מבט נוסף על מצוקת החילוניות: איך מטפלים בעגלה ריקה? (טור 425)

בס”ד

בשני הטורים האחרונים נגעתי בצורות שונות בערכים חילוניים ובמצוקה חילונית שמתלווה להם. כאן רצוני לסיים את הטרילוגיה הזאת, כלומר להתייחס ישירות למצוקה ופשרה והשלכותיה. אקדים שלרוב הדברים כבר התייחסתי בעבר, וכאן רצוני בעיקר למקד ולחדד את הדברים.

ההקשר

בטור 423 על רצח רבין הערתי על הוואקום החילוני שיוצר צורך אקוטי באדמו”ר ומתווה דרך, צורך שמביא אנשים להתייחס לג’ינג’י חסר מורשת כאילו היה הוגה דעות ומנהיג עולמי ברמה היסטורית, וליילל ולהתאבל על מותו כאילו רצחו להם את הסבא או את הרבי. בטור 424 עסקתי בערך החיים שגם הוא עובר פיחות בתרבות החילונית. אמנם עדיין ניתן לשמוע מלל פתטי על “קדושת החיים”, אבל להערכתי זוהי שארית של השיח הדתי (ראו למשל בטוקבק כאן ובתגובתי), ואין פלא שזה מתמסמס עם הזמן. לאט לאט מחליף אותו הערך של האוטונומיה, ובעצם הערך הדומיננטי (עוד מעט היחיד) של וואקום ערכי והיעדר עקרונות קדושים מעבר לעצם החיים והזכות לעשות מה בראש (מה שהאקזיסטנציאליסטים יכנו בשפתם המבולבלת “קיום קודם למהות”).

על רקע זה נזכרתי שלפני כמה ימים ראיתי מאמר של יהודי בשם רמי לבני (שכפי שראיתי נוהג לכתוב בהארץ טורים בענייני יהדות חילונית), ובו הוא טוען בטוב טעם ודעת שהיהדות זקוקה לחילוניות. כותרת המאמר היא “רק החילונים ימשיכו את היהדות”, אבל אני מניח שהכותרת ניתנה על יד האתר ולא על ידי הכותב (כמקובל). כך או כך, אני מניח שאין צורך לתאר לכם מה כתוב שם. כל הטורים הללו הם שכפולים צפויים ובנאליים אחד של השני, ואין צורך לומר שכולם דברי הבל ורעות רוח. לפעמים הם מצביעים על בעיות (בחלקן אמיתיות) ביהדות הדתית והמסורתית, וברוב המקרים מסבירים מהי יהדות חילונית, ומשאירים לדמיונו הקודח של הקורא להבין מדוע היהדות החילונית היא המרשם הבטוח להמשך אותנטי ופרודוקטיבי של היהדות.

האם יש כאן ביקורת? מצוקת העגלה הריקה

המצוקה שמעורר הוואקום החילוני (עגלה ריקה) מובנת. קשה לחיות בלי שום דבר למות למענו. רוטבליט כתב ואריאל זילבר שר, ולבסוף החליט גם לעשות צעד לשיפור המצב. קשה כשאין לך ערכים מחייבים, אין אדמו”רים (למה אדמו”רים צומחים בפטריות אחרי הגשם בעולם החסידי?), אין מורשת, אין זהות לאומית ותרבותית וכדומה (ראו כאן, כאן, כאן וכאן, ובסדרת הטורים 336 והלאה). במצב כזה לא אמור להיות אכפת לך מכלום. כבר הבהרתי בעבר שאני טוען זאת בשני מישורים: א. אם יש ערכים חילוניים, אין בהם שום דבר יהודי. הם אוניברסליים. כך שגם אם יש ערכים חילוניים, זהות יהודית חילונית ודאי אין כאן (ראו  בלינקים בסוגריים הנ”ל). ב. קיומם של ערכים כאלה בעולם חילוני אינו עקבי, שכן למעשה לא יכולים להיות ערכים בעולם נטול אלוקים (ראו על כך בספרי המצוי הראשון, שיחה רביעית חלק ג). זוהי ריקותה של האנליטיות וריקותה של החילוניות שעולה ממנה וחוזרת ויוצרת אותה.

הבהרתי לא פעם שאני טוען כאן טענה פילוסופית, ולא טענה עובדתית-אמפירית. יש הרבה חילונים שהם אנשים נהדרים. להתרשמותי, לא פחות בכמות ובאיכות מאשר בין הדתיים. טענתי היא שהם אינם עקביים. עגלתם ריקה במובן הפילוסופי ולא בהכרח במובן האנושי. לשון אחר, המוסר החילוני קיים כתופעה במישור הפסיכולוגי (מוטמעים בהם ערכים והם פועלים על פיהם) אבל לא בזה הפילוסופי (הם לא יכולים להסיק את הערכים ולהחליט להיות מחויבים להם). לכל היותר, יש כאן אמונה מובלעת (כלומר מי שמחויב לערכים הוא מאמין סמוי, גם אם הוא עצמו אינו מודע לכך. ראו על כך בטורים 191 ו-194).

אגב, דבריי אלו אינם ביקורת על החילוניות אלא תיאור שלה ושל העולה ממנה ומשתקף דרכה. זו אכן התמונה המתבקשת בעולם חילוני. אני ממש לא מצפה שאם מישהו נמצא במצוקה מהסוג הזה הוא יחזור בתשובה כי בעולם הדתי הוא ימצא לעצמו ערכים ואדמו”רים (בואו תעשו אצלנו שבת). ידועה ביקורתי גם על העולם הדתי בהיבטים מסוימים של היצמדות לערכים ואדמו”רים רק מתוך צורך פסיכולוגי (אופיום להמונים, כפי שאמר מרקס בצדק רב). אם זו השקפתו של אדם כלשהו אז זהו המצב ועליו להסכין עמו. גם אין לי עניין לזרות מלח על פצעיה של אוכלוסייה במצוקה (למרות שברוב המקרים הם לא מודעים למצוקה הזאת, היא מוצאת לה ביטוי בדרכים שונות). מה שהיה ראוי לעשות במצב של מצוקה כזאת הוא לפנות לפסיכולוג שייצור להם משמעות במקום שהיא אינה קיימת. קשה לחיות בלי משמעות. נכון שזה יוצא קצת מצחיק (ראו בטור 159), אבל לפחות זהו מוצא מובן ומתבקש. אם אין משמעויות אמיתיות ניצור לנו משהו מלאכותי שלפחות יחזיק אותנו בחיים.

הביקורת שלי כאן פונה אך ורק כלפי אלו שהמצוקה מעבירה אותם על דעתם ומביאה אותם למצוא ערכים במקום שהם אינם, כלומר לחשוב שהמשמעויות שהם יצרו לעצמם יש מאין שקולות למשמעויות אמיתיות. זה מה שמביא אנשים לחזור ולכתוב שוב ושוב הבלים כמו אלו.

מכיוון שהדברים חוזרים על עצמם תחת כל עץ רענן (כנראה עקב המצוקה הקשה ורגשי הנחיתות כלפי העגלה המלאה), חשבתי שבכל זאת מן הראוי להקדיש להם טורון למרות שרוב הנקודות כבר נדונו אצלי במקומות אחרים.

מבט ראשוני: שלוש הנחות

הטענה בכותרת מאמרו של לבני מבוססת על שלוש הנחות בעלות אופי שונה, שכל אחת מהן טעונה בדיקה:

  • הנחה עובדתית-ערכית: החילוניות היא המשך (לפחות אפשרי, גם אם לא הכרחי) של היהדות.
  • הנחה ערכית: יש ערך בקיום והמשכת היהדות במובנה הזה.
  • הנחה עובדתית: החילוניות היא שתמשיך את היהדות.

כאמור, לבני עצמו לא עוסק בהישרדות אלא בכך שהיהדות זקוקה לחילוניות. אבל אני מניח שההיזקקות הזאת היא לצורך קיומה ושרידותה. לכן אמשיך לדון בשלוש ההנחות הללו.

טענה א היא לכל הפחות מוזרה. היהדות מאז ומעולם הייתה דת. אמנם היה לאום שנשא אותה, אבל מה שהגדיר אותו היה מוצאו ודתו. מוצאו הוא עובדה אתנית, ודתו היא הכרעה ערכית ואידאולוגית. המוצא הוא המסגרת הטכנית והדת היא התוכן המהותי שמועבר הלאה. כעת באים צאצאי אותו לאום-דת ששומרים רק על המסגרת האתנית ללא התוכן המהותי, ומכריזים על עצמם כממשיכים האותנטיים (או, לפחות: אותנטיים) שלו. אתנית וגנטית זה כמובן נכון, אבל זו עובדה טריוויאלית ואני מניח שלא על כך נסובה טענתו וגם לא הוויכוחים נגדה. במובן המהותי, במה הוא ממשיך את היהדות המסורתית? שהוא מדבר עברית? לומד תנ”ך או את אגדות חז”ל וההיסטוריה היהודית? שהוא אדם מוסרי? שהוא גר בישראל? אפשר להתווכח על כל מאפיין כזה, אבל גם אם אקבל את כולם כמאפיינים יהודיים לגיטימיים (נדמה לי שמבין כל אלו רק העברית יכולה אולי להיות כזאת), מדוע זה בכלל משנה? זה מעביר אותי לטענה ב.

נניח שאוסף מאפיינים גנטיים ואתניים יכולים להחזיק הגדרה של יהדות מסוג כלשהו. ההגדרות סובלות הכל. האם יש ערך בהחזקה במאפיינים כאלה? מהו הערך בהמשכה של היהדות במובנה הזה? הטענה שרק החילוניות יכולה להמשיך את היהדות, או שהיהדות זקוקה לה, כנראה מניחה שיש בכך ערך כלשהו. אני יהודי בכל המובנים הטכניים הללו בדיוק כמו שהבלגי הוא בלגי והטנזני הוא טנזני. האם יש ערך בשיוך מולד שלא בחרתי בו? ואם הקבוצה הזאת תיכחד (פיזית או תרבותית), מה רע בזה? יהיו אנשים אחרים שיתנהלו בדרכים שנראות להם. ואפילו אם כן בחרתי בשיוך הזה מסיבות של טעם וסנטימנטים, אז מה? וכי הליכה אחרי הטעם והסנטימנט האישיים שלי הם בעלי ערך? אני גם בוחר ללבוש מכנסיים שחורים וסנדלים מתוצרת מחמוד עבאס. אני שייך לשם כי כך נולדתי. הא ותו לא, ואפילו אם בחרתי בשיוך אתני כזה (ספק רב. רובנו ודאי לא בחרנו בזה), אין לכך שום משמעות ערכית. בחרתי לגור בשכונה א או ב, או לעסוק במקצוע ג או ד. אז מה?

לולא דמיסתפינא הייתי שואל אותו האם לדעתו משהו במאפייניה של החברה החילונית הוא מימוש רצונו של הקב”ה? אני לא מדבר על ערכים חיוביים שיש בחברה הזאת, כמו בעוד הרבה חברות בעולם. אני מדבר על היהדות שלה. הדיון הוא אך ורק על זה. האם יש כאן המשך משימתו של אברהם אבינו? משימתו הייתה שמישהו ידבר עברית? מה היה רע לו בטנזנית?

רק אחרי כל זה ניתן לשאול את השאלה העובדתית (שכבר ברור שבכלל אינה חשובה): האם החילוניות אכן תמשיך את היהדות? אני בספק רב, אבל את זה ימים יגידו.

בחזרה למאמר

אם תחפשו במאמרו רמז כלשהו להתייחסות לאחת משלוש הטענות הללו, זה יהיה לשווא. הוא רק מתאר את מהותה של יהדות חילונית, בלי להסביר במה היא יהודית. התעניינות ביקורתית בהיסטוריה של עם ישראל ואישיו רחוקה בעיניי מלהוות קריטריון ליהדות. גם לא הקמת חברה מוסרית ופתוחה. לא תמצאו אצלו אפילו טיעונים כלשהם לטובת טענה ג (שהיהדות נזקקת לחילוניות, או שהחילוניות תמשיך את היהדות). הוא מתמקד בתיאור הזיקה ההיסטורית והתרבותית האמביוולנטית שיש ליהדות החילונית לעבר, וזהו. את המסקנות מדוע זה נחוץ וחיוני, או מדוע זה מה שימשיך אותנו הלאה, תחפשו שם לשווא. זה נותר לדמיונו הפרוע של הקורא. שלא לדבר על טיעונים מדוע יש לכל זה ערך כלשהו. אין בדבריו, כמו אצל כל מאות שכפוליו המשעממים, המשועממים והמשמימים, אנשי היהדות החילונית ההומניסטית, ולו בדל רמז לעניין הזה. חשבו על מאמר שבו הייתי מתאר את יחסי לסנדלים משומשות של תושבות ונציה מגובה 1.70 ומעלה. הייתי מקדיש את חיי לחקר העניין ולהתייחסות ביקורתית לגישות אחרות לאותם סנדלים. כעת הייתי מצפה שאתם כקוראיי הנאמנים תבינו מדוע זה העיסוק המשמעותי ביותר להישרדותה של היהדות, או אפילו של העיר ונציה, ומדוע לכל הרוחות יש ערך כלשהו לעיסוק המוזר הזה ולהישרדות הזאת.

ראו למשל את הקטע הפתטי הבא:

כשהציוני החילוני מביט לאחור, הוא בוחר שלא להתמקד ראשית ברצף האמונה, הטקסטים והריטואלים, קרי ב”מסורת”, גם אם אינו מכחיש את מרכזיותה ואת עוצמתה לזמנים ההם. תשומת לבו נתונה לפני כן לרצף ההיסטורי, הלאומי, הלשוני והחווייתי; וגם להיבטים ספרותיים ותרבותיים, שאינם שואבים תוקף רק מהדת, ומעפילים מעבר לה. הוא יתעניין פחות בשאלה מה מצווה ספרות המוסר, ויותר בשאלה כיצד השפיעה על הלכידות הקהילתית.

הוא מדבר שוב ושוב על שרידות והמשכיות בלי להגדיר במה מדובר, ובוודאי בלי להתייחס לערך שיש בשיוך עובדתי פשוט שכזה ובהמשכתו. חשבו על הרצף החווייתי וההיסטורי שלי עם נשות ונציה הגבוהות נעולות הסנדלים. בניגוד אליהן אני לא דוגל בערכים שלהן, וגם לא באמונות שלהן, אבל אני בהחלט עוסק בסנדליהן. והלוא דבר הוא!

חיותה דויטש, כשהפניתי אותה למאמר בזה (וביקשתי ממנה לינק פעיל. תודה עליו), אמרה שבעיניה לבני מציע להמשיך את מספר הנעליים של אברהם אבינו. זה מה שנתן לי את הקונוטציה לסנדלי נשות ונציה. נדמה לי שזהו תיאור לא רע של המאמר שלו. אפילו בטוקבק שם (מספר 90) תוהה מישהו למה לכל הרוחות מתכוון לבני באמירתו שישראל זקוקה לחילוניות. הוא לא רמז אפילו מדוע, ולו רמז דק.

המאמר הזה מזכיר לי את הסיני העני שקיבל שתי פרוטות צדקה וקנה בהן פרוסת לחם ופרח. כששאלוהו מדוע לא קנה שתי פרוסות לחם הוא ענה שהלחם הוא כדי לחיות והפרח הוא כדי שיהיה בשביל מה לחיות (הנה, גם אני ממשיך לגיטימי של התרבות הסינית. אני רק מסתכל עליה ומפרש אותה בדרכי). לבני עוסק במסגרת הטכנית והעובדתית ושומט ממנה לגמרי את המהות הערכית. אז מה טעם בכל זה?

כך גם כתבתי לא פעם (למשל בטור 419, וראו גם 139, 34240 ו-266) לגבי הגמרא שדנה על “הוא ללמד ובנו ללמוד – הוא קודם לבנו”. ישנה אצלנו לפעמים תחושה שמטרתנו היא להעביר את הלפיד התורני הלאה, ולעתים זה מאפיל על החובה ללמוד בעצמנו. אבל אם נעסוק רק בהעברת הלפיד אז מי בכל השרשרת הזאת ילמד תורה? בשביל מי נעשה כל זה? אין ערך לשרידות בעלמא, אם אין תוכן שיש ערך בהישרדותו. אין ערך למסגרת אם היא לא מוקדשת להעברת תוכן ערכי כלשהו.

בדבריו לאחר מכן הוא מדבר על הזיכרון ההיסטורי והקשר (האמביוולנטי) לגיבורים ההיסטוריים של היהדות. אבל מה הערך בכל אלו? מדוע יש חשיבות בקשר הזה, אם הוא לא משמש אותנו כדי להעביר הלאה ערכים או משימות ערכיות מסוימות? הקשרים הללו הם קודם כל עובדה, ולאחר מכן סנטימנט וטעם אישי. זהו  תחביב לגיטימי לגמרי כמובן. יעסוק לו כל אחד במה שחביב עליו, אבל אין סיבה לעשות מזה אידאולוגיה.

האם מישהו שעוסק באובססיביות (אך בביקורתיות) בגורלם של חברי הכיתה שלו בבית הספר היסודי נושא עמו לפיד בעל משמעות לדורות? האם יש טעם לעשות מזה אידאולוגיה? להתווכח על זה, להתפלמס עם בעלי השקפות אחרות? להסביר מדוע זכר הכיתה זקוק לעיסוק הזה? תעשה מה בראש שלך, ועזוב אותי באימא ש’ך.

סיכום

אשוב ואומר שאין לי ביקורת על ריקותה של העגלה החילונית. זה נובע מעצם מהותה, ודבריי לגבי הריקות הם תיאור ולא שיפוט שלה. יש לי ביקורת על סמיות העיניים של אלו הנוהגים בה, ועל הפיכת הריקות לתוכן אלטרנטיבי. עוד עליי לחדד שכוונתי כאן לריקות במובן היהודי (לכל אדם וקבוצה חילוניים יכול להיות תוכן עשיר בכמה וכמה מובנים אחרים. אבל החילוניות שלו היא ריקה מעצם הגדרתה).

מה גורם לאנשים אינטליגנטיים למחזר שוב ושוב טענות כל כך טיפשיות וחסרות טעם וריח, ואפילו להתלהב מהן, לכתוב עליהן ולהעתיק אותן אחד מהשני, כאילו הייתה כאן בשורה חדשה ליקום? דומני שזוהי הדגמה חדה וברורה לוואקום והמצוקה שתוארו בדבריי למעלה. לפעמים המצוקה מודעת ולפעמים לא, אבל להערכתי היא תמיד שם. אנשים חשים תסכול מול ריקות העגלה היהודית שלהם, ולכן די להם בהצעת אלטרנטיבה שכביכול מחזיקה מים, והם פטורים מהסבר במה זה המשך למה שהיא ומה הערך בהישרדותן של תופעות כאלה. אחרים מסתפקים בהצבעה על בעיות בעגלה המלאה של הדתיים (שברוך השם לא חסרות), כדי לאשש את טענותיהם המופרכות, אבל לא טורחים להסביר מהי האלטרנטיבה שלהם ובמה היא יהודית.

כאן התמקדתי בפן השלילי, כלומר בהסבר במה הוא טועה ולמה אי אפשר אפילו לטעון משהו נגד הצעותיו, כי אין לו הצעות (אין חיה כזאת זהות יהודית חילונית. ראו בסדרת הלינקים שהובאה למעלה). אבל לכאורה אני פוסל במומי, שהרי גם אני לא הסברתי מה האלטרנטיבה שלי. אלא שכאן אין המקום להיכנס לזה. בכמה מקומות בעבר הסברתי שהפן החיובי היחיד של היהדות, היחיד שיכול להיחשב ‘יהדות’ במובן ערכי ולא רק עובדתי, הוא ההלכה.

46 מחשבות על “מבט נוסף על מצוקת החילוניות: איך מטפלים בעגלה ריקה? (טור 425)”

  1. בשוליים אניח את דבריי בהקשרם. ישנה טענה ידועה נגד בוגרי האקדמיה במקצועות היהודיים, כמקרא, ותלמוד, שהמחקר עוסק במספר הנעליים של אברהם אבינו ולא בדמותו או בתכניו. זוהי כמובן הקצנה משעשעת, שכדרך הקצנות משעשעות יש בהן משהו. כשקראתי את מאמרו של רמי לבני הרגשתי שלמרות כמה תחושות נכונות שלו, הוא מתאים לקרירקטורה הנ”ל של הנעליים. דוגמה לכך הוא בדבריו על תנועת המוסר (בכוונה לא אמרתי חסידות, בכל אופן האכסניה פה היא של הרב מיכי) איך תרם המוסר לעיצוב הקהילתי? נו באמת. זה חביב, מעניין ברובד מאד מסוים, ומאד מחקרי, אבל למה שלא תשאל את עצמך מר לבני, מה אמרה תנועת המוסר באמת, ומה יש לה לתרום לך כאדם וכיהודי חילוני לעת הזו? וכן התנך, וכן כל השאר. מחק חצי ממנה ובטל כעפרא דארעא את החצי האחר, אבל נאמרו שם לא מעט דברים משמעותיים. מקליפות אי אפשר לבנות דבר.

  2. בצער רב וביגון קודר אין לי אלא להסכים לעיקרי הטור (אם לא להכל). קראתי גם אני את רמי לבני והתחלחלתי מעומק הרדידות.
    אחד הדברים שמציקים לי כשאני נתקל בעמדות כאלה נובעים אולי מכך שהמחזיק בהן חוטא בשני מובנים שונים, אולי אפילו מנוגדים לחלוטין.
    בפעם הראשונה הוא חוטא לביקורתיות שהייתי מצפה מאדם חושב כלפי היהדות. כן, לבני מתעקש על יהדותו קצת יותר מידי וזה לא מתיישב עם עמדתו החילונית (ואולי גם אתיאיסטית), שאמורה הייתה להיות רפלקטיבית יותר. לבני נאמן מידי לטעמי למורשתו היהודית ולא לזו החילונית.
    בפעם השנייה הוא חוטא מבחינה אמונית (ואולי גם דתית), שכן הייתי מצפה ממנו להתמודד עם הבעיות האמוניות העקרוניות שיש ביהדות עצמה (היהדות האותנטית של התורה, לא זו שהוא בודה לעצמו) לטובת דתיות רציונאלית יותר.

    ויש לי מסקנה נוספת: הכשל של לבני- שהוא לא מספיק “חילוני” ולא מספיק “דתי”- נוצר, בין היתר, גם מהיצמדותו המוגזמת למבנה הרעיוני שהורישה לו היהדות האותנטית. במילים אחרות: גם אם דבריו מנותקים מהזהות היהודית הקונקרטית (והוא לא ער לכך) בו בזמן הוא יורש נאמן של הכשל הבסיסי המצוי בלב אותה זהות. לא הייתי מרחיק לכת לקבוע שרק זהותו היהודית בלבלה אותו וגרמה לו לאמץ תפיסה מוזרה כ”כ. אבל בהחלט חלק חשוב בבלבול שלו נובע משם.

  3. קשה לטעון כנגד מרוב הזרות. בללתי טיעונים בהצהרות ותצא התגובה הזאת.

    א. הג’ינג’י השאיר מורשת גדולה בשאלה המרכזית שהעסיקה את החברה היהודית בישראל בכך שחתר והגיע להסכם עם הפלסטינים. הצער על מותו נבע גם מאובדן של מנהיג מעשי בעל שיעור קומה (לדעת המצטערים) שממשיכי דרכו האידיאולוגית נפלו ממנו ברמה הביצועית.
    ב. הרי אתה אוחז שהמוסר הוא עניין נפרד לגמרי מהדת ולא נזקק לשום התגלות של אלוקים (אלא רק לעצם קיומו). ואם כך ברמה הפילוסופית חילוניות מדת לא מובילה לשום וואקום מוסרי אלא המוסר כדקאי קאי. אתה מבקר חילוניות מאלוקים על סמך טענתך שבלי אלוקים אין תוקף למוסר, אבל זה לא עניין משמעותי. האלוקים שדרוש למוסר – קרי אלוקים שאינו מתגלה ויודע וגומל – הוא לא האלוקים שעליו ניטשת המחלוקת בין דתיים לחילונים. וגם במאמר הוא עוסק בחילוניות מדת ולא בהכרח בחילוניות מאלוקים.
    ג1. אכן אין ערכים יהודים חילונים, אבל עדיין יש השפעה למסורת. לא השפעה בקביעת הערכים אלא השפעה חינוכית והפחת רצון בדברים שהאדם חושב לנכונים. כי אדם מושפע מדוגמאות חיות שהעמידו הקרובים אליו. כמו שמחנכים חיילים עם סרטי גבורה של הצבא ולא של הצבא היריב אף שהגבורה וההקרבה זהות. כך אפשר לקחת מהמסורת היהודית את חשיבות החכמה, וזה יחלחל ליהודי החילוני וישפיע עליו, למרות שבמסורת החשיבו את חכמת התורה דווקא.
    ג2. המשך של מסורת פירושו לקבל השפעות עמוקות מהמסורת כדוגמאות לחיוב (ולא כדוגמאות לשלילה). כי קבלת השפעה מהמודל החיובי פירושה ששימרו (שמרנות מדרשית במינוח שלך) משהו מהמסורת עצמה. וכיון שגם יהודים חילונים יכולים לספוג השפעות מהמורשת כפי שניתנו כמה דוגמאות טובות במאמר אז זאת המשכה פר אקסלנס, וממש לא ברובד טכני אלא ברובד עוד יותר מהותי מהשמרנות הפשטית של הדתיים. מבחינה פסיכולוגית טנזנים חילונים לא יושפעו באותה מידה מהמסורת היהודית כי הם לא ירגישו שום קירבה אל הדמויות והעם. זה הסבר להנחה העובדתית-ערכית שגם חילונים יכולים להמשיך את המסורת היהודית. הערך (החיוור) שיש בהמשכיות הוא דומה לערך בכל זיכרון של מישהו או משהו שלא ישקע בתהום הנשייה, נוסף על היתרון שאפשר לקבל השפעה חינוכית טובה מהמסורת אם מסננים אותה בקפידה.
    ההנחה העובדתית שבטווח הארוך החילונים הם שימשיכו, שלא הופיעה בטור אלא רק בכותרת כפי שציינת, כנראה נובעת מתפיסה שרווחת אצל חילונים בעולם שזמנה של הדת קצוב וממש עוד מעט הדתיים האלה יתפכחו, ולכן הוא חושב שאם החילונים לא יקחו מאומה מהמסורת היהודית אז בטווח הארוך היא תיעלם לגמרי.
    ד. על עניין הזהות היהודית החילונית הארכת בסדרת טורים אז אין כאן המקום לכתוב וגם כוחי בל עימי אז אסתפק בהצהרה שלחלקים הקריטיים אני ממש לא מסכים.

    1. א. קשה לדון בהצהרות. זה שרבין ניסה לעשות מהלך עם הפלסטינאים זה נכון. אבל גם שם המנוע היה פרס, ולא היה שום דבר שרבין יכול לעשות שאין לו תחליף. להיפך, הוא הונע לתהליך הזה כמעט בעל כרחו. ליצור מזה מורשת זו בדיחה.
      ב. בהחלט דיברתי על חילוניות מאלוקים ולא חילוניות מדת.
      ג1-קיט. השפעות יכולות להתקבל מכל מיני מקומות. גם מעמודי טלפון. זה לא הופך אותן ליהדות. בפרט שהתוצרים הם ערכים אוניברסליים.

  4. הטענה בסוף המאמר, וגם במהלכו, היא שההלכה היא הפן הערכי היחיד של היהדות. אבל מהו אותו ערך שההלכה היא הביטוי שלו?
    אם זה “לשמוע בקול הקב”ה ולקיים מצוותיו” – הרי שכאן הכשל בעיני החילוני. הסבא שיושב בשמיים הוא המצאה של הדתיים וכל ההלכה היא בדות גמורה בעינו. מכאן נובע ש”הערך” שמוצג כאן מבוסס על לופ לוגי. הדתי ממציא מישהו, ממציא משהו שהמישהו הזה אמר, ואז בונה ערך בלהקשיב למשהו הזה (ההלכה).

    אם הערך הוא, כמו המשל על הנעליים, זה: לא מעניין מה היה באמת (מידת נעליו של אברהם) אלא מה זה אומר לי? איך אני תופס את זה?
    אז ממה נפשך, כל אחד תופס את זה על פי הבנתו והערך היחיד זה להעביר את הסיפור הלאה. שכל דור יחליט מה שהוא מבין מזה ו”איש לאוהליך ישראל”

    בקיצור העגלה החילונית לתפיסתה ניקתה את החציר היבש שהיה על העגלה הדתית, שמאד הכביד על העגלון… והיא מזמינה כל אחד (חשיבות העברת המסורת) לטעון את מרכולתו על העגלה.
    גם הטרילוגיה מנסה לנקות חלק נכבד מהחציר היבש – ויש שיאמרו שמרוב ניקיון וסדר כבר לא נשאר חציר…

    אך מה יעשה מי שחושב שכל הערכים הם פרי המצאתו של האדם? ולמרות הטור הקודם – האדם נדרש לרציונליזציה של הערכים כדי להחליט על סדרי העדיפות בניהם?

    1. יש כאן חוסר הבנה יסודי. אין לדבריי בדל קשר לשאלה האם האמונה נכונה והאם יש אלוקים. לטענת הדתיים יש, ודי בזה כדי שהם עצמם יראו בזה ערך. זה עקבי, גם אם לדעתך לא נכון. לעומת זאת, התפיסה החילונית גם לשיטתה שלה היא הבל.

      1. אז עכשיו לי יש חוסר הבנה בסיסי בטענה שלך… אם אתה לא טוען לאמת אובייקטיבית – אז מה אתה כן טוען?
        שהיהדות היא ההלכה בלבד?
        החילוני טוען שהוא היהודי “הנאמן” וממשיך מסורת אבותיו, ודי בזה כדי שהם בעצמם יראו בזה ערך וזה עיקבי גם אם לדעתך לא נכון.
        לעומת זאת התפיסה הדתית, לשיטתם (וגם לחלק מ”נושאי הכלים” על הטרילוגיה), היא הבל

  5. בס”ג כ”ז בחשון פ”ב

    ‘עגלה ריקה’ היא דבר נפלא. יש בעגלה מחד מוצקות ויציבות, ומאידך יש לעגלה גם את תכונת הדינמיות, שהרי ייכולה העגלה להוביל את נוסעיה במהרה ובבטחה אל מחוז חפצם.

    ‘עגלת’ היהדות אמנם מליאה וגדושה באמונה בחכמה ובערכים, שטיפחו ופיתחו באהבה דורות רבים של ‘הוסעים’, אך למרבה הפלא, תמיד נשאר בה עוד מקום ריק נהפנוי ל’נוסעים’ חדשים ול’משאות’ חדשים. רעיונות חדשים מצטרפים ל’מסע’ ומוצאים במכמני ומעמקי ‘אוצר הספרים היהודי דיונים חדשים-ישנים באותן רעיונות מתוך זוית ראיה מקורית.

    ולכן גם מי שמגדיר עצמו ‘חילוני’, שאינו רואה עצמו מחוייב ל’כל תג ותג’ – ימצא בתורה וב’ארון הספרים’ שלה, כיווני מחשבה שלא חשב עליהם, שיש בהם לשפוך אור חדש, מעשיר מפרה או מאתגר, על עולמו המחשבתי והערכי.

    ככל שעגלת היהדות מליאה יותר – כך היא ‘ריקה’ יותר, ופתוחה לאנשים ורעיונות חדשים.

    בברכה, פייביש ליפא סוסנוביצקי-דהארי

    1. ובהשראת הפוסט הקודם על ‘הניתוק ממכשירי ההחייאה’, יש לומר שכל עוד נשמר הקשר של היהודי ליהדותו ומקורותיה – עדיין פועם בה ניצוץ של רוח חיים יהודי. אפילו החיבור בא שלא מתוך אמונה ומחוייבות, אלא מראיית היהדות כתרבות, כהשקפת עולם מעניינת כסולידריות ואחווה לאומית או משפחתית, ואפילו כפולקלור חביב – עדיין יש חוט השומר על נשמת החיים שיש סיכוי שיביא לקירוב עמוק ופנימי יותר, בבחינת ‘המאור שבה מחזירן למוטב’

      בברכה, פילסו”ד

      1. 'מצוקת החילוניות' על שום מה?

        ובעצם יש לשאול: מדוע צריכה להיות לחילוני ‘מצוקה’ כאשר הוא מאמץ רק חלקים ממורשתו התרבותית של עמו? היש לצרפתי או אמריקני מצוקה כלשהי כשהוא גאה במורשתו ומקבל ממנה השראה, אל ללא מחוייבות לקבל את הכל?

        ייתכן שתחושתו האינסטינקטיבית של היהודי, שנאמנותו ליהדותו היא ערך. שיהדותו אינה רק ‘גורל’ אלא טומנת בחובה גם ‘ייעוד ערכי’, וממילא מחפש היהודי מהו הייעוד הערכי שמטילה עליו יהדותו, ערך שלמענו כדאי להיאבק ולהסתכן ולהיות נרדף ושנוא על ‘כל העולם ואשתו’

        אינסטינקט זה הוטבע ביהודי לא בכדי, שהרי ייעודו של היהודי הוא להיות ‘האח הבכור’ של האנושות כולה, ממשיכו של אברהם, אב המון גויים, הקורא לאנושות לאמונת הייחוד ולערכי הצדר המשפט והחסד. מכוח ייעוד זה תובעת נשמתו של היהודי את בירור ייעודו הגדול תוך אי הסתפקות בחיים בינוניים ‘ככל העמים’.

        בברכה,עמיעוז ירון שניצל”ר

        1. ובקיצור:
          העגלות הקצת יותר מליאות, אינן קובלות על ריקנותה של העגלה הריקה – אלא עוזרות למלאותה בתוכן מחשבתי אמוני וערכי ממקורות היהדות, בנדיבות לב ובעין טובה ובסבלנות.

          בברכה, פילסו”ד

  6. אני חושב שאחת הסיבות שבהקשר היהודי -חילוני הסיפור הזה לפעמים נראה פתטי במיוחד .הוא משום שבתנועת ההשכלה והחילון .בקרב העם היהודי .תמיד היו לראשי אותם תנועות .נימה .ותחושת יומרנות שלוותה בכל מיני תסריטים שכשלו .

    אנשי ההשכלה של הדור השני והשלישי .שפרקו מעליהם עול מצוות .כי לא האמינו במעמד הר סיני או כי חשבו שהיה מעמד כזה אך הוא לא מחייב יותר והמירו את היהדות לגירסה רפורמית של דאיזם .וגם אם שמרו על סממנים תרבותיים יהודים מסיומים והקפידו לא להתבולל גנטית באוכלסיה המקומית צפו שאוטוטו העולם משתנה האור הגדול של הנאורות יכבוש את כול העולם .ובמילא כל היהודים יוכלו להשתלב כמיעוט לא מובדל מהאוכלסיות הכלליות .כשכמובן שמירה על דת פרמיטיבית .עם חוקים מתבדלים ופרמיטיבים היה אסון מבחינתם .

    הנבואה לא התממשה פוגרמים רציחות ועיניום נמשכו .וגם שואה .

    לאחר מכן התנועה הציונית .(ואני מדבר על החלקים המאוד אנטי דתיים שלה כמו זאות של יוסף חיים ברנר וכדומה ולא על פלגים אחרים שהיו אוהדי דת או ניטרליים)ראו בהישרדות העם היהודי ובשימורו כערך העליון .מכיוון שאם על הגוים לא ניתן לסמוך לעולם .מה נשאר יותר חשוב מלהתאחד כולם תחת דגל הישרדות והלאומיות ?.כמובן גם מביניהם היו כול מיני נביאים שצפו שהנה אוטוטו הדתיות בקרב היהודים תקרוס כי זה שריד ישן ופרמיטיבי שיעלם עם הזמן .וגם הרצון של יהודים להתבולל בקרב הגוים יקרוס ויעלם כי מי לעזעזאל מספיק טיפש לתת אמון באומות העולם ?

    הנה אחרי 70 שנה וקצת אחרי קום המדינה .עולם כמנהגו נוהג .עדיין יש יהודים שמעדיפים להתבולל בתוך הגוים .בין גנטית .בין תרבותית .בין דתית .בין אם על ידי המרת דת .נישואי תערובת .או אימוץ חזק של תרבות ארץ מגוריהם .חלק מהיהודים גם נולדים וגדלים בישראל .אך בכל זאות בוחרים מיוזמה לרדת ולהתבולל .הדת לא התמוטטה לרסיסים .חרדים ודתיים ממשיכים בפרמיטיביות הטיפשית(טיפשיות ופרמיטיביות לשיטתם כמובן ).לקיים מצוות .

    אידאולגיות חילוניות כמו הסוציאליזם הציוני בראשיתו . היהודית הנאורה בראשיתה .שחלק עצום מהמהות שלהם מבוסס על נבואה -סופם להתמוטט להתרסק ולהגיע לכל מיני גרסאות שמבססות את החיים על תחושה של מילוי עצמי בחוויות פסיכולגיות שונות .זה חלק מהסיפור פה לדעתי

  7. זהות יהודית, כמו כל זהות לאומית אחרת, היא המצאה, הבנייה מחשבתית שנועדה להבדיל בין קבוצות של בני אדם (על בסיס נרטיבים משותפים, שפה ותרבות). זהות כזו יכולה לשלב בתוכה גם ערכים יהודיים וגם ערכים אוניברסליים – היא יכולה להיות אקלקטית.

    אחת מהתכליות המרכזיות של הדת היהודית (שמגולמת בהלכה) היא לבדל בין העם הנבחר לבין הגויים – ליצור זהות נבדלת לקבוצה של בני אדם (אולי המושג החשוב ביותר שמייצר את הבידול הזה הוא מושג הקדושה).

    קבוצת בעלי הזהות היהודית מכילה בתוכה את הדתיים והחילונים – מדוע מפריע לרב שמישהו מנסה בטענות כאלה או אחרות לשייך את עצמו לאותה קבוצה? האם הזהות היהודית לא יכולה להכיל את 2 הקבוצות יחד?

    מה שהופך את החילוני לבעל זהות יהודית הוא ההגדרה העצמית שלו – התחושה הפנימית שהוא משתייך לזהות הזו – וכל הצדקה שהוא נותן לעצמו בעניין הזה לגיטימית בעיני.

    העיסוק בזהות ובהנחלתה לדורות הבאים נועד לשימור עצמי – להבטיח שגם הילדים שלי ירגישו את החיבור שאני מרגיש לאותה זהות, מסורת, ערכים, תרבות, סיפור היסטורי. זהו הערך הטמון בשימור הזהות הזו והוא משותף גם לחילוני וגם לדתי- למעשה, יש לדתי אינטרס עליון לשמר את הזהות היהודית הרחבה הזו משום שבלעדיה ליהדות לא יהיה קיום מדיני (רוב העם היהודי בימינו הוא חילוני). ההיסטוריה מוכיחה שהעם היהודי ללא בית לאומי ומדינה נדון לרדיפה והשמדה.

    אבישי

    1. 'ונעשה לנו שם פן נפוץ' - האם הקדושה היא רק כלי להישרדות? (לאבישי)

      בס”ד ז”ך בחשון פ”ב

      התפיסה שהקדושה היא רק צורך הישרדותי, בניית ‘מכנה משותף’ שישמור על קיומו של העם היא בעייתית, מכמה פנים.

      למה לקחת את המכנה המשותף הקשה ביותר? את תרי”ג המצוות ודקדוקיהן, שמלבד הקושי התמידי בקיומן – הן גם מביאות לניכור מאומות העולם ולשנאה ורדיפות מצידן?

      וזאת ועוד, למה לא נהיה כשאר האומות שקיומן בא ע”י העצמאות המדינית וההצלחה החברתית והכלכלית והתרבותית. את אלה ניתן על פניו להשיג גם כ’ישראלים’ חילונים, ואם זה ‘לא יילך לנו’ – תמיד נוכל לנסות את מזלנו ולעבור לארץ אחרת שתציע לנו חופש מדיני כלכלי ותרבותי?

      על כל פנים, מ’פרקי המבוא’ לברית שבה היינו לעם ה’, נראה שהייעוד שנועד לנו הוא הרבה מעבר ל’הישרדות’. אנחנו צריכים להיות ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’. הכהנים המפיצים את ידיעת ה’ ואת אמונת התורה וערכיה לאנושות כולה, בהמשך לדרכו של ‘אב המון גויים’.

      הייעוד שלנו הוא להפיץ לאנושות כולה את ערכי היסוד הכלולים ב’שבע מצוות בני נח’, אמונת הייחוד, קיום חברה מתוקנת שבה לא רוצחים, לא גוזלים, לא נואפים ולא סוגדים לאלילים. ולשם כך אנחנו בונים ‘גוי קדוש’, חברה המתבלטת בהליכות קדושה ‘מעל ומעבר’ לדרישה המינימלית. לא רק אי עבודת אלילים ואי פגיעה בזולת, אלא דבקות בה’ ועשיית חסד ו’לפנים משורת הדין’.. לשם כל קיבלנו את התורה על תרי”ג מצוותיה, שיעשו אותנו ל’חברת מופת’ שתהא ‘אור לגויים’.

      ואכן במהלך ההיסטוריה ‘פימפמנו’ לאנושות את אמונותינו והגענו להצלחה רבה, אך עדיין חלקית. האלילות ‘יצאה מהאופנה’, רעיון ‘יום המנוחה השבועי’ הפך לנחלת האנושות כולה; תקנת יהושע בן גמלא של חינוך חובה לכל – היתה אחרי כאלף ושמונה מאות שנים לנחלת האנושות כולה, ועוד כהנה וכהנה.

      אך עדיין יש עוד הרבה עבודה עד שהזכה להתגשמות הייעוד שכל הגויים ינהרו ל’הר בית ה” כדי ללמוד מארחותיו. וכשזה יקרה – יגדל העול שיוטל עלינו, שכן כל יהודי יצטרך להיות מדריך וחונך לעשרות ומאות בני נח, שיבקשו את הדרכתו בדרכי ה’.

      בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

  8. העגלה הזאת שאתה מדבר עליה מלאה בהולוגרמות.
    המטרה היתה לשמור על התורה שאולי יבוא יום וגם יקיימו אותה.
    כיום, בזכות הדפוס והאמצעים הדיגיטליים התפקיד של להיות שומר תורה איבד את משמעותו.

    אמנם עדיף מכלום, אך עדיין זה רק הולוגרמה.

  9. החילוניות היא הקרבן שמקריבים החילוניים כדי לשמר את היהדות בעולם המודרני בו אין מקום יותר ליהודים. העולם המודרני אנטישמי מטבעו ולכן כל ניסיון של יהודים לפעול כמיעוט כמו בעבר יסתיים בגירוש אם לא בהשמדה פיזית. היות והדתיים לא מסוגלים לקיים מדינה (החרדים בוודאי שלא) מוסרים החילונים את נפשם כדי לקיים כאן את המדינה שבתוכה תוכל היהדות על מצוותיה ההיסטוריות להמשיך להתקיים. ממש עברה לשמה. אשריהם.

    1. בס”ד כ”ח בחשון פ”ב

      לי”ד – שלום רב,

      יש לא מעט ‘חילונים’ שעדיין ‘מוסרים נפשם’ למען המדינה בשירות ביחידות מובחרות, אך הלהט הציוני של ה’חלוצים’ של העבר – נמצא בירידה מתמדת אצל החילונים. ההתמסרות לשירות צבאי מובחר ולהתיישבות – עברה בעשרות השנים האחרונות אל הציבור הדתי-לאומי, שהתורה והאמונה מפיחה בהם את הלהט.

      אצל החרדים יש עדיין רתיעה גדולה מן הצבא מתוך החשש לחילון, אך בתחומי התנדבות של חסד ועזרה לחולים ונזקקים – הם תופסים מקום מרכזי, כשמורשת השטעטל הרווייה פעילות של צדקה וחסד מגבירה מאד את הנעתם להתנדב.

      ככל שגוברת ההשפעה התרבותית של המערב, ובייחוד בצורתה הפוסט-מודרנית – גוברת השמת הפרט במרכז ונחלשת מאד הזירה הלאומית. האדם המערבי כיום הוא יותר ‘איש העולם הגדול’ מאשר פטריוט נלהב. ה’חלוצים’ של פעם גדלו עדיין בבתים רוויי יהדות שהתמירו את הלהט של החסידים והמתמידים ללהט של עשיה למען שיבת ציון, שאליה נכספו אבותיהם.

      מי שגדל ב’חיידר’ על ניגון הכיסופים של ‘ואני בבואי מפדן…’, ומי שראה ושמע את אביו מקונן ב’תיקון חצות’ ואת אימו מזילה דמעות בעת תרומתה לקופת רבי מאיר בעל הנס; מי שלמד בחומש על תחנוניו של משה רבנו להיכנס לארץ ישראל; ומי שלמד הגמרא על ‘האמוראים שנשקו את סלעי הארץ והתגלגלו בעפרה – ספג את הכיסופים לציון מ’חלב אמו’, גם אם מרד בדת. אבל מי שמקורות היהדות זרים לו לא יבין כיסופים אלה.

      ה’חילוניות’ במובן של שאיפה לחיות חיי חולין ארציים – תורמת ליהדות בהיותה מגשימה את השאיפה לנחול את הארץ. הרי מי שאינו כהן – נקרא בתרגום אונקלוס ‘חילוני’, בהיותו עוסק בחיי החולין, בעוד הכהן מתמקד בפיתוח הקדושה והדרכה תורנית לאחיו העובדים.

      אבל ‘חילוניות במובן של התרחקות ממורשת היהדות – מביאה ב’סופו של יום’ להחלשת הלהט הלאומי. ולכן מנסים אנשים כרמי לבני ורבים אחרים ליצור חילוניות שלא תהיה מנוכרת למקורות היהדות, אלא תשאב מהם השראה לאומית וערכית ללא מחוייבות לאמונה ולשמירת מצוות. השאלה היא: כמה זה יכול להחזיק לטווח ארוך?

      בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

      אגב, מרבית העולים לארץ היו יהודים דתיים, חוץ מאשר בתקופת המנדט שבה הונהג נומרוס קלאוזוס, שלא נתן לדתיים יותר מ15% במכסות העליה. ראשי הציונות החילונית הפלו והתנכלו לציונים הדתיים הן במניעת ההתיישבות והן באפליה בתיקצוב החינוך ובהשמה לעבודה. את ה’שקלים’ והתרומות של אנשי המזרחי קיבלה ההסתדרות הציונית בברכה, אך בעליה התיישבות עבודה וחינוך הופלו הציונים הדתיים. מישהו החליט שבארץ צריך לקום דור חדש החופשי גם מהדת, ודתיים גם אם הם ציונים מסורים – לא רצויים כאן.

      גם בקום המדינה שנפתחו שערי העליה ללא סינון מפלגתי – עמלו השלטונות ‘לחנך מחדש’ את העולים שרובם הגדול היו שומרי מצוות או מסורתיים. חילקו את היישובים לפי מפתח מפלגתי, וכך רוב הנוער הגיע לחינוך חילוני שלימד אותם שהדת היתה טובה לגלות, וכאן צריך לקום דור חופשי מדת.

      ברוך ה’ שלא הצליחו בכך. היהדות הדתית והחרדית לא נכחדה, אלא הכפילה את עצמה כמה מונים, הגאים באמונתם ובמורשתם, בלי שתיפגע כלל עשייתם הנמרצת לטיפוח החומרי של חיי המדינה.

      נ

  10. בכל פעם שאתה כותב נגד הריקנות של החילוניות, אני תמיד תמהה איך אתה לא עושה רפלקציה כלפי עצמך.
    נגיד שיש אלוהים והוא נתן את התורה, למה לי לציית?
    באם עלי לעובדו בגלל “אלוהותו” (לייבוביץ)? זה משפט ללא שום הגיון.
    לפחות אם יש אלוהים והוא נטע בנו את המוסר, אפשר להניח, שהוא יהיה גם מוסרי כלפינו… אבל על תורה ומצוות, אין שום הצדקה לוגית. איך אנליטית מגיעים מקיום האל לחובה לשמוע בקולו, לא הבנתי

    1. יש הבדל בין האמירה “לא הבנתי”, שבה אתה מסיים, לבין הביקורת על היעדר רפלקסיה שבה פתחת. על האמירה המסיימת אין לי מה לומר, שכן היא עוסקת בך ולא בי. אבל האמירה הפותחת נראית לי מוזרה. נדמה לי שאם יש משהו שמאפיין אותי ואת כתיבתי זו רפלקסיה. אני עוסק כל הזמן בניסיון לבחון ולהצדיק את משנתי (בהצלחה גדולה או קטנה, את זה יחליט כל אחד). אז להאשים אותי בחוסר רפלקסיה נשמע לי כמו אמירה מאד מנותקת או אמירה שנובעת מחוסר היכרות מינימלית. וקשה לי להבין כיצד מי שלא מכיר כלום מבקר בכזאת נחרצות.

      אבל לעצם העניין, איני רואה טעם להיכנס לכל זה כאן, שכן שתי הטענות שלך (גם זו שעל עצמך) בטעות יסודן. אני בכלל לא דן כאן בשאלה האם אני (היהודי הדתי) צודק ומדוע. אני דן בכל אחד לשיטתו. אצל הדתי, לשיטתו שלו יש ערך ומשמעות ליהדותו (יהיו אשר יהיו הנמקותיו, בין אם תסכים להן ובין אם לאו). לעומת זאת, החילוני גם לשיטתו אין משמעות ערכית ליהדותו.

        1. הסברתי כבר מדוע לא עניתי. כפי שהסברתי, זה לא הדיון כאן ולא קשור בשום צורה לשאלתך על הרפלקסיה. אם תרצה תשובה לזה, עניתי על כך בפרוטרוט במחברות ובספרי המצוי הראשון, ובמאמר על הכרת טובה פילוסופית ועוד.
          אם אתה מתעקש על תשובה אנליטית (איני יודע מדוע. אולי תה נהנה דווקא מתשובות אנליטיות), אז אוכל לענות בקצרה גם כאן. התשובה האנליטית לזה היא שהחובה הזאת נגזרת מהגדרת מושג האלוקים. מי שמבין שה’ הוא אלוקים, מתוך כך נגזר אנליטית שיש חובה לשמוע בקולו. אלוקים מעצם הגדרתו הוא גורם סמכותי (לכן דיינים קרויים במקרא אלוהים). כך מבואר בכמה מקומות וכך גם נותנת הסברא (או הכרת המושג האינטואיטיבית).
          משל לדבר מי שיבקש ממני תשובה אנליטית לשאלה: אם X הוא המעשה המוסרי אז מדוע יש חובה לעשותו? או לשאלה: אם עיניי מראות לי שיש מולי קיר כיצד אני גוזר מכאן אנליטית שיש לפניי קיר?
          אבל כאמור אין כאן המקום לדון בזה.

          1. חוקי נירנברג מעצם הגדרתם היו גורמים סמכותים. אז עלי לציית?
            ד. א. אשמח לינק למאמר… תודה על התשובה… תתעלם מהרפלקציה שכתבת, שטות ומודה ועוזב ירוחם

            1. לא, כי זה שהוגי החוקים חושבים שיש להם סמכות לא באמת אומר שיש להם. לאלוקים באמת יש סמכות. ביקשת תשובה אנליטית. חפש כאן באתר הכרת טובה פילוסופית.

  11. קשה להאמין שדנים ברצינות תהומית כזאת בטענה מגוחכת ומפורכת. קטנות מוחין וחשכות הדעת בשיאם.
    הרי החילוניות היא המשך דרכם של המתייוונים, המעריצים את תרבות הגוף והחומרנות של יוון (אמריקה בימינו) ובזים למורשתם המושפלת והפרימיטיבית כאז כן היום. מה שהשתנה היום הוא ההתכחשות וחוסר המודעות (של חלקם לפחות) למה שמייצגת הדרך, התהדרות בשם “ישראל” וכמה סמלים יהודיים שוליים.

    מי לה’ אל אל… (איפה יהודה המכבי כשצריך אותו? 🙂

    אמה”ל…

    1. כך עושים גם היוונים כיום (לאדמור)

      בס”ד עש”ק ורב דגן ותירוש פ”ב

      לאדמור – שלום רב

      כל דור מחקה את יווני דורו. היוונים בדורנו יושבים בארצם ומדברים בשפתם העתיקה (פחות או יותר) ואינם יודעים ואף לא מתעניינים במשנתם הפילוסופית של סוקרטס אפלטון ואריסטו, ושאר חכמיהם. במקום לייגע את מוחם בשאלות פילוסופיות עמוקות – הם נהנים מהחיים: יושבים בטברנה, מרימים כוס אוזו, ורוקדים לצלילי הבוזוקי ושמחים בחייהם ללא כל מצוקות של עגלה ריקה 🙂

      אז בוא גם אתה להרים כוס משקה לחיים, לרקוד ‘מצווה טאנץ’ לצלילי הגיטארה או הקלרינט ‘ושמחת בחחייך והיית אך שמח’ 🙂

      בברכת ‘חודש טוב’, אותיפ’רון נפישתימוס איש פיריטוס

    1. תמצית למעוניינים:
      החילוניות היא זרם ביהדות בגלל הציונות.
      תוכנו: הקמת בית לאומי ליהודים.
      מהם יהודים? אלו האנשים שיהודים שואפים להקים להם בית.

      תרגול:
      הסבירו מדוע חוסר עיסוק במתמטיקה הוא זרם מתמטי.
      רמז: ייתכן שיש בין חסרי העיסוק פועלים שבונים את הפקולטה למתמטיקה בזימבבווה.

      נקודה למחשבה:
      האם הקבוצה הריקה היא קבוצה? האם היא תת קבוצה של קבוצת היהודים? ושל הפפואנים?

      ושאלה לסיכום:
      כמה שגיאות לוגיות ניתן לאתר בתמצית דלעיל? (התעלמו מייפויי מציאות שלא קשורים לעובדות. זו תופעה רווחת אצל לפיד, שקיימת גם בקבוצת נאומיו נטולי הכשלים. כמה איברים יש בקבוצה הזו?…)

      בהצלחה,

  12. ישנה הנחה במאמר הזה ובעוד מקומות אצלך שאי אפשר לאפיין דת בעזרת ערכים אוניברסליים.
    האם אכן כך?
    נניח בכוכב לכת ערכיות 10 ישנם 10 ערכים נפוצים אצל תושבי הכוכב. ישנם שם 10 דתות כאשר כל דת מאמצת 9 מבין 10 הערכים (כאשר אין 2 דתות המאמצות אותם 9 ערכים) כשנבחן דת מסוימת הרי כל אחד מהערכים שלה הוא ערך אוניברסלי באותו כוכב שהרי 90% מתושבי הכוכב מאמצים אותו ואם כן כל ערכי הדת הזו הם ערכים אוניברסליים. האם זה יוביל לטענה שהדת לא מאופיינת/לא קיימת?

    1. וכן הוא ב'מסמך המכונן' של היהדות (למשה)

      בס”ד ז’ בכסלו פ”ב

      למשה – שלום רב,

      לחיזוק דבריך, יש להביא מ’המסמך המכונן’ של היהדות, שתשעה מסעיפיו הם ‘ערכים אוניברסליים’: אנכי ה’ אלקיך, לא יהיה לך אלהים אחרים, לא תשא את שם ה’ אלקיך לשוא, כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תנאף, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד בית רעך וכו’.

      הערך היחידי שהוא ייחודי לעם ישראל הוא ‘זכור את יום השבת לקדשו’ וגם הוא הפך ל’ערך אוניהרסליי’ של ‘יום מנוחה שבועי’, שאומץ בצורות שונות ומשונות ע”י רוב האנושות.

      עם ישראל הוא ‘חיל החלוץ’ של האנושות, שייעודו להנחיל לאנושות את עקרונות ‘עשרת הדברות’, בפרשנות הבפירוט הנכונים. כ’יחידה מובחרת’ נדרש עם ישראל לחיי קדושה יתרים הכוללים את תרי”ג המצוות הייחודיות לו.

      בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

      1. ובכלל, המושג 'ערכים אוניברסליים' הוא 'המצאה יהודית'

        עצם המושג ‘ערכים אוניברסליים’ הוא חידוש של התורה והנביאים, התפיסה האלילית קיבלה ללא כל בעיה שכל עם מקבל את מערכת הערכית הייחודית שלו מהאליל הפרטי שלו.

        התורה והנביאים הם שהפיחו באנושות את האמונה ש’אב אחד לכולנו א-ל אחד בראנו’ ואת התקווה שיבוא יום שבו תצא תורת השלום והאחדות מציון אל האנושות כולה.

        הפירוד לאומות, הוא עונשה של האנושות שביקשה להתאחד ללא כפיפות לרצון האלקים. חטא זה יבוא לתיקונו באחרית הימים כאשר ינהרו כל הגויים אל ‘הר בית ה” כדי ללמוד מאורחותיו, וללכת לאורו אל עולם שבו ‘לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה’.

        למרבה הצער, האנושות החלה בעשרות השנים להתקרב לייעוד השלום העולמי, לא מתוך הכרה ורצון, אלא מתוך האילוץ של שתי מלחמת עולם נוראות ופיתוח הנשק הגרעיני שיצר ‘מאזן אימה. מה שלא הביאה ההכרה – הביאה הטראומה.

        בברכה, עי”ש

    2. היכן ראית את זה בדבריי? אני לגמרי מקבל את האפשרות שהצגת, ולא חושב שכתבתי במקום כלשהו אחרת.
      זה מזכיר לי דיאגנוזה רפואית או פסיכולוגית שנסמכת על קיום של מינימום מבין כמה סימפטומים (למשל שבעה מעשרה).

השאר תגובה