ק\

אבל אז כשלומדים ק"ו מק"ו הוא מבוסס גם על הק"ו של הכלל. וזה עצמו ק"ו מק"ו.
גם הכללים האלו הם רק בקודשים, כך שלכאו' גם הדיון בהם הוא דיון בקודשים (כך גם חשב תוס' הנ"ל).
ברור שק"ו הוא הגיוני, אבל כאן השאלה אם אפשר להפעיל אותו בקודשים היא לא הגיונית. ההיגיון אומר שאפשר להפעיל את כל הכללים בכל מקום (מבנין אב). אלא שידוע לנו שמשום מה בקודשים יש סייג על למד מלמד והשאלה מתי הסייג הזה חל. אם הגמ' הייתה אומרת, שבכל מקום שאין הוכחה נגדית אפשר ללמוד, זה היה הגיוני, אבל ללמוד בק"ו לדעת התנאים זה לא.

אני לא מצוי כעת בסוגיא.
זכור לי שבמאמרי על הקו"ח ב"היגיון" ב, הערתי שהלימוד על קו"ח מקו"ח הוא עצמו נלמד בקו"ח מקו"ח (ולא בקו"ח בודד כפי שכתבת). זה כבר יותר בעייתי. אבל נדמה לי שעדיין אפשר לומר שהמתודולוגיה של קדשים אינה קדשים. אם תוס' חושב אחרת אז יש כאן באמת בעיה לשיטתו.

לגבי שאלתך, לא ממש הבנתי. דומני שהתכוונת לומר שכשלומדים קו"ח מקו"ח הוא עצמו מבוסס על הכלל ואז זהו קו"ח מקו"ח מקו"ח (בן בנו של קו"ח. ולאור הערתי הקודמת יש להוסיף עוד אחד). אבל אז איני רואה בעיה, שהרי ממ"נ: אם אפשר בקדשים ללמוד קו"ח מקו"ח מה הבעיה ללמוד את זה עצמו בקו"ח מקו"ח. זה קוסיסטנטי. כמובן שההנחה כאן היא שאם אין מניעה אז אפשר (כלומר חובת הראיה היא על מי שאומר לא ניתן ללמוד). אמנם פשט הסוגיא הוא שההנחה היא הפוכה (שהרי מחפשים מקור למה כן אפשר ללמוד), וצל"ע.

לגבי קו"ח בדעת התנאים לא הבנתי את השאלה. למה שלא נוכל ללמוד? הדיון בסוגיא הוא על דרישת התורה בקדשים ולא על ההיגיון עצמו בקדשים.

לא ראיתי את המאמר ב"היגיון", אבל לפחות במאמר על מידות הדרש כבסיס לחשיבה לא דדוקטיבית, כתבת להיפך, ע"ש (רק הלימוד מג"ש הוא קו"ח מקו"ח ולכן מניח את המבוקש).

מה שכתב ישי שכשלומדים ק”ו מק”ו הוא מבוסס גם על הק”ו של הכלל. וזה עצמו ק”ו מק”ו (+מק"ו, לפי הגהת הרב), לא נכון.
זה אמנם מבוסס על הכלל, אבל לא לומדים קו"ח מקו"ח במובן שעליו מדברת הסוגיא. כן משתמשים בקו"ח כדי להוכיח שניתן ללמוד קומק"ו, אבל זה לא קשור