רצון חופשי ובחירה – שיעור 18
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- השלכות משפטיות של דטרמיניזם וליברטניזם
- תכנית הסיכומים והנספח על דטרמיניזם ויהדות
- ששת סעיפי הדטרמיניזם הפיזיקליסטי לפי מייקל גזניגה והביקורת
- הפער הלוגי והאפשרות הליברטנית של השפעת הרצון על הפיזיקה במוח
- תער אוקאם, “עולם של צללים”, וחובת הראיה
- תצפית פנימית, שופנהאואר, דקארט, והעדפת המנטלי כבסיס
- כללי הכרעה: “המוציא מחברו עליו הראיה”, לקס ספציאליס, וחזון איש
- שאלות מהקהל: נטל שכנוע, הצורך בניתוח פיזיקלי, ומעמד האינטואיציה
- סטטיסטיקה של עמדות במדע ופילוסופיה והבחנה בין יוצרים לחוקרים
- יחס לרוב הדעות וסיום השיעור לקראת ההיבטים הדתיים
סיכום
סקירה כללית
הדובר טוען שהוויכוח בין דטרמיניזם לליברטניזם משפיע בעיקר על שאלת הפטור מאחריות פלילית ולא על עצם האפשרות להעניש, משום שאם ענישה מוצדקת כמנגנון תיקון והרתעה ולא כגמול על “רשעות”, אז גם מי שפועל מתוך דחף לא בר כיבוש אמור להיות נתון לאותו היגיון תיקוני. הוא עובר לסיכום מהלך ארוך ומציג דרך הכרעה אישית בין תפיסות באמצעות ניתוח לוגי, עקרונות הכרעה “משפטיים”, ומשקל האינטואיציה והתצפית הפנימית של בחירה חופשית מול התזה הדטרמיניסטית שמרבה להגדיר חוויות יסוד כאשליות. הוא מצהיר שבפעמים הבאות יעבור לנספח על היחס בין דטרמיניזם ליהדות והשלכות דתיות של הסוגיה.
השלכות משפטיות של דטרמיניזם וליברטניזם
הדובר קובע שדטרמיניסטים יכולים להצדיק שיפוט וענישה ככלים מכאניים לתיקון ולהרתעה, שבהם עצם העונש או איום העונש יוצר מחסום עתידי שמונע חטא בלי להניח “שקילה מחדש” חופשית. הוא טוען שהנפקא מינה החשובה היא דווקא בשאלה למה המשפט פוטר אנשים מחמת העדר אשמה כאשר פעלו תחת דחף שאינו בר כיבוש, משום שבעולם דטרמיניסטי אין משמעות לשיח של אשמה ופטור אם העונש נועד לתיקון המוח. הוא מבחין בין “עונש חיצוני” במצב של כפייה באיומי אקדח, שבו אין בעיה מוחית לתקן אלא יש למנוע את האיום בעתיד, לבין “עונש פנימי” הנובע מדחפים או פסיכוזה, שבו הוא רואה הצדקה לתיקון בדומה לעבריין “נורמטיבי”.
תכנית הסיכומים והנספח על דטרמיניזם ויהדות
הדובר מודיע שהוא נכנס לשלב סיכומים של המהלך שנמשך חודשים וכולל שני חלקים: סיכום כללי שמוביל להכרעה האם לקבל דטרמיניזם או לא, ולאחריו נספח על היחס של דטרמיניזם ליהדות והאם אדם דתי יכול להיות דטרמיניסט. הוא מוסיף שאחר כך יגיע לכמה הערות דתיות על דטרמיניזם, ומסיים את השיעור בקביעה שהדיון הפילוסופי-מדעי “נגמר” כאן ושבהמשך יעסוק בהשלכות הדתיות.
ששת סעיפי הדטרמיניזם הפיזיקליסטי לפי מייקל גזניגה והביקורת
הדובר מציג סיכום של מייקל גזניקה לדטרמיניזם פיזיקליסטי: המוח הוא תנאי הכרחי ומספיק למנטלי, המוח הוא עצם פיזיקלי לחלוטין ללא מרכיב רוחני, העולם הפיזיקלי קבוע וללא “דרגות חופש”, ולכן המוח נקבע דטרמיניסטית, ומכאן שגם המנטלי נקבע דטרמיניסטית, וממילא חוויית הרצון החופשי היא אשליה. הוא מציג את תשובת גזניקה שלפיה הנחות 1–2 מוסכמות, אך הנחה 3 שנויה במחלוקת בגלל קוונטים, כאוס ואמרגנטיות, ולכן המסקנות הדטרמיניסטיות נופלות. הוא חולק על גזניקה וטוען שכאוס הוא מסגרת דטרמיניסטית עם קושי חישובי בלבד, שקוונטים מציעים אינדטרמיניזם של “הגרלה” שאינו בחירה חופשית, ושאמרגנטיות חזקה חסרה אינדיקציה ומהווה למעשה ויתור על הפיזיקליזם.
הפער הלוגי והאפשרות הליברטנית של השפעת הרצון על הפיזיקה במוח
הדובר טוען שאפשר לקבל את הנחות 1–3 ובכל זאת לדחות את המסקנה שהמוח נקבע דטרמיניסטית, מפני שתפיסה ליברטנית מאפשרת השפעה של הרצון על תנועת אלקטרונים במוח בלי כוח פיזיקלי פועל, כלומר השפעה של הפסיכי על הפיזי. הוא מגדיר “מנטלי” כתחושות, שיקול דעת ותהליכים נפשיים, ומחריג את הרצון כמשהו שאינו נפעל על ידי המוח אלא פועל עליו. הוא אומר שטלקינזיס עקרונית אפשרי אך אין לו סיבה להניח שהוא קורה ללא ראיות, ומודה שהנחת ההתערבות המנטלית בפיזיקה שנויה במחלוקת גדולה.
תער אוקאם, “עולם של צללים”, וחובת הראיה
הדובר טוען שתער אוקאם מכריע רק כששתי תיאוריות שקולות בהסבר העובדות, והוא דוחה את הטענה שהדטרמיניזם והליברטניזם שקולים. הוא מציג את הדטרמיניזם כתזה שמחייבת “רשימת אשליות” רחבה מאוד, עד כדי תיאור המציאות כמעין מטריקס שבו שיפוט, בחירה, מוסר, גינוי והתלבטות הם אשליות, וטוען שהמחיר האינטלקטואלי של הפשטות אינו “מייק סנס”. הוא קובע שמי שטוען שאינטואיציה בסיסית של בחירה חופשית היא אשליה נושא בנטל ההוכחה, והוא טוען שלא קיימות ראיות מכריעות לדטרמיניזם לא ממדעי המוח, לא מהסיבתיות הפיזיקלית ולא מטיעונים פילוסופיים, בעוד שהדטרמיניסט נשען שוב ושוב על תשובת “זאת אשליה”.
תצפית פנימית, שופנהאואר, דקארט, והעדפת המנטלי כבסיס
הדובר משווה בין תצפית מדעית החוצה לבין תצפית פנימה, וטוען שההכרה בבחירה חופשית נשענת על תצפית פנימית באותה מידה של תוקף. הוא מביא את שופנהאואר על קאנט, הנואומנה והפנומנה, וטוען שהאדם הוא הדבר היחיד הנתפס “מבפנים”, ולכן קשה לטעון שם לאשליה משום שאין פער בין הצופה לאובייקט. הוא משתמש בעיקרון “אני חושב משמע אני קיים” וטוען שהוא מוכיח קודם כול את קיומו של האובייקט החושב ולא את גופניותו, ומסיק שהמנטלי בסיסי יותר מן הפיזיקלי כי באמצעותו תופסים את העולם החיצוני. הוא טוען שהפיזיקליזם הדטרמיניסטי “כורת את הענף עליו היא עצמה יושבת” משום שאם הכול אשליה, גם האמון בשכל ובמדע כחלק מהתהליך הקוגניטיבי מתערער.
כללי הכרעה: “המוציא מחברו עליו הראיה”, לקס ספציאליס, וחזון איש
הדובר משתמש במושגים משפטיים כמודל הכרעה בין דטרמיניזם לליברטניזם וקובע שנטל הראיה על הדטרמיניסט, ואם אינו מביא ראיות הוא מפסיד בהכרעה. הוא מוסיף את עקרון לקס ספציאליס שלפיו נורמה ספציפית גוברת על נורמה כללית, ומדגים זאת במתח בין “לא תרצח” לבין “מחלליה מות יומת” כך שהספציפי מסייג את הכללי בלי למחוק אותו. הוא מיישם זאת על המתח בין עקרון הסיבתיות הכללי לבין אינטואיציית הבחירה הספציפית לבני אדם, וטוען שהעדפת הבחירה מסייגת את הסיבתיות רק בתחום הבחירות ושומרת את שני העקרונות. הוא מביא את החזון איש על מצב שבו טענה לא סבירה יכולה להעביר את נטל הראיה גם כאשר הצד השני הוא התובע, ומיישם זאת לטענה הדטרמיניסטית שמעמיסה אשליות רבות כטענה רעועה שמחייבת ראיות.
שאלות מהקהל: נטל שכנוע, הצורך בניתוח פיזיקלי, ומעמד האינטואיציה
משתתף טוען שהקושי להסביר כיצד רצון לא פיזיקלי משפיע על הפיזי מעביר את נטל הבאת הראיה לליברטני, והדובר משיב שהתפיסה של בחירה חופשית נשענת על תצפית פנימית וחייבים להביא ראיות כדי לבטלה. משתתף אחר מקבל את עדיפות האינטואיציה הפנימית ושואל מדוע צריך את כל הניתוח הפיזיקלי, והדובר משיב שקיום המנטלי אינו מוכיח בחירה חופשית ושאפשר להיות דואליסט דטרמיניסט, וכן שיש לשמור על יושר אינטלקטואלי ולהיות מוכן לוותר על נקודות מוצא אם יוצגו ראיות נגדן, ולכן נדרש לוודא שאין “הוכחה לזה שאני טועה”. הוא מסביר שתפקיד הניסויים המחשבתיים בסוף המהלך הוא לברר אינטואיציה לאחר שהמדע והפילוסופיה לא הכריעו באופן מוחץ.
סטטיסטיקה של עמדות במדע ופילוסופיה והבחנה בין יוצרים לחוקרים
הדובר אומר שלהתרשמותו בין חוקרי מוח יש רוב גדול לדטרמיניסטים, אך טוען שלחוקרי מוח אין ערך מוסף בסוגיה כי זו שאלה פילוסופית. הוא מסרב לאפיין “אחוזים” אצל פילוסופים משום שקשה להגדיר מי פילוסוף, ומבחין בין פילוסופים לבין פרופסורים/חוקרי פילוסופיה בדומה להבחנה בין סופרים לחוקרי ספרות. הוא מרחיב בדוגמה מתחום ההלכה והמחקר דרך ויכוח על גיור מול אבי שגיא וצבי זוהר, ומציג הבדל בין תיעוד עמדות כחוקר לבין השתתפות נורמטיבית בדיון כאיש הלכה, כולל טענה שדברים מסוימים הם פשוט “טעות” ולא “עמדה הלכתית”.
יחס לרוב הדעות וסיום השיעור לקראת ההיבטים הדתיים
הדובר אומר שהעובדה שרבים וחכמים חולקים עליו מדרבנת לחשוב, אך לאחר שהגיע למסקנה אינו מכריע לפי רוב, ומביא אנקדוטה על רבי יהונתן אייבשיץ בנוסח “אחרי רבים להטות” וחתיכת בשר עם פלומבה כדי להבחין בין מצב ספק למצב ללא ספק. הוא מבהיר שאינו מזלזל בחולקים ושהוא פתוח לטעות, אך כל עוד לא הוכיחו אחרת זו מסקנתו. הוא מסיים בכך שהנספח על ההיבטים הדתיים של הסוגיה יתחיל בפעם הבאה, וכי עד כאן היה המהלך הפילוסופי-מדעי שאינו תלוי בהלכה, תורה, דת או אמונה.
תמלול מלא
בפעם הקודמת דיברתי על ההשלכות של התפיסה הליברטנית בבית המשפט. ניסיתי להראות שמה שקודם כל ההשלכות לא כל כך טריוויאליות, אבל הן קיימות והן מופיעות דווקא בכיוונים ההפוכים למה שהיינו מצפים. זאת אומרת, אמרתי שאנשים חושבים שאם אתה דטרמיניסט אז אין הצדקה לשפוט אנשים, להעניש אנשים כי הם היו כפויים לעשות את מה שהם עשו. אבל הסברתי שמה שלדטרמיניסטים ישנן הצדקות למה בכל זאת אנחנו שופטים, מענישים אנשים על מעשיהם כדי לתקן אותם באיזשהו מובן מכאני. העונש או האיום בעונש בעצמו בעצם גורם לך הרתעה כדי שלא תגיע לחטוא, וכל זה נעשה דטרמיניסטית לא כדי שתשקול מחדש בדעתך אלא זה בעצמו יוצר איזשהו מחסום שיפריע לך לחטוא בעתיד. הנפקא מינה היא דווקא לכיוון ההפוך, לא איך אפשר לשפוט פושעים ולהעניש אותם אלא למה אנחנו פוטרים פושעים כאשר הם לא אשמים. בעיניי זאת ההשלכה היותר משמעותית של הוויכוח כי כאשר אדם פועל תחת דחף שאינו בר כיבוש אז בדרך כלל מקובל בעולם המשפטי לפטור אותו מאחריות פלילית. אפשר להכניס אותו להסתכלות, לטיפול, להגנה על החברה כדי שלא יזיק אבל לא מגיע לו עונש, סנקציה לא מגיעה לו כי הוא לא היה אחראי למעשיו, הוא לא אשם. ועל זה אמרתי שדווקא כאן אני חושב שהדטרמיניסט נופל בגלל שהפטור הזה לא מוצדק בעולם הדטרמיניסטי כי אם מטרת העונש היא לא סנקציה שמגיעה למישהו שהוא רשע סו-קולד, אין רשעים, יש אנשים שיש להם מוח כזה ואנשים שיש להם מוח אחר, אלא ההצדקה לעונש זה כדי לתקן את המוח כדי שלהבא לא יחטא, אז מה זה משנה אם זה היה תחת דחף לא בר כיבוש? אתה צריך לתקן לו את המוח כדי שהדחפים האלה לא יופיעו בעתיד. ולכן אין משמעות לשיח הזה של אשמה ופטור מאשמה ועונש וכל מיני דברים מהסוג הזה, כל זה לא רלוונטי בכלל. עונש אני לא מתכוון לעונש חיצוני, נגיד עונש חיצוני כן יכול להיות פטור זאת אומרת אם מישהו איים עליי באקדח ואני כתוצאה מזה עשיתי פשע, כאן גם הדטרמיניסט אני מבין שיכול לפטור אותי כי בעצם אין לי בעיה מוחית שצריך לתקן, פעלתי תחת איומי אקדח לכן רק צריך לדאוג לזה שלא יהיו עליי איומי אקדח בעתיד אבל אין מה לתקן אצלי. אבל אם אני מדבר על עונש פנימי כמו דחף לא בר כיבוש או איזה פסיכוזה פתאומית רגעית אז במצבים כאלה זה בסך הכל מבנה מוחי שלי ויש לא פחות הצדקה להעניש, לתקן אדם כזה מאשר אדם נורמטיבי שפשע. ולכן בעיניי ההשלכה של הוויכוח היא לא בשאלה איך מענישים עבריינים אלא להפך, איך פוטרים אנשים שהם לא עבריינים זאת אומרת איך פוטרים אנשים שהם לא אשמים. בעיניי זאת ההשלכה היותר משמעותית של הוויכוח. אוקיי, עכשיו אני רוצה לעבור לשלב הסיכומים של כל המהלך הזה שאנחנו כבר הולכים איתו הרבה חודשים. שלב הראשון אני אעשה שני סיכומים. סיכום ראשון זה להסתכל במבט כללי על הדרך שעברנו ולראות לאיזה מסקנה זה מביא אותנו. יש דטרמיניזם, אין דטרמיניזם, איזה מסקנה אנחנו בעצם אמורים לקבל כתוצאה מכל מה שראינו. והסיכום השני יעסוק, לא סיכום אלא הנספח נקרא לזה השני, יעסוק ביחס של הדטרמיניזם ליהדות. זאת אומרת האם אדם יכול להיות מחויב ליהדות, אדם דתי נקרא לזה, וביחד עם זה דטרמיניסט. ואחר כך אני אגיע לכמה הערות דתיות על דטרמיניזם בכלל. זה פחות או יותר מה שעומד לפנינו. אני אתחיל עם ההכרעה או איך מקבלים החלטה, כל אחד לעצמו אם אני דטרמיניסט או לא. אני אתחיל, קודם כל אני אשתף אתכם את הקובץ. הבאתי פה סיכום של אחד מחוקרי המוח הידועים מייקל גזניקה שהוא מסכם בעצם את התפיסה של הדטרמיניזם הפיזיקליסטי באופן הזה. אגב, הוא מסכם את זה כדי לערער, הוא עוד אחד מאלה שהם כנראה. הסיכום הסיכום שלו עובד ככה. יש בעצם שש טענות במשנה הדטרמיניסטית פיזיקליסטית. המוח, הנחה ראשונה, המוח מהווה תנאי הכרחי ומספיק למנטלי. זאת אומרת כל מה שקורה לנו במישור המנטלי יסודו בתהליכים נוירוניים במוח, מצבי רוח, נטיות, כישרונות, החלטות, הכל בעצם הוא תוצאה של תהליכים עצביים במוח. הנחה שנייה, המוח בעצמו הוא עצם פיזיקלי לחלוטין. אין במוח מרכיב ויטלי, מרכיב לא, עזוב ויטלי, ויטלי יכול להיות קשור לביולוגיה, אבל מרכיב רוחני. אלא הכל פיזיקה, המוח הוא פיזיקלי לחלוטין. הנחה שלוש, העולם הפיזיקלי הוא קבוע. אין שם דרגות חופש, זאת אומרת בעולם הפיזיקלי אם המצב הנתון מוגדר בצורה מסוימת מכאן והלאה אתה יכול לדעת כל מה שיקרה באופן עקרוני. יכול להיות שאתה לא יודע לחשב את זה, אבל באופן עקרוני אתה יכול לדעת כל מה שיקרה. זאת הנחה שלוש. ארבע זאת כבר מסקנה, זאת אומרת שלושת הראשונות זה הנחות, ארבע זאת כבר מסקנה. המוח עצמו בעצם נקבע באופן דטרמיניסטי. למה? כי המוח הוא עצם פיזיקלי והעולם הפיזיקלי נקבע באופן דטרמיניסטי, מסקנה המוח נקבע באופן דטרמיניסטי. חמש, על פי הנחה אחת שהמוח הוא תנאי הכרחי ומספיק למנטלי, ומסקנה ארבע שהמוח נקבע בלי מרווחים, כאילו באופן דטרמיניסטי, המסקנה היא שגם המנטלי נקבע בלי מרווחים. זאת אומרת גם מה שאנחנו מחליטים ודוגלים בו ערכים וכולי, גם זה נקבע באופן דטרמיניסטי. ומסקנה שש על סמך חמש כמובן זה שהחוויה שלנו התודעה שלנו של רצון חופשי זאת אשליה כי בעצם הכל נקבע באופן דטרמיניסטי. זהו בעצם סיכום התמונה של הדטרמיניזם הפיזיקליסטי. עכשיו גזניגה כשהוא רוצה להתמודד עם הטענה הזאת ולהראות למה בעצם יש מקום לדבר על בחירה חופשית ועל כל הממדים הרוחניים שלנו, אז הוא בעצם אומר שהנחה אחת ושתיים מוסכמת לגמרי בין החוקרים. שהמוח זה תנאי הכרחי ומספיק למנטלי ושהמוח הוא עצם פיזיקלי לחלוטין מוסכם לחלוטין בין החוקרים. על זה אין מחלוקת. טענה שלוש הוא אומר נתונה במחלוקת קשה כי יש קוונטים וכאוס ואמרגנטיות וכל הדברים האלה ולכן טענה ארבע שהמוח נקבע ללא מרווחים לא נכונה וממילא גם חמש לא וגם שש לא. זה בעצם הטענה שלו. עכשיו אני אעמיק את הקושי ואני אומר שאני חולק עליו ואני כן מקבל את טענה שלוש. הוא הרי מוצא את הבאג בטיעון הזה בטענה שלוש שהעולם הפיזיקלי הוא קבוע אין בו מרווחים. הוא אומר יש קוונטים כאוס אמרגנטיות וכולי ראינו כבר את כל הדברים האלה אבל בדיוק מה שראינו ראינו שכל הדברים האלה לא נוגעים לדיון שזה אפילו לא בעיה פילוסופית זה כמעט בעיה בהבנת הפיזיקה זה קצת יותר מפתיע מאדם כזה. אבל הטענה שלי זה שכאוס זו מסגרת דטרמיניסטית לחלוטין רק החישוב הוא מאוד מורכב ולכן אנחנו לא יכולים לעשות אותו. בשביל לדעת מה יקרה בעוד אן יחידות זמן אתה צריך אי בחזקת אן זמן חישוב. זאת אומרת אתה צריך זמן חישוב אקספוננציאלי או אפילו יותר מאקספוננציאלי. וכיוון שככה זה בעצם לא ניתן לעשות ניבויים על העתיד אבל כמו שאמרתי שם לא ניתן לעשות ניבויים בגלל בעיה טכנית אבל באופן עקרוני העתיד קבוע באופן דטרמיניסטי לכן כאוס לא נוגע לעניין. קוונטים הסברתי שגם לא נוגע לעניין בגלל שבקוונטים מה שהאלטרנטיבה לדטרמיניזם זה אינדטרמיניזם. זאת אומרת מה שקורה שם זאת הגרלה אבל גם הגרלה זה לא בחירה חופשית. לכן הקוונטים לא מאפשרים בחירה חופשית יותר מאשר תמונת העולם הקלאסית הדטרמיניסטית. כיוון שבחירה חופשית הסברתי את זה בתחילת המהלך בחירה חופשית זה מנגנון שלישי זה לא דטרמיניזם וזה לא אינדטרמיניזם. אינדטרמיניזם זה משהו הגרלה עניין החלטות שרירותיות. בבחירה חופשית אנחנו מבינים שהמעשים שלנו הם תוצאה של שיקול דעת לכן יש לנו אחריות לדברים האלה זה לא איזה הגרלה שקורה לנו. ממשהו כזה ששרירותי שקורה מאליו. לכן גם הקוונטים לא רלוונטי, ולגבי האמרגנטיות הסברתי שיש אמרגנטיות חזקה וחלשה, ואמרגנטיות חזקה אין לה שום אינדיקציה ולכן זאת בסך הכל להגיד שיש לנו בחירה חופשית. או במילים אחרות, זה בסך הכל לירות ברגל של ההנחה הפיזיקליסטית. ולכן בעצם שלושת התחומים האלה או שלושת המקומות האלו שבהם ניתן היה לחשוב שיש פער בעולם הפיזיקלי, אין פער, או לא פער רלוונטי לפחות. בקוונטים יש פער, אבל פער אינדטרמיניסטי ולא פער של בחירה. ולכן וגם בסקאלות הקטנות וזה, הסברתי בכמה היבטים למה זה לא נוגע אלינו. אז בעצם הנחה שלוש גם היא נכונה. אז יוצא שבעצם הכל נכון. אז איפה בכל זאת הבעיה? זאת אומרת, גזניקה טועה. כל הסכמה הזאת מורכבת מהנחות נכונות. זה תרגיל לוגי נהדר. הרי מציגים לפניך טיעון תקף שמוביל למסקנה, אתה לא מסכים למסקנה, אבל הטיעון כולו נשאר תקף. מי שמערער עליו אני חושב שהוא לא צודק. אז מה בכל זאת קורה פה? יש פה איזשהו באג יותר יסודי. נדמה לי שהנקודה היא או בהנחה אחד או בהנחה אפס, או שנקרא לזה אולי בהנחה, אתם יודעים מה, בהנחה שלוש אפשר להסתכל על זה ככה. מה זאת אומרת? הרי הסברתי שתפיסת העולם הליברטנית אומרת, גם היא אומרת שהמוח שלנו, התהליכים המוחיים או העצביים שלנו קובעים את ההתרחשויות המנטליות. אבל הרצון שלנו יש לו יכולת להזיז אלקטרונים לפי התפיסה הליברטנית. זאת אומרת, יכולים להיות אלקטרונים במוח שיזוזו בלי שפועל עליהם כוח פיזיקלי, אלא בגלל שאני רציתי או החלטתי לעשות משהו או לחשוב משהו או משהו כזה. ואז זה אומר אחת משתיים, או שהמוח הוא לא תנאי הכרחי ומספיק למנטלי, וכאן אני נוטה לחשוב שזה לא נכון, הוא כן תנאי הכרחי ומספיק למנטלי. אני רק טוען שאת האלקטרונים במוח, המוח בעצם הוא עצם פיזיקלי לחלוטין, זה גם נכון, ועדיין מסקנה ארבע, שהעולם הפיזיקלי הוא קבוע, היא קצת מפקפקת. היא קצת מפקפקת לא כי יש מרווחים בפיזיקה, אלא בגלל שהנחה ליברטנית אומרת שהרצון יכול להזיז אלקטרונים, יכול להתערב בפיזיקה. ולכן להגיד שבעולם הפיזיקלי אין מרווחים זה נכון באופן כללי, אבל לא בהקשר של המוח. ולכן הנחה ארבע, שהמוח נקבע ל… אני הייתי אומר שאני כופר במסקנה ארבע. למרות ששלושת ההנחות הראשונות הן נכונות באופן עקרוני, מסקנה ארבע שלכאורה יוצאת מהן בצורה לוגית תקפה, אני חושב שהיא לא נכונה. המוח הוא עצם פיזיקלי, העולם הפיזיקלי הוא קבוע, כי בפיזיקה עצמה אין מרווחים, אבל זה לא אומר שלא יכולה להיות השפעה של הפסיכי על הפיזי או של הרוחני על הפיזי. ולכן לא נכון להניח להסיק מכאן שהמוח נקבע באופן דטרמיניסטי על ידי הנתונים הפיזיקליים. יש אלקטרונים במוח שיזוזו בלי שפעל עליהם כוח, למרות שהמוח הוא אובייקט פיזיקלי לחלוטין, ולמרות שבחוקי הפיזיקה אין מרווחים. זאת אומרת, אני מקבל את הנחה אחת, שתיים ושלוש. זה תרגיל מעניין ברמה הלוגית, כי הרבה פעמים כשמציגים לפנינו טיעון תקף לוגית, יש לזה כוח שכנוע אדיר. יש שמהלך עלינו קסם, הטיעון הלוגי. והרבה פעמים אנחנו לא שמים לב שבין הכפלים יש פה עוד איזושהי הנחה או עוד איזשהו פער מסוים או דילוג מסוים בין ההנחות לבין המסקנה. ואני חושב שפה יש דילוג כזה. אני יכול לקבל את שלושת ההנחות הראשונות ולא לקבל את מסקנה ארבע. הרב, מה זה מנטלי אם ככה? אם מנטלי זה לפי ההגדרה של הרב, אז זה בעצם בחירה חופשית. זאת אומרת, יש משהו שמפעיל אותי? לא, זה פשוט הגדרה. כשאני מדבר פה על מנטלי אני מתכוון לומר התחושות שלנו, שיקול הדעת שלנו וכל מיני דברים מן הסוג הזה. זאת אומרת התהליכים הרוחניים, הנפשיים שעוברים בתוכנו, למעט הרצון. זאת אומרת, הרצון שלי הוא לא משהו שפועל על המוח, לא נפעל על ידי המוח. האם בגישה הזאת המוח הוא היצור הפיזיקלי היחיד שניתן להשפעה מנטלית או שיש, יכולים להיות גם גופים נוספים? מה שקוראים טלקינזיס? באופן עקרוני יכול להיות, אבל אין לי סיבה להניח שזה קורה. אבל יכול להיות, אם תביא ראיות אז הנה חינמי. אני כתפיסת העולם הליברטנית אני חייב להניח את זה, שהמוח פה. היו על זה הרבה ביקורות, כל הדברים האלה שנויים במחלוקת מאוד מאוד גדולה. אני לא בטוח עד כמה יש בזה ממש, אבל לא יודע, לא בדקתי את זה לעומק, ועקרונית יכול להיות, אני לא… לא יכול להכחיש את זה. סליחה, אבל הרצון… הרצון עצמו הוא לא כוח פיזיקלי, נכון? נכון. אז איך כוח לא פיזיקלי בכל זאת מפעיל אלמנטים פיזיקליים? זה כביכול סותר את כל ה… אתה נמצא פה בפער של הוכחה. לא, אתה… לא רגע, על מי חובת ההוכחה? תכף נראה. אני כרגע הצגתי את התזה הנגדית לתזה של ששת הסעיפים של גזאניגה. כן, אבל היא לא מנומקת. הקטע הזה שרצון יכול להזיז… עוד לא הגעתי. עוד לא הגעתי. אני אגיע. אני מציג כרגע זו מול זו את שתי האופציות. אוקיי, כמו שגזאניגה לא הוכיח כלום, זאת אומרת, אף אחד לא הוכיח כלום. אני מציג פה פשוט שתי אופציות ואחרי זה נצטרך לשאול את עצמנו, אוקיי, איך מכריעים, איך בוחרים במי מהן אני מאמין או דוגל. אני רק אומר שהמבנה שהוא הציג כאן הוא לא מבנה תקף. אני יכול לקבל את אחת עד שלוש ולחלוק על ארבע. האם לחלוק או לא לחלוק על ארבע, לזה צריך נימוקים אולי בפני עצמם, אבל קודם כל אני יכול. במובן הזה הטיעון הזה לא מכריח את הדטרמיניזם. זה מה שרציתי בעצם לטעון כאן. טוב, יש פה שאלה נוספת, לא רק איך הרצון יכול להשפיע, מי אמר שיש בכלל משהו שהוא חיצוני שזה הרצון? אותו דבר. אוקיי, אותו דבר. כאילו אתה יכול להגיד… אתה יכול להגיד שיש פה השפעה של חייזרים. כן, נכון, אתה יודע, הטיעונים שלו מתבססים על המינימום של המרכיבים שהוא צריך כדי להסביר. אתה מוסיף רצון, מאווים, חייזרים. אז בואו נראה באמת, זה מצטרף לשאלה הקודמת, אתה צודק. יש שתי שאלות: מי אמר שיש רצון ומי אמר ואיך רצון יכול להשפיע על מוח שהוא יצור פיזיקלי? אז תראו, פה אנחנו באמת נכנסים לשאלה של איך מכריעים בין שתי האפשרויות האלה. אז כאן אני רוצה לומר את הטענה הבאה. יש פה מצד אחד, כמו שאמרת, פשטות. אני צריך להכניס עוד אלמנט לתמונה שהוא לא מכניס אותו. התער של אוקאם לכאורה נותן לו עדיפות. מצד שני, התער של אוקאם זה עיקרון שעוזר לי לברור בין שתי תיאוריות ששתיהן מסבירות את כל העובדות ונראות סבירות באותה מידה. כאשר יש לי שתי תיאוריות כאלה, אז אני יכול להחליט מי מהן יותר פשוטה ולפי זה לבחור. אבל השאלה אם באמת שתי התיאוריות האלה הן שקולות. אני רוצה לטעון שלא. למשל, אתן אולי דוגמה. נגיד שיש לי תיאוריה שבה יש שדה אלקטרומגנטי, אוקיי? תורת האלקטרומגנטיות. יש שם שדה חשמלי ושדה מגנטי וכולי. ויבוא מישהו ויאמר רגע, למה להניח שיש שני שדות? אולי יש רק אחד, רק שדה חשמלי, ואין שדה מגנטי. זה הרבה יותר פשוט. נכון, זה יותר פשוט, רק זה לא עומד במבחן העובדות. זאת אומרת, הפשטות היא לא קריטריון שעומד בפני עצמו. הפשטות היא קריטריון אחרי שאני נמצא בין שתי תיאוריות ששתיהן מסבירות הכל או שתיהן סבירות באותה מידה. עכשיו אני אומר טוב, אם זאת יותר פשוטה אני אבחר אותה. אבל בין שתי תיאוריות שאחת עדיפה על השנייה, אז זה שהעדיפה היא פחות פשוטה זה לא אומר שאני לא אקבל אותה. כן, זה כמו שראיתי פעם מישהו שטען כנגד התער של אוקאם, הוא אומר הרי תורת הקוונטים הדבר האחרון ותורת היחסות הדבר האחרון שאפשר להגיד עליהן שהן תורות פשוטות. אז למעשה עדיפה המכניקה הניוטונית, למה אני בוחר את תורת הקוונטים, הפיזיקה המודרנית? התשובה היא פשוט בגלל שהיא נכונה. כמו שאמר מיצ'יו קאקו, כן, הפיזיקאי היפני שכתב כל מיני ספרים פופולריים, אז הוא אומר שתורת הקוונטים זו תורה מאוד בעייתית, מלאת פגמים, לא משכנעת, מורכבת, יש לה רק יתרון קטן אחד שהיא עובדת, שהיא נכונה. זאת אומרת זה בדיוק מה שאני אומר כאן, שהתער של אוקאם או עיקרון הפשטות יגיע במקום שבו אני נמצא בדילמה שהיא שקולה. יש לי שתי אפשרויות, כל אחת מהן נשמעת לי סבירה, מסבירה את כל העובדות, ועכשיו השאלה מי יותר פשוטה. אני טוען שאנחנו לא במצב שקול, וזה הנקודה החשובה. למה? בגלל שהליברטניזם בעצם נותן הסבר להרבה מאוד דברים. שדטרמיניסט לא יכול לתת להם הסבר. עוד פעם, יכול לתת להם הסבר עם כל מיני טענות אד הוק של אשליות וכולי. רשימת האשליות שהדטרמיניסט או רשימת הדברים שהדטרמיניסט מסווג אותם כאשליות זה מטורף. זאת אומרת כמעט כל מה שאנחנו חשים עלי אדמות יגיד לנו הדטרמיניסט שזאת אשליה. זאת אשליה שאנחנו שופטים, זאת אשליה שאנחנו בוחרים, זאת אשליה שבאמת יש בן אדם שיש לו דחף לבר כיבוש, זאת אשליה שיש מוסר, זאת אשליה שאנחנו מגנים אנשים. ומניתי רק כמה אשליות מתוך עשרות רבות. מבחינת הדטרמיניסט אנחנו חיים בעולם שהוא מטריקס, עולם של צללים. זאת אומרת בסופו של דבר אנחנו חיים בעולם שבדינו לעצמנו שהוא כולו אשליה מא' ועד ת'. אנחנו בעצם מכונה אוטומטית שמתנהגת בלי שום קשר וכל התחושות וההכרעות וההתלבטויות והמוסר והגינוי והוויכוחים וכל זה הכל שטויות, זה הכל אשליות. עכשיו להגיד שהדבר הזה הוא תאוריה שקולה לתאוריה שאומרת שכל זה הם דברים אמיתיים, מה שאני מרגיש הוא באמת שם, זה כמו להגיד למה להניח את קיומו של עולם חיצוני? זה שאני רואה אותו, שומע אותו, ממשש אותו ולא יודע מה, טועם אותו, אז מה? יכול להיות שכל זה אשליה. אז מה יותר פשוט? למה לא להוסיף את קיומו של העולם החיצוני על קיומה של התודעה שלי? אפשר להניח רק את התודעה שלי בלי להניח את העולם החיצוני, תאוריה הרבה יותר פשוטה. למה רובנו אני מניח לא נאמץ אותה למרות שהיא יותר פשוטה? כי זה לא מייק סנס. זה לא מייק סנס שיש מסביבי את כל הדברים האלה שאני תופס אותם, אני מכיר בהם, אני חווה אותם, ואני אגיד שכל אלה אשליות, הם לא קיימות. אז נכון שזה יוצר תוצאה שהיא כאילו יותר פשוטה, יש בה פחות ישים, אוקיי? זה התער המקורי של אוקאם, זה כמה שפחות ישים זה הקריטריון לפשטות. אבל זה לא מייק סנס. ואני משלם במחיר אינטלקטואלי מאוד כבד בשביל הפשטות הזאת, והפשטות הזאת לא שווה את המחיר האינטלקטואלי הזה. ואני חושב שאותו דבר קורה פה. יש לנו תחושה בסיסית שיש לנו בחירה חופשית. זה אני חושב לכל אחד יש את התחושה הזאת. ומנסים לשכנע אותנו שהתחושה הזאת היא אשליה. אני טוען שמי שרוצה לשכנע אותי שאינטואיציה בסיסית שלי היא אשליה חובת הראיה היא עליו ולא עליי. עכשיו אם הוא יביא ראיות אני צריך להיות ישר ולקבל את הראיות. אבל מי צריך להביא את הראיות? חובת הראיה היא עליו. ועכשיו אנחנו יכולים לנסות ולבדוק האם הוא הרים את הנטל הזה, האם הוא באמת הביא ראיות. והטענה שלי היא שלא. כי הראיות לטובת הדטרמיניזם הפיזיקליסטי כמו שראינו לאורך כל הדרך לא קיימות. לא ניסויים של מדעי המוח, לא הסיבתיות הפיזיקלית, לא טיעונים פילוסופיים, בשום מרכיב, לא הפילוסופיה, לא המדע, לא המרווחים במדע וגם בסוף בסוף לא דיאגנוסטיקה אישית, הניסויים המחשבתיים שעשינו בסוף הדרך. אף אחד מהם לא באמת נותן ראיה לכיוון הדטרמיניסטי אלא להפך. יש טיעונים טובים מאוד לדעתי לטובת הליברטניזם כאשר הדטרמיניסט תמיד יענה עליהם ויאמר שזאת אשליה. זה התירוץ שהוא תמיד ייתן. זאת אומרת הוא בסופו של דבר יצטרך להציג עולם של צללים סביבנו שפשוט עושה עלינו מניפולציות. אנחנו עושים כל מיני דברים כי אנחנו כפויים, כי זה מכני, כי הכל זה חישוב עיוור וכל התחושות שלנו מסביב וכל התפיסות שלנו הכל אשליות. אז אני חושב שבאותה מידה גם קיומו של עולם חיצוני הוא אשליה לא פחות, אפילו יותר סביר להניח שזאת אשליה. כי מי אמר באמת שיש? בהסתכלות שופנהאואר אמר פעם שקאנט הרי הבחין בין הדבר כשלעצמו לבין הדבר כפי שאני תופס אותו. הנואומנה והפנומנה. ושופנהאואר אמר על זה שיש דבר אחד בעולם שלגביו יש לי תפיסה של הדבר עצמו, לא של איך שהוא מופיע לעיניי. וזה אני עצמי. מישהו הזכיר פה את אני חושב משמע אני קיים, זה כאן זה מתקשר. זאת אומרת שופנהאואר בעצם טען שכשאני מסתכל על עצמי אני מסתכל על עצמי מבפנים. כשאני מסתכל על השולחן אני תופס אותו מבחוץ, או על הקיר או על כל דבר שמסביבי או עליכם. אני תופס אתכם מבחוץ. אז אני מבין איך שאתם נתפסים אצלי, אבל אני לא יכול לדעת מה זה אתם עצמכם. כי אין לי הסתכלות עליכם מבפנים, אני מסתכל עליכם מבחוץ. הדבר היחיד שאני יכול להסתכל עליו מבפנים זה אני עצמי. ולכן הטענה היא שכשאני תופס את עצמי אז אל תספר לי שיש לי אשליות, כי את עצמי אני תופס מבפנים. אשליות זה תמיד כשהמצג החיצוני לא משקף את מה שעומד מאחוריו. אבל כאן אני לא תופס את זה מבחוץ. להגיד לי שזאת אשליה זה בעצם לומר לי גם על עצמך אתה מסתכל מבחוץ ולא שאתה מסתכל מבחוץ אלא אתה גם מפספס. עכשיו מי? אני מפספס את עצמי? אני מסתכל על עצמי מבפנים? אז מי מבלבל אותי? זאת אומרת מי עומד ביני לבין האובייקט עליו אני מסתכל? הרי אני והאובייקט שעליו אני מסתכל זה אותו אובייקט. לא יכול להיכנס שום דבר ביניהם. אם יש משהו שבו אני בטוח זה זה. וכל הטיעונים הדטרמיניסטיים כולל הטיעונים המדעיים והכול הם פחות בטוחים בעיניי מאשר האמירה הזאת. אם כבר הייתי מטיל ספק בכל המדע עלי אדמות, כי מדע זה משהו שאני תופס אותו על ידי כלים של צפייה בעולם, שבעולם אני מסתכל מבחוץ. ואולי אני טועה, אולי בילבלו אותי? הרי אם הכול אשליה אז גם התפיסה המדעית היא חלק מאותה אשליה. גם אליה אני מגיע באמצעות שיקול הדעת שלי והשכל שלי. מי אמר שזה נכון? התפיסה הדטרמיניסטית והפיזיקליסטית כורתת את הענף עליו היא עצמה יושבת. לכן זה גם טענה נגדה, אבל אני אומר מעבר לזה, קודם כול בלי הטענות נגדה היא זו שצריכה להביא ראיות כדי לצאת וידה על העליונה בוויכוח הזה, וראיות אין לה. לא רק שאין לה, יש ראיות נגדה. ולכן אני חושב שבמשפטים, אתם יודעים, המוציא מחברו עליו הראיה, ככללי ההכרעה במשפט ובהלכה יש להם שני תפקידים. תפקיד אחד זה שייך לסדר הדין. סדר הדין בעצם אומר מי זה שצריך לפתוח את הדיון, להביא ראיות. זה בדרך כלל התובע. המוציא מחברו עליו הראיה. אבל יש לזה עוד משמעות לכללי ההכרעה. בהנחה שלא הביאו את הראיה. בסדר, אז כללי סדר הדין הסתיימו, המשפט הסתיים. עכשיו צריך להכריע. הכללים האלה של המוציא מחברו עליו הראיה נוטלים חלק גם בהכרעה, לא רק בקביעה מי ידבר ראשון בבית הדין. כי אם נטל הראיה היה עליך ולא הבאת ראיה, זה אומר שאתה תפסיד במשפט. זאת אומרת כללי ההכרעה לא רק אומרים שאתה צריך להביא ראיה, לא רק אומרים שאתה זה שצריך לדבר ראשון, אלא הם גם אומרים שאם לא דיברת, זאת אומרת לא הבאת ראיה, הפסדת את הדיון, נפסק נגדך. ובמובן הזה אני אומר שמספיק לי להגיד שנטל הראיה הוא על הדטרמיניסט ושהוא לא הרים אותו, זאת אומרת שהוא לא הביא את הראיות בשביל בעצם לומר אוקיי אז המסקנה המתבקשת היא ליברטנית. אני אגיד יותר מזה, הזכרתי את זה גם בעבר את העיקרון של לקס ספציאליס, גם עיקרון משפטי. אנחנו עוסקים פה בהכרעה בין שני דברים. בספר הצגתי את זה כדיון משפטי. יש קטגור וסנגור והשאלה מה השופט יחליט. אז אני רק מתמצת את זה כאן. הטענה שלי שיש עוד כלל הכרעה משפטי מעבר להמוציא מחברו עליו הראיה וזה הלקס ספציאליס. לקס ספציאליס פירושו שכאשר יש שני עקרונות שמתנגשים, העיקרון הספציפי גובר על העיקרון הרחב יותר. הזכרתי את זה כבר. והטענה שלי שמה שעומד פה בוויכוח בשני הצדדים של המתרס זה מצד אחד עיקרון הסיבתיות, שלכל דבר צריכה להיות סיבה שזה בעצם דטרמיניזם, ומצד שני התחושה שיש לנו רצון חופשי. נכון, זה בעצם אם נרצה לזקק מה המוקד של הקונפליקט, של הדילמה, אז הסיבתיות מול אינטואיציה של רצון חופשי. עכשיו בהנחה ששתי התפיסות האלו שתי הטענות האלו נראות לי מאוד סבירות, אני מקבל את שתיהן, מה אני אמור לעשות פה? אומרים לי בני דודנו המשפטנים שעדיף צריך להעדיף את העיקרון הספציפי. עכשיו השאלה מי זה העיקרון הספציפי פה. אני אתן דוגמה: למשל יש איסור בתורה לרצוח, אבל מחלל שבת בעדים והתראה חייב מיתה. עכשיו אני בדילמה: להרוג אותו או לא להרוג אותו? מצד אחד יש איסור לא תרצח, מצד שני יש חובה לסקול את המחלל שבת בעדים והתראה, במזיד בעדים והתראה. מה עושים? העיקרון הוא שהחובה להרוג מחלל שבת היא החובה הספציפית. לא תרצח הוא עיקרון כללי. ולכן יש להעדיף את הנורמה הספציפית על פני הנורמה הכללית וצריך להרוג את מחלל השבת. אפשר להסביר את זה ככה: נגיד שהייתי מעדיף את הנורמה הכללית והייתי אומר שעדיף לא תרצח ולכן אני לא אהרוג אותו. במצב כזה הפסוק שאומר מחלליה מות יומת יכול להימחק מספר תורה. איך ליישם אותו? תמיד כשאני אבוא ליישם אותו זה יהיה כרוך באיסור לא תרצח. לעומת זאת אם אני אעדיף את העיקרון הספציפי, זאת אומרת אם אני אעדיף את החובה לרצוח מחלל שבת, אני לא מוחק את הפסוק לא תרצח מהתורה. הפסוק לא תרצח קיים. בכל ההקשרים האחרים, למעט מישהו שחילל שבת. זאת אומרת האופציה הזאת משאירה בתוקף את שני העקרונות, ולכן היא עדיפה. אם הייתי מעדיף את איסור לא תרצח, אז העיקרון השני היה יורד מהמפה, הוא לא היה קיים בכלל. צריך לוותר עליו לגמרי. אם אני מעדיף את האופציה הספציפית, זה אומר שהעיקרון הרחב לא נמחק, אלא רק מסויג קצת. אבל הוא נשאר בעינו. אני יכול להישאר נאמן לשני העקרונות. לכן אומרים משפטנים שכאשר יש דילמה מהסוג הזה, למשל סתירה בין שני חוקים, אז החוק הספציפי תמיד גובר. אותו דבר בהלכה. ואני חושב שגם כאן אותו דבר. יש לי אינטואיציה סיבתית שלכל דבר יש סיבה. יש לי גם אינטואיציה שלבני אדם יש בחירה חופשית. מה זה העיקרון הספציפי ומה העיקרון הרחב? ברור שהעיקרון הספציפי זה האינטואיציה של הבחירה. כיוון שעקרון הסיבתיות מדבר על בני אדם ועל חפצים דוממים ועל כל דבר עלי אדמות, ועקרון הסיבתיות אומר שלכל דבר יש סיבה. זה מאוד רחב. מה שאני רוצה זה לסייג את זה, לא לבטל את זה. לסייג את זה ולומר שאצל בני אדם יש סייגים. כשבני אדם בוחרים, שם זה לא פועל באופן דטרמיניסטי. זה סייג ספציפי. אם אני אעדיף את האינטואיציה הליברטנית על האינטואיציה הסיבתית, אני נשאר עם שתי האינטואיציות ביד. כי אני גם מקבל את האינטואיציה הסיבתית בכל מקום אחר חוץ מבחירות של בני אדם, ואני גם מקבל את האינטואיציה של בחירה חופשית ביחס לאירועים מסוימים שבהם בני אדם בוחרים. ולכן העיקרון של לקס ספציאליס, כן, של העדפת הספציפי, גם הוא בעצם אומר לי שצריך להכריע לטובת הליברטניזם. ולכן אני חושב שבהיעדר טיעונים מוחצים לטובת אחד מהצדדים, וראינו שבעצם אין כל כך טיעונים מוחצים, מה שנשאר לי זה א' המוציא מחברו עליו הראיה וב' לקס ספציאליס. ומבחינת שני כללי ההכרעה האלה, נדמה לי שהליברטניזם יוצא וידו על העליונה. אני אומר יותר מזה, יש טיעונים מצוינים לטובת הליברטניזם וראינו אותם, רק שהדטרמיניסט תמיד אומר כן כן, אבל זה אשליה. כי אני אומר לו טיעון רגע, אבל אנחנו רואים שכך וכך, הוא אומר כן, מה שאתה רואה זה אשליה. רגע, אבל אנחנו חווים כך וכך, כן, מה שאתה חווה זה אשליה. אז כאילו יש לו תירוץ לכל טיעון שאני מעלה נגדו, אבל התירוץ הזה בונה עולם של מטריקס, אני לא יודע האם להגיד טוב אז אין פה ראיה אבל עדיין יש לי את הכללי הכרעה, או שאני אומר אל תבלבל את המוח, יש לי ראיות מצוינות ואל תספר לי שכל מה שאני חושב זאת אשליה. זה לא טיעון נגד. זה כמו בבית המשפט, אני יכול להגיד תראו, אני לא לוויתי. מישהו תובע אותי על הלוואה, אני אומר אני לא לוויתי, כן? אז יש המוציא מחברו עליו הראיה, אז התובע צריך להביא את הראיות. אז הוא מביא שני עדים שלוויתי. אומר כן, אבל אולי העדים הם משקרים או שהם השלו את עצמם, הם חיים באשליות. יכול להיות, נכון? זה קורה לאנשים. האם זה יתקבל בתור דחייה של הראיה? זאת אומרת, האם בסוף השופט יזכה אותי רק כי אני מחזיק בממון, כי המוציא מחברו עליו הראיה? או שהוא בעצם יאמר מה פתאום, אל תבלבל לי את המוח, יש לי שני עדים. בשביל להגיד שהם משקרים או הוזים או מה שלא יהיה, אתה צריך להוכיח. לא מספיק להגיד שהכול אשליות. זאת לא טענה קבילה באותה מידה כמו הטיעונים שעולים נגד. כשאני מעלה טיעוני נגד ואתה אומר לי לא לא הכול אשליה, זה לא טיעון נגד. זה התנצלות. לכן אני חושב שאפילו הכרעה מכוח ראיות ולא רק הכרעה מכוח כללי הכרעה. ואולי משפט אחרון בקשר להכרעות האלה, יש בחזון איש בכמה מקומות, הוא מחדש חידוש מאוד מעניין בקשר למוציא מחברו עליו הראיה. הוא אומר שם שבדרך כלל אנחנו רגילים שהמוציא מחברו עליו הראיה בעצם פירושו שמי שמחזיק בכסף יזכה. בהיעדר ראיות מי שמחזיק בכסף יזכה. זאת אומרת המוחזק זה מי שמחזיק בכסף. עכשיו, מה קורה כאשר השור שלי הזיק את השור שלך וזה ברור, יש עדים על זה. אוקיי? אבל אני טוען ששמרתי כמו שצריך. ואם שמרתי כמו שצריך אז אני פטור. והוא טוען שלא, הניזק טוען שלא. אז המוציא מחברו עליו הראיה אומר שהניזק בעצם צריך להביא את הראיות, כי המוציא מחברו עליו הראיה. החזון איש אכן אומר שהניזק צריך להביא את הראיות, אבל הוא מנמק את זה לא בכלל של המוציא מחברו עליו הראיה, אלא הוא מנמק את זה בזה שהטענה ששמרתי כמו שצריך והשור שלי נגח בכל זאת היא טענה גרועה, טענה לא סבירה. כי לשמור כמו שצריך פירושו לשמור באופן כזה שלא יקרה נזק. עכשיו יכול לקרות נזק גם אם שומרים כמו שצריך, הגמרא מדברת על מצבים כאלה, אבל זה מצבים נדירים, כי כל הרעיון של שמירה זה שהשמירה מונעת את הנזק. אם אתה רוצה לטעון ששמרת כמו שצריך ועדיין קרה הנזק, חובת הראיה היא עליך. והניזק יזכה בדין, הניזק יזכה בדין, למרות שהניזק הוא התובע. הניזק הוא התובע, אבל הניזק יזכה בדין. למה? ואין ראיות לשום צד, זה טוען כך וזה טוען כך והניזק הוא התובע, אז איך הניזק יזכה בדין, הרי יש כלל המוציא מחברו עליו הראיה? רואים פה, ויש לזה עוד דוגמאות, שבמקום שאתה טוען טענה לא סבירה, גם זה יכול להשית עליך את נטל הראיה. זאת אומרת, הסבירות של הטענה יכולה להשפיע על השאלה מי הוא המוחזק. לא רק האחיזה הפיזית בכסף. או במילים אחרות, מי שטוען טענות גרועות או טענות רעועות, זה עצמו יכול לחייב אותו בנטל הראיה. ולכן, גם אם הדטרמיניסט יאמר: תראה, אתה מציג תפיסה שיש בה גם גוף וגם נפש, זה יותר מורכב. אני אומר שיש רק גוף, נטל הראיה הוא עליך. אני אומר לא, כי הטענות שלך הן לא סבירות. אז למרות שהתיאוריה שלך יותר פשוטה, כמו שאמרתי קודם עם התער של אוקאם, למרות שהתיאוריה שלך יותר פשוטה, אתה צריך להביא את הראיות, כי אל תספר לי שכל מה שאנחנו, גם אתה וגם אני מרגישים, זה אשליות. זו טענה חלשה. לטענה הזאת אתה צריך להביא ראיות. וכיוון שאין לך ראיות, אז נדמה לי שאתה לא, ידך על התחתונה. אפשר לשאול? אפשר לשאול? כן. אתה הבאת, בעולם המשפט אכן קיימים שני הנטלים האלה: נטל הבאת הראיה, ואחרי שאתה מתחייב להביא את הראיות או עליך החובה להביא את הראיות, יש את נטל השכנוע. אלה שני הנטלים. ומה שמפריע לי בטיעון שלך זה שאנחנו נמצאים במצב שעל הנושא של הרצון אתה לא נתת תשובה שמתאימה לכל הניתוח הפיזיקלי שעשית. נקודת המוצא שלך הייתה שכל מה שמתרחש במוח זה פיזיקה. הגענו לנושא של הרצון, לא הצלחנו להסביר למה ברצון, הרצון יכול להשפיע על אלמנטים פיזיקליים. ואז אתה נמצא לדעתי במצב שנטל הבאת הראיה עובר אליך. ואם אתה לא יכול את זה להרים, אז הפסדת בנטל השכנוע. אז אני אנסה לענות על זה. השאלה איך אני יודע את חוקי הפיזיקה, שמכוחם בעצם הדטרמיניסט טוען את הטענות שלו? אני יודע מתצפית. נכון? מדע עובד על תצפיות. ראיתי, עשיתי ניתוח מדעי והגעתי למסקנות שלי. אוקיי. גם לתחושה או למסקנה שיש לי בחירה חופשית אני מגיע באמצעות תצפית. רק תצפית פנימה ולא החוצה. והתצפית פנימה אומרת לי שהפעולות שלי נעשות מתוך בחירה חופשית. ובשביל להכחיש את הדבר הזה, בעיניי זה כמו להכחיש תוצאה מדעית. לא רואה שום הבדל. כיוון שגם הדטרמיניסט חווה בדיוק את מה שאני חווה. הוא רק טוען שזאת אשליה, אבל גם הוא חווה שהפעולות שלו הן פעולות חופשיות. ועכשיו אני שואל, אז למה להניח שזאת אשליה? אני צופה בזה, יש לי ראיה תצפיתית. אני מסתכל על עצמי ואני רואה באופן ברור, חווה באופן ברור שיש לי בחירה חופשית. ולכן בעיניי זה שווה ערך לכל התצפיות שמובילות לעקרון הסיבתיות ולחוקי המדע ולכל הדברים האחרים. בעיניי זה נתון שאם אתה רוצה לטעון שהוא אשליה, נטל הראיה הוא עליך. זה דבר אחד. דבר שני, אני רוצה להגיד יותר מזה. יש את, אנשים לא שמים לב, יש את עקרון הקוגיטו של דקארט: קוגיטו ארגו סום, כן, אני חושב משמע אני קיים. דקארט בעצם מוכיח כאן את קיומו של האדם באמצעות טיעון לוגי. הוא אומר: אם אני חושב, כנראה יש מי שחושב, וכיוון שכך אז אני קיים. לא משנה, אפשר לפלפל בעניין הזה, אני לא אכנס לזה כאן, אבל זה הטיעון שלו. אנשים לא שמים לב שהטיעון הזה מוכיח את קיומה של הנפש ולא את קיומו של הגוף, כי הוא מוכיח את קיומו של האובייקט החושב. אובייקט החושב זה לא הגוף, זה השכל או הקיומה של המחשבה. אוקיי? אני מדבר גם בעולם מטריאליסטי. בעולם מטריאליסטי, מה שהוכחתי זה את קיומה של המחשבה ושל משהו שחושב. אבל זה שהמשהו הזה הוא גופני, את זה אי אפשר להוציא מעקרון הקוגיטו. או במילים אחרות, אני אתרגם את זה לשפה לא פילוסופית, כאשר אני חוקר את העולם הפיזיקלי ומגיע למסקנות פיזיקליות, אני בעצם משתמש בשכל שלי. במחשבה שלי. ולכן אם אין לי אמון ביכולות הקוגניטיביות, בתהליכים המנטליים שלי, אז גם את העולם הפיזיקלי אני לא אקבל. הטענה שלי זה שהתפיסות שלי את עצמי יש להם תוקף הרבה יותר חזק מאשר על התפיסות שלי את העולם. כי התפיסות שלי את העולם יסודם באמון בכלים שאני תופס אצלי אצמי, בשכל, במחשבה, בתצפית, בניתוח. מאיפה אני יודע שהעיניים עובדות? כי אני מגיע למסקנה עם השכל שלי שהעיניים כנראה אמינות ומה שהן מראות לי באמת קיים בעולם. אז מי יותר בסיסי? הפיזיקלי או המנטלי? המנטלי, כי באמצעות המנטלי אני תופס את הפיזיקלי. האנשים חושבים שלהגיד שהעולם הפיזיקלי קיים זה ברור ועכשיו אנחנו בוא ננהל ויכוח האם יש גם מרכיבים מנטליים, רוחניים, נפשיים, לא יודע משהו כזה. אוקיי, אני אומר הפוך בדיוק. מה שבטוח זה שהדבר המנטלי קיים, זה ברור. אתה רוצה לטעון שיש גם עולם פיזיקלי שהעסק הזה מתנהל בתוכו? תביא ראיות. זה כבר הטיעון המשני, לא הקיומה של הרוח הוא הטיעון המשני, קיומו של החומר הוא הטיעון המשני. הרוח היא זו שתופסת את זה שהחומר קיים, אז איך אפשר להגיד שקיומו של החומר יותר בטוח מקיומה של הרוח? אם לא הייתה רוח גם לא הייתי מבין שיש חומר כי לא היה דבר כזה הבנה, מה זה מבין? כן, אני חושב משמע אני קיים, זה ממש הטיעון של דקארט. ולכן כל ההסתכלות הזאת, כמו שעזרא אמר קודם, בעצם זה מבטא הסתכלות שמאוד נפוצה אצל הרבה אנשים, גם אצלי אני חושב בהרבה פעמים אני מבחין בזה, שאיכשהו הפיזיקלי הרבה יותר בטוח. על המנטלי אפשר להתווכח, על הרוחני אפשר להתווכח, הפיזיקלי הוא הרבה יותר בטוח. מה פתאום? זה בדיוק הפוך. המנטלי והרוחני הרבה יותר בטוח כי את זה אני תופס בהסתכלות לתוכי פנימה. אני לא מסתכל על זה מבחוץ, אני מסתכל על זה מבפנים וזה ברור לי שהוא קיים. עכשיו השאלה האם קיים גם עולם פיזיקלי חיצוני? אולי כן, אולי לא. זאת אומרת על זה אפשר לדון. אני כמובן נוטה לחשוב שכן, אבל בעיניי זה הרבה פחות בטוח מאשר הרוחני ולהגיד שבגלל השיקולים של הפיזיקה אני אכחיש את קיומו של המנטלי ושל הרוחני, זה בעיניי להפוך את התמונה על פיה. זאת אומרת לקחת את ה… אני מסכים איתך לחלוטין, אבל זה בדיוק מה שמפריע לי, ואגב לאותה מסקנה גם הגענו בסדרת השיעורים על קיומו של אלוהים, הגענו בסוף למסקנה שהכל הוא תוצאה של אינטואיציה פנימית. ואז אני אומר, אני מסכים איתך, זו גם ההרגשה בדיוק מה שביטאת, שלי ולדעתי גם של כולם. אבל אז השאלה למה אני צריך עכשיו להתחיל את כל הניתוח הפיזיקלי? אם מראש ההרגשה שלי אומרת שיש את המנטלי אז אני כבר זז לכיוון של רצון חופשי, אני לא צריך להתעסק עכשיו עם הפיזיקלי. אני מאוד נחמד לי להתעסק עם הפיזיקלי אבל הוא לא מהווה אצלי שום מרכיב כי אני כבר התחלתי את הניתוח מזה שבמנטלי אני מרגיש שזה המצב הנכון. אני מסכים לטענה הזאת חלקית. אני אגיד למה, משתי סיבות הייתי אומר. סיבה אחת זה שהעובדה שיש לי מרכיבים מנטליים לא אומרת שיש לי בחירה חופשית. היא רק אומרת שהמנטלי קיים, אבל המנטלי יכול להתנהל גם באופן דטרמיניסטי. להגיד שבתוך המנטלי הזה גם יש התנהלות ליברטנית, זאת אומרת שיש רצון חופשי, זה לא נגזר מעובדת קיומו של המנטלי. אני זיהיתי לאורך הדרך את המחלוקת בין הליברטנים לדטרמיניסטים והצמדתי לזה את הוויכוח בין מטריאליסטים לדואליסטים, לכאלה שחושבים שיש חומר ורוח. ואמרתי שבסך הכל המחלוקת באמת מתנהלת בין שני אלה. אבל ברמה המושגית אתה יכול להיות דואליסט דטרמיניסט. אתה יכול להאמין שקיימת רוח וחומר ועדיין כל העסק מתנהל באופן דטרמיניסטי, גם הרוח וגם החומר. לכן הטענה שאני טוען כאן היא נגד הפיזיקליזם או המטריאליזם, אבל זה לא בהכרח אומר שיש לנו בחירה חופשית. בשביל להגיד שיש בחירה חופשית צריך עוד עבודה. דבר שני אני רוצה לטעון שבכל זאת אתה צריך להיות ישר ולפעמים המסקנה שאליה אתה מגיע מראה לך שההנחה שעליה התבססת לא נכונה. זה יכול לקרות. זאת אומרת אם נגיד הייתי עושה את העבודה שמצפה ממני המטריאליסט הדטרמיניסט לעשות, והייתי עובר על הטיעונים ועושה מחקר ומגיע למסקנה שטעיתי, אין מרכיבים רוחניים ואין לנו בחירה חופשית, העולם כולו חומר. אז היה אם הייתי ישר מספיק, ואני מקווה שהייתי ישר מספיק, אז הייתי אז הייתי אומר, אוקיי, אז כנראה נקודת המוצא שממנה יצאתי לדרך הייתה מוטעית. אדם צריך להיות ישר מספיק כדי להיות מוכן להודות שגם אם נקודת המוצא שלו הייתה איקס, המסקנה שאליה הוא הגיע וואי מוכיחה שהאיקס ההוא לא היה נכון. עכשיו לכן אם הייתי משתכנע מטיעוניו של המטריאליסט והדטרמיניסט והוא היה משכנע אותי שבעצם נקודת המוצא שלי שהכול מתחיל מהתפיסות ומהרצון החופשי ומשיקול הדעת ומהמרכיבים הרוחניים כל הדברים האלה לא נכונים כי יש הוכחות מדעיות שזה לא נכון, יכול להיות בהחלט שהייתי אומר אוקיי אז אני אזרוק את ההנחות האלה למרות שהן נורא בסיסיות אצלי כי אדם צריך להיות ישר. לפעמים גם דברים נורא בסיסיים אצלי יכולים להתברר כלא נכונים. לכן היה חשוב לי להראות שאין למטריאליסט טיעוני נגד. זה לא מוכיח שהוא טועה, אבל זה לא מאלץ אותי לוותר על נקודות המוצא שלי. זה הנקודה החשובה. ואת העבודה על הפיזיקה עשיתי לא כדי להוכיח שאני צודק, אלא כדי שלא תהיה הוכחה לזה שאני טועה. כי אם תהיה הוכחה לזה שאני טועה, אז למרות שנקודת המוצא שלי היא כמובן דואליסטית וליברטנית והכול, היושר האינטלקטואלי היה מחייב לוותר על זה. עם כל הכבוד לנקודות המוצא, היו לי כבר בחיים נקודות מוצא שהתבררו לי אחרי זה שטעיתי, אז גם פה יכול להיות שאני טועה. זה שזאת נקודת המוצא שלי זה לא אומר שאני עכשיו לא מוותר עליה בשום צורה, זה סתם להיות נעול. זה רק אומר שבשביל לוותר על זה צריך ראיות טובות, לזה אני מסכים, ראיות חזקות. ומה שניסיתי להראות במהלך הזה זה שאין ראיות חזקות כאלה. אוקיי. אין ראיות בכלל כאלה, לא רק לא ראיות חזקות. ולכן אני יכול להישאר עם התפיסות הבסיסיות שלי. לכן גם סיימתי את המהלך בניסויים מחשבתיים. הסברתי שהניסויים המחשבתיים בעצם תפקידם, אחרי שאין לי ראיות לפה ולשם, לא הפילוסופיה הכריעה את זה ולא הפיזיקה או המדע הכריעו את זה ולא מדעי המוח, אז מה נשאר? מה שנשאר זה לבדוק איפה האינטואיציה שלי עומדת, כי אז אני אומר שבהיעדר ראיות אני נשאר עם האינטואיציה שלי כל עוד הצד השני לא הביא ראיות. ואז אני צריך לבדוק מה היא האינטואיציה שלי ועשינו סדרה של ניסויים מחשבתיים שתפקידם היה לברר לנו כל אחד לעצמו איפה הוא עומד אינטואיטיבית עם העניין הזה. ואם אני מגלה שאני עומד אינטואיטיבית עם בחירה חופשית, זוכרים את האדם של בורידן למשל הניסוי המחשבתי שעשינו שמה? אז שמה נדמה לי באופן ברור יוצאת תפיסה ליברטנית, אז יש לי אני מגלה בתוך עצמי אינטואיציה ברורה, אינטואיציה ליברטנית ברורה. עכשיו כאשר אני רואה שהפילוסופיה והפיזיקה ומדעי המוח והכול לא נותנים לי הכרעה ברורה לא לפה ולא לשם, אני נשאר עם האינטואיציה שלי, למה להניח שהאינטואיציות האלה לא נכונות בלי ראיה? לכן יש טעם לעבודה הזאת. זאת אומרת העבודה הזאת לא תכריע, אבל אני רק צריך לוודא שהיא מונעת את ההכרעה המנוגדת, וזה המטרה. הבנתי, תודה. עכשיו הרב, בעולם המדעי איך החלוקה בין דטרמיניסטים לליברטנים? מה זאת אומרת איך החלוקה? כלומר כמה מבחינת אחוזים או? תשמע אני לא עשיתי סטטיסטיקה ואני לא יודע. יש סטטיסטיקות על אמונה בקיומו של אלוהים. אני לא מכיר סטטיסטיקות על דטרמיניזם אבל מההתרשמות שלי בין חוקרי מוח נעזוב כרגע את הדיסציפלינות האחרות כי הן לא כל כך מתעסקות בזה, בין חוקרי מוח יש רוב גדול לדטרמיניסטים, רוב אולי אפילו מוחץ לדטרמיניסטים. אבל כמו שאמרתי חוקרי מוח אין להם שום ערך מוסף בשאלה הזאת כי זאת שאלה פילוסופית. והפילוסופים? אצל הפילוסופים? לא יודע. אצל הפילוסופים זה יותר קשה כי השאלה איך אתה מגדיר פילוסופים, מי זה פילוסוף? חוקרי מוח יחסית קל לדעת מי חוקר מוח ומי לא, זאת דיסציפלינה די מוגדרת. פילוסוף זה כל אדם נבון שעוסק במחשבה, זאת אומרת אתה לא חייב להכיר את כל תולדות הפילוסופיה כדי להיחשב פילוסוף, להפך. זאת אומרת לפעמים ההיכרות הזאת תפריע לך לחשוב כפילוסוף כי אלה שמכירים את כל תולדות הפילוסופיה וההגיות וכולי הם פרופסורים לפילוסופיה, הם לא פילוסופים. כמו שפרופסורים לספרות הם לא סופרים ופרופסורים לשירה הם לא משוררים, גם פרופסורים לפילוסופיה הם לא פילוסופים. הרבה אנשים לא שמים לב לעניין הזה אבל רוב הפרופסורים לפילוסופיה אין בינם לבין פילוסופיה ולא כלום. זאת אומרת הם יודעים במקרה הטוב כמובן, הם יודעים את תולדות הפילוסופיה, מה אומרים פילוסופים, מה אומר מה שהפילוסופים אומרים וכולי. בסדר, אבל השאלה אם יש להם איזושהי הגות משלהם, יש להם יכולת להכריע בשאלות פילוסופיות, אפשר לתת קרדיט לתפיסות שלהם או לעמדות שלהם בשאלות פילוסופיות שונות, מי אמר? זאת אומרת אולי גם אם הייתי נותן קרדיט לפילוסופים לא הייתי נותן בהכרח קרדיט לפרופסורים לפילוסופיה. שני דברים לגמרי שונים למרות שכשסתכלו. בהתייחסויות הרגילות אומרים לך זה פילוסוף, מתכוונים לומר הוא פרופסור לפילוסופיה. ואף פעם לא יגידו לך על חוקר שירה שהוא משורר. נכון? זה מאוד מוזר הדבר הזה. בפילוסופיה איך שהוא התחום הטשטש. אבל אני חושב שבפילוסופיה יש בהחלט גבול ברור בין פילוסופים לבין חוקרי פילוסופיה בדיוק כמו בשירה ובספרות ובכל תחום אחר. אגב גם בהלכה. בהלכה יש את אותו טשטוש שחוקרי תלמוד או חוקרי הלכה הרבה פעמים נכנסים לתוך הדיון ההלכתי בעצמו אבל בכלים המחקריים ואז זה בעצם עוד פעם מבטא איזשהו טשטוש בין החוקר שאמור להסתכל על התחום במבט אובייקטיבי לבין מי ששותף ליצירה של התחום עצמו. אחת הדוגמאות לזה אני כבר נכנס לעניין הזה, אחת הדוגמאות לזה זה פעם אני כתבתי מאמר פרובוקטיבי על גיור. לא פרובוקטיבי אבל מאמר שעורר הרבה מהומות, אני בעיניי הוא לא פרובוקטיבי הוא באמת תיאר את מה שנכון, על גיור. ורציתי לטעון שאין ולא היתה בתולדות ההלכה עמדה שוויתרה על קבלת מצוות בגיור. שאבי שגיא וצבי זוהר כמובן כתבו שזה המצאה של המאה התשע עשרה קבלת מצוות ולפני כן זה לא היה, פשוט עם הארצות. אז כתבתי שמה שאין ולא הייתה עמדה כזו, זה פשוט עם הארצות להגיד את זה. אז היו שמה היה מישהו שכתב תגובה, הוא פרופסור למשפטים שהיה חייל שלי פעם במילואים, והוא כתב שם תגובה אומר מה זאת אומרת יש את הרד"ץ הופמן שכתב כך וכך. ועוד ועוד מקורות. אמרתי שמה לגבי רוב המקורות אני לא מסכים, הם לא אומרים את זה, יש לי ויכוח איתו בניתוח של המקורות עצמם. לגבי רד"ץ הופמן לפחות במקום אחד או שניים אני יכול להסכים שזה מה שרד"ץ הופמן כתב ואז זה בסך הכל אומר שאין פה עמדה הלכתית של הרד"ץ הופמן, יש פה טעות. ומכיוון שכך עדיין אין עמדה הלכתית בתולדות ההלכה שמוותרת על קבלת מצוות. אה יש רד"ץ הופמן שכתוב באותיות כתב רש"י וכרוך בספר שחור עם אותיות זהב? נכון, טעות. יש טעויות שכתובות בכתב רש"י וכרוכות בתוך ספר קודש. זה לא אומר שיש עמדה הלכתית כזאת. למה אני מתכוון? וגם הוספתי שם אמרתי שבסוף זה לא התפרסם התגובה שלי לא משנה, אבל כתבתי שמה שההבדל הוא שהוא פרופסור למשפטים. ופרופסור למשפטים מבחינתו צודק בהתייחסות שלו. כי אם הרד"ץ הופמן אמר את זה אז מבחינתו על המפה ההלכתית יש עמדה כזאת. זה נכון. כי הוא בתפקידו כחוקר אמור לתעד את העמדות השונות ואת הדעות השונות ולא להיות מעורב בעצמו. כן יש איש הלכה מובהק שאמר את זה והרד"ץ הופמן היה איש הלכה מובהק ללא ספק. מצד שני אני לא חוקר. אני משתתף בדיון עצמו. בדיון ההלכתי עצמו. אני איש הלכה לעניין זה. אז אני אומר לך שמה שהרד"ץ הופמן אומר זה לא עמדה הלכתית אחרת שאני לא מסכים איתה. זה סתם טעות. וכיוון שכך אני כאיש הלכה לא מחויב לשמור על הריחוק האקדמי ולהגיד יש דעות כאלה ואחרות. דעות שיוצאות מחוץ לפריימוורק המקובל הן פשוט לא קיימות. זה שאתה כתבת את זה בכתב רש"י זה לא אומר שיש דעה הלכתית כזאת. זה לא עומד בשום מבחן של המקורות של גמרא של תפיסות הלכתיות בסיסיות. אז לכן תמיד אני יכול לכתוב אותיות בספר בכתב רש"י שבו כתוב שאין אלוקים ולא צריך לקיים מצוות. אז יש עמדה הלכתית כזאת? ויכול להיות שאני גם פוסק מובהק נגיד בהקשרים אחרים. אבל כתבתי את זה בספר. אז מה זה אומר? שיש עמדה הלכתית עכשיו שלא צריך לקיים את ההלכה? לא. יבוא מתמטיקאי ויכתוב ששתיים ועוד שלוש שווה שש בספר מתמטיקה. אוקיי? והוא מתמטיקאי מדופלם, חוקר מתמטי ידוע ומפורסם. בסדר, אבל פה הוא התבלבל הוא טעה. אז זה אומר שיש עמדה מתמטית ששתיים ועוד שלוש שווה שש? לא. עכשיו מי שחוקר מה עושים מתמטיקאים צריך גם להביא את זה כי הוא חוקר הוא אמור לתעד הוא לא אמור להביע עמדה כחוקר. אבל מתמטיקאים יכולים בהחלט להגיד אין דעה מתמטית ששתיים ועוד שלוש שווה שש. גם אם יש מתמטיקאי שכתב את זה אז הוא התבלבל הוא טעה. אוקיי? במובן הזה ההבדל בין פילוסופיה לבין חוקרי פילוסופיה בדיוק אותו דבר. זאת אומרת החוקרי פילוסופיה יודעים את כל מה שאמר כל אחד. להחליט מי צדק או להביע עמדה בדיון הפילוסופי עצמו זה לא תפקידו של חוקר פילוסופיה וגם לא בהכרח יש לו ערך מוסף בדיון מן הסוג הזה. זה יותר עניינם של פילוסופים שגם עליהם אפשר להתווכח אם יש להם ערך מוסף או לא. עכשיו לך תגדיר מי זה פילוסוף. אדם שחושב ועוסק בסוגיות האלו הוא פילוסוף. אי אפשר לעשות סטטיסטיקה כשקבוצת היעד שלך לא מוגדרת. אז לכן לא רק שלא עשיתי את הסטטיסטיקה הזאת. אני לא יודע איך אפשר לעשות אותה. אז לכן על השאלה הזאת אני לא יודע לענות ולצערי פחות או יותר סיימנו את הזמן, אז אני את הנספח, מה שעשיתי את הסיכום, אבל את הנספח אנחנו כבר נעשה בפעם הבאה. והנספח בעצם בפעם הבאה, אני אתחיל לעסוק בהיבטים הדתיים של הסוגיה. עד כאן זה היה מהלך פילוסופי-מדעי, לא קשור להלכה, לתורה, לדת, לאמונה. מכאן ואילך אני אנסה לדבר, ייקח לנו עוד איזה פעם או פעמיים ולדבר על, בעצם אמרתי את המהלך. כשאמרתי קודם את המהלך עכשיו גמרתי אותו. נגמר כרגע. בשני הפעמים, פחות או יותר פעמיים הבאות, מה שאני ארצה זה לראות את ההשלכות הדתיות שלהם. תפיסה דטרמיניסטית שמחויבת לתורה, להלכה, ליהדות, ומה אומרת התפיסה הדתית על בחירה ועל משמעותה וחשיבותה וכולי. שזה בעצם רק נספחים לדיון. הדיון נגמר פה. אוקיי. הרב, השאלה שלי הייתה כיוון שאין לי הוכחה מוחלטת או חזקה שאני צודק ואני לוקח בחשבון את האפשרות שאני טועה, ולכן אני אומר בוא נראה את שאר העולם. אם יש הרבה אנשים שטוענים הפוך ממני, בוא נחשוב. זה מה שזה היה בסיס השאלה שלי. לחשוב זה תמיד טוב, גם אם אין הרבה אנשים שחושבים אחרת ממני ובטח אם יש הרבה אנשים חכמים שחושבים אחרת זה בהחלט מדרבן אותי לחשוב. אבל אחרי שחשבתי והגעתי למסקנה אני לא מעניין אותי מה אומרים רוב האנשים. זה כמו הבדיחה על רבי יהונתן אייבשיץ, אתה יודע, שבא אליו הכומר ואומר לו למה אתם לא הולכים אחרינו הרי אנחנו הרוב? אחרי רבים להטות, אנחנו הרוב. אז אומר לו רבי יהונתן אייבשיץ, אני הולך אחרי הרוב במקום שאני בספק. אם אני לא בספק, אני לא הולך אחרי הרוב. זאת אומרת, אם יש לי חתיכת בשר עם פלומבה שמצאתי ברחוב, ורוב החנויות שמוכרות בעיר הזאת הם מוכרות טרפה, האם אני צריך, עם פלומבה של כשרות מצאתי את זה, כן? האם אסור לי לאכול את זה כי אני צריך להניח שזה טרפה? מה פתאום? בחתיכה שאני לא יודע מה היא אני הולך אחרי רוב החנויות. אבל אם יש חתיכה שמצאתי אותה עם פלומבה של כשרות אז היא חתיכה כשרה, אין לי ספק לגביה. במקום שאין לי ספק לגביה אני לא הולך אחרי הרוב. מי שרוצה להכריע שאלות לפי לעשות סטטיסטיקות מה אומרים רוב האנשים או אפילו רוב האנשים החכמים, לא יגיע רחוק. אני לא ממליץ על הגישה הזאת. לא לא, לא זאת הייתה כוונתי. כוונתי הייתה שאני צריך להבין יותר מה הם אומרים. בסדר. אני מנסה ככל יכולתי להבין מה הם אומרים ונדמה לי שניסיתי לתאר את זה וגם תקפתי את זה. התייחסתי למה שאנשים אומרים, לא התעלמתי מזה. אבל אחרי שהגעתי למסקנות שלי, אז זה שיש הרבה אנשים שחושבים אחרת, אז מה אני יכול לעשות? זאת המסקנה שלי. אולי אני טועה אגב, אני לא בזה גאווה שאומרת שלא יכול להיות שאני טועה והם כולם אידיוטים. אני לא חושב שהם אידיוטים. יש שם אנשים חכמים מאוד. הרבה יותר חכמים ממני זה ברור. אבל בסדר, אלו המסקנות שלי, אני לא יכול לעשות שקר בנפשי ובדקתי ככל יכולתי את מה שהם אומרים וזה המסקנה שלי באופן ברור, עד שלא יוכיחו לי אחרת זה מה שאני חושב. יישר כוח. יישר כוח. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. שלום שלום.