על הקנאות (טור 771)

בס"ד

בשבת האחרונה (פרשת פנחס), ליד שולחן ההרינג הוורשאי בבית הכנסת שלנו, עסקתי (איך לא?) בקנאות. בדרך כלל אני נרתע מלעסוק בבנאלי, במה שכולם נוגעים בו, אבל הפעם החלטתי בכל זאת להיכנס אל הקודש פנימה.

הקדמה: על קנאות ולימוד תורה

מטבעה של הפרשה שלנו שכל דרשני היקום מתלבטים בשאלה איך להוציא את פנחס טוב (הרי הקב"ה והתורה הוציאו אותו טוב) בלי לעודד קנאות ולהציגה כערך נשגב וכהתנהגות תרומית שמומלצת לכולנו.

יש לא מעט דרכי מוצא מהפלונטר הזה. יש שמסבירים לנו שהפריווילגיה להיות קנאי שמורה רק לאישים נשגבים כמו פנחס שהקנאות לא תהרוס אותם ואת סביבתם (פנחס הוא אליהו). אחרים יכולים להציע פתרון אד הוק קלסי שלפיו הוא קיבל הוראות ברוח הקודש, גזירת הכתוב שנכונה לאותו מקום וזמן בלבד. הצעות אחרות מבחינות בין קנאות כלפי עבירות ועבריינות לבין קנאות כלפי בעלי דעות אחרות. ישנן גם הבחנות ביחס לסוג העבריין והעבריינות, במזיד או בשוגג, מכוונות טובות או לא, של אדם חשוב או אדם פשוט, הנסיבות ששוררות באותו מקום וזמן וכו'. האילוצים מוציאים מאיתנו את המיטב ואת היצירתיות החבויה בנו.

שלא תטעו, אין לי משהו מיוחד נגד הפרשנויות שתיארתי. חלקן נראות לי אפילו אפשריות. הן בטח לא יותר ולא פחות נכונות מזו שאציע כאן. אלא שנכונותן אינה נובעת מטיעונים פרשניים שקשורים לפרשת פנחס אלא מסברה. איך אני יודע? מפני שנקודת המוצא של כל הדרשנים/פרשנים הללו היא שקיצוניות וקנאות הן רעות. כעת עליהם ליישב את דעתם האפריורית עם פשטי המקראות שמורים לנו שזה דווקא נהדר וראוי מאד. כמעט אף אחד לא מעלה בדעתו להסיק שהוא בעצם טועה, כלומר שקנאות היא בעצם מידה והתנהלות נהדרת. הנה, אפילו הקב"ה משבח את פנחס ונותן לו את בריתו שלום, אז למה לא ללמוד מהתורה את הלקח החדשני הזה?! אבל לא, רובם ככולם נוקטים בפלך האפולוגטי, וכפי שתיארתי מציעים הבחנות בין מה שמתואר בתורה לבין הקנאות הפסולה (בעיניהם). כך הם גם מצילים את התורה, אבל בו בזמן לא מוותרים על עמדתם המקורית. או במילותיי שלי, כך הם ניצלים מהחשש שמא ילמדו מהתורה משהו חדש וישנו את דעתם לאור הלימוד. מטרת הלימוד אינה להפיק לקח כלשהו מהתורה אלא להישאר עם מה שחשבתי מראש ולהסביר מדוע התורה לא סותרת את זה. למה זה חשוב אם לא למדתי מכך מאומה? כי סוף סוף עסקתי בתורה (ראו מיד).

אז הסירו חשש מליבכם. לא חזרתי בתשובה, ואני עדיין לא עוסק בתנ"ך. אני לא מתכוון לפרש את פנחס ואת יחס התורה אליו, אלא רק להשתמש בו כדי להעביר רעיון שנראה לי נכון. גם כאן אעשה בדיוק כמו שעושים כל הפרשנים שתיארתי למעלה, אלא שהם, משום מה, מתייחסים לזה כלימוד תנ"ך ואני לא. פלאי הסמנטיקה. אני מוכן לכל היותר לכנות זאת 'עיסוק בתורה', כמו להתעסק בבצק כדי שלא יחמיץ, אבל לא לימוד תורה. אין כאן לימוד של התורה והפקת לקחים מהתורה (ראו על כך למשל בטור 134). אם תרצו, אולי יש כאן 'תורה בגברא'.

טוב, עד כאן ההקדמה שלא יכולתי להתאפק מלהעלותה על הכתב ("בל תשקצו").

צמח אטלס

בטורים 90 ו-330 שעסקו בקנאות, הבאתי את סיפורו של הסופר והמשורר היידי, חיים גראדה, שכתב שני ספרים אוטוביוגרפיים, צמח אטלס ומלחמת היצר. מתוארות בהם זו מול זו הדמויות של ראש הישיבה הנובהרדוקאית הצעיר והסוער, שמכונה שם צמח אטלס, ומולו את בעל המחזה אברהם (שכידוע הוא שם ספרותי לחזון איש), השקול והמתון. ראו בטוריי שם את הרקע ההיסטורי על ישיבות נובהרודוק הוא מאד רלוונטי להבנת הסיטואציה.

צמח אטלס דנן, היה בחור צעיר מתלמידי הסבא מנובהרדוק שהקים ישיבה בכפר וולקניק. הוא מתואר בספר כאדם שאכול בספיקות באמונה וביצרים קשים. הדרך שלו להתמודד איתם היא לחנך את תלמידיו בצורה קיצונית וסוערת ולא להתפשר עם שום הרהור כפירה או ספק, ועם שום נדנוד של יצר. הוא יוצא לג'יהאד על כל בצבוץ של ספק וכל הרהור אסור. על רקע זה הוא זורק מישיבתו את חיימק'ה (זהו המחבר, חיים גראדה), שנקלע בעקבות כך לבקתתו של בעל המחזה אברהם שנפש באותו כפר במשך כמה חודשים בכל שנה. המחזה אברהם, לפי תיאורו, הוא האנטי תזה של צמח אטלס. לעומת הסערה של צמח אטלס, המחזה אברהם הוא אדם הרמוני, שקול ומיושב בדעתו. הוא מוכן לשמוע כל שאלה וכל דעה, ומתמודד עמן ביישוב הדעת ובשלווה. כפי שכתבתי שם, התיאור של החזון איש בספרו של גראדה (שלאחר מכן, בעיקר בעקבות השואה, נטש את מחויבותו הדתית ואת העולם הדתי) הוא ספר מוסר מרשים ביותר בעיניי, הרבה יותר מספרי ההגיוגרפיה שקראתי על החזון איש.

לקח

מאז קריאת הספרים הללו מלווה אותי התחושה שהתנהגות קיצונית או אובססיבית של אדם בתחום מסוים בדרך כלל משקפת מלחמה שלו עם עצמו בתחום הזה. יתר על כן, להבנתי המלחמות של אדם מתנהלות ברוב המקרים בעיקר עם עצמו, אלא שהוא משליך אותן על זולתו. הדרך שלו להתמודד עם דברים שמציקים לו ומטרידים אותו בתוכו פנימה, בפרט כאשר הוא חש חוסר אונים מולם, היא להילחם בתופעות הללו כשהן מופיעות אצל אחרים. זהו גוון מסוים של תופעת הפוסל במומו. לפעמים הוא מאבחן אצל אחרים את הבעיות שקיימות אצלו למרות שאינן קיימות אצלם (זה מה שקרוי בפסיכולוגיה 'השלכה'), אבל גם אם הן קיימות אצלם הוא מתייחס לכך בקנאות ובקיצוניות רבה מדיי. אנשים ששלמים עם עצמם ועם דרכם מתנהלים בדרך כלל בשלווה. כפי שאסביר מיד, הם יכולים להיות קיצוניים בתפיסת עולמם (החזו”א בהחלט היה כזה), אבל יחסם לבריות ולדעות אחרות הוא שליו, ענייני ולא סוער. אדם שאכול בספיקות ינהל מלחמת חורמה נגד כופרים ("לא תתורו אחרי לבבכם"). וכך גם אדם שמוטרד מהרהורים ויצרים מיניים, ינהל מלחמות ויקבע סטנדרטים קיצוניים בנושאים של צניעות ("ואחרי עיניכם").

אדם כזה חש דיסוננס בין האידאולוגיה שבמודעות שלו הוא באמת משוכנע לגביה, לבין יצרים, או אפילו תובנות ואינטואיציות פנימיות שמקננות בו שאומרות לו (לעתים לא במודע) את ההיפך. הדרך שלו היא לדבוק ביתר שאת וביתר נחרצות באידאולוגיה, ואולי גם לרדוף את אלו שמורדים נגדה או סתם חושבים אחרת (כולל כמובן גם את הקול הפנימי שלו שחושב או מהרהר אחרת). במקרים רבים הקיצוניות הסוערת היא הדרך של אדם להילחם נגד קולות שמצויים בתוכו פנימה.

זו תחושתי כשאני רואה אדם או חברה שמייחסת חשיבות רבה מדיי לערך או נורמה כלשהי ומנהלת לגביהם מלחמות קיצוניות ואובססיביות, בפרט אם מדובר בשטות או אפילו בעניין לא מאד מהותי. להערכתי זה בדרך כלל מעיד על כך שיש אצלם מלחמה פנימית בנושא הזה, ובפרט כשאין להם תשובות טובות לבעיות שהוא מעורר. כך למשל הקצנה של החברה החרדית בנושאי צניעות ומלחמות בתופעות חדשות שונות (תקשורת ואינטרנט), להערכתי לא נובעות מרצון להשליט את תפיסותיהם וערכיהם על האחרים, אלא ממצוקה פנימית, כשהם רואים שהתופעות הללו חודרות למחנה החרדי פנימה. זעקות השבר, ההפגנות והמלחמות הקיצוניות ביותר מתעוררות כאשר תופעה כלשהי מאיימת עליהם ובוודאי כשהיא חודרת אליהם פנימה. אמרתי לא פעם שלהערכתי החרדים בדרך כלל נלחמים עם עצמם, גם כשהם מפגינים כלפי חוץ. הדברים אמורים כמובן גם ביחס למלחמות הגיוס העזות שמתנהלות בימים אלו ברחובות. להערכתי רבים מהם חשים שהם לא בסדר (כנראה לא כולם שם איבדו צלם אנוש), וכשהחברה רואה שהרוחות הללו מתחילות לנשב בתוכה פנימה היא בוראת דמונים שם בחוץ ומכריזה עליהם מלחמות חורמה. הבאתי בטורים הנ"ל דוגמאות נוספות רבות לתופעה הזאת (כמו היחס של בית בריסק ושל תלמידי הרב קוק מה'קו' למסורת ועוד).

בשבח הקיצוניות בכלל ואצל החזו"א בפרט

הקיצוניות נראית דווקא כמידה ראויה לשבח. אדם שמאמין במשהו צריך ללכת איתו ולא לוותר. מי שמוותר ומתפשר לכאורה לא באמת מאמין או לא באמת מסור לאמונותיו. האם זו מידה ודרך התנהלות ראויה? האם באמת יש מקום להעריך פשרנות?

בפרשת פנחס אי אפשר להימנע מהיזקקות לאיגרתו הידועה של החזו"א על הקיצוניות, ואביא אותה כאן:

יש כאן פיוט נלהב בשבח הקיצוניות ונגד המתינות (הבינוניות). ואכן, מן המפורסמות שהשקפתו של החזו"א הייתה מן הקיצוניות ביותר (ייהרג ואל יעבור על שירות לאומי, עגלות ריקות, הציונים אשמים במלחמות שהביאו אותן עלינו ועוד ועוד). כיצד הדבר מתיישב עם התיאור של חיים גראדה והפרשנות שהצעתי לה למעלה? שם מתואר שהוא דווקא מתנהל בדרך מתונה ומכילה, בניגוד לקיצוניות של צמח אטלס. בעוד שהלבטים והספיקות מוליכים את צמח אטלס לדרך הקיצונית, השלמות הפנימית של החזו"א מובילה אותו לדרך המתונה. אניחנו יודעים שכך הוא גם התנהל בביתו ובחייו האישיים. אנשים רבים ששוחחו עמו מדווחים על סובלנות רבה ועידוד לבעלי דרכים אחרות לגמרי משלו (כמו ישיבות תיכוניות, צבא וכו'). כיצד זה מתיישב עם דבריו באיגרת הזאת? אגב, באיגרות אחרות שלו הוא מספר שאין דרכו להיכנס לוויכוחים כי בדרך כלל הם לא  מועילים, אלא מדיניותו היא לתת לכל אחד לעשות מה שהוא חושב. גם בספריו הוא עומד על כך שכל אדם צריך לנהוג כפי הבנתו (ראו למשל יו"ד סי' ג וסי' קנ). כמדומני שבאוזניי שמעתי (מהרב יגל) שכך הוא גם הורה לר"ג נדל שהקשה עליו קושיות שונות, והחזו"א אמר לו: גדליה, בשביל מה אתה מתווכח? אם אינך מסכים תעשה כפי מה שאתה חושב. כל זה דווקא הולם מאד את התיאור של גראדה.[1] מה שמחזיר אותנו לאיגרת הקיצוניות.

שני מישורי קיצוניות

דומני שבאיגרת הזאת החזו"א מדבר על השקפותיו של האדם ולא על התנהגותו. ואכן, כפי שהזכרתי החזו"א היה בעל השקפות קיצוניות מאד, אבל התנהלותו כפי שמתאר גראדה הייתה מתונה ושקולה וממש לא לוהטת. כלומר החזו"א מעודד קיצוניות בהשקפה, נאמנות ומסירות לדרך, אבל לא השתוללות אמוציונלית במישור המעשי. כשאני מדבר על השקפה אין כוונתי לומר שזה לא בא לידי ביטוי מעשי. ודאי שכן. החזו"א התנהל וניהל את החיים הציבוריים שלו לפי השקפותיו. אבל זה לא נעשה בסערה. הייתה בו מתינות שאפשרה לו לתת יחס מכיל ומכבד לרבים אחרים, וביחד עם זה לדבוק בדרכו הקיצונית.

עקרונית, קיצוניות יכולה להעיד על קשר ומחויבות אמיתי לערכיו של האדם. הדבקות, גם המעשית, באמת שלך אינה עניין קיצוני. להיפך, כך ראוי לעשות. אמנם החשיבה שדרך זו היא האמת ואין בלתה היא אכן קיצונית ולא סבירה. זה מה שאני מכנה פונדמנטליזם במישור הפילוסופי (ספרי אמת ולא יציב מוקדש כולו לנקודה הזאת). אדם אמור להיות מודע לכך שלא סביר שהאמת המוחלטת נמצאת אצלו, ולא תיתכן ודאות בכלום. הבעייתיות הפילוסופית הזאת עלולה גם להוביל להשתוללויות במישור המעשי (זהו הפונדמנטליזם הקיצוני שכולם חוששים ממנו). אני מדבר דווקא על אדם שלא בטוח בדרכו, וכך ראוי לו. עדיין חשוב מאד שאחרי שהוא החליט במה הוא מאמין שיילך על זה, יתמסר לזה ואף יילחם על כך. זוהי קיצוניות מבורכת. אבל בו בזמן בהתנהלותו המעשית ראוי לו שיבין שיש גם עמדות אחרות, ואנשים יכולים לחשוב אחרת ממנו. וגם אם לא, לפעמים הם נכנעים ליצרים, וגם זה עניין אנושי. זוהי סובלנות להבדיל מפלורליזם (ראו למשל כאן).

השתוללות שמתעלמת מכל זה היא הקיצוניות הגרועה והבעייתית, ואני חושב שהיא בדרך כלל תוצאה של הספיקות הפנימיים. דווקא בגלל שהאדם אינו בטוח בדרכו, הדרך שלו להתמודד עם הספיקות שלו היא השלכה, כלומר בניית אויב מוחשי מולו (שמייצג את הקולות הפנימיים בתוכו), שמהווה מטרה נוחה למתקפה אלימה ודורסנית. הרמב"ם בתחילת המורה ובעל נפש החיים כותבים שהנחש לא היה אלא יצרו הרע של האדם או של חוה. הוא פעל עליהם כאילו הוא דמות חיצונית שמדברת אליהם מבחוץ. כך אנחנו עושים בעצמנו ליצר הרע שלנו. אנחנו בוראים דמויות שנושאות ומייצגות אותו מחוצה לנו, כדי שנוכל להילחם באמצעותן נגד המצוקות הפנימיות שלנו. אדם שלם שבטוח בדרכו (גם אם לא בוודאות, אבל הוא שלם עם החלטותיו ועמדותיו ומשלים עם העובדה שלעולם אין לנו ודאות), בדרך כלל מתנהל בצורה שליווה ומכילה יותר.

בחזרה לפנחס

דומני שזהו ההסבר לדיסוננס שתיארתי באישיותו של החזו"א, וזה בניין אב לשני היבטי הקיצוניות שרציתי להציג כאן: הקיצוניות התפיסתית היא מבורכת. הקיצוניות המעשית והאמוציונלית היא בעייתית. פנחס לפי הצעתי היה קנאי חיובי כי הוא עשה זאת משיקול דעת ולא מתוך סערה אמוציונלית. לא בכדי מתואר שהוא מגיע לשאול את משה מה דינו של בועל ארמית, ומשה עונה לו "קריינא דאיגרתא…". הבועל ארמית זה דין שמיועד לקנאים. קנאי שמקדים ושואל ולפני שהוא פועל, יש שיאמרו שהוא לא קנאי אמיתי ולכן אסור לו לפעול בקנאות. אני אומר ההיפך: דווקא קנאי כזה יכול וצריך לפעול בקנאות. זהו קנאי שפועל מהראש ולא מהלב. זה קנאי שנלחם את מלחמת הק' ולא את מלחמותיו הפנימיות.

"הוא אברהם שעיה, הוא פנחס הוא אליהו."

עוד על אמת וקיצוניות

עליי להוסיף שגם עצם ההנחה שאמת דורשת קיצוניות אינה כה פשוטה. בישיבת ירוחם התלמידים לא פעם התלבטו ואף כעסו על כך שאין לה דרך (או 'קו'). ראש הישיבה, הרב בלומנצווייג, ניסה שוב ושוב להסביר להם שזהו הקו שלנו. הקו שרואה אמת מורכבת ולא חד צדדית. לא מדובר בפשרה אלא בקו לכל דבר. אבל צעירים נוטים לראות קו רק בדרך מונוליטית וקיצונית ללא פשרות.

מעבר לזה, עמדתי לא פעם על ערך הסובלנות שמבוסס על מתן אוטונומיה לכל אחד לנהוג על פי דרכו (ראו פירוט כאן). בניסוח חזק יותר אומר שספק רב אם יש ערך בכפיית התנהגות על אדם שלא מאמין בה (איני מדבר על מניעת פגיעה בזולת כמובן). ברוב המקרים היעד הערכי עוסק בפעולה מתוך הזדהות ולא רק בווידוא פעולה בדרך הנכונה (התוצאה). התורה רוצה שנבחר לשמור שבת ולא שנשמור שבת בפועל. לכן אין טעם בהשתוללות כופה גם אם אתה לגמרי מאמין בדרכך. מי שדוגל בערך הסובלנות, סבור שאין טעם לכפות ולהילחם אלא לכל היותר לשכנע.

אגב, גם ניסיונות שכנוע אובססיביים מדיי יכולים להצביע על קשיים פנימיים. הבאתי בעבר את דברי הרב נחום דיאמנט, המשגיח בישיבת 'נתיבות עולם', שאמר לשומעיו, שהיו בעלי תשובה בישיבה, שיפסיקו לנסות ולהחזיר בתשובה את המשפחה שלהם. הוא אמר להם שרובם עושים זאת רק בגלל שחסרה להם ודאות וביטחון בדרכם והם מחפשים חיזוקים. אחרים מוצאים דרכים להתמודד עם הספיקות שלהם על ידי שידור של אמונה ונחרצות כלפי חוץ. אני חושב שזו הייתה אבחנה מאד עמוקה בנפשם.

מבט כללי יותר: על רגש ושכל

המסקנה היא שקיצוניות בעמדות ובאמונה בדרך יכולה להיות מבורכת (כל עוד היא מפוכחת ולא נובעת מפונדמנטליזם). אבל התנהלות קיצונית במישור המעשי היא בדרך כלל מידה מגונה. זאת למעט מקרים קיצוניים שבהם מדובר ברשעות בעליל ובנזקים מיידיים. דומני שזה חלק מאבחנה רחבה יותר שגם עליה עמדתי לא פעם (ראו למשל בטורים 22, 371, 734 ועוד הרבה), שלפיה אסור לתת לרגש לנהל אותנו. אדם אמור להתנהל לפי השכל ולכל היותר לרתום את הרגש לפעולה תחתיו. אנשים שמתנהלים על פי הרגש הם אנשים מסוכנים ובעייתיים. הם מגיעים למסקנות מוסריות לא נכונות, הם מקבלים החלטות לא נכון, וגם אם נראה שראוי להעריך את מסירותם, כלל לא בטוח שזוהי מסירות אותנטית. יש מקרים שזו תוצאה של טיפשות (הם לא מבינים שלאדם לא יכולה להיות ודאות) ויש מקרים שבהם זו תוצאה של השלכה והחצנה של מאבקים פנימיים.

[1] ראו במאמרו של בני בראון כאן, הערה מאד מעניינת לגבי ספיקות באמונה, או לפחות בדרך החרדית, שהיו גם לחזו"א עצמו (ראו גם אצל אטקס כאן דיון על היותו פרגמטיסט גמיש או שמרן מחמיר). זה יכול להאיר באור מעניין ושונה את דבריו על הקיצוניות.