על סגנון ומהות – הבהרות והנחות יסוד לקוראי האתר (טור 63)

בס”ד

בזמן האחרון קיבלתי הערות חוזרות ונשנות על דבריי. אנשים טענו שיש בהם כפירה וזלזול ברבותינו הראשונים והפוסקים. חלק מההערות נגעו לסגנון וחלקן למהות. בעקבות זאת חשבתי שעליי להבהיר את נקודות המוצא שלי, יחסי לראשונים, לפוסקים ולמסורת בכלל, וכמובן גם את הסגנון.

הטור הזה יהיה אישי יותר, בשונה מהטורים הרגילים, אבל דומני שחשוב להבהיר את הדברים. כבר כאן אני אומר שאיני מתנצל על כלום ולא באתי לפרש את דבריי אלא להבהיר את נקודות המוצא שלי לתועלת הקוראים. כמובן שאם יסבו את תשומת ליבי למקום כלשהו שבו חרגתי ממה שכתוב כאן אשמח להתנצל ולחזור בי. הקוראים מוזמנים ונקראים לעשות זאת.

כתיבה בעידן האינטרנט

כתיבה בעידן האינטרנט יש לה ייחוד לעומת זמנים קודמים. הדברים נגישים לכל, ניתן לצטט מהם ציטוט חלקי שמוצא מההקשר (cut & paste), והמעבר המהיר של הציטוטים החלקיים הללו עלול לגרום לתמונה מעוותת על הדברים. אנשים לא מודעים למאפיינים הללו, הן קוראים והן כותבים, ולכן שופטים דברים לאור ציטוטים חלקיים בלי לבדוק את ההקשר ואת התמונה השלימה ובלי לקרוא את כל המאמר. זאת למרות שלאינטרנט יש גם יתרון במובן הזה, שכן כיום קל מאד לבדוק את הדברים בפנים ולקרוא אותם במקורם. אבל שטף המידע כנראה גורם לאנשים לחרוץ משפט במהירות ולעבור לאתר הבא (אני מניח שגם אני לוקה בזה).

ההערכה לרבותינו

זאת למודעי. אני מכבד מאד את רבותינו מכל הדורות, חז”ל ראשונים ואחרונים. היו ביניהם ענקים של ממש. רובם ככולם אנשים מלאי כישרון ודעת, ישרי לב ושכל, מחפשי אמת, ובעלי ידע מרשים ורחב ביותר. אני גאה להיות מקטני תלמידיהם וממשיכי דרכם. לגבי האבות, משה רבינו והנביאים קשה לי להעריך, אבל חז”ל, הגאונים והראשונים, וכך האחרונים עד ימינו, הם אנשים ראויים להערכה עצומה. לא פחות מרשים הוא המפעל הקולקטיבי שהם יצרו כולם יחד, ושאני הקטן מקווה להצטרף ולהיות חלק ממנו.

אטול כדוגמה את הרמב”ם, שאחת ההערות שקיבלתי נגעה ליחסי אליו. למפעלו של הרמב”ם אין אח ורע, וספק רב בעיניי עד כמה מקבילות יש בעולם כולו למפעל אדירים, רחב, רבגוני ומקורי שכזה. יהודי שהצליח לבדו לארגן מחדש את כל היהדות, הלכה, מחשבה ומטא הלכה, להבין למיין ולסדר בסידור משלו את כל החומר שהצטבר עד זמנו, וכל זאת במקביל לעבודתו כרופא ולידיעות העצומות שלו בכל התחומים. זוהי תופעה שראויה להערצה. האיש גם גילה מודעות ורפלקסיה למתודולוגיה שלו עצמו. הוא בנה את מבנה האדירים שלו על תשתית שיטתית סדורה שגם אותה הוא בנה בעצמו כמעט יש מאין וטרח לפרוס אותה בפנינו. אין מילים בפי להביע את ההערצה לאיש הזה, והוא בוודאי לא צריך את מילותיי. הוא הדין לשאר רבותינו, הראשונים והאחרונים, ובוודאי חז”ל. לחשוב שאני מזלזל בו אין שטות גדולה מזאת. מי שמזלזל בו הוא אדם חסר כל הבנה.

כל אלו רבותיי שאני שותה בצמא את מימיהם וקשור אליהם בעבותות הערכה ואהבה. חלק ניכר מזמני ומאמציי אני מקדיש להבנת דבריהם בכלים מכלים שונים, ולפענוח כוונתם והמשמעויות המקופלות בה. מבחינתי התורה במובנה הרחב היא סלע קיומי. מתוכה ובתוכה אני מחפש את דרכי ומגבש את תפיסת עולמי, כאשר גם כאן אני מצרף מקורות, טיעונים, סברות, וכלים מכלים שונים. זוהי המשפחה המורחבת שלי, ותפיסות עולמי מתגבשות בתוכה ומתוכה.

היחס  לרבותינו וסמכותם

אבל כבוד לאדם אין פירושו לראותו כמלאך שלעולם לא טועה. ובוודאי שהאהבה אינה אמורה לקלקל את השורה. כל האנשים המופלאים הללו היו בני אדם כמוני כמוכם, ודווקא בגלל זה אני מכבד ואוהב אותם וקשור אליהם. אין לי שום יחס למלאכי השרת (אם יש בכלל כאלה), ואיני רואה קשר רב ביני לבינם. המשפחה שלי מורכבת מבני אדם.

כבר הבאתי כמה פעמים את דברי המג”א בסי’ קנו שמביא את ההלכה התלמודית שמותר לומר דבר בשם אדם גדול כדי שיקבלו זאת ממני. הדברים מעוררים פליאה, שכן יכול כל אדם לומר כל שטות בשם גדול הדור ולהכשיל את השומעים בחטאים חמורים ביותר. כיצד ניתן להבין את ההיתר הזה? הסברתי שלדעתי הנחת המג”א היא הפוכה ממה שניתן היה להבין. הוא כנראה מניח שכשאשמע דברים בשם אדם גדול אני לא אקבל אותם אוטומטית אלא רק אשקול אותם ברצינות ובכבוד. הסיבה שמישהו ייתלה באדם גדול היא לא כדי שיקבלו את השורה התחתונה שלו, אלא מפני שהוא חש שנמוקיו לא מקבלים יחס ראוי. השומעים לא שוקלים ברצינות את נימוקיו מתוך זלזול בו. כוונתו להביא אותם להתייחס ברצינות, לשקול את הדברים, ואז להחליט לבד. לכן מותר לו להציג את הדברים בשם אדם גדול, כי הדבר יביא את השומעים לשקול את הנימוקים ברצינות. אבל בסופו של חשבון ההנחה היא שכל אחד עושה מה שהוא חושב. גם אם הוא שומע דברים של אדם גדול הוא לא מקבל אותם רק בגלל האומר. הוא שוקל את הדברים עצמם ומגבש עמדה לגביהם.

הזכרתי כבר בעבר את ההבחנה בין שני סוגי “חזונאישניקים”: הסוג הראשון הוא אלו הרגילים, כלומר אלו שעושים בפועל כל מה שכתוב בספרי חזון אי”ש. הסוג השני הוא החזונאישניקים האמיתיים, אלו שעושים את מה שהם עצמם חושבים בדיוק כמו שרבם החזון אי”ש עשה והורה לעשות. אני שייך לסוג השני. הכבוד לרבותינו לא אומר שאני אקבל כל מה שהם אמרו, אבל מאידך אני בהחלט אשקול ברצינות מה שהם אמרו לפני שאני מגבש עמדה משלי. ועם כל הכבוד לכולם, בשורה התחתונה אני אחשוב, אומר ואעשה, מה שאני עצמי חושב.

ישנם כמובן גם שיקולי סמכות פורמליים, כגון סמכות הסנהדרין או ההלכות שבתלמוד שעליהן אין אפשרות הלכתית לחלוק. זאת למרות שבהחלט ייתכנו טעויות הלכתיות ועובדתיות גם בתלמוד (ובהחלט יש כאלה). הסמכות אומרת שיש לקבל את ההוראות ההלכתיות על אף הטעות. אבל כבר הסברתי לא פעם שבתחומי המחשבה, שעוסקים בד”כ בעובדות, אין שום אפשרות לדבר על סמכות. אם הגעתי למסקנה שהמשיח לא יבוא (ולמען הסר ספק: לא הגעתי), אז גם אם יעמדו כל חכמי ישראל כולם ויאמרו את ההיפך זה לכל היותר יגרום לי לשקול את עמדתי שוב. אבל סמכות פורמלית לא תיתכן כאן. וכי אם אומר בפה שאני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח זה ישנה את מה שבשכלי? כל עוד לא השתכנעתי איני יכול לטעון שאני מאמין בזה אלא רק לומר את זה מהשפה ולחוץ. לכן בתחומי האמונות והדעות ניתן רק לשכנע ולא לטעון מכוח סמכות. יתר על כן, גם בתחומי ההלכה שבהם כאמור ניתן לדבר על סמכות, אין להרחיב אותה מעבר לגבולותיה. למי שיש סמכות יש ולמי שאין, עם כל חכמתו, אין לו סמכות. לגבי דבריו ניתן רק להשתכנע מהם אבל לא לקבל אותם רק כי הוא אמר.

כבר כתבתי לא פעם שיש ערך הלכתי להכרעה אוטונומית. אחרי שיצאה בת קול מהשמיים ביבנה (במעשה תנורו של עכנאי) – חכמים לא קיבלו אותה מפני שלמרות שזו האמת הם חשבו אחרת. הם הבינו שהם טועים, שהרי הקב”ה בשמים ודאי יודע מה ההלכה. אבל יש חובה אוטונומית לפסוק כפי שאני מבין, גם אם אני טועה. וכך גם אומרת הגמרא שלא פסקו הלכה כר”מ מפני שלא ירדו חבריו לסוף דעתו. למרות שהוא היה כה חכם, בדרגה מעל כולם, לא פסקו כמותו. לא מפני שהאמת היתה איתם ולא אתו, אלא מפני שכל עוד הם לא השתכנעו אזי זוהי עמדתם והם היו מחויבים לנהוג על פיה למרות שגם הם הבינו שהיא כנראה לא נכונה.

על כבוד וזלזול

דומני שהגישה שדנה ושוקלת את דברי רבותינו ומגבשת עמדה עצמאית, נותנת להם הרבה יותר כבוד מהגישה שמקבלת את דבריהם כסומא בארובה. הגישה שמניחה שמדובר במלאכים שלא טועים ושיש  להם סמכות מוחלטת מציגה אותם כמי שלא מוכן לקבל ערעור והשגה על עמדתו. הגישה השנייה שלכאורה נותנת להם המון כבוד בעצם מניחה שעניינית לא ניתן להצדיק את דבריהם ולכן גם פוטרת אותנו מלעשות זאת. סביב חיבורו של הרמב”ם היד החזקה התעורר פולמוס גדול בין היתר בגלל שהוא לא הביא מקורות ולא נימק. חכמים חשו שזו לא דרך שנותנת כבוד לתורה ולהם. אף אחד לא רשאי לדרוש שיקבלו את דבריו רק כי הוא אמר אותם. הדברים שנאמרים בביהמ”ד (להבדיל מהסנהדרין) הם בגדר הצעות לדיון והבעת עמדה. והן הן דבריי כאן.

הרב סולובייצ’יק בחיבורו וביקשתם משם, מביא תיאור נפלא של חוויותיו כילד. הוא מתאר איך אביו (רבי משה) יושב סביב שולחן עגול עם רבי עקיבא, אביי ורבא, הרמב”ם, ר”ת והגר”א, ועוסקים בתורה. עולה קושיא על הרמב”ם והוא נמצא במתח האם אביו והרמב”ם ינצחו או לא. הוא חש חלק  מהחבורה, ובעצם רואה את כל אלו כמשפחה שלו. כשקראתי את הדברים הבנתי שהחוויה שלי מאד דומה. מבחינתי אני יושב סביב שולחן עגול עם כל תלמידי החכמים מכל הדורות וכולנו לומדים יחד. אני שותף בשיח הזה, ולא מוכן לוותר לאף אחד מהם. לוותר למישהו מפני הכבוד זהו ביטוי לחוסר כבוד או חוסר קירבה. יותר מזה, כשאני מדבר עם בני משפחה אני לא נזהר במילותיי. אם מישהו מהם מדבר שטויות אז אני אומר לו זאת. לפעמים אני צוחק עליו ומתבדח על חשבונו. אבל כל זה נעשה בגלל שאני חש חלק בלתי נפרד מהחבורה. אני נמצא בבית ולא במוזיאון שמנציח את העבר שצריך להיזהר שמאומה לא יישבר שם.[1]

לפני כמה שנים כשלימדתי בישיבת ההסדר בירוחם התרחשו כמה אירועים שעוררו את חמתי. תליתי פוסטים אירוניים וציניים ובהם לגלגתי על כולנו. התלמידים נכנסו לסערת נפש בגלל שחשו פגיעה בישיבה ובעיקר בראשה (הרב בלומנצווייג). כינסתי אותם בערב בחדר האוכל ואמרתי להם שהדברים נכתבו דווקא בגלל ההערכה העמוקה שלי לראש הישיבה. התרגזתי כי אנשים עושים צחוק מכולנו (כולל אותו) ואנחנו הולכים כפתאים אחריהם. הוספתי להם שמי שנמצא במוזיאון הולך על קצות האצבעות. הוא לא רוצה לשבור מאומה בבית הזכוכית הזה. הוא רוצה שהדברים יישארו שלמים ופסטורליים וילוו אותם בחייו כשהוא כבר יהיו רחוק (מכל הבחינות) מהישיבה. תישאר לו פינה שליווה ופסטורלית שניתן להתגעגע אליה (תיאורטית) אבל להישאר רחוק ממנה. אני, לעומת זאת, חש בבית, ובבית איני הולך על קצות האצבעות. מי שעושה שטויות (לדעתי) יחטוף ממני עקיצות ונזיפות. הוא כמובן מוזמן גם להחזיר לי באותה מטבע. אבל הדברים הללו נאמרים ונובעים מחיבור ולא מריחוק. הם נובעים מאהבה וכבוד, אבל אלו תוצאה של קשר משפחתי ולא של כבוד מרוחק ומנוכר למוצגים במוזיאון.

כך לתחושתי הרבה פעמים הכבוד המופרז והלא ריאלי שניתן לרבותינו מכל הדורות בעצם מבטא סוג של זלזול. אנשים לא מעזים לדון ביושר בדבריהם ולבקר אותם, אבל זה דווקא מצביע על הנחה סמויה שהביקורת הזאת תהרוס את מעמדם של המבוקרים. כביכול אין להם תשובות ולכן עלינו לחוס עליהם. לי יש אמון מלא בהם וביושרם, ובעיניי הכבוד האמיתי לדבריהם ניתן דווקא כשדנים ביושר ובחריפות בדבריהם. מי ששותף לשיח הזה, כלומר יושב סביב השולחן בתוך החבורה, צריך להבין זאת. מי שנשאר בחוץ ורואה את זה כמוזיאון ימשיך להקפיד על כבודם של רבותינו הראשונים והאחרונים, ובכך ימנע מהם את הכבוד והאהבה המגיעים להם.

הקשר לאנשים מביאה לקירבה. הקירבה מביאה לכך שרואים אותם כבני אדם, על האורות והצללים. אף אדם אינו מושלם, ולכל אחד יש חסרונות, טעויות, נפילות וכדומה. כשנמצאים קרוב רואים את כל זה, וכשחשים קרוב לא מהססים מלהצביע על כך. הזהירות מצביעה על ריחוק. על הערצה לפלקט שתלוי על הקיר ולא על חיים בצוותא. עם הקרובים לי אני מתבדח ועוקץ, יורד עליהם, ואחר כך טופח על שכמם בידידות ובקריצה. התורה היא של כולנו, וכולנו צריכים ליטול חלק בעיצובה וגיבושה. מי שלא נוטל חלק בתהליך הזה אין לו בה חלק. הוא יתייחס אליה כמו כנסיה. במלוא הכבוד ובו בזמן בריחוק.

על הסגנון

כאן אני שב לאינטרנט. דברים שנכתבים לקהל רחב לא יכולים להיאמר כמו דברים שנאמרים בתוך בית המדרש, כלומר בתוך המשפחה. הנחתי כשאני כותב את הדברים היא שהקוראים רוצים להשתייך ולכן גם משתייכים למשפחה הזאת. הם יושבים סביב השולחן בביהמ”ד הווירטואלי הזה ושותפים מלאים לכל מה שנעשה בו. נכון שלפעמים הדברים יוצאים החוצה, לפעמים באופן מקוטע, ולפעמים סתם לא מבינים או לא שמים לב להקשר.

אמנם סגנוני הוא ציני ואירוני, ואני מבטא דברים בחריפות מה, אבל בניגוד למה שאנשים נוטים לחשוב ציניות אינה זלזול. אני לא זוכר מקום שבו זלזלתי בראשונים, ואפילו לא באחרונים (אולי כמה מרבני זמננו, וגם את זה כעת איני זוכר). אני כן זוכר שהעמדתי אותם כבני אדם שיכולים לטעות ושיש להם מגרעות, כמוני כמוכם. כך כשאני אומר שלא איכפת לי האם לפי הרמב”ם אני אפיקורס כוונתי לומר שההגדרות שהוא ייתן לדבריי אינן טיעון. מי שרוצה לשכנע אותי צריך להסביר לי היכן אני טועה. לכן לא די לומר לי שאני אפיקורס לפי שיטת פלוני או אלמוני, ולכן אני גם לא מקבל הערות מהסוג הזה. אין בדברים אלו ולו בדל זלזול ברמב”ם, שאת יחסי אליו הבהרתי למעלה. הרי הרמב”ם עצמו עשה בדיוק את מה שאני עושה. הוא חלק על קודמיו בלי להניד עפעף, כולל בדברים שנתפסו חריגים ביותר. הוא כפה את הגיונו על המקורות (כפי שהראה הרמב”ן כמה וכמה פעמים בהשגותיו לשורשים), ובכמה מקומות הוא גם זלזל ואף לגלג על קודמיו ועל אלו שחלקו עליו. כל זה לא בהכרח מביע חוסר כבוד. זה מביע מעורבות ותחושת משפחתיות. בתוך המשפחה מדברים באופן חופשי. זה חלק מהעניין של חוויית המשפחתיות הזאת.

אם היה במקום כלשהו ביטוי של זלזול כלפי מי מהראשונים או גדולי האחרונים (כאמור, אני לא זוכר כזה), אני מזמין את הקוראים להציג  אותו כאן (רצוי עם לינק). אם יש כאלה אני מושך אותם כאן בחזרה. אבל אם הבעתי את עמדתי בצורה צינית או אירונית, זו דרכי. אין לראות בכך זלזול כי זה לא מבטא זלזול. זוהי צורת ביטוי שבאה לחדד את הדברים ואת הקשיים שיש בהם. קשה לי להבין פרשנות שרואה בדבריי זלזול באנשים שהקדשתי את חיי לברר את מקחם. מבחינתי הקורא באתר הזה הוא שותף לדיון בית מדרשי. כך יש לראות את דבריי וכל מי שמפרש אותם אחרת טועה ומטעה.

[1] כדאי לראות כאן.

62 תגובות בנושא “על סגנון ומהות – הבהרות והנחות יסוד לקוראי האתר (טור 63)

  1. נצר לרבי ירמיה

    אלה ‘דברי אלוהים חיים’
    מחזק את מיכי, המשמיע קול אחר, מנומק ואינטלגנטי (גם אם איני מסכים לכול דבר עימו) ועושה למצער לי את החיים (האמוניים? האינטלקטואליים?) – מעניינים יותר.

  2. יוני

    שלום הרב,

    לדעתי האישית לפעמים הסגנון שלך פוגע במטרה לשמה כתבת את המאמר\פוסט. אולי אתה רואה זה כחידוד לדבריך והצגת האירוניה שבדעה שכנגד, אך תסכים שאתה כותב בשביל לשכנע אחרים ולא את עצמך. לכן הדרך בה אתה מבין את סגנונך היא חשובה אך אני ממליץ לשמוע מה דעתם של הקוראים עליה- ואם היא פוגעת ביכולת שלהם לקבל את דבריך, כי אם אז אתה עצמך לא השגת את מטרתך במאמר.

  3. ח'

    הרב מיכי

    כשאתה כותב כלפי הראשונים בסגנון ישיר מדיי זה נתפס בצורה שלילית. קח למשל את המשפט “עם כל הכבוד אין לרמב”ם ולרשב”א סמכות לעשות כך וכך” (מקור ראשון מוסף שבת) יוצר מיד רושם כאילו כוונתך להשתייך לפוגעים בכבוד הראשונים.
    אם אתה אכן מפרסם וכותב כדי להשפיע על אחרים ובוודאי אם אתה מעוניין שגם שמרנים יתייחסו לדבריך בצורה עניינית אני מציע שתנקוט בלשון שמבטאת את הכבוד שאתה חש כלפי הרמב”ם והרשב”א ושאר הראשונים

    1. מיכי מאת

      ח’ שלום.
      זו דווקא דוגמה טובה. מה כאן פוגע? אני באמת חושב שאין להם סמכות וזה מה שכתבתי. כיצד היה עליי לנסח זאת בצורה עדינה יותר? אפילו הקדמתי שזה עם כל הכבוד (אם כי אולי אנשים חושבים שזו רק תוספת נימוסית כמו “לולא דמיסתפינא”, ולא היא).

    2. ח

      הרב מיכי,

      זה אכן קצת אירוני אבל לדעתי הניסוח ‘ עם כל הכבוד לרמבם’ נחשב למתנשא ולא מכבד. ולדעתי הכי פשוט לכתוב את אותו משפט בלי הביטוי הזה או לכתוב ‘למדנו מהרמבם והרשבא עצמם שהתלמוד לבדו הוא מקור הסמכות המחייב’.

  4. מעלת הלשון הנקיה

    בס”ד ב’ בניסן ע”ז

    לרמד”א – שלום רב,

    מה לעשות? מה שירוק, קופץ ועושה ‘קוה קוה’ הוא צפרדע, מה שנראה כזלזול ונשמע כזלזול – הוא זלזול!

    לא אחת הסגנון הבוטה והמזלזל מחפה על דלות הטיעון. בבחינת ‘ליצנות אחת דוחה כמה תוכחות’. תמיד יהיו עמארצים גסי רוח שימחאו כפיים וילקקו ב’לייקים’ למלגלג, ובכך ייתרו את הצורך המכביד לנמק, להביא מקורות, ולדון בכובד ראש בטיעוני החולק.

    חז”ל ורבותינו הראשונים והאחרונים מתבלטים בתרבות הדיון הנקיה והמכבדת. הגע עצמך: בכל אלפים ושבע מאות דפים של ויכוחים תלמודיים, יש בסך הכל כ-20 (!) ביטויים חריפים שבהם דן בעל ‘חוות יאיר בתשובתו הידועה המובאת בסוף ספר ‘חפץ חיים’, ומסביר ברובם שמדובר בגערה של רב לתלמידו שהתרשל בעיונו.

    ומחוץ לביטויים ספורים, מתנהלת ספרות שלימה שכל כולה ויכוחים בעניינים קיומיים, יסודות אמונה והלכות חמורות – וכמעט ללא חריגים, בסגנון ענייני ומדוייק. השימוש בלשון נקיה הוא המאפיין (בריש פסחים) את מי שעתיד להורות הלכה.

    לא בכדי מתאר רבי ברכיה (יומא עא) את תלמידי החכמים כ’אישים’, שהם כנשים ‘ענוותנין ותשושי כח’, אך עושין גבורה כאנשים’. ההימנעות מהאמצעי הדמגוגי של לגלוג ציני, מכריחה את הכותב לבירור ענייני ומנומק המתמקד בטיעונים קבילים, שרק הם עשויים לשכנע את מבקשי האמת.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    .

    :

    1. מיכי מאת

      שצ”ל שלום. אשמח ללינקים שיראו לי דוגמאות לכך שזה ירוק וקופץ כמו צפרדע, ואז אודה שמדובר בצפרדע. אני כופר בזה.
      לאור ההערות כאן פתאום הבנתי שלדעתי מה שמקפיץ את האנשים הוא דווקא תוכן העמדות שלי ולא צורת הביטוי. העמדות עצמן נתפסות כחוצפה (ראה בדוגמה שהובאה כאן למעלה לגבי סמכות הרמב”ם והרשב”א. זו ממש דוגמא לרגישות לתוכן ולא לצורת הביטוי). זו התרשמותי, אבל אשמח לדוגמאות כדי להבין היכן אני טועה (אם אכן).
      גם בקשר למובאות שהבאת, אלו אמירות על ולא ניתוח של החומר עצמו. יש בהחלט לא מעט דוגמאות לביטויים חריפים הרבה יותר משלי אצל הראשונים והאחרונים וגם בתלמוד עצמו. וגם כשרב גוער בתלמידו, כפי שהבאת מהחוו”י, זה לא אמור להיעשות בתוך טקסט קאנוני לעיני כל ישראל. כך שקשה לי לקבל את התירוץ הזה.
      יש גם ביטויים שמדברים על הדבר מלמעלה ומתארים תמונה אחרת, כמו חכמי בבל כמקל חובלים וכו’. שלא לדבר על ב”ש וב”ה שהרגו זה בזה, ורבה ששחטיה לר’ זירא (מגילה ז ע”ב). וכל דיין שדן כהאי דינא לאו דיינא הוא (ב”מ לו) ועוד הרבה. דווקא רבותינו לא ממש עשו חשבון לחריפות הניסוח. לכן לדעתי דווקא עיון במקורות הוא מעשה לסתור.
      אבל אני לא רואה בכל זה היתר, כי גם אם רבותינו עשו זאת אני לא בהכרח מאמץ כל מה שהם עשו או אמרו (לשיטתי). רק הערתי על דבריך.
      בשורה התחתונה, אשמח לדוגמאות מדבריי שיחדדו את הדיון ויאפשרו לנו להיות יותר קונקרטיים.

    2. ולגבי ''הסמכות לחלוק על הראשונים'

      אינני חושב שהדיבור האינסופי על ‘סמכותי לחלוק על הראשונים’ מהוים ‘פגיעה בראשונים’. הדברים פשוט נשמעים יומרניים ו’חסרי כיסוי’….. …

      יש בדיחה על בן של אדמו”ר שפנה לבית הדין וסיפר שאביו נגלה לו בחלום והורה לו להיות ממשיכו כאדמו”ר. אמר לו הדיין: בשלמא אם אביך היה בא בחלום אל זקני החסידים ומורה להם להכתירך כיורשו, היה מקום לדון. אבל כשנגלה רק אליך, יש לחוש שאתה רואה מהרהורי ליבך’.

      אף אנן נימא:
      אם היו נאספים גדולי ישראל בדורותינו – הגרא”מ ש”ך והגרש”ז אויערבאך, הגרי”ש אלישיב והגר”ש וואזנר,, הר”ש ישראלי והגר”ש גורן, הגר”א שפירא והגר”י קאפח, הגרי”ד סולובייצ’יק והגר”מ פיינשטיין, הגר”ע יוסף והגר”מ אליהו, זכר צדיקים לברכה, ומכריזים שחכם פלוני הוא גדול כאחד הראשונים ובר הכי להיות ‘תנא ופליג’ עליהם – היינו עונדים את אותו חכם כעטרה לראשנו.-אך כשאדם בא מטעם עצמו וטועען: ‘אני ראשון ואני אחרון’ – נראה לענ”ד שיש למקום להסתייג במקצת 🙂

      הלוואי שנזכה לעמול ולהתייגע על הבנת דברי הראשונים בהלכה ובאגדה, ועל הבסיס האיתן שהניחו לנו – ולבנות ולחדש חידושים אמיתיים!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    3. מיכי מאת

      שצ”ל,
      אין הנדון דומה לראיה. הרי לא הכתרתי את עצמי בשום כתר מיוחד. אני טוען זאת גם לגביך ולגבי כל אחד שמצוי בעניין (בר הכי). זו טענה על המסורת ומשמעותה ולא עליי. טענתי היא לא שאני גדול הדור ולכן אני קובע או אני יכול לחלוק על כולם. טענתי היא שלא צריך להיות גדול הדור בשביל זה. זו טענה אחרת לגמרי. יתר על כן, כתבתי כמה פעמים בפירוש שזה לא נובע מגדולה מיוחדת אלא מערך האוטונומיה. גם אם אני יודע שקוטנם עבה ממותניי רשות בידי (כמו ביד כל אחד) לחלוק. וכך מצינו בש”ס עצמו (הבאתי דוגמאות של ר”מ שלא פסקו כמותו כי לא ירדו לסוף דעתו, ולא בשמים היא בתנור של עכנאי ועוד). ובכלל, מאז אביי ורבא הלכה כבתראה, והדברים עתיקים.

    4. ולגבי ה'אוטונומיה' (לרמד"א)

      בס”ד ד’ בניסן ע”ז

      לרמד”א – שלום רב,

      דוקא פרשת ‘תנורו של עכנאי’ היא ראיה מוצקה לכך שיש עניין ‘שלא תיעשה התורה כשתי תורות’, ואפילו על ענק כרבי אליעזר נאסר להורות לרבים כדבריו בניגוד לדעת הרוב.

      האידיאל הוא שתצא הלכה אחת לכל ישראל מפי בית דין הגדול שבלשכת הגזית. המצב של שני בתים שאין ביניהם הכרעה, נבע ככל הנראה מהשתלטותו של הורדוס על הסנהדרין שדחקה את החכמים ל’מרחב הפרטי’, מצב שהביא ליצירת אסכולות נפרדות.

      מצב זה תוקן על ידי רבן יוחנן בן זכאי, ואחריו רבן גמליאל דיבנה ששיקמו מחדש את ‘בית הועד’ כמסגרת מרכזית,. מצב שהתקיים במידה מסויימת בימי האמוראים, שבהם היו בבבל ובא”י כמה ישיבות מרכזיות.

      ועל כל פנים נדרשה אחדות פסיקתית במסגרת קהילה, לדעת רבא שלא יהיו בבית דין אחד חלק מורים כך וחלק מורים כך, ולדעת אביי אף ב’שני בתי דין בעיר אחת’ ישמשום ‘לא תתגודדו’.

      בפועל, דומני שעד לתקופת הגירושים של המאה ה-15, היתה ברוב ככל המקומות רק קהילה אחת בכל עיר (חוץ מאשר בבגדאד בה ישבו תקופה מסויימת שתי הישיבות ‘סורא’ ו’פומבדיתא’, וקהיר בה היתה קהילה נפרדת של בני ארץ ישראל).

      רק במאה ה-15, כאשר עקב הגירושים ההמוניים מספרד אשכנז וצרפת, התרבו המצבים שקהילות שלימות נעקרו ממקומן והמשיכו להתקיים כקהילה עצמאית במקום בו מצאו מקלט.

      ועדיין כל קהילה היתה צמודה לעיר מסויימת, שבה היו קהילה אחת או מספר קהילות, אך לא עלתה על הדעת מציאות של ‘קהילה אקס-טריטוריאלית, ובוודאי שלא מציאות של יחיד ללא שייכות קהילתית.

      המציאות של ‘קהילה אקס-טריטוריאלית’ החלה להתקיים רק במאה ה-18, מכמה סיבות: פירוק ‘ועד ארבע ארצות בפולין, ובהמשך דחיקת רגלי האוטונומיה הקהילתית במדינת הלאום האירופית המודרנית, שבניגות לימי הביניים לא ראתה בחיוב את קיומן של קורפורציות אוטונומיות בעלות שיפוט עצמי.

      אף המאבקים הגדולים בתוך החברה היהודית, עם החשודים בשבתאות, ובהמשך המאמקים בין חסידים ומתנגדים ובין משכילים לשמרנים ובין ציונים למתנגדיהם – יצרו מצב חדש לחלוטין שבו יש נטיה חזקה לקהילה המקומית להתפורר, כאשר כל יחיד ויחיד מוצא לו את הרב האקס-טריטוריאלי שלו, עד למצב האבסורדי של ‘עשרה בתי דינים במשפחה גרעינית אחת’.

      במצבנו שכל יהודי הוא אינדיבידואליסט, מהווה ההשתייכות הקהילתית האישית ‘הכרח לא יגונה’, אך דומני שלא זו היתה ‘כוונת המשורר’ שנתן תורה לעמו כדי ליצור ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’, אומה העובדת את ה’ כחברה מגובשת, ולא כאוסף מקרי של יחידים. ולכן צריך שתהיה שאיפה לכל הפחות להעצים את המכנה המשותף ולא לפורר יותר.

      דומני שכשם שתקופת התנאים באה לחתימה ביצירת המשנה, וכשם שתקופת האמורים נחתמה ביצירת התלמוד, שהיוו יסוד מוסכם לדורות הבאים – כך נחתמה תקופת הראשונים סביב לחיבור הבית יוסף, שיצר מעין סנהדרין וירטואלית, ובעקבותיו השו”ע ובמקביל הגהות הרמ”א ונושאי כליהם, כוכים בהתקבעות מעמד העל של הראשונים, שנדיר מאד שהאחרונים חולקים עליהם.

      כשם שהראשונים נמנעו מלחלוק על חז”ל, והסתפקו בפרשנות ובהכרעה בין חז”ל – כך האחרונים קיבלו את הראשונים כיסוד ונקודת מוצא לדיוניהם ההלכתיים. ובעזר ה’ גם תקופת החרונים תבוא לכינוס וחיתום על ידי יוצרים גדולים כרבי יהודה הנשיא, רב אשי ורבי יוסף קארו והרמ”א, שמלאכת הכינוס והעריכה שלהם הביאה לגיבוש מכנה משותף חדש לכלל האומה!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    5. מיכי מאת

      איני רואה שום ערך בהאחדת התורה. רק במקום שבו יש איום על שלימות החברה ותפקודה. זה היה המצב בתנור של עכנאי. ראה מאמרי כאן: https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%9B%D7%90-%D7%93%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%A0%D7%9F-%D7%91%D7%95-%D7%91%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%94%D7%95%D7%90-%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%90-%D7%94%D7%95%D7%94-%D7%99/

    1. ומשום שאני נמצא בבית (לאנונימי)

      ומשום שאני נמצא בבית – אני דואג שלא לערער את יסודותיו. כשיש לי יסודות מוצקים – אני יכול להרחיב ולהגביה ולעצב לכל כיוון שימצא חן בעיניי. ככל שהיסוד איתן יותר – כך האופקים רחבים יותר!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. ישי

    אני חושב שאתה צודק שהתוכן הוא עניין מרכזי ממה שרואים כפוגע, אבל הסגנון יכול למתן את מה שנראה כפגיעה. אם ניקח את המשפט דלעיל “עם כל הכבוד לרמב”ם אין לו סמכות” וכו’, הרי שהתוכן באמת יזעזע הרבה אנשים אבל הסגנון יכול להפחית את זה. הכנסת המילה ‘לדעתי’ וכל שכן צמד המילים ‘לעניות דעתי’ כבר מחוללת פלאים – אין כאן שום תוספת תוכן (בצמד המילים יש אולי תוספת תוכן מסוימת), אבל הן ממתנות את הרושם. כשקוראים את המשפט כפי שהוא מקבלים את הרושם שאתה לא שם על הרמב”ם – הרי אם הוא עשה משהו כנראה שהוא חשב שיש לו סמכות, ומהסגנון אפשר לקבל את הרושם שדעתו לא לגיטימית; הוספת ‘לדעתי’ נותנת את הרושם שדעתו לגיטימית, ואתה לא מנסה להעיף אותה ממגרש הדעות ההלכתיות כדעה חיצונית (ואמנם, אתה ומכיריך יודעים שאתה לא רוצה להעיף אף דעה אלא רק לדון בהן, אבל לא כל הקוראים מכירים את זה), אלא שאתה חושב שאין לפסוק כך. דבר נוסף – הביטוי “עם כל הכבוד” משמש פעמים רבות ל”אין לי כל כבוד”, וכשהכותב משתמש בציניות לרוב, כמובן שזה מחשיד עוד. אם אתה רוצה, אתה צריך להשקיע יותר בשכנוע הקוראים בכנות הכבוד שאתה רוכש לרמב”ם אף שזה יכול להיות מייגע.

    1. מיכי מאת

      מקבל לגמרי. אפילו את פרשנותך ל”עם כל הכבוד” קיבלתי היום מאשתי. אמנם באמת לא התכוונתי לזה אבל כעת אני מבין מדוע זה התפרש כך. אני כתבתי את זה כפשוטו.

    1. ואולי תפסיקו ליפות?

      ציניות ולגלגנות לא באה מהרגשת ‘בן בית’ ולא מאידיאולוגיה אנטי-פוסטמודרניתאו אחרת.

      זו תכונת אופי, שמתפתחת לפעמים מתוך השפעה סביבתית בשלב כלשהו בעבר או בהווה, או מחוסר ביטחון עצמי, שעליו מחפה האדם על ידי התכבדות בקלון זולתו, וה’צומי’ שהוא זוכה בו על ידי מעשים ואמירות פרובוקטיביות. – ואינני מדבר על אמירה צינית פה ושם, אלא על סגנון קבוע המלגלג על ‘כל מה שזז’.

      הציניקן אינו אדם מאושר. הוא חייב כל חייו לתמרן כל הזמן בין ההנאה מהפגיעה והלגלוג, לבין הצורך התמידי להצטדק בפלפולים המסבירים איך הלגלוג הוא שיא הכבוד 🙂

      אין לנו אלא להתפלל ולברך את הלגלגן, שיזכה לצאת מ’מדבר צין’ ולמצוא את אושרו בעין הטובה, עין המשפט היא ‘מדבר קודש’!

      בברכת פה-סח כשר ושמח, שין צין לין

    2. ואין מוכיחים אלא למבקש אמת

      ואני מעיז להטיח דברים קשים אלה, משום שלהתרשמותי טבועה במוכח גם מידת בקשת האמת. למבקש אמת ראוי לומר את האמת!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    3. מיכי מאת

      לשלומי.
      גם את דבריך אני מקבל לגמרי. בניתוח פוסט מורטום של דבריי הייתי גם מוסיף עוד אספקט של מניע אנטי פוסטמודררני: זה נועד לומר שיש לי עמדה ושלגיטימי לגבש עמדה ולא להישאר עם זה שכולם צודקים ו”אלו ואלו” וכו’.

      שצ”ל, דווקא עם הניתוח שלך אותי איני מסכים. אבל אולי אני נוגע בדבר ובמחילה לא אעשה לעצמי את הפוסט מורטום.

  6. י.ד.

    הרב מיכי ישר כוחך.

    רק לאחרונה שמעתי מחבר שהסיבה שריבונו של עולם נתן שכוי’ח למשה רבנו על ששבר את הלוחות הייתה בגלל שמשה רבינו הבין שבמעשה העגל הוא הבעיה. הוא זה ש”העלאם” מארץ מצריים, ולכן כאשר הוא איננו הם צריך תחליף. שבירת הלוחות שברה את הכישוף. הדבר החשוב הוא דבר ה’ ולא משה האיש.
    בעקבות רבי נחמן הכותב שהתלמידים נקראים מורים ומפרש הרב שג”ר שאת מצוקות הדור ואת התורה הרלבנטית לומד הרב מהתלמידים. התלמידים מוציאים את הרב מהכוח אל הפועל.
    ורק נוסיף שמי שכותב כאן הוא דעת בעלבתים ולא עמיארצות שלא היו טורחים לכתוב.

    ואחרי שהקדמנו כמה הקדמות ניגש לעניין. נראה לי שמה שמפריע למגיבים הוא שאלת ההתגלות שעליה אין לרב תשובה מספקת. הרב דובר אמת ולכן הוא מודה שאין לו תשובה, אך לפעמים כשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים.
    נראה לי שההנחה של הרב היא שההתגלות הייתה עניין היסטורי. לטעמי לפחות ונראה לי שלטעמם של רוב המגיבים התגלות היא עניין שהולך ומתמשך. הדברים כמובן לא חדשים. הרב יונתן זקס בספרו משבר וברית כותב כי ההוכחה היחידה שהתורה מציעה לאמתותה היא שיהודים ימשייכו להחזיק (הספר איננו תחת ידי כך שקשה לי לתת מקור). זו בעצם גם ההוכחה של הכוזרי. העובדה שהגרעין הפך לעץ המקיף היום את מרבית העולם מעיד על נכונות ההתגלות לעם ישראל (ראה ספרו של מיכה גודמן על הכוזרי) . ולבסוף כמובן חז”ל במסכת יומא סט הכותבים “ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב”ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות”. שם השם הנמצא על האומה מעורר יראה אצל הגויים המרתיע אותם מלפגוע בעם ישראל(ואם ישאלו על השואה כבר כתב הגר”א שכאשר שיבת ציון מתחילה השכינה שבה לארץ ישראל ומפסיקה להגן על ישראל שבחוץ לארץ). ההתגלות במובן זה איננה עניין היסטורי אלא עניין אמפירי מעשי שבכל יום ויום.

    אפשר להוסיף עוד ועוד אך נראה לי שזו היא הנקודה המכרעת.

    1. מיכי מאת

      י”ד לא בטוח שהבנתי את עניין ההתגלות. האם כוונתך לדבריי שהקב”ה כבר לא מתערב כמו פעם? זו לא בדיוק התגלות אלא מעורבות. או שמא כוונתך לאמונה במעמד הר סיני? אז מהן שתי האלטרנטיבות? מה פירוש התגלות היסטורית מול התגלות מתמשכת? לא הבנתי.
      אגב, כשעוסקים בטיעונים לא צריך לזכור ולהביא מקורות. די בטיעון עצמו.

    2. י.ד.

      לא הייתי מספיק ברור וקצת ערבבתי.

      הרב מתאר את ההתגלות כאירוע היסטורי שהתרחש לפני שלושת אלפים שנה בהר סיני שבו ניתנה התורה ומאז ריבונו של עולם לא הופיע בעולם.על גבי תיאור זה – שלגביו אין לרב שום הוכחה – מוסיף הרב רובד היסטוריוציסטי חריף. הלכה למשה מסיני איננה באמת למשה מסיני, האמונה בעולם הבא ובמשיח, סברות של חכמים, על התורה עצמה נוספו הוספות מאוחרות, מקורו של ספר הזוהר מפוקפק ועוד. לכל אחת מהטענות יש יסוד מוצק משל עצמו אולם התקבצותן יחד מעלה את השאלה האם ההפרדה שהרב עושה בין גרעין ההתגלות עצמו שאיננו אמור להיות היסטורי לבין שאר המרכביבים ההיסטוריים עומדת.

      אין ספק למחויבותו של הרב להלכה, ולאמונה שלו בה כדבר השם ועדיין מרגע שהאמונה של הרב באלוקים היא פילוסופית גרידא בלי לתת מקום להיבט האמפירי של ההתגלות תוך שילוב של גישה היסטוריציסטית אל התורה קשה להבין איפה עובר הגבול. מדוע לא נאמר שכל התורה היא סברות של בני אדם (ולא רק הלכה למשה מסיני), תוספות מאוחרות החל מאמצע תקופת בית ראשון (כמו שטוענת ביקורת המקרא), השפעות פילוסופיות ימי בינימיות (הקבלה) ועוד. הרי מרגע שנוקטים גישה היסטוריציסטית כלפי התורה, איפה עובר קו הגבול?

      אני בהחלט מזדהה עם השאלות שהרב מתמודד איתן והחיים הקלים שאנשים רבים עושים לעצמם בנושאים אלו אינם מוקבלים עליי. בהחלט יש שאלות ובעיות מציקות שלברוח מהם זה לא רציני. אך באותה מידה לטעמי חשוב גם לעגן את ההתגלות באיזושהי מימד אמפירי. לטעמי המימד האמפירי שחז”ל נותנים פה הוא חזק. הוא מסביר מה ההבדל בין ישראל ושבט הסו (שאת שבט הסו טבחו ואילו עם ישראל שרד בינתיים), מדוע אין עניין בנצרות ובאיסלאם (שהרי שתי הדתות רק מנסות לזייף את ההתגלות של שם ה’ בעולם שיש בעם ישראל ובתורה) ועוד. מה שמגלה את שם ה’ בעולם איננה איזו התגלות היסטורית מלפני שלושת אלפים שנה אלא עצם קיומם של עם ישראל והתורה בעולם. כדי לראות את שם ה’ בעולם לטעמי מספיק להסתכל במראה.

      בריבונו של עולם אי אפשר לגעת. הוא לא חלק מן העולם במובן הפשוט (ואינני נכנס כאן למחלוקת של חב”ד והליטאים). אבל לריבונו של עולם יש מסמנים בעולם – ישראל והתורה. הרי הם בגדר של גיטו וידו באים כאחד. המוכח והמוכיח באים כאחד. נכון ריבונו של עולם כבר לא עושה ניסים גלויים במובן הפשוט אולם עצם הישרדותו של עם היהודי והשיבה לארץ ישראל הוא אולי הנס הגדול ביותר שישנו, וכבר כתב ירמיהו הנביא:
      ז לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ח כִּי אִם חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם.(כג ו-ז)
      לא במקרה המזרחניקים מקבלים עול מלכות שמים בסוף תפילת ערבית של יום העצמאות. מבחינתם יד השם מתגלה בתקומת עם ישראל בארצו.

      אוסיף רק שלדברים אלו יש השלכות נוספות כמו ההבדל בין ספרי מחשבה של יהודים שעדיין נחשבים דברי תורה לעומת ספרי פילוסופיה שנשחשבים ספרי חכמה. אני מסכים עם הרב שיש הבדל חמקמק בין ספרי מחשבה ובין הלכה ולמדנות ועדיין כיון שהם חלק מהתגלות שם ה’ בעולם לדעתי יש להם דין של תורה ואסור להכניס אותם לשירותים וצריך לברך עליהם ברכות התורה. ספרי פילוסופיה של גויים לעומת זאת אין להם גדר כזה ולכן מותר לקרוא אותם בשירותים.

      אני מקווה שהדברים שאני יתקבלו ולא יחשבו כדברי חוצפה ועזות פנים.

    3. מיכי מאת

      י”ד היקר.
      למה אלו דברי חוצפה או עזות פנים? דברים כדרבנות שנכתבו באופן נאה ומתקבל. מה עוד שגם קצת חוצפה וציניות (שלא קיימות כאן למיטב שיפוטי) לא מזיקות לדעתי.
      לעצם הדברים אני מסכים לכל מילה. לא הבנתי היכן ההשגה. הרי כתבתי במחברת החמישית את כל הטיעונים הללו מן ההיסטוריה הייחודית ועוד. אלא שלדעתי זה לא בהכרח מבטא מעורבות אלוקית (לפחות בדורות האחרונים) אלא הטבע היהודי שניטע בנו על ידי התורה וקיומה ועל ידי ההיסטוריה שלנו.
      אמונתי במעמד הר סיני היא עובדתית. אלא שתוכנו לא לגמרי ברור לי (ולדעתי גם לאחרים, אלא שהם לא מעזים לתת לעצמם דו”ח על זה). מסקנתי שהיה מעמד כזה מבוססת בין היתר על הטיעונים שהעלית כאן.
      אכן הגבול בין מה שהתקבל שם לבין מה שנוסף לא ידוע לי. מה לעשות, לא הצלחתי להגיע למסקנה בעניין זה. בינתיים יש חזקות (כגון ההנחה שמה שכתוב בתורה הוא משמים עד שיוכח אחרת).

  7. gil

    תודה רבה לכבוד הרב. ניכרים דבריך היוצאים מן הלב. אבל גדולה האהבה.באמת באמת. ראשית לכל אעיר שכדי להבחין בין ארסיות וציניות לבין דברי תורה מקובלים יש לקחת ליד את ספריך המוקדמים מלאים הנופת,לבין הכתיבה שלך באתר. בדוקטורטים עליך יש שיכתבו מיכי המוקדם ומיכי המאוחר (בנתיים) ויש שיצטרכו לכתוב דוקטורטים חדשים אז יחדשו המצאה אחרת: כתיבה בספר לבין כתיבה אינטרנטית. איי זה שהכתיבה האינטרנטית גם עולה יפה מאד עם המיכי המאוחר? טוב, זו אחדות של תוכן וצורה,יענו. ב. להעיר,שרוב הממצאים המסגירים לשון גסה תימצא בתשובותיך הענפות ולא בטורים. דווקא בכתיבה העייפה והמולטיטסקינגית אתה נוטה לשחרר את הניצרה ללא מעצורים.חפש שם,ושם תראה את תופעת “השתחרר לו הערס (פואטי?)” . ולעניינו,הנה מספר דברים צורמים,ואיני יכול לפורטם כי רבים הם וקצר הזמן מהשתרע ואני משתדל להחמיר בהוצאת זמן לבטלה:

    1.לגבי האיסור של רבניים חרדיים (אחרונים?) להחזיק סמארטפון ללא סינון פורנוגרפי (ע”ע הדיון בתשובתך שם) אתה קורא לשואל לחפף. לשון לא נקיה לכל עוזבי הדת והדתיים לייט. אין תשובה רבנית ולו הציית ביותר שתשתמש בלשון זו:”תפיסתי היא שלאף רב אין סמכות לקבוע מאומה. …וגם אם אתה שייך לקהילה שרבה אוסר, עדיין דומני שהדבר אינו קיר. אם אתה צריך זאת לפרנסה או רואה בזה חשיבות, אז תחפף.”
    https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%AA-%D7%A1%D7%9E%D7%90%D7%A8%D7%98%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%94/

    שם אתה כותב אין לך ערך בגדולי ישראל החרדיים (מן הסתם הרבנים אלישיב שטיינמן וקנייבסקי. זכורות התבאויותיך נגד הגר”ח קנייבסקי בעצכ”ח. השאלה עד להיכן אחרונה נלך ונתחיל כן להעריך? החזו”א?? אולי הגר”א? מה הכלל? כל גדול שלא ראיתי אותו במו עיניי בשר ודם הופך למיתוס חיובי? זה שאוכל קיעגל ואפוף עסקני כבר לא?:”אכן אין לי אמון רב ברבנים שנחשבים כגדולים בעולם החרדי. איבדתי אותו לצערי (או לשמחתי). אני מניח שמדובר באנשים טובים בעלי רצון טוב, וחלקם גם ת”ח גדולים (אם כי בד”כ איני מעריך מאד את אופן חשיבתם), אבל לצערי הם לא מכירים את העולם בו הם חיים ומובלים להחלטותיהם על ידי עסקנים קטנים ואינטרסנטיים שמחפשים להם תעסוקה במקום ללמוד בכולל (שזה די משעמם מבחינתם).”

    2.לגבי איסור קטניות אתה מעיד על עצמך שאתה מקפיד “לחפף”. יכלת לומר שאתה לא סבור שיש להחמיר אך נראה שאתה נהנה לשחוט פרות בלשון של דווקא:”. אני כותב שם שאיני רואה שום טעם לשמור את המנהג הזה, ועם השנים אני הולך ומחפף בו יותר ויותר (כמו רובנו), …לולא הם כבר מזמן אף אחד לא היה מקפיד על השטות המגוחכת הזאת.”(!). שטות מגוחכת?! מי מגדולי ישראל ראשונים ואחרונים יסכים איתך על התבטאות כזו שבעצם מהווה דוגמא לתלמידיך לחפף ולזלזל במה שהם בהשכלתם היעני פילוסופית (שסביר מאד שלא מגיעה ולא תגיעה לשלך) מסיקים.https://mikyab.net/%D7%A2%D7%9C-%D7%92%D7%96%D7%99%D7%A8%D7%AA-%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%A8%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%97%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9C-%D7%94%D7%A9%D7%9D-%D7%98%D7%95%D7%A8-2/

    3.אתה מבטל בהניף מקלדת את כל תפילות בית ישראל,בפרט בריכוזים החרדיים לראת ימי הדין,ונוקט שלתפוס את ראש השנה כיום הדין זו “ילדותיות”. כל זה למרות שכך הבינו כל הראשונים והאחרונים.ילדותיות?? כולנו מפגרים ?:
    “היום אעיר משהו על אלול…אם נודה על האמת, הפלצות דנן לא ממש מתעוררת אצל אף אחד מאיתנו. החזרה כל הזמן על הפלצות הזאת רק מעידה על כך שאף אחד מאיתנו לא אחוז שום פלצות…ברצוני להציע כאן אלטרנטיבה אפיקורסית: אולי לא? אולי אלול הוא זמן טוב וראוי לחשבון נפש שנתי, אבל הפלצות ואימת הדין לא ממש נמצאים בנו, ואולי גם לא צריכים להימצא. התמונה כאילו כל אחד עומד לדין על כל פרט ממעשיו (שהוא כבר מזמן לא זוכר), כנראה לא נשמעת לנו מאד משכנעת. אולי אפילו ילדותית משהו.”- יושם לב,גם אם אתה צודק אחת הדרכים הגדולות להכנס לאוירה של חשבון נפש דווקא ביום זה היא להניח-לפחות בתור צד של ספק-שאכן מתחולל דין ביום זה ולו בזכות העובדה שכך התקדש היום בעם ישראל. לאמר,אם אצל ישראל כיפור הוא הכי קדוש גם אלוהים שת ליבו אל זאת ובוחן אותם לפנים משורת הדין. כך מיתוסים פועלים,תמיד. וכבר כתב גרשום שולם שלנו חוקרי הקבלה אין יכולת עוד לחדש בתורתה על אף בקיאותינו וזאת על שום שאיננו מאמינים בה עוד כמיתוס חי. מצוי במרשתת לכל צורב.
    https://mikyab.net/%D7%9C%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%A8%D7%9E%D7%96%D7%99-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9C-%D7%90%D7%95-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9C-%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%90-%D7%98%D7%95/

    4.אתה עושה עונג שבת לחניכים שלך בישיבה עם עוגות ושתיה כדי לבשר להם שההשגחה הפרטית שלך זה בלוף. :
    אתה לוקח מנהג רוחני ובאותם כלים אתה מנסה להחליש אנשים מאמונתם וזאת ללא הוכחה. זה מזכיר את כל אלו שלמדו בשבת סוגיה עם סיגריה,או אכלו צולנט במסעדה תל אביבית בשבת,כמו גם חבריהם בקיבוצים שקיימו יחסים אסורים בדווקא כשעטורים בתפילין. הכל אותו עיקרון. בוא נחגוג את המתירנות בכלים של תיירה דווקא. ובאותו עניין. הגע בעצמך,אתה קר באמונה,מעולם לא חוית חוויות רוחניות\מיסטיות (ניתן לחפש את עדותך באתר). זה לגיטימי. אבל לקחת בחורי הסדר,שתכף יתגייסו לצבא,והדבר היחיד שינחם אותם בשוחה בעזה,באמצע קרב זו האמונה בכח התפילה,הקריאה לאבא:”תציל אותי!”,זו הנחמה וזהו המעוז. אבל אתה עם כל כובד משקלך הלמדני-פילוסופי כמעט ונהנה (עונג שבת !) להחריב על המאמינים את עולמם-ודוגרי,בלי שיש לך הוכחות מוצדקות לכך. סתם כי לא נראה לך. ממש כמו כל חבריך המדענים שנהנים לנפנף שאין בחירה חופשית (כי פוגע בדטרמיניזם המקודש) כי לא נראה להם! זהו מעשה לא חינוכי ולא רגיש ולא ראוי:
    “סיפור נוסף היה בדידי (הכינו את המעטפות). לילה אחד אני חוזר ברכבי עם כל משפחתי הענפה (הייתי מטופל באישה ושישה גמדים) מאירוע משפחתי…הרכב שלנו השתתק, וכפי שהתברר לי מיד לאחר מכן לא היה בר נסיעה. מדובר בשעה 1:00 בלילה בגדרה, עם כל המשפחה (שמונה אנשים) תקועים בדרך לירוחם. מה עושים? איך משנעים שמונה אנשים בשעה כזאת לירוחם, ו…אל חשש, הסיפור רק מתחיל.עוד לא הספקנו לעכל שהיתה כאן תאונה, וכבר (!) עובר לידנו (!) שכן מירוחם (!) עם רכב גדול (!) ריק (!). הוא עוצר (!) ואוסף את כולנו לתוכו, ואחרי שהשארנו את המפתח לגרריסט נסענו איתו בשמחה וברווחה הביתה. כל סימן קריאה במשפטים למעלה מסמן נס נוסף, כפי שיתבאר. בנסיעה מתברר לנו שאותו אדם, עסקן פוליטי מקומי מירוחם שנוסע כל כמה ימים לירושלים ומכיר היטב את הדרך, ובכל זאת משום מה הוא איבד את דרכו בחזרה (!), פספס את מחלף לטרון (!) ונקלע שלא בטובתו לרמלה (!). לא היה לו מושג איך נוסעים ולאן (עוד טרם עידן ה-waze), והוא מצא את עצמו בגדרה (!). כשהוא חלף על ידינו (!) בדיוק בזמן (!) אשתו אמרה לו, “אריה, הנה משפחת אברהם, עצור אולי הם צריכים משהו” (!). הוא אמר לה שאינו רואה סיבה לעצור, כי עוד לא היה ברור שהיתה תאונה ושאנחנו צריכים עזרה (זה היה ממש בשנייה של האירוע). היא שכנעה אותו (!) והוא עצר (!), והשאר היסטוריה (?).

    עבדכם הנאמן הגיע לישיבה בירוחם ועשה כמקובל במקרים אלו עונג שבת לתלמידיו על עוגיות תפלות וקריסטל קולה. שם הוא הסביר לאוזניהם הנדהמות של השומעים שהוא לא רואה בכך שום נס ופלא אלא אירוע לגמרי אפשרי סטטיסטית. הרי היו אלפי אנשים שנתקעו בלילה בדרך לבתיהם ולא נושעו. יש סיכוי קטן שבמצב כזה אחד מהם כן ייוושע במקרה, אז האחד הזה הייתי אני. מה זה מוכיח? דומני שבעיקר את העובדה שהסטטיסטיקה עובדת. כל עוד לא בדקתי על מדגם רחב של אירועים כמה פעמים אנשים נתקעו ולא נושעו, אני לא יכול לומר מאומה על ההסתברות שיקרה משהו כזה והאם היה כאן משהו מפתיע (יד ה’, השגחה פרטית, או מאמע רוחעל).”
    https://mikyab.net/%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%95/

    הסגנון ,לחפף,ילדותיות,ההנאה מלנתץ מיתוסים והכל בשפה רבנית-היא היא זו שצורמת לתמידיך הרבים ושומעי לקחך. אני אישית לא הייתי רוצה להיות אדם כזה כשאהיה גדול בתורה. חלק מדרכיה הם דרכי נועם,צחות לשות,לשון ערומים. ראה את ש”צ לוינגר מקוראיך הקבועים. איזו לשון נבחרת? כמה נאים מעשיו ודיבוריו. טוב לא ביקשתי שתהיה שונה כמותו,אופייך שונה. אבל לכתוב כמו פוקאצ’ת פייסבוק זו גם לא דרגה שיש לתהגאות בה, גם אם היא כיפית לעיתים ככותב אנונימי בטוקבק (ע”ע עצמי). כרב ומגדלור רוני-ירצה או לא ירצה-יש הגינות שמחייבת.

    הייתי ממליץ לך לפנות יום,לאגור את כל הביקורות היוצאות מן הלב נגד כתיבתך.להתבודד,לשבת עם סיגריה ולחשוב. תן לדברים לשקוע. זוה הסיכוי היחיד שיש לך. אוהביך,מוקיריך,תלמידיך,הם שיכולים להאיר עיניך (ואני מאמין שאתה חפץ בכך כפי שמרמז טור זה). הגרף של הדוסומטר מגלה שאתה בירידה. יש לדברים הללו תרחישים דיי ידועים מראש בהיסטוריה.אלישע בן אבויה,אבנר מבורגוס,ובדורנו ירון ידען וניר שטרן.

    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%9F_%D7%99%D7%93%D7%A2%D7%9F

    https://nirstern.wordpress.com/about/

    בכנות רבים חושבים כך עליך. אחרי שפיטרת את אלוהים ממשרתו השמימית,מה עוד נותר? ברוב התושב”כ אינך ממש מאמין. היה גרעין בסיני. נו שויין. מי יפיס ולידי מי תתקע שעוד שנה שנתיים (כשתגמור לקרוא בכוחות עצמך את החומר על ביקורת המקרא בו אתה עסוק כעת- כעדותך באתר) לא תפוגג את הגרעין הזה לשמי שמיים ותותיר את כולנו רצים לשמוע את הגיגך בשיעורך השבתי סביב צולנט וסגריה משובחת. נראה לך שהגזמתי?! אין לך מושג כמה רבים מחבריי שומעי לקחך חושבים עליך כך. כל הרמזים,ופליטות הפה הפרוידיאניות מעלות את החשש-שהלואי ונתבדה כולנו ותשאר תלמיד חכם רצוי ואהוב שמקדם דברים,שמייפה את העולם האמוני והמוסרי,ולא רק הורס ונותץ באבחת מקלדת

    אוהבך ומוקירך מאד מאד

    גיל

    והנלע”ד כתבתי.

    1. מיכי מאת

      שלום גיל.
      חן חן על העבודה ועל כל ההערות. אנסה להתייחס בקצרה:
      1. ראשית, אקדים שכתבתי שלגבי רבנים בני דורנו אני מרשה לעצמי יותר. ואכן שאלת הקו המפריד היא שאלה טובה. ואכן אין לי אמון רב בגדולי התורה החרדים. מה לעשות זהו המצב. זה לא ביטוי של זלזול אלא הבעת דעה אישית. אני לא מזדהה עם דרך חשיבתם והכרעותיהם ואני חושב שהם מבוססים על חשיבה בעייתית מאד. אמרתי זאת מפני שאנשים משתמשים בהם כבסיס סמכותי לגיבוש עמדות מנוגדות לזו שלי. לכן אני כותב שאיני רואה בהם בסיס כזה. אגב, מאותם מקומות יוצאים ביטויי זלזול קשים הרבה יותר (ומוצדקים הרבה פחות) כלפי רבנים מכיוונים אחרים.
      הקטע שהבאת בסעיף 1: ”אכן אין לי אמון רב ברבנים שנחשבים כגדולים בעולם החרדי. איבדתי אותו לצערי (או לשמחתי). אני מניח שמדובר באנשים טובים בעלי רצון טוב, וחלקם גם ת”ח גדולים (אם כי בד”כ איני מעריך מאד את אופן חשיבתם), אבל לצערי הם לא מכירים את העולם בו הם חיים ומובלים להחלטותיהם על ידי עסקנים קטנים ואינטרסנטיים שמחפשים להם תעסוקה במקום ללמוד בכולל (שזה די משעמם מבחינתם).” אני לגמרי עומד מאחוריו ואיני רואה בו בעיה. זהו תיאור ענייני ומנומק לגמרי של עמדה שלי.
      2. לגבי חיפוף, אני לא רואה בזה בעייה. זה מה שעושים כשיש משהו שחייבים אבל לא מזדהים איתו. ואכן קטניות היא שטות מגוחכת. לא אמרתי כאן מילה על מישהו. הבעתי עמדה על הדבר עצמו, והמסקנות לגבי מי שדוגל בו נשארות לקורא. אגב, לדעתי רבים מאלו המקפידים על קטניות מסכימים איתי. אבל הם לא יוצאים עם זה משיקולי מדיניות וחינוך (נגד הרפורמה. מה שאני חולק עליו). ולכן אין להסיק ממה שכתבתי על המנהג עצמו שום מסקנה לגבי מי שאוחז בו.
      3. כאן ממש לא ראיתי ביטוי בעייתי. אכן זו מחשבה קצת ילדותית בעיניי, ודומני שכמעט כולנו חשים כך. עובדה שאיננו חשים את הפלצות המתחייבת. אגב, הרמב”ם כבר דיבר בהקדמתו על היחס לאגדות חז”ל ובעצמו כתב שמי שרואה אותן כפשוטן הוא מכת השוטים. ושוב, המסקנות על מי שכן חושב כך לא מוכרחות. אולי הוא אומר זאת לצרכים של חינוך ומדיניות (שאני חולק עליהם). הבעיה שממשיכים עם המיתוס הזה למרות שהוא כבר לא ממש פועל. תפיסת המיתוס כך והמשך התנהגות בהתאם אליו הוא הוא הילדותיות שעליה דיברתי.
      4. אני מחזק את אמונתם ולא מחליש אותה. אנשים שמבססים את אמונתם על אמונות ילדותיות עלולים לנטוש אותה (מעשים שבכל יום). כפי שכתבתי באחד הטורים, בגישה שממשיכה את המיתוסים הללו אנחנו נשארים עם הבוגרים הפחות אמיצים ויותר ילדותיים ומאבדים את הטובים יותר (כמובן הכללה).

      אני יכול להבין את אלו שחוששים מאבדן אמונתי. גם אני חושש. אבל מה לעשות? להתעלם מהאמת ולהפטיר כדאשתקד? אני מסרב לתת לחששות להכתיב את צורת החשיבה וגבולותיה. זה אחד מעיקרי תפיסתי. כאמור, לדעתי זה מביא יותר תועלת מנזק.
      אני גם לא מקבל המלצות שמטרתן להציל אותי מכפירה או “כפירה”. אין לי שום עניין בזה. אם אני כופר אז כזה אני. אני מנסה לברר את האמת, וכמובן לא בהכרח מצליח. אבל אני מסרב להכפיף את החשיבה למסקנות המבוקשות. אם הדברים לא “יצילו” אותי בעיני מישהו, אין מה לעשות. בעיניי הגישה הזאת עצמה היא בעלת ערך רב, וחשוב מאד שמישהו יציג אותה בתוך המלל הרגיל שאופף אותנו ולא ממש מצליח להתמודד עם בעיות. אנשים ממשיכים להפטיר כדאשתקד למרות שהבעיות שונות והאנשים שונים.

      שוב תודה על ההערות. זה שאיני מסכים לא אומר שלא לקחתי לתשומת לב (בטח במישור של הסגנון וכיצד הוא נתפס. ברור לי שגם אם ההסברים שנתתי נכונים, זה לא אומר בהכרח שהקוראים מבינים זאת כך שזה משפיע עליהם כפפי שרציתי). לקחתי ואני חושב ואחשוב עליהן. אמנם בלי סיגריה…

    2. אילון

      גיל,תסלח לי אבל אתה קצת מגזים.בתור מישהוא שעוקב אחרי כתבי הרב מאז אמצע תשס”ב (תחילת 2002) ונפגש עמו לראשונה רק לפני שנה ומאז שוחח עמו מספר פעמים אני יכול לומר לך שמדובר באותו בן אדם.הרב המוקדם היה פשוט תמים יותר ועבר תהליך של התבגרות (להערכתי לא מלאה הוא עבר תהליך של מעבר מילדות לנעורים ועדיין לא לבגרות מלאה) ,ואחרי שתקרא את הספרים החדשים אתה תבין שהקו שהנחה את הרב ב”שתי עגלות ” בחלקו עדיין מנחה את דעותיו החדשים (שבספרים החדשים) ,אבל את הסגנון לדעתי הוא רכש מהעולם החרדי ליטאי עצמו שם זלזול בת”ח (שלא מהזרם שלהם) נרכש עם חלב אם.

      אני אישית גדלתי בציונות הדתית ומודה בפה מלא שכל הביטויים שציינת צרמו מאוד גם לי כשנתקלתי בהם לראשונה (ואני עוד למדתי בגוש,אבל גם בגוש בזמני אף אחד לא דבר בשפה כזאת).אבל תדע לך שבהמון דברים הרב פשוט אמר דברים שחשבתי בעצמי וקברתי עמוק עמוק בלב בגלל שהרגשתי בושה שבכלל עלו על דעתי וכל שכן בושה להכיר בהם למשל כמו כל הנושא של הת”ח החרדים מנהיגי הציבור החרדי.קראתי לפני שש שנים את הרב מתבטא ביחס לתשובה של הסטייפלר שנשאל ביחס לאיזה שאלה בתורה ומדע שהסטייפלר ענה שיחשוב איך הגר”א הסתדר עם איתה ,והרב התבטא שתשובתו היא “אינפנטילית”.בהתחלה זה קצת צרם לי ואינני יודע באמת למה הסטייפלר התכוון,אבל זאת פשוט הניסוח המדויק .בכל מה שקשור להבנת המציאות (במיוחד המדעית והמודרנית) הרבנים החרדים הם פשוט ילדים.זה ניסוח חריף אבל מדויק.
      בזכות הרב השתחררו לי כל המחשבות האלו מהלב שוב לראש (אבל עדיין לא ללשון מסיבות טובות) ורק זה מעניק לי תחושה של שפיות.

      עולם התורה הציוני דתי הוא עדיין בילדותו ולכן יש תחושה שכאילו לנו יש יותר כבוד לת”ח .אבל זה לא נכון וכבר רואים את בשלוש ארבע שנים האחרונות בפרוץ מלחמת הרבנים החרד”ליים מול אלו הליבליים.ובעתיד ירדו הכפפות וביטויים כאלה יעופו באויר.

      וגם תסלח לי (ויסלח לי שצ”ל לוינגר עצמו) דבריו של שצ”ל לוינגר הם לא דוגמא טובה.דיבוריו אינם נאים כלל וכלל יש בהם הרבה מן הסגנון הססמתי והשטוף מוח של בוגר ישיבה (ציונית ,כלומר שכזה לו עוד רגשי נחיתות לבוגר ישיבה חרדי) קלאסי.אל תלך שולל אחרי העדינות.זה לא סגנון נאה.זה בדיוק הסגנון שמזמין את הסגנון הציני של הרב .שצ”ל הוא ימין והרב הוא שמאל (הציניות נועדה להוציא את האויר החם מהבלון שהתנפח בימין).האמת היא האמצע אבל האמצע הוא לא מכובדות ריקה (שזה מה שאתה חושב שת”ח צריך להתהדר בה) שהיא נחלת 95 אחוז מהרבנים היום.

      העולה מדבריי הוא שס”ה אתה צריך להודות לקב”ה על קיומו של הרב ובמיוחד בפאזה הנוכחית ולהתפלל להמשך קיומו (שלשיטת הרב אולי אין בתפילה זו ערך….). יש לי כמה חברים שנעשו רבנים ואני יכול לומר לך שמדובר בעגלים ממש.שווה הכפירה של הרב 100 פי כמה מ”האמונה שלהם “.אני אישית מאמין שהוא יגיע לפאזה הבוגרת שלו מתישהוא בעתיד( אפילו אם מתישהוא בדרךיעשה לנו אלישע בן אבויה”).אבל אסור לזרז התבגרות.

    3. nirstern

      במקרה עקב חיפוש אחרי משהו אחר הגעתי לכאן.
      יש לי רק להעיר שלשפוט על אמונה או לא אמונה של מישהו רק לפי איך הוא מתלבש, ואיך ההתנהגות שלו בנושא השתייכות חברתית, לענ”ד זה מאוד שטחי.
      גם לכלול את ארבעת השמות שהזכרת בחדא מחתא זה לענ”ד מאוד שטחי. חלוקה של מי שהוא “משלנו” הוא בטוח בסדר בעיני הבורא, ומי שלא -לא.
      הלוואי שזה היה כל כך פשוט. במקום לעמוד לבד מול הבורא שברא כל אדם כיחיד, וללא הרף לחפש ולשאול וללמוד ולבחור ולשאת באחריות, ואחרי הכל להמשיך לא לדעת ולדאוג ולפשפש ולפקח על דרכו וכמ”ש במס”י, הרבה יותר קל להשתייך לקבוצה ולהיות “אנחנו” במקום “אני”, ולפתור בזה את חובת הבחירה והנסיון שלשמם ירדה נשמתנו לעוה”ז.

    4. nirstern

      לגבי:
      “ותשאר תלמיד חכם רצוי ואהוב שמקדם דברים,שמייפה את העולם האמוני והמוסרי,ולא רק הורס ונותץ באבחת מקלדת”

      לטעמי אם מישהו הורס ונותץ, כשמבחינתו לפחות הוא מבקש אמת ולא בא לקנטר ולהדיח בכוונה, אפשר להתמודד עם דבריו, ובין אם מסכימים ובין אם חולקים בחריפות ובין אם רואים שיש דברים שלא רוצים בכלל לחשוב עליהם, בכל מקרה צומחים ומרחיבים אופקים, מגלים משהו חדש, ונעשים יותר בעלי בחירה ויותר אנשים חושבים, ובזה נעשים יותר ‘אדם’ לפי הגדרת הרמב”ם שהוא להיות בעל שכל, ולפי הגדרת המהר”ל שהוא להיות בעל בחירה חופשית.
      מי שמייפה דברים שכבר חשבתי כך מקודם, לא הביא לי שום תועלת, אדרבא, הרחיק אותי מלבחון את דרכי מחדש, וכמש”כ המס”י שלא יהיה כסוס שוטף כו’ ולפקח על דרכיו ומעשיו כל יום מחדש. ורבי יוחנן אחרי פטירת ריש לקיש לא התנחם בחברותא שמביא סייעתא לדבריו אלא רצה מי שיקשה כ”ד קושיות על כל מה שהוא אומר.

  8. ראובן

    שלום הרב מיכי.
    אני מסכים עם דבריך ועם הראיות שלך, אך עדיין קיימת אצלי נק’ קשות, הרי חז”ל אמרו במס’ שבת “אם ראשונים כמלאכים…” הרי שלעניינים מסוימים אנו כן מסתכלים עליהם כמלאכים (או שתאמר שאה”נ גם על מאמר זה אתה חולק, ואתה מביא ראיה נגד רבא בר זימונא(בעל המאמר הנ”ל) מר”מ ותנורו של עכנאי, אך עכ”פ מצאנו דעה החוברת לחולקים עליך ביחס לראשונים שכן מסכימה לדעה השניה אשר פחות מכבדת…).
    וכן האם תאמר אותו דבר לאדם שרמת ההבנה שלו ירודה ביותר, שעליו לעשות פי שהוא מבין, אפי’ שפשוט לו שהבעיה נמצאת אצלו, א”כ פתחנו פה לכל העמי ארצות?

    1. מיכי מאת

      השאלה האם המימרא ראשונים כמלאכים היא עובדתית או נורמטיבית (שכך ראוי להתייחס אליהם ולקבל את מרותם). הרי חז””ל משתמשים בביטויים בצורה כזאת. כך למשל הם אומרים על הלכה דרבנן שהיא הלמ”מ, רק כדי לחזק אותה (כך כותבים תוס’). פרטותיה וכללותיה מסיני הוא קביעה נורמטיבית ולא עובדתית.
      מעבר לזה, גם אם הם מלאכים אין זה אומר שאי אפשר לחלוק עליהם. זהו ערך האוטונומיה. ראה גם ברמב”ם רפ”ב מהל’ ממרים ובכס”מ שם.
      לגבי מי צריך לקבוע עבור עצמו, לדעתי כולם אחראים להחלטותיהם ואין רשות לקבל החלטות עבור אדם אחר. ניתן למעט אולי רק מי שאינו שפוי או חסר דעת (נטול אחריות משפטית). כל אדם והדעת שקיבל מבוראו. אנחנו לא אמורים להחליף אותו. הוא עובד את בוראו והוא צריך לקבל את החלטותיו. יתר על כן, גם אם נקבל החלטות עבורו ייצא שהוא עובד את ה’ בטעות, וספק עד כמה עבודתו היא בעלת ערך. הרי יש כאן סברת “אדעתא דהכי” שמבטלת כל חוזה (אם היה יודע לא היה עובד את ה’. לכן עבודתו היא בטעות). זו הסכנה בכל שקר קדוש (שק”ק. ראה טור 21). יש כמובן לפלפל בכל זה, שכן ניתן לומר שאם האמת האמיתית היא שיש מחויבות לעבודת ה’, אז נמשיך ונאמר שאם היה יודע הכל ומגיע לאמת המוחלטת הוא כן היה רוצה לעבוד את ה’. אבל זו שאלה האם טעות כפולה שמתקזזת נחשבת היעדר טעות. וצל”ע בכל זה.

  9. ראובן

    אז אם הבנתי נכון בבחינה מסוימת אתה כן מסכים שיש להתייחס אל הראשונים כמלאכים? א”כ במה היחס הזה מתבטא?
    נ.ב. (לגבי ההפניה לדיון על סמארטפונים) את ה’חינוך’ שמגדיר שלא תסור שייך בכל דור ודור, ואומר שצריך שבי”ד יסתובבו ויתקנו לפי דעתם אתה מסביר שבימינו דבריו שייכים לגבי רב קהילה? א”כ שורש המצווה שנותן שם (ריבוי מחלוקות) לא שייך (שהרי עדיין יהיו מח’ הין קהילות). או שאתה חולק עליו?

    1. מיכי מאת

      יש לקבל את מרותם בגבולות שקבעה ההלכה. לתלמוד יש סמכות מוחלטת, לראשונים ואחרונים יש מעמד אבל לא סמכות מוחלטת.
      אני לא מסכים לדברי החינוך. בפשטות הסמכות ניתנה רק לסנהדרין או למי שמוסכם על כלל הציבור (כמו הגמרא).

    2. על ראשונים, מלאכים וסנדלים (לראובן)

      בס”ד עש”ק ויקרא אל משה ע”ז

      לראובן – שלום רב,

      דבריו של רבי זירא על ‘ראשונים כבני מלאכים’ נאמרו בגמרא (שבת קיב) בהקשר לשקלא וטריא בין רבי יוחנן לרבו חזקיה, בו התפעל הרב מיכלתו של תלמידו ‘לדמות מילתא למילתא’, ולפשוט את ספיקו של הרב לגבי כלי שניקב וסתמו ושוב ניקב וסתמו, ממה שאמר הרב עצמו על סנדל שנפסק ותיקנו ושוב נפסק ותיקנו – שכלי שתוקן שוב ושוב אינו חוזר לגמרי למצבו הראשוני אלא ‘פנים חדשות באו לכאן’.

      על הצלחתו של התלמיד לפשוט את ספיקו של הרב מתוך העמקה בדברי הרב עצמו – שיבחו הרב ואמר עליו: ‘לית דין בר אנש’ כי אם מלאך, ולפי ‘איכא דאמרי’ אמר הרב: ‘כגון דין בר אנש’ גבר בכולא.

      לרב יש מעלה בהיותו חוליה קרובה יותר למקור בשלשלת מקבלי התורה איש מפי איש עד למשה מפי הגבורה, לכלי האותנטי שעבר פחות משברים יש מעלה על ה’כלי השני’, שכל משברי וגלי ההיסטוריה כבר נתנו בו את אותותיהם .

      ומאידך, גם לסנדל השני העשוי ‘טלאי על גבי טלאי’ יש מעלה, בהיותו ‘פנים חדשות’. הערצתו לרבו מביאתו להעמיק ולהעמיק בתורת רבו, עד שהוא מוצא בדברי רבו ‘פנים חדשות’ שהרב עצמו לא עמד עליהן.

      מי שחושב שרבו הוא אדם מן השורה, לא יטרח וישתדל לירד לסוף דעתו ויישאר ‘כסוס כפרד אין הבין’. ולעומתו מי שהרב בעיניו כמלאך, מתאבק ונאבק, מותיב ומפרק, עד שהוא זוכה לדלות מרגליות ולפתח את תורת רבו לכיוונים חדשים.

      בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר

  10. יוני

    שלום הרב.

    רק כדי לחזק את טענתו של גיל שרבים חושבים עליך כפי שכתב- אני כותב שאני מצטרף לדבריו.

    אתה מאמין גדול ברציונאליות של האמונה, בסינטטיות, בניגוד לפוסטמודרניות שרק מפרקת, ובכל זאת התחושה המתקבלת היא שרוב דבריך הם פירוק של האמונות הקיימות.

    בתור קורא קבוע של דבריך, לפעמים אני חושב שאתה – ביכולת השכלית וכשרון הניתוח המדהימים שלך- נהנה לפרק מיתוסים לגורמים, להצביע על המלך ולומר שהוא עירום.

    1. מיכי מאת

      קיבלתי שזה מה שחושבים כמה אנשים. השאלה מה אני אמור לעשות עם זה? כפפי שהסברתי, עמדותיי הן עמדותיי ולא יעזור להגדירן ככפירה. בעיניי יש פירוק שהוא בנייה גדולה ויש בנייה שהיא פירוק.

  11. איתמר

    שלום לרב
    ישר כוח על תרומתך הרבה בתורה וחכמה, ובכל זאת
    זכור לי באחד השיעורים שכתבת על הרמב”ם שהוא נאיבי בכך שחשב שניתן ללמוד את משנה תורה שלו ולא צריך ללמוד ספר אחר (היו עוד דוגמאות וזה כעת בדעתי, וגם הכי צרם)
    לי זה צרם נורא
    אינני זוכר באיזה שיעור זה היה אולי על בסדרה של ר’ גדליה נדל

    1. מיכי מאת

      גם אני לא זוכר היכן זה היה. אבל האמירה הזאת היא באמת נאיבית. כאן אפילו לא צריך אותי. פוק חזי ותראה האם באמת הלומדים מסתפקים ברמב”ם ועוברים ללמוד פילוסופיה או שהופכים גם את הרמב”ם לנושא שבו עוסקים ומלבנים ועליו מתפלפלים. האמירה שחכם כלשהו הוא נאיבי היא פגיעה? זו אמירה לא ראויה? אני לא חושב כך.

  12. דניאל

    אחרי קריאה של כל מה שנאמר כאן זכיתי להכיר אותך ואת דעותיך יותר. ואכן הדברים איומים ונוראים לכל אוזן ושכל יהודיים עם מעט אמונה. אבל למעשה זאת האמת הפנימית אצל כל אחד אפילו כשהוא לא מבטא החוצה את מה שהוא חושב מהפחד להיתפס כאפיקורוס או מרדן וכו’.
    ויש לי בעיה בתור איש אמת להשאיר את מחשבותיי הכנות בבטן(זה כמו רעל שמבעבע מבפנים).
    ואע”פ שצורת ההתבטאות קשה זו עמדתי ודעתי.
    ומתעוררת אצלי שאלה כזו: לא מצוי אצל הקראים, אתיופים וכו’ מצב כזה… הם לא מושפעים מהמדע לגבי ההלכה והם מחזיקים במסורת ללא מחלוקות. הדברים ברורים. מי שחילוני – חילוני ומי שיהודי יהודי.
    לעומת היהדות שלנו היום.. גם מי שרוצה להיות יהודי ולא כופר.. הוא לא מוצא מקום להשתייך מרוב ריבוי דעות ומחלוקות שנובעות ממחלוקות ופירושים שונים. נקודה למחשבה. במיוחד שאף אחד לא באמת יודע כמה המסורת של התושב”ע היא אבסולוטית.(כמו שציינת יש טעויות וגם יש מידע רב חסר)

    1. להיפך (לדניאל)

      בס”ד ג’ בניסן ע”ז

      לדניאל – שלום רב,

      אדרבה, מרוב דיעות ושיטות כל אחד מוצא את ה’נישה’ שלו ובכל זאת נשאר ב’מסגרת’, כשלמרבה הפלא עם כל המיגוון יש תשתית בסיסית משותפת.

      תיכנס למניין של ‘מזרוחניקים’ בבית הכרם ותיכנס למניין של חסידי סטמאר במאה שערים – כאן ילבשו אולי מכנסיים קצרים ו’כיפה כזית’, וכאן ילבשו מגבעת וקפוטה, אך התפילה אותה תפילה, ספר התורה אותו ספר תורה. והמועדים חלים באותו תאריך בדיוק, וזאת אחרי אלפיים שנות פיזור.

      זה כוחה המאחד של התורה שבעל פה, שיש בה שמירה על ‘גרעין קשה’ משותף, עם נתינת מקום לגיוון ולגמישות סביב הגרעין המשותף..

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  13. יחיאל

    מספיק לתת דוגמא ממה שכתבת בפוסט הקודם.
    1
    תלמיד חכם ואיש משכיל מבין שאין טענה שלא מוטלת בספק. אפילו האמונה באלוקים אינה וודאית…

    אדם משכיל ופתוח יודע שאפילו מה שמופיע בתורה שבכתב אינו וודאי. אולי אלו תוספות מאוחרות? אולי בכלל היא לא ניתנה מסיני? הרי אין וודאות בשום דבר. כל אלו הן מסקנות שלנו, ולכן יש לקחת אותן בעירבון מוגבל….

    1. מיכי מאת

      יחיאל, השאלה היא מה מדגימות הדוגמאות הללו? אכן שום דבר לא וודאי. האם זה דיבור לא ראוי או בוטה? האם זה לא נכון?
      אני רק מתחזק בדעתי שהבעיה אינה בצורת הביטוי אלא בתכנים. אמנם קיבלתי את הערתו של ישי שצורת הביטוי לפעמים יכולה לחדד או להקהות את התגובות לתכנים.

    2. התגובות הוסרו לבקשת הכותב (שצ"ל)

      למרות שאיני רואה כל פסול בתגובות הללו. ציניות היא לגיטימית לגמרי וגם אנוכי הקטן משתמש בה. לבקשת הכותב הסרתי אותן.

  14. ישי

    עוד דוגמה על פי מה שנכתב כאן. השווה את הניסוחים הבאים:
    “הרמב”ם היה נאיבי כשהוא אמר ש…”
    “זו אמירה נאיבית”
    “יש משהו נאיבי באמירה הזו של הרמב”ם”

    כמובן שאפשר לרצות לחדד דווקא, אבל אם ברצונך להקהות אני חושב שזה אפשרי.

  15. דניאל

    שלום וברכה מיכי, לידיעתך יש הבדלים מעטים בתפילות. לדוגמא בג’רבה ובטוניס.
    במנהגי התפילה.. וזו לא דוגמא שהרי גם הערבים מתפללים אותה תפילה… וזה לא משנה מה החיצוניות בכלל. לגבי ספרי התורה.. עד היום לא הבנתי אם יש באמת ספר תורה אחד לכולם ללא הבדלים. לעניות ידיעתי יש הבדלים בצורת הכתב ובטעמים בין התימנים לשאר העדות. ובנוסף קראתי לפני שנה בערך באינטרנט על ספר תורה עתיק מגאורגיה שיש לו מסורת עד לבית ראשון או שני(לא זכור לי בדיוק). והמידע עליו נעלם מהאינטרנט אבל בכל מקרה קבעו שהוא פסול.. מה שבטוח ששום דבר לא בטוח… ולכן החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ופשוט צריך להתבטל לחכמים שחיו בדורות עברו ולהיאחז באמונה תמימה עם ה’.
    ובוא נניח שעבדנו את ה’ לא כמו שהוא רצה בדיוק… האם יתבעו אותנו על כך בעולם הבא? ואם נניח שאין עולם הבא.. וכי יש משהו יותר מהנה מלימוד תורה? יותר מהנה מהחכמה האדירה הזו? שמכילה פילוסופיה, רוח, ידיעות כל כך אדירות בנוסף ללימודי ההלכה ואגדות חז”ל שמעצבים אותנו?
    הדבר היחידי שאכן מפריע לי הוא עניין המסורת.. ללא מסורת.. התורה לא שונה מהארי פוטר..
    שניהם ספרים יפים ומרגשים ומלאים במוסר השכל.. רק שעל הארי פוטר כתוב שהוא בדיוני ועל ספר התורה יש מסורת ועם ששרד כפי שכתוב בספר התורה. כל הנבואות התגשמו..
    ואכן יש בעיה כשיש עדות עם מסורת שונה לגמרי.. האתיופים והקראים. בנוסף היו את הצדוקים והבייתוסים.
    וכו’ אפשר להימשך עם זה עד אין סוף ולכן אין לדעת היכן האמת… לעניות דעתי ואפילו חוסר הידע שלי הייתי אומר שהקראים יותר קרובים לאמת.. כי הם קרובים לקרא.. ואנחנו קרובים לפסקי החכמים בכל דור. הם נשענים על דבר ה’ ואנחנו על דברי חכמים. וכן הלאה.. הההנהגה של ביתא ישראל כל כך הרמונית ומדהימה שאין שאלות הלכתיות מיותרות וזה מפליא. החיבור לה’ ולחוקים שהוא ציווה. ושוב החושך יכסה ארץ וערפל לאמים.. אצטרך לחיות בספקות עד יום מותי או עד ביאת המשיח. ואני איתך אני יכול להגיד עוד 1000 פעמים שאני מאמין בביאת המשיח אבל זה לא באמת מהלב.. שהרי זה תלוי במעשים שלנו. אנחנו מתקנים במו ידינו את העולם ע”י קיום מצוות. ובמלחמת ששת הימים ניצחנו ללא משיח. את השואה שרדנו ללא משיח. את 2000 שנות גלות שרדנו ללא משיח.(בניגוד למשיחי שקר שהזיקו). הכל תחת השגחת ה’ יתברך. צריך להיצמד לחכמים ובעזרת ה’ נגלה את האמת ועד אז אל לנו להתבטל מהתורה ואפילו ממצווה אחת כי אין אנחנו יודעים גודל שכרן של מצווה קלה או חמורה.
    אם אני טועה לגמרי אשמח לשמוע דעתך מיכי 🙂

    1. יחיאל

      לדניאל
      לגבי ס”ת אין הבדלים משמעותיים בין העדות, ההבדלים בכתב אינם מעכבים אפי’ מבחינה הלכתית, ההבדלים בנוסח הם ספורים ממש, ואינם אלא כשאלה הלכתית, האם כותבים ‘פצוע דכא’ או ‘דכה’, שאלות שאינם רלוונטיות כלל מבחינת אמינות המסורת.
      הקראים אינם קרובים כלל לפשוטו של מקרא, וודאי לא יותר מחז”ל, כידוע למעיין בכתביהם.
      השאלה מי החזיר אותנו לא”י, אם המשיח, או מישהו אחר, היא לא רלוונטית כלל וכלל. העיקר שדבר אלהינו שהבטיח לפני 3300 שנה התקיים, וכן עיקר דברי הנביאים.
      את השכל אסור לבטל לעולם, אך לא יזיק לדעת שיש נושאים מורכבים, ושיש אנשים חכמים, ולא זה המקום להציע את כל התיסבוכים, ואם תרצה אשמח לנסות לסדר מעט מהתיסבוכים דרך המייל.

  16. בני

    יישר כח על הדברים.
    יש נקודה אחת שאשמח לקרוא את התיחסותך לגביו. אתה כותב על טעויותיהם של הקדמונים. דרכם של קדמונינו בבית המדרש פעמים רבות היתה להשאיר בצריך עיון.
    היכן עובר הגבול בין לומר על דעה מסוימת בראשונים/האחרונים/בחז”ל שהיא צ”ע לבין לומר שהיא טעות?

    1. מיכי מאת

      קשה לקבוע. לפעמים זו רק לשון נימוס אבל לפעמים באמת אדם לא בטוח. הלשון היא חלק מהמגמה להשאיר את מעמדם של הקדמונים כמי שלא טועה. אני מתנגד למגמה הזאת גם בגלל שהיא לא נכונה וגם בגלל שהיא מזיקה. לכן כשיש דבר שנראה לי בבירור כטעות אני כותב עליה שהיא טעות.

  17. igoldwasser100

    נראה שרוב המגיבים מסכימים אם הטענה שסגנון ישיר ואגסיבי מבטא כבוד.(לא כמו מוזיאון)
    לדעתי זה מעיד על המגיבים שהם אנשים תמימים וטיפשים שקנו את הטיעון החלש והלא משכנע הזה
    האם מישהו מהמגבים חושב שהניסוח במשפט הקודם מעיד על “כבוד” או על “להרגיש בבית” שיש לי כלפי המגיבים?
    זהו טיעון שקורא במילה “כבוד” לסגנון שהוא ברור לא מכבד. הייתי מצפה מהרב שיסביר מה זה “חוסר כבוד” לפי דעתו,שהרי על כל דבר אפשר לתרץ בצורה כזו.
    ואני גם מסכים מאד אם מה שנאמר, שאפי’ אם באמת הרב כן מכבד, מה שמובן לקוראים זה שהרב לא מכבד.
    (אני באמת מכבד את הרב והמגיבים, כתבתי כך כדי להבהיר את הנקודה)

  18. ישראל

    נראה שרוב המגיבים מסכימים אם הטענה שסגנון ישיר ואגסיבי מבטא כבוד.(לא כמו מוזיאון)
    לדעתי זה מעיד על המגיבים שהם אנשים תמימים וטיפשים שקנו את הטיעון החלש והלא משכנע הזה
    האם מישהו מהמגבים חושב שהניסוח במשפט הקודם מעיד על “כבוד” או על “להרגיש בבית” שיש לי כלפי המגיבים?
    זהו טיעון שקורא במילה “כבוד” לסגנון שהוא ברור לא מכבד. הייתי מצפה מהרב שיסביר מה זה “חוסר כבוד” לפי דעתו,שהרי על כל דבר אפשר לתרץ בצורה כזו.
    ואני גם מסכים מאד אם מה שנאמר, שאפי’ אם באמת הרב כן מכבד, מה שמובן לקוראים זה שהרב לא מכבד.
    (אני באמת מכבד את הרב והמגיבים, כתבתי כך כדי להבהיר את הנקודה)
    (לעורך האתר, בטעות התגובה היתה שלא במקומה.)

השאר תגובה