי שלושים יום אני אומר את יודעת מה יש לך מלווה אני רוצה לקדש אותך במלווה, לא עוזר. אבל אם כבר כשאני נותן לה את המלווה אני אומר לה תתקדשי לי בזה בעוד שלושים יום, שם כן מקודשת אומר הריטב"א. זה לא נקרא מקדש במלווה. למה? כי מראש כשהוא נתן לה את הכסף, ההלוואה ניתנה לה בשביל קידושין. זה לא שהוא התחרט בהלוואה הזאת אומר עזבי אל תתני לי את הכסף אני רוצה לקדש אותך. זה המקרה הרגיל של מקדש במלווה. ההלוואה מראש ניתנה סתם כהלוואה. אחרי שלושים יום הוא אומר את יודעת מה במקום להחזיר לי את הכסף תתקדשי לי. לא עוזר כי לא נתן לה כלום. אבל אם הוא אומר תראי אני מלווה לך את הכסף, ההלוואה הזאת ניתנת לך לקידושין. היכולת להוציא את הכסף במשך שלושים יום לפני שאת מחזירה לי את זה בזה אני רוצה לקדש אותך. בזה היא מקודשת, זה לא מקדש במלווה. למה? כן, לכן הוא אומר הריטב"א זה מקביל להנאת מחילת מלווה. ויכול להיות שבאמת מה שקורה, באמת שאלה למה כשהוא מקדש במלווה היא לא מקודשת ובהנאת מחילת מלווה היא מקודשת. כי המלווה לא

[Speaker B] פה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אני אומר בהנאת מחילת מלווה אני מדבר במקרה של קידושין ו' לא אצלנו. הייתה אני הלוויתי לה כסף, עוד שלושים יום אני מגיע אליה אני אומר לה תתקדשי לי במלווה הזה. לא מקודשת. אבל אם אני עוד שלושים יום מגיע ואני אומר תתקדשי לי בהנאה שאני מוחל לך את המלווה אז היא כן מקודשת, למרות שלא אמר לה את זה מראש. הוא אומר את זה בסוף. מה ההבדל בין לקדש אותה במלווה לבין לקדש אותה בהנאה שהוא מוחל לה את המלווה? נו, אז גם במלווה זה כך כשאני מקדש אותה במלווה היא לא מקבלת את ההנאה שמחלתי לה את המלווה היא הרי לא תצטרך להחזיר לי את הכסף.

[Speaker B] אז זאת הנאה שנשארה כסף אצלה.

[הרב מיכאל אברהם] ובמלווה היא לא מקודשת?

[Speaker B] המקדש בהנאת מחילת מלווה לא, מקדש במלווה רגיל.

[הרב מיכאל אברהם] מקדש במלווה רגיל זה גם כן הנאת מחילת מלווה. הרי אני בא אליה עוד שלושים יום ואני אומר לה עזבי המלווה הזה שלך אני רוצה לקדש אותך בזה. אז בעצם מחלתי לה את המלווה.

[Speaker B] נכון בסדר, אבל הוא לא, היא כבר יכלה עכשיו עבר חודש שלם בשביל לקבל את הכסף הזה חזרה. אז מה?

[הרב מיכאל אברהם] ועכשיו אני אומר לה תשאירי אותו אצלך.

[Speaker B] אבל היא לא בסדר, אבל הכסף שהוא קידש אותה הכסף מהתחלה זה לא כסף.

[הרב מיכאל אברהם] אז סתם זה מין זה חילוק חילוק פורמלי. זאת היא בעצם כן מקבלת ממני הנאה. רק אני לא מקדש אותה בהנאה שהיא מקבלת ממני אלא במעות המלווה שזה לא קיים. אבל היא מקבלת ממני הנאה ובכל זאת לא מקודשת שזה אבסורד. הרי ברור שאני מתכוון לקדש אותה. על המציאה והתכוון לקנות אותה בד' אמות ולא בזה,

[Speaker B] אז יכול להיות שאם הוא נופל ומתקדש.

[הרב מיכאל אברהם] אז באמת זה לפי זה זה באמת מתקשר לקניין מועיל שאינו מועיל. רבי עקיבא איגר והר"ן שם בתחילת בבא מציעא. לא, זה קניין מועיל ושאינו מועיל. זאת אומרת אני בעצם עשיתי פעולה קניינית מועילה, אבל לא התכוונתי לקנות בפעולה הזאת אלא בפעולה אחרת. למשל, הנופל על המציאה, הוא חושב שליפול על המציאה זה קונה אותה. עכשיו, אם הוא נפל על המציאה וזה גם נמצאת בד' אמותיו ברשות הרבים, אז נמצאת בד' אמותיו ברשות הרבים. אז הוא עשה פעולה מועילה, רק שהוא התכוון הוא לא התכוון לקנות בפעולה המועילה אלא בפעולה שלא מועילה. בסדר? אז זה המחלוקת שם אם זה כן מועיל או לא מועילה הדבר הזה. ולפי זה באמת צריך להגיד הוא בעצם נתן לה הנאה, אבל הוא לא מתכוון לקדש אותה בהנאה אלא במעות המלווה, אז היא לא מקודשת למרות שקיבלה את ההנאה. ובמקדש בהנאת מחילת מלווה, כאן הוא ממש מתכוון לקדש אותה, היא מקבלת את אותה הנאה כמו במקדש במלווה. ההבדל הוא למה הוא מתכוון. האם הוא מתכוון לקדש אותה בהנאה הזאת, אז היא מקודשת. אם הוא נתן לה הנאה והוא לא מתכוון לקדש אותה בהנאה אלא במשהו אחר, אז היא לא מקודשת. כל ההבדל זה בכוונתו. למרות שהיא קיבלה הנאה והוא רוצה לקדש אותה, אז למה שלא תהיה מקודשת? זה מוזר בסברה, זה איזה חילוק פורמלי כזה, וזה מוזר מאוד בסברה. גם בקניין מועיל ושאינו מועיל, זה מחלוקת. לא פשוט שזה לא שהיא לא תקנה בנופל על המציאה. אז יכול להיות שהוא פשוט לא התכוון בכלל לקנות, אז זה דיון אחד. אם הוא התכוון לקנות רק לא בקניין הזה אלא בקניין אחר, זה מחלוקת אם זה מועיל או לא. וגם פה לכאורה זה צריך להיות אותו דבר. ולפי הריטב"א זה יוצא יותר מהותי. כי לפי הריטב"א בעצם מה שקורה זה שאם הוא אומר לה מראש שהוא מקדש אותה במלווה, אז גם אם מקדש אותה במלווה היא מקודשת. כי סוף סוף הוא בעצם התכוון לתת לה את הכסף להוצאותיה שלושים יום מראש, עובדה שהוא לא נתן לה את הכסף בעוד שלושים יום כשהוא רוצה לקדש אותה אלא נתן לה אותו עכשיו. אז כשיש הנאה מוחשית שהיא מקבלת היא באמת מקודשת. אוקיי? ויכול להיות שמקדש בהנאת מחילת מלווה זה בעצם זה. ובמקדש בהנאת מחילת מלווה הוא בעצם אומר לה, תשמעי, אני עכשיו נותן לך את המחילה הזאת כהנאה שבה את מתקדשת. בסדר, אז בזה היא באמת מקודשת. אוקיי, לפי איך שאני אומר אבל כמובן לא צריך להגיע לזה. אבני מילואים וכנראה גם הריטב"א מניחים שאין הבדל בין הלוואה לדמי מקח. גם בהלוואה יש אצלה שווה כסף שהוא שלי ובכל זאת אי אפשר לקדש. אז הוא שואל, אז למה בהנאת מחילת מלווה כן? ואיך שאני אומר זה לא ככה. איך שאני אומר, אז בהלוואה אי אפשר לקדש כי לא קיבלה כלום, לא כי הוא לא התכוון לקדש אותה בהנאה שהיא קיבלה, היא באמת לא קיבלה, לא קיבלה כלום.

[Speaker B] כן?

[הרב מיכאל אברהם] אז זה יותר פשוט. עכשיו למה במקדש אצלנו מקודשת? כי היא כן קיבלה משהו, כי זה כמו דמי מקח. יש לה, יש לי אצלה משהו ואת זה היא קיבלה. מה קורה בהנאת מחילת מלווה? בהנאת מחילת מלווה אולי, בהנאת מחילת מלווה יכול להיות שכשאני מוחל את המלווה אני בעצם אומר לה הכסף הזה עכשיו יהפוך להיות, אני עכשיו, אני רוצה שתפרעי לי את ההלוואה, בסדר? אבל אל תעשי את זה בפועל. אז עכשיו כבר יש לי כסף אצלך, זה כמו דמי מקח, מהלוואה זה דמי מקח. ועכשיו את זה אני נותן לך בקידושין. מבינה? זה כמו הפוך, אבל כמו שראינו במשנה בשביעית, שהמשנה אומרת שאם נגיד שכר שכיר והקפת חנות לא נשמטת בשביעית, נכון? כי אמרנו זה פיקדון. מה קורה אם הוא זוקף אותם עליו במלווה? אז זה כן נשמט. זאת אומרת, אני קניתי בהקפה בחנות והמוכר בחנות, אז בעצם אני חייב לו מאה שקל. בסדר? או אני חייבת לו מאה שקל. עכשיו הוא רוצה לקדש אותי, או השאלה אם החוב נשמט, שם הדיון הוא על החוב נשמט, כן? אז אומרים שהחוב לא נשמט. למה הוא לא נשמט? כי יש לבעל החנות אצלי מאה שקל. שמיטת כספים זה לא לתת לי כסף שלו, אלא זה לפטור אותי מהחובה לתת לו מתנות. אבל אם יש אצלי כסף שלו, שמיטת כספים לא הופכת כסף שלו להיות שלי. אוקיי? זאת בעצם הטענה. אבל אם הוא זוקף את זה עליי במלווה, אז זה כן נשמט. מה זה נקרא זוקף את זה עליי במלווה? גם עכשיו אני חייב לו כסף, אז מה זה נקרא שהוא הופך את זה למלווה? מה נעשה פה בזקיפה במלווה? ברור שמה שנעשה פה זה המוכר בעצם אומר תראה יש אצלך שווי מאה שקל שהוא שלי כי דמי מקח זה לא הלוואה. קח את השווי מאה שקל הזה שיש לי אצלך בתור הלוואה. עכשיו מה קורה? עכשיו השווי הזה הופך להיות שלך, קיבלת אותו במתנה. זהו, עכשיו אין לי אצלך כלום. אז הלוואה שאתה חייב לתת לי מתנה כנגדה, לפרוע אותה בעוד שלושים יום. את זה השביעית משמטת, כי זה הלוואה. זאת אומרת, זקיפה במלוה זה בדיוק המשמעות. אחרת תבינו, לפי שאר הראשונים, המושג זקיפה במלוה הוא סתם מושג מוזר. מה זה זקיפה במלוה? גם עד עכשיו זה היה מלוה. הייתי חייב לך מאה שקל מכוח דמי מקח. עכשיו אתה אומר לי, אתה יודע מה, זה יהיה הלוואה. מה זה הלוואה? גם עד עכשיו זה היה כסף אצלי ויכולתי להוציא אותו. מה השתנה? מה עושה הזקיפה במלוה? מה השתנה במצב בעקבות הזקיפה במלוה? לפי הרמב"ם זה פשוט. כי חוב של דמי מקח, אז יש לך אצלי שווי של מאה שקל. כשאתה מלווה לי, אתה זוקף את זה עלי במלוה, מה אתה אומר? קח את המאה שקל האלה בתור הלוואה. קח אותם. ועכשיו תהיה חייב לי. אבל חוב בהלוואה זה אומר שאין לי אצלך שווי של מאה שקל, קיבלת את השווי הזה במתנה, יש עליך חובה לשלם לי אחר כך. אז נעלם הכסף שלי שהיה אצלך. לכן עכשיו השביעית משמטת, זאת הלוואה לכל דבר. לפי שאר הראשונים, זה גם קודם היה הלוואה, כי גם בהלוואה וגם בדמי מקח יש לי אצלך שווי של מאה שקל. אז מה עושה הזקיפה במלוה? לשיטתם צריך להגיד שהזקיפה במלוה זה פשוט משנה את עילת ההלוואה. הרי ראינו שעילת ההלוואה בדמי מקח זה יעילות מסחרית, זה לא בגלל שאתה אומלל ואני עוזר לך כי אין לך כסף. אלא פשוט כדי שאני לא אקח ממך כל פעם שלושה שקל ואצטרך לתת לך עודף וכולי, מחר תבוא עוד חודש תיתן לי את כל מה שאתה חייב. זה הקפה, נכון? כשאני זוקף את זה במלוה מה אני בעצם אומר? אתה בא אלי בבקשה תשמע אין לי כרגע כסף. אני חייב לך מאה שקל, אין לי כסף. ואתה יודע מה, בסדר, אז תהיה חייב לי. מה זה אומר? שמעכשיו והלאה זאת הלוואה על בסיס סוציאלי, לא על בסיס של יעילות כלכלית מסחרית. אה, אז אם זה ככה זאת הלוואה והשביעית משמטת. כי לפי שאר הראשונים ההבדל בין דמי מקח להלוואה הוא לא באופי של החוב אלא בעילתו, במהותו שלו במוטיבציה של החוב. האם זה גמילות חסד עם עני או שזה רק יעילות מסחרית. וברגע שזקפתי את זה עליו במלוה הוא בעצם בא אלי בתור נצרך. ואמרתי לו תשמע, בסדר, אז המאה שקל שאתה חייב לי בוא נדחה את זה לחודש. אז זה באמת הלוואה. זה הלוואה לאדם נצרך. לא אכפת לי שזה התחיל בתור דמי מקח. זה הזקיפה במלוה. אוקיי? ונראה מדברי הריטב"א דטעמא דמהני נתכלו המעות משום דמקדשה בהאי הנאה שנהנית מהם שרשאה לעשות בהם כרצונה ויהיב לה רשות להוציאן. וקשה לי: נהי דבשעת נתינה אית לה הנאה, מתי שהיא קיבלה את המעות יש לה הנאה, יכולה לעשות בהם כרצונה, מכל מקום בשעת קידושין כבר כלתה הנאה זו. אז איך אתה יכול לקדש אותה? במעות עצמן אתה לא יכול לקדש אותה, המעות כבר לא קיימות. מתן המעות היה בו הנאה, זה איפשר לה להוציא את המעות, אבל ההנאה הזאת כבר לא קיימת בעולם, היא מתה. והאומר משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלושים יום לא קנה משום דכבר כלתה משיכה, והכא נמי כבר כלתה הנאה שהיה לה בשעת קידושין. אבל לפי איך שאנחנו הסברנו זה לא קשה כלום. למה? כי הוא מקדש אותה, כן, בבהמה המשיכה לא יוצרת חוב כנגדה. נכון? המשיכה לא יוצרת חוב כנגדה. פה זה מה שהר"ן הסביר: זה מתן כסף שיוצר כנגדו חוב, אז מה? אז עכשיו הוא יכול לקדש אותה בחוב, זה בכלל לא קשה. רק בריטב"א באמת לא כתוב שהוא מקדש אותה בחוב, כי הריטב"א תופס שהלוואה ודמי מקח זה אותו דבר. אז באמת הוא אומר אז איך אתה יכול לקדש בהנאה? הנאה זאת בזמן הקידושין בזמן מתן המעות הייתה קיימת, אבל בזמן תחולת הקידושין שלושים יום אחרי זה כבר לא קיים כלום. היא כבר כלתה. כמובן, אפשר להגיד את האופן השני, שיש פה פעולה של קידושין בחוב שנוצר, ואז לא קשה שום דבר. הרי יש לה חוב, הוא חייב לה כסף, נכון? בחוב הזה הוא יכול לקדש אותה. זה לא דומה לפרה. אז הוא אומר ואפשר לפי מה שכתב הר"ן פרק הכותב, גבי משוך פרה ולא תקנה לך לאחר שלושים יום, עיין שם שהעלה, דהיכא שעומדת הפרה בסמטה לאחר שלושים, מהני ליה משיכת הפרה משעת אמירתו שאמר פרה זאת תהא קנויה לך, אף על גב דהקניין אינו אלא לאחר שלושים. אם הפרה עדיין קיימת בסמטה, זאת אומרת במקום שבו הוא יכול למשוך אותה, אז אין בעיה. ומיהו כי עומדת הפרה לאחר שלושים ברשות הרבים, לא מהני. ומשיכת הפרה דקודם ל' כלה, כיוון דאפילו ממונו יוצא מרשותו כשמונח ברשות הרבים. אבל בסמטה דאינו יוצא מרשותו, מהני ליה משיכה דמעיקרא, משיכה דמעיקרא, כיוון דעדיין הוא ברשותו עד כאן לשונו. הר"ן אומר ככה, אם הפרה נמצאת בסמטה, שזה סמטה זה לא רשות הרבים, אז היא עדיין לא הופקעה מלהיות שלי, הפרה היא עדיין שלי. אז לכן אני יכול לקנות את זה, גם אחרי ל'. כל עוד אחרי ל' הפרה נמצאת בסמטה. אם הפרה נמצאת אחרי ל' ברשות הרבים, ההימצאות שלה ברשות הרבים כבר לא היא כבר לא שלי. מה זאת אומרת היא כבר לא שלי? הרי היא נהיית שלי רק עכשיו. גם בסמטה היא לא שלי. רק בסמטה אין מניעה שזה יהיה שלי. למה לא? כי זה נחשב אולי שאני מושך אותה עכשיו. והיא נמצאת ברשות הרבים אני לא מושך אותה עכשיו. אמרתי שאולי שיכול להיות שעצם הימצאות הפרה מגשרת על הפער של כלתה קניינו. אז גם אם אני לא מושך אותה עכשיו, המשיכה של אז מועילה. אוקיי? אם כן הכא נמי מקדשא בהאי הנאה דייהב לה רשות לעשות כרצונה, ואף על גב דלאחר שלושים כבר כלתה הנאה זו, כיוון דנשאר אצלה הנאה זו ונפטרת מלשלם לו לאחר שלושים, לא גרע מסמטה, כיוון דלא יצא מרשותו. והכא נמי עדיין הנאה זו ברשותו במה שנפטרת מלשלם לו, ואף על גב דבהאי לחודא לא מקדשא, דהמקדש במלווה אינה מקודשת, דהתם נמי כי עומדת בסמטה ולא משך אינה קונה, ומהני ליה משיכה דמעיקרא, כיוון שאינו יוצא מרשותו הכא נמי מהני הנאה דמעיקרא, כיוון דעדיין נשאר במה שנפטרת ממנו. והוא מאוד מסתבך, הוא מסתבך עם השאלה במה זה דומה במה זה שונה ממקדש במלווה. גם מקדש במלווה ההנאה של המעות עדיין אצלה. למה לא יכול לקדש בזה? אבל לפי איך שאני אומר לא קשה כלום. בשעה שהוא מתקדש בחוב שנוצר פה, והחוב הזה הוא לא כמו חוב של מלווה, זה חוב כמו דמי מקח, אפשר לקדש בו. ומה לא קשה?

[Speaker B] מה? גם הזכרת בשיעור הקודם שהכל נתפס בשמיטה.

[הרב מיכאל אברהם] שם אני מוכיח את ההבדל בין דמי מקח לבין הלוואה.

[Speaker B] אז

[הרב מיכאל אברהם] כל ההתפתלות שעושה פה אבני מילואים לא מתחילה, אין שום בעיה. זה לא דומה למקדש במלווה, כי זה מקדש בדמי מקח, ומקדש בדמי מקח מקודשת. אבל אם באמת זה אותו דבר כמו שאבני מילואים מניח, אז באמת מאוד קשה להבין מה ההבדל בין זה לבין מקדש במלווה. ולמה העובדה שהמעות הנאת המעות באיזה מובן הנאת המעות עדיין ברשותה כמו הפרה שנמצאת עדיין בסמטה? למה זה דומה? הנאת המעות עדיין ברשותה? אז למה מקדש במלווה לא מקודשת? סתם, גם מקדש במלווה עדיין ההנאה שהמעות שלה יכולה לעשות בהם שימוש היא עדיין ברשותה, ועובדה שהנאה של מחילת מלווה כן אפשר לקדש. כל הסיפור הוא הסתבכות מיותרת. אבל ההסתבכות הזאת נובעת מזה שהוא, כמו רוב המפרשים, לא חושבים שיש הבדל בין דמי מקח לבין הלוואה. וכל הסיפור פה זה בדיוק ההבדל הזה. בסוף הוא מביא את הרשב"א, והרשב"א בחידושיו ריש פרק האומר זה לשונו, ואף על פי שנתאכלו המעות, כמו אצלנו בסוגיה, כן? וטעמא דמילתא, כיוון דלשום קידושין ניתנו בתחילתן, אף על פי שבשעה שראויים לחול אינו בעולם, התאכלו המעות, מכל מקום כיוון שאם לא נגמר הקניין יש עליה להחזירם, רואים אנו אותם כאילו הם בעין, ובאותה הנאה היא מתקדשת. וכעניין שהיא מתקדשת בהנאת מחילת מלווה. מה הוא אומר כאן? כן, הוא מתקשה באותו קושי. הרי בשעה שהקידושין צריכים לחול המעות כבר לא בעולם, נכון? והוא אומר כיוון שאם לא נגמר הקניין יש עליה מה זה נקרא אם לא נגמר הקניין? אה? נכון, למשל הבעל, כי אם היא חוזרת בה בכל הדעות מחזירים את הכסף. אם הבעל חוזר בו, ראינו שזה מחלוקת ר"ן וריטב"א והמהרי"ט. הרשב"א סובר כמו מהרי"ט. שאם הבעל חוזר בו. אז היא צריכה להחזיר. אומר הרשב"א, ולכן מה?

[Speaker B] ולכן רואים שזה הקניין כל הזמן נמשך.

[הרב מיכאל אברהם] נו, לכן ברור, זאת התפיסה שאומרת שמתקדשת בחוב שבסוף. הכסף הוא של המקדש, כן, ובחוב בסוף היא מתקדשת. וברגע שהוא לא מקדש אותה היא צריכה להחזיר. לפי הר"ן זה המהרי"ט. ולכן צריכה להחזיר.

[Speaker B] לפי הר"ן, הרשב"א והר"ן חולקים. נכון, הרשב"א הוא כמו מהרי"ט.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת, לפי הר"ן שהקידושין בכסף שניתן בהתחלה, אז הכסף הוא שלה. למה היא צריכה להחזיר אם הוא לא רוצה לקדש אותה? בעיה שלו, הוא זרק את הפרה שלו לים. אוקיי, אז הרשב"א הוא כמו מהרי"ט. ומדבריו נראה, סליחה רגע, רואים אנו אותם כאילו הם בעין ובאותה הנאה מתקדשת. רואים את המעות כאילו שהם בעין. למה הם בעין? כי החוב כנגדם עדיין בעין. ובאותה הנאה מתקדשת מה הכוונה? בחוב היא מתקדשת, לא בכסף. ממש כמו מהרי"ט. אוקיי, זה התפיסה הראשונה מבין השתיים. למה הוא אמר שזה קניין של קידושין בהנאת מחילת מלווה?

[Speaker B] זהו, והוא מדמה את זה להנאת מחילת מלווה. כאילו כסף שניתן פעם, המעשה נוצר בסוף.

[הרב מיכאל אברהם] בעצם הוא תופס שהנאת מחילת מלווה זה לא לקדש במעות המלווה, כי הם מתו. אלא בהנאה שאותה קיבלת מכוח המעות האלה, כי המעות האלה יצרו שעבוד כנגד. והוא כמובן תופס את המלווה כדמי מקח, הוא לא עושה את ההבדל. בסדר, אלא הוא טוען שברגע שאתה מקדש בהנאת מחילת המלווה, אתה מקדש במעות שנמצאות אצלך ויש הנאה מזה שאתה מקבל את המעות האלה. זה אפשר. לקדש במעות המלווה עצמם אי אפשר כי הם לא בעולם. אוקיי? ומדבריו נראה דלאחר שלושים מקודשת בהאי הנאה שנפטרת ממנו. ממש אומר את זה במפורש, נכון? שהיא מקודשת באותה הנאה שניתנת לה בסוף השלושים יום, לא בכסף שניתן לה בהתחלה, כמו שהר"ן למד, אלא מקודשת בכסף שניתן בסוף כמו מהרי"ט. ואף על גב דבמלווה אינה מקודשת כהאי גוונא, עד שיאמר לה בהנאת מחילת מלווה, הכא דלשום קידושין ניתנו מתחלתן, כיוון דאם לא הייתה מתרצה בתחלתה לא היה נותן לה כסף בכלל ולא היה מלווה לה כלל, מה שאין כן בשאר מלווה שכבר באו לידה לשום מלווה. מה הוא אומר כאן? אומר כאן, המעות ניתנו לה לשם קידושין. אז למה זה שונה ממלווה רגיל? כי המלווה הרגיל ניתן לה להוצאה רגילה. אז מה? מה ההבדל? הוא כנראה מבין כך, הוא אומר כשהמעות ניתנו לה לשם קידושין, אז בעצם המעות ניתנו וכנגדם נוצר חוב, זה מה שהסברתי במהרי"ט. עכשיו, אבל פה הוא חורג קצת מהמהרי"ט נדמה לי. הוא לא טוען שהיא מתקדשת בחוב שהיא חייבת לו. היא לא חייבת לו חוב, היא חייבת לו קידושין. היא לא חייבת לו כסף, היא חייבת לו קידושין. אז לכן אפילו אם התכלו המעות, אחרי שלושים יום היא עדיין חייבת לו את הקידושין ולכן היא מקודשת. כי חיוב הקידושין הוא השעבוד שנוצר מתוך העברת הכסף. אלא שלפי ההסבר הזה היה צריך לצאת דווקא כמו הר"ן.

[Speaker B] כי הרי הרשב"א נמצא פה ולוקח את משני קצוות.

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר, הניסוח בסוף נראה שהוא אומר שבעצם הוא לא היה נותן לה את הכסף כלל אם היא לא הייתה מתרצה בתחילה. טוב, היא התרצתה בתחילה. עכשיו בעל הבית חוזר בו, לא היא. נו, אז אם היא התרצתה אז הכל בסדר. זה שהוא חוזר בו למה היא צריכה להחזיר לו את הכסף? זה קצת מוזר. אז אולי הוא מתכוון לומר אם לא נגמר הקניין לא בגלל שהוא לא התרצה, אם הוא לא התרצה אז באמת היא לא צריכה להחזיר לו את הכסף ואז זה כמו הר"ן, ואז זה כמו הר"ן. אלא לא נגמר הקניין מסיבות אחרות שלא תלויות בו: היא מתה, היא חזרה בה, לא יודע, משהו קרה באמצע. מישהו אחר קידש אותה, ואם מישהו אחר קידש אותה, אז ראינו שהיא מקודשת לשני. גם זה לא נגמר הקניין. אז במצב כזה היא צריכה להחזיר את הכסף למקדש כי זה באשמתה בעצם. זה כמו שהיא לא התרצתה, נכון? כי התקדשה למישהו אחר. אבל אם הוא לא התרצה, אז באמת יכול להיות שהוא הולך כמו הר"ן ולא כמו מהרי"ט. בסוף האבני מילואים מסיק ומחוורתא כשיטת הר"ן, דהוא נתן לה הכסף לשם קידושין מיד ואינו רשאי לחזור תוך שלושים. הוא לא יכול לחזור, ולכן אם הוא חזר בעיה שלו, הוא לא יקבל את הכסף. הוא לא יכול לחזור, הוא יכול לחזור רק הוא לא יכול לקבל את הכסף אם הוא חזר. אבל יהיב לה לגמרי אדעתא דקידושין, ואם היא חוזרת תוך ל', הוא מרגיש בזה, רגע אז אם היא קיבלה אז גם אם היא חוזרת. אומר לא, אם היא חוזרת תוך ל' צריכה להחזיר לו הכסף. למה? כי הרי הוא נתן לה את הכסף תמורת זה שתתקדש לו, אם היא חוזרת הוא לא קיבל את התמורה, אז ודאי שהיא צריכה להחזיר לו את הכסף. גם לפי הר"ן ראינו את זה. אם כן לאחר ל' יום לא הוי מלווה כלל והוה ליה כהאי דאמרינן בפרק האיש מקדש ולמאן דאמר אין לשכירות אלא לבסוף לא הוי מלווה כלל, אלא מקדשה בההיא הנאה שלא יהא עליה חוב כלל. והכי נמי לאחר ל', כיוון דאם היא חוזרת יהא עליה מלווה, אבל בנתרצת לקידושין אין עליה חוב כלל, כיוון דמעיקרא יהיב לה לגמרי הכסף ומעולם לא היה פיקדון וחוב אצלה כלל. היא מקודשת בעצם בכסף שניתן לה בהתחלה. נראה מדבריו באמת שזה בעצם אופציה שלישית. מה שהוא רוצה לומר פה, אנחנו ראינו עד עכשיו שתי אפשרויות להבין למה היא מקודשת אחר ל'. אפשרות אחת זה שהחוב שנוצר בסוף היא מקודשת בו. אפשרות שנייה זו שהיא מקודשת בהתחלה, בכסף שניתן בהתחלה, והחוב רק מגשר כדי שלא תהא כלה קניינו עד זמן החלות. פה הטענה שלו שנוצר חוב אבל לא חוב כספי, זה חוב להתקדש. היא לא חייבת לו כסף, היא חייבת לו להתקדש. בסדר? לכן אם היא חוזרת בה, אז היא לא נתנה לו את החוב להתקדש, אז שתחזיר לו את הכסף, כי הכסף ניתן לה רק בעד זה שתתקדש. אבל אם הוא חוזר בו, אז היא לא צריכה להחזיר את הכסף כי אין חוב, לא נוצר פה חוב. נוצר פה מחויבות להתקדש. בסדר? היא הייתה מוכנה להתקדש, הוא לא רצה. אוקיי? אז לכן במצב כזה היא לא צריכה להחזיר את הכסף. אז בעצם יש פה לכאורה שלושה ניסוחים. ניסוח אחד אני מקדש אותה בכסף הראשוני. הכסף הזה יצר חוב כנגדו, אבל הקידושין נעשו בכסף הראשוני וכל החוב שנוצר שמה זה כדי למנוע את בעיית כלה קניינו כשהחלות נוצרת בסוף. אבל הכסף, כסף הקידושין זה הכסף שניתן בהתחלה. אפשרות שנייה לא. הכסף יוצר חוב והחוב הוא כסף הקידושין, בסוף השלושים יום הוא נותן לה את כסף הקידושין. ניסוח שלישי זה מה שנראה מפה. מתן הכסף יוצר חוב, חוב להתקדש. לא חוב של כסף, אלא חוב להתקדש. אז אם היא לא נותנת לו, כי אם זה חוב של כסף, אז גם אם הבעל חוזר בו היא צריכה להחזיר לו את הכסף כי היא חייבת לו, מה זה משנה אם הבעל חזר בו או היא חזרה בה. אבל אם זה חוב להתקדש, אז היא מוכנה להתקדש, מה אתה רוצה? היא קיימה את הצד שלה בעסקה. אתה לא רוצה? בעיה שלך, למה שאני אחזיר לך את הכסף? כי החוב שנוצר פה זה חוב להתקדש, זה לא חוב כספי. זה הניסוח השלישי. והנפקא מינה היא שאם הבעל חוזר בו, אם זה היה חוב כספי, אז גם אם הבעל חוזר בו היא צריכה לתת לו את הכסף בחזרה. אבל אם זה חוב להתקדש, אז אם הבעל חוזר בו למה שהיא תיתן לו את הכסף חזרה? היא מוכנה להתקדש, היא נתנה את מה שהתחייבה לו. זה שאתה לא רוצה לקחת, בעיה שלך.

[Speaker B] יש דבר כזה? מה? חוב להתקדש? למה לא?

[הרב מיכאל אברהם] זה הסחורה, זה מקח, קניתי. נתתי לה כסף והכסף הזה, זה כמו דמי מקח בעצם, אבל בלי…

[Speaker B] כמו אם קניתי במכולת את החלה ואז הוא בעצם לא בא לקחת אותה. נכון. הוא אומר הסכמתי לתת לך.

[הרב מיכאל אברהם] ברור, קח את החלה, אתה לא רוצה אותה? שפכת את החלה לים, מה אכפת לי?

[Speaker B] מה המאירי, מה הר"ן מסביר?

[הרב מיכאל אברהם] המאירי באמת לא טוען את זה. המאירי טוען שמקדש בחוב בסוף. נוצר חוב כספי ומקדש בחוב בסוף, זה לא חוב להתקדש. נוצר חוב כספי והוא מקדש אותה בחוב.

[Speaker B] ולכן אם הוא חוזר בו,

[הרב מיכאל אברהם] נוצר חוב כספי, בכל מקרה צריך להחזיר. זה מה שהמאירי אומר, גם אם הוא חוזר בו צריך להחזיר. והרשב"א אומר שאם הוא חוזר

[Speaker B] בו

[הרב מיכאל אברהם] היא לא צריכה להחזיר, כך נראה מלשונו בסוף. הר"ן ודאי אומר את זה, וברשב"א בהתחלה נראה כמו המאירי אבל בלשון בסוף נראה כמו הר"ן. אוקיי, כאן אני עוצר. אנחנו סיימנו בעצם את הדיון על קידושין לאחר ל'. השלב הבא בסוגיה זה אתי דיבור ומבטל דיבור, שזה עדיין בתוך הסוגיה של קידושין לאחר ל'. אם האישה חוזרת בה האם זה יכול לבטל את הקידושין? כי סוף סוף הכל כבר הסתיים. אז יש שאלה של אתי דיבור ומבטל דיבור וזה רץ פה על איזה דף או משהו כזה. והסוגיה שאחרי זה זה קידושין שמעכשיו ולאחר ל'. עכשיו אני אהפוך את הסדר. זאת אומרת בשיעור הבא אני אדבר על קידושין מעכשיו ולאחר ל'. זה נ"ט עמוד ב', נ"ט עמוד א' ועמוד ב'. הגמרא זה על הקטע האחרון במשנה, והגמרא על זה זה בנ"ט עמוד א' עמוד ב'. בסדר? ואני רוצה לדבר על זה כי זה יונגד לקידושין לאחר ל', אז לכן אני רוצה לעשות את זה בצמוד כדי לראות את ההבדלים. אחרי זה נחזור ללא אתי דיבור ומבטל דיבור, שזה סוגיה בעצם אחרת. בסדר?