התייחסות עצמית – שיעור 10

[הרב מיכאל אברהם] פעם קודמת סיימנו בסוגיה של שני כוחות באדם אחד, ופשוט אני רוצה להראות עליה, או לעשות ניתוח שלה לאור מה שראינו בהתייחסות העצמית של ה… של ה'אטבן דאורייתא'. אז נסתכל רגע עוד פעם ב… רגע, בגמרא. אמר רבי אבין אמר רבי אילאי אמר רבי יוחנן: עמד במקומו וקיבל חייב, עקר ממקומו וקיבל פטור. כן, אני זורק חפץ ברשות הרבים ד' אמות, אם המקבל של החפץ עומד במקום ואני זרקתי לתוך היד שלו, אז אני חייב, למרות שההנחה נעשתה רחוק ממני, זה נחשב הנחה שנעשתה מכוחי ולכן עשיתי פה גם עקירה וגם הנחה ואני חייב. אבל אם המקבל יצא ממקומו כדי לקבל את החפץ שזרקתי, אז ההנחה היא הנחה שנעשתה על ידו ולא על ידי, ולכן אני פטור כי עשיתי רק עקירה ולא הנחה. תניא נמי הכי: אחרים אומרים, עמד במקומו וקיבל חייב, עקר ממקומו וקיבל פטור. כן, אז גם בברייתא כתוב ככה. בעי רבי יוחנן: זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו וחזר וקיבלו מהו? הבנאדם זורק את החפץ והוא עצמו רץ לצד השני כדי לקבל את החפץ בעצמו. מאי קמיבעיא ליה? אמר רב אדא בר אהבה: שני כוחות באדם אחד קמיבעיא ליה. שני כוחות באדם אחד כאדם אחד דמי וחייב, או דילמא כשני בני אדם דמי ופטור? תיקו. אז הניסוח של השאלה הוא ניסוח שנראה כמו איזושהי שאלה מטא-הלכתית כללית, שלא נוגעת דווקא להלכות או לגדרי זריקה בשבת. השאלה היא כשאדם אחד ממלא שני תפקידים, אנחנו רואים את זה כאילו שהוא עצמו משחק משחק של שני אנשים, רק שבמקרה שני האנשים זה הוא עצמו דוגמת ה'זרה' שדיברנו עליה או שכיוון שזה הוא עצמו אז זה אדם אחד, אין פה משמעות לדבר על זה שזה שני בני אדם, ולכן ככה. אם זה נחשב כמו שני בני אדם, אז בעצם הוא יהיה פטור, כי האדם שזרק הוא לא האדם שקיבל. נכון שבמקרה זה הזורק והמקבל זה אותו סובייקט, כן זה אותו אדם, אבל הוא מתפקד פה כשני בני אדם שונים, וברגע שהוא מתפקד כשני בני אדם שונים אז הוא פטור. אם אנחנו מבינים ששני כוחות באדם אחד זה כאדם אחד דמי, אז בעצם יצא שהוא עקר והוא הניח ולכן הוא חייב. ראינו שברמב"ם הניסוח פה נראה כמו ניסוח בהלכות… כמו ניסוח בהלכות זורק בשבת. הזורק ונחה בתוך ידו של חברו, אם עמד חברו ממקומו וקיבלה הזורק חייב, שהרי עקר והניח. ואם נעקר חברו ממקומו וקיבלה פטור. זרק ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקיבלו בידו ברשות אחרת או חוץ לארבע אמות פטור, כאילו נעקר אחר וקיבלו, שאין הנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת עקירה. ברמב"ם נראה, קודם כל הוא פוסק שפטור, למרות שבגמרא סלקא בתיקו, נשארה בתיקו. הרמב"ם פוסק שפטור, זה דיון אחד. אבל מעבר לשאלה בכללי הפסיקה, איך הרמב"ם נימק את הפסק הזה שהוא פטור? אז הרמב"ם נראה שהנימוק שלו נתלה בגדרי מלאכת זורק בשבת. הזורק בשבת זה נחשב הנחה אך ורק אם ההנחה נעשית במקום שהיה מיועד לנוח בו משעת הזריקה. אבל אם בשעת הזריקה הוא היה מיועד לנוח במקום א', ובסוף הוא נח במקום ב', זה לא נקרא הנחה שלי ולכן פטור.

[Speaker B] אז שוב אין שאלה לגבי כללי הפסיקה? הבנתי. שוב לפי הנימוק הזה שוב אין. נכון. שוב, לפי הנימוק הזה, שוב אין שאלה לגבי כללי הפסיקה, כי הגמרא נשארת בתיקו רק בשאלה מהנימוק האם זה שני אדם כאדם אחד דמי או לא. אבל מנימוק אחר, גם הגמרא עצמה יכולה להגיד שזה פטור.

[הרב מיכאל אברהם] אם הנימוק הזה היה נכון, אז לא היה ספק בכלל מהנימוק הראשון. הרמב"ם מבין ככה את ספק הגמרא.

[Speaker B] אולי לא? אולי הספק של הגמרא נשאר בתיקו, זה הספק של הגמרא, אבל מנימוק אחר, ממבט אחר, יש לפטור את האדם הזה.

[הרב מיכאל אברהם] למה? מה הנימוק?

[Speaker B] הנימוק הוא שאין הנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שלא נח בשעת העקירה.

[הרב מיכאל אברהם] אז אפילו אם שני כוחות באדם אחד זה כמו אדם אחד, הוא עדיין פטור? אז מה הגמרא מסתפקת?

[Speaker B] היא מסתפקת רק לגבי במבט של הנימוק האם זה שני אדם או אדם אחד.

[הרב מיכאל אברהם] תחשוב רגע מה יוצא, זה לא יכול להיות. תכל'ס, לפי שיטתך בעצם יוצא שגם אם שני כוחות באדם אחד זה כאדם אחד, גם אז הוא פטור. למה? כיוון שההנחה לא נחשבת הנחה כי זה לא המקום שזה היה מתוכנן מראש לנוח. אבל מה כתוב? שעל הצד ששני כוחות באדם אחד זה כמו אדם אחד, הוא יהיה חייב.

[Speaker B] כי הגמרא מדברת על מקרה שהחפץ נח במקום שהיה צריך להיות שהוא נח.

[הרב מיכאל אברהם] לא, כי אם הוא עצמו רץ וקיבל אותו שמה, אז הוא לא נח באותו מקום. הוא היה אמור לנוח על הרצפה והוא נח בסוף בידו של האדם הזה שרץ וקיבל אותו.

[Speaker B] אז איך יכול להיות המקרה שהשני עקר ממקומו וקיבל? אז כשהשני עקר ממקומו וקיבל, אז החפץ נח במקום שהוא לא היה נח בהתחלה.

[הרב מיכאל אברהם] ולכן פטור!

[Speaker B] אבל אם עמד, אז אין

[הרב מיכאל אברהם] בעיה בגלל שאז באמת החפץ נח במקום שתוכנן לנוח.

[Speaker C] אז הזורק זרק את

[Speaker B] החפץ והוא היה אמור לנוח במקום איקס, והוא עמד במקום הזה איקס וקיבל אותו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז אם הוא עמד במקום הזה אז היה מיועד לנוח ביד שלו.

[Speaker B] בדיוק! זה מה שהוא תכנן מהתחלה.

[הרב מיכאל אברהם] לכן חייב. כן חייב.

[Speaker D] לא שומע אני בהרצאה, מה את אומרת?

[הרב מיכאל אברהם] מישהו פה צריך להשתיק את המיקרופון.

[Speaker B] כן, אני רואה מה אתה רוצה להגיד, אבל כאילו רציתי להגיד שבנימוק של שני אדם כאדם אחד דמי וכולי וכולי, אז הגמרא וגם הרמב"ם נשארים בתיקו. אבל ממבט אחר, למה בעצם לא יכול להיות?

[הרב מיכאל אברהם] בגלל שלפי הרמב"ם יוצא שגם אם שני כוחות באדם אחד זה כאדם אחד הוא יהיה פטור. ובגמרא כתוב שאם זה כאדם אחד אז הוא חייב.

[Speaker B] כן, אז בסדר, אז הבנתי. רק מה שלא הבנתי זה שאם אדם זורק ורץ אחרי החפץ, אומרים שבכל מקרה הוא עצר את החפץ, נכון? לא הבנתי כשהוא תפס את החפץ אז הוא נחשב כאילו הוא עצר את החפץ במקום שהוא לא היה אמור לנוח.

[הרב מיכאל אברהם] אם לא היה רץ לשמה והחפץ היה ממשיך להיזרק, אז הוא היה מגיע לרצפה.

[Speaker B] אז גם במקרה של אם עמד חברו במקומו וקיבל?

[הרב מיכאל אברהם] לא, כי אם עמד חברו, אז ברגע שזרקתי את החפץ כבר עמד שם בן אדם, אז מראש החפץ היה מתוכנן לנוח ביד של הבן אדם המקבל.

[Speaker B] ואם הוא זרק כשהוא זרק הוא תכנן לרוץ אחרי החפץ?

[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, לפחות בפשט הרמב"ם זה לא מה שכתוב. השאלה היא לא התוכנית שלו, השאלה היא תסתכל על מסלול החפץ, איפה הוא אמור לנוח ברגע הראשון?

[Speaker B] אם

[הרב מיכאל אברהם] כשמצלמים את הרגע הראשון, החפץ אמור לנוח בנקודה מסוימת, בלי קשר לתוכניות של האדם, ובסוף הוא נח במקום אחר, אז אתה לא חייב. הבנתי, אוקיי. אז ברמב"ם בכל אופן נראה שהדיון פה הוא דיון בגדרי מלאכת זורק בשבת, ולא דיון מטא-הלכתי כללי על שני כוחות באדם אחד. ויכול להיות שבאמת הרמב"ם מפרש ככה את הדיון בגמרא עצמה בגלל שהוא לא מבין איך אפשר לפרש אחרת. הוא חושב שאיך ייתכן שיש לנו ספק אם שני כוחות באדם אחד זה כאדם אחד או כשני בני אדם? ממה נפשך, אם זה שתי עבירות כל הדיון. איך יכול להיות סיטואציה שבה אני מתלבט לגבי התייחסות עצמית? לכן הרמב"ם אומר, זה לא יכול להיות שהספק של הגמרא הוא על התייחסות עצמית. ואז הוא מעביר את זה, או מפרש את זה, כספק על מלאכת זורק. אבל ברש"י, הן כשני בני אדם דמי ופטור, לפי הרמב"ם אתם זוכרים למה הוא פטור? הוא פטור בגלל שהחפץ לא נח במקום שהוא היה מיועד מראש לנוח. מה לפי רש"י? דהוו להו שניים שעשאוה. וכיוון שלא הניח החפץ לילך עד מקום הילוכו ולנוח, אלא רץ אחריו ועקבו, הוי ליה עקירה קמייתא בלא הנחה. רש"י מכניס פה לתוך הדיון את המושג שניים שעשאוה, כמובן זה שניים שעשאוה אורכי ולא רוחבי, הסברתי את זה בפעם הקודמת, אבל עדיין רש"י רואה בזה דגם של שניים שעשאוה, למרות שמדובר פה באדם אחד. עכשיו, עכשיו אתם יכולים להבין טוב למה הרמב"ם לא מקבל את זה, כי דברי רש"י נראים מופרכים על פניהם. מה זאת אומרת זה דגם של שניים שעשאוה? הרי אותו אדם עשה את זה. אז איזה שניים עשו את זה? איך שייך להגיד פה ששני כוחות באדם אחד זה כמו שני בני אדם? מה זאת אומרת זה כמו שני בני אדם? הרי כל הפטור פה זה בגלל ששני בני אדם עשו את זה, אבל פה לא שני בני אדם עשו את זה, אז מה הדיון? ובמקיף וניקף, ההגדרה של הפעולה היא הגדרה שנעשית על ידי שניים. בזורק זה לא הגדרה של הפעולה שנעשית על ידי שניים, הפעולה נעשית על ידי בן אדם אחד. אם עשה את זה עוד אחד, אז זה שניים שעשאוה ואתה פטור כי אנחנו שניים. אבל אם השני שעשה את זה זה הייתי אני עצמי, אז מה שייך לפטור משניים שעשאוה? מה זה קשור בכלל? איך אפשר לפטור אדם אחד מטעם של שניים שעשאוה? זה נשמע כמו אוקסימורון.

[Speaker D] אז איך אפשר לפטור לפי הרמב"ם? לפי הרמב"ם שהוא אומר, גם לפי הרמב"ם זה לא, בן אדם שזורק משהו כדי לתפוס אותו במקום אחר. מה חסר ב…? זה היה אמור לנוח שמה ביד שלי.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה היה אמור לנוח על הרצפה.

[Speaker D] לא, אני זרקתי את זה שינוח ביד שלי שם. אני, סליחה, אני זורק ביצה ואני לא רוצה שתיפול על הרצפה, שלא תישבר.

[הרב מיכאל אברהם] זו חזרה על השאלה ששאלו קודם. שאלו קודם מה יקרה אם הוא מתכנן מראש לרוץ ולתפוס את זה. כן, ועניתי על זה. אמרתי שאני חושב שהרמב"ם לא מתכוון לשאלת התוכניות של האדם אלא אני מצלם את המסלול. אם ברגע שהחפץ יצא מהיד שלו הוא היה אמור ליפול על הרצפה, בלי קשר לתוכניות שלו, מבחינת המסלול, והוא רץ והקדים את זה, אז אתה פטור על הזריקה הזאת בלי קשר לתוכניות שלך. אפשר לדחוק ברמב"ם ולהגיד שזה תלוי בתוכניות שלו, אבל הרמב"ם לא מציין את זה, לא נראה לי שזה נכון, כי למשל לפי זה, מה יקרה אם הנעקר, נגיד שאני עושה את זה בשני בני אדם, והשני נעקר ממקומו וקיבל. אם אני מראש תכננתי למסור לו כך שהוא ייעקר ממקומו ויקבל, לפי זה הרמב"ם צריך להגיד שחייב. גם בשניים.

[Speaker D] פטור. לא, משותף פטור.

[הרב מיכאל אברהם] כן, נכון, למה? כי זה לא תלוי בתוכניות, זה תלוי בשאלה איך המסלול נראה. הוא לא מדבר על התוכניות של הזורק. בסדר?

[Speaker D] טוב,

[Speaker B] אבל איך ספקו של הרמב"ם נכנס בלשון הגמרא?

[הרב מיכאל אברהם] בלשון הגמרא זה קשה מאוד, קשה מאוד.

[Speaker D] אגב, גם רש"י קשה, רש"י יוצא קשה.

[הרב מיכאל אברהם] הוא מתכוון לומר שני כוחות באדם אחד זה כאדם אחד לעניין זריקה. סתם, זה לא באמת ניסוח רוחבי אלא לעניין זריקה, אם אני רואה שני כוחות באדם אחד כאילו זה היה אדם אחד או לא. או במילים אחרות, האם יש דרישה שבזריקה זה ינוח במקום המתוכנן מראש או לא? זו שאלה בהלכות זריקה.

[Speaker D] וזה

[Speaker B] נראה

[הרב מיכאל אברהם] דחוק.

[Speaker D] רש"י גם דחוק. למה? מה זה שניים שעשאוה פה?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אז זה מה שאמרתי, מה שגורם לרמב"ם לבחור פירוש כל כך דחוק בגמרא זה שהאלטרנטיבה שמציע רש"י נראית בלתי אפשרית. לא דחוקה אלא בלתי אפשרית. אתם יודעים, זה שרלוק הולמס בחותם הארבעה. שהוא אומר שברגע ששללת את הבלתי אפשרי, אז מה שנשאר, עד כמה שהוא בלתי סביר, זה כנראה הדבר הנכון. כשיש שתי אלטרנטיבות וזה משהו שהוא בלתי אפשרי מול משהו שהוא מאוד בלתי סביר, אז אתה בוחר את הבלתי סביר. למרות שהוא בלתי סביר, כי האלטרנטיבה היא בלתי אפשרית. כן, כשיש לך פירוש בלתי אפשרי, אז נכון שהאלטרנטיבה היא פירוש דחוק, אבל זה מה שיש. אין לי משהו יותר טוב מזה. אז אם הרמב"ם אומר פירוש של רש"י הרי לא בא בחשבון, זה אוקסימורון לפטור בן אדם אחד שעשה פעולה שלמה מדין שניים שעשאוה. מה זאת אומרת? כל הפטור של השני שזז, הוא לא קשור להלכות זריקה, הוא רק פטור של שניים שעשאוה. אז אם השני זה אני עצמי, מה שייך לפטור אותי מדין שניים שעשאוה? זה פשוט לא ניתן להיאמר. אז אומר הרמב"ם, אין ברירה, אני בוחר את הפירוש הדחוק, כי הפירוש השני הוא בלתי אפשרי. אבל רש"י שכן מפרש ככה, איך בכל זאת אפשר להבין את רש"י?

[Speaker B] אבל גם רש"י מביא את נימוקו של הרמב"ם בסוף הסוגיה.

[הרב מיכאל אברהם] הוא מביא את תיאור הסיטואציה שדומה לרמב"ם, כי זה באמת תיאור הסיטואציה האובייקטיבית היא הסיטואציה הזאת.

[Speaker B] זה לא תיאור הסיטואציה, זה כתוב "דכיוון", זה מושג לוגי.

[הרב מיכאל אברהם] לא, דכיוון שלא הניח החפץ לילך עד מקום הילוכו ולנוח אלא רץ אחריו ועקבו, בגלל זה העקירה קמייתא היא בלא הנחה כי זה כמו שניים שעשאוה.

[Speaker E] אה, אוקיי.

[Speaker D] וזה מתאים למה שהרב כל הזמן עכשיו מדבר על זה שבן אדם אחד יכול להיות, מסתכלים עליו מהצד כאילו הוא עכשיו מישהו אחר.

[הרב מיכאל אברהם] כמו עזרא, דיברתי, אמרתי, לכאורה. אבל עדיין צריך להבין פה איך העסק הזה עובד. לכן כל ההקדמות שנתתי זה בדיוק כדי להסביר את הרש"י הזה. אבל קודם כל תנסו רגע לשכוח את ההקדמות האלו. תבינו שיש פה פירוש ברש"י שהוא לכאורה בלתי אפשרי.

[Speaker B] אולי יש לומר שבן אדם בטי וואן זה לא אותו בן אדם בטי טו. ברגע, ברגע אחד.

[הרב מיכאל אברהם] אז לפי זה גם הבן אדם

[Speaker D] שאוכל חצי שיעור ועוד חצי שיעור.

[הרב מיכאל אברהם] אני עקרתי ברשות היחיד, עברתי לרשות הרבים והנחתי שם. מי שעקר זה לא מי שהניח, כי כשהנחתי זה היה דקה אחרי. בקיצור, אני חושב שאין פה מנוס אלא לנסות וליישם את המסקנה שהגענו אליה באתוון דאורייתא. והטענה בעצם היא כנראה הטענה הבאה. במלאכת זורק כאשר אני זורק והחפץ נופל על הרצפה זה מצב שבו אני חייב כי אני עשיתי את הפעולה. במצב שאני זורק ומישהו אחר זז ומקבל, יש פטור של שניים שעשאוה. אבל מה זה הפטור של שניים שעשאוה כאן? הכוונה, רגע, שנייה אחת, הפטור של שניים שעשאוה פירוש הדבר זה שפעולת הזריקה ופעולת ההנחה הן לא מצטרפות לפעולה שלמה.

[Speaker D] כי ההנחה הייתה צריכה להיות במקום אחר ועכשיו היא בידיים שלו? מה? כי בגלל שההנחה הראשונית הייתה צריכה להיות על הרצפה ועכשיו היא בידיים שלו, בגלל זה?

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, בדיוק. אתה בעצם מכניס את הרמב"ם לתוך רש"י. אתה בעצם אומר שבגלל הסברה של הרמב"ם, אז יוצא שכאשר אני זורק ומישהו אחר מקבל, יש פה שניים שעשאוה. למה? כי אם החפץ היה מונח במקום שהוא מראש תוכנן להיות מונח, אז אפשר לראות בדבר הזה פעולה אחת. אבל אם החפץ לא נח במקום המתוכנן מראש, אז יוצא שפעולת ההנחה מנותקת מפעולת הזריקה ולא מצטרפת יחד איתה להוות פעולה אחת. ואז יכול להיות שגם אם עושה את זה בן אדם אחד, הוא עשה בעצם שני חצאי פעולות ולא פעולה אחת שלמה. והמושג שניים שעשאוה כאן הוא לא כמו מושג שניים שעשאוה רוחבי, אלא שניים שעשאוה פירוש הדבר בעצם נעשו פה שני חצאי פעולה ולא פעולה אחת שלמה. אבל במקרה הזה עשיתי, אדם אחד עשה את שני חצאי הפעולה, אבל כל חצי מהפעולה הוא מנותק מהחצי השני. אז שעשיתי את החצי הראשון עשיתי חצי פעולה, כשעשיתי את החצי השני גם עשיתי חצי פעולה, ולכן הם לא מצטרפים להיות פעולה שלמה ואני פטור למרות שאני אותו אדם שעשה את שניהם.

[Speaker D] כמו שניים שעשאוה.

[הרב מיכאל אברהם] כמו שניים שעשאוה. אבל זה שניים שעשאוה אורכי, לא רוחבי.

[Speaker D] כן, כן.

[Speaker B] לא הבנתי. עוד פעם? לא הבנתי, סליחה.

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר עוד פעם, בוא נלך אפילו עם הסברה של הרמב"ם ברש"י, ואז יכול להיות שאפילו אין ויכוח. לא יודע, ברמב"ם לא מזכיר את שניים שעשאוה, אבל זה באמת לא השניים שעשאוה הרגיל. השניים שעשאוה הרגיל הוא הרוחבי, פה זה אורכי. לכן זה שהרמב"ם לא מזכיר שניים שעשאוה זה פשוט בגלל שהוא לא משתמש במונח הזה, כי גם רש"י שמשתמש במונח הזה מרחיב אותו. אז לכן זה לא כל כך קושייה. ויכול להיות שההסבר ברש"י הוא כזה: הפטור פה כשאני זרקתי והשני רץ וקיבל, או עקר ממקומו וקיבל, הפטור הוא בגלל אופי הפעולה, לא בגלל העושים. אופי הפעולה, כשאני זורק סתם, אז יש פה פעולה אחת שמורכבת משני שלבים: עקירה ואחרי זה הנחה. ועקירה פלוס הנחה זה נקרא זריקה. הפעולה הכוללת זה פעולת זריקה. אבל אם אני זרקתי ומישהו אחר נעקר ממקומו וקיבל, גם אם נסתכל על שנינו ביחד, לא נעשתה פה פעולת זריקה. למה? בגלל שפעולת הזריקה הראשונה, העקירה הראשונה, היא לא ההתחלה של ההנחה שנעשתה בסוף. ההנחה שנעשתה בסוף לא ממשיכה את הזריקה הראשונה. אז לכן היא לא מצטרפת אליה להוות פעולת זריקה, אלא יש פה פעולת עקירה ויש פה פעולת הנחה, והן שתי פעולות שונות, הן לא מצטרפות ביחד להוות פעולה של זריקה. ולכן בין אם זה נעשה על ידי שני בני אדם ובין אם זה נעשה על ידי בן אדם אחד, יכול להיות שיהיה פטור. הוא יהיה פטור לא כי זה שני בני אדם, אלא זה כי זה שני חצאי פעולות. הרש"י קורא לזה שניים שעשאוה וזאת הרחבה של המושג שניים שעשאוה. לכן הרמב"ם שלא משתמש במושג שניים שעשאוה, לא בטוח שהוא לא מסכים עם מה שרש"י אומר. הוא לא קורא לזה שניים שעשאוה כי זה לא המונח המדויק בהקשר הזה.

[Speaker F] כי זה יוצא שיכולה להיות הנחה בלי שיש זריקה לפניה, כי זאת הנחה שלא קשורה לזריקה ההיא.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, נכון. כמו זריקה בלי הנחה, כך הנחה בלי זריקה. כן.

[Speaker B] אז מה זה קשור לאוקימתא דאורייתא עכשיו? מה זה קשור לאוקימתא דאורייתא?

[הרב מיכאל אברהם] שנייה. עכשיו אז זה בעצם הטענה. עכשיו תשימו לב, אז מה הספק של הגמרא? שני כוחות באדם אחד זה כאדם אחד או כשני בני אדם? כנראה הספק הוא בשאלה האם אני רואה את שני חצאי הפעולה הזאת כמו משהו שמצטרף לפעולה שלמה או כשני חצאי פעולות שנשארים שני חצאים נפרדים. אבל שימו לב ששוב פעם חזרנו לשאלה בגדרי זורק, לא לשאלה בהלכות ובענייני מטא-הלכה, כן, האם שני כוחות באדם אחד זה כמו שני בני אדם או כמו אדם אחד. חזרנו בעצם לשאלה של הגדרת זורק. והניסוח של הגמרא לא נראה שזאת הדיון. ולכן אני חושב שצריך פה, אני חושב שרש"י כן אולי סוטה מהרמב"ם. כי אם אני אסביר שהדיון הוא באמת דיון על האדם, לא על הפעולה, אז מה שאני בעצם רוצה לומר זה ככה: אם יש לי פה שני חצאי פעולות, שכל אחד מהם עומד בנפרד, הם לא מצטרפים להיות פעולה שלמה, אבל יכול להיות שאם בן אדם אחד עשה את שני חצאי הפעולה, אז הוא עשה פעולת עקירה ואז הוא עשה גם פעולת הנחה, אז בסוף בסוף דרך הגברא זה יצטרף להיות פעולת זריקה אחת גדולה. כי הבן אדם עשה את שני החצאים של פעולת הזריקה. כל מה שזה נחשב שני חצאי פעולות זה בגלל שהיו שני בני אדם שונים שעשו כל אחד מהחצאים. אבל אם זה בן אדם אחד שעשה את זה, יכול להיות שזה כן נחשב פעולת זריקה אחת. או שלא. או שבן אדם אחד שעושה את זה, מבחינתי זה כמו שני בני אדם, שרק אותו אדם משחק את שני התפקידים, ואז יש פה את הפטור כמו שני בני אדם שכל אחד עשה חצי. עכשיו תשימו לב שאם אני מנסח את זה כך, אז הספק של הגמרא הוא באמת ספק כללי, האם בן אדם יכול להתייחס לעצמו כבן אדם זר או לא, רק שיש פה. הנחה שאומרת שיש פה שני חצאי פעולות שאולי הגברא יכול לצרף אותם להיות אחד. זאת אומרת הפעולה מצד עצמה לא מצטרפת, אם זה היה שני בני אדם אז היה פה שני חצאי פעולות, אבל יש צד בגמרא שאם אותו אדם עושה את שני החצאים, אז זה שאותו אדם יצרף אותם למרות שזה שני חצאים נפרדים. כי יש אדם אחד שעשה עקירה ואחרי זה הנחה, אז מבחינת האדם יש פה משהו מצורף, גם אם הפעולה עצמה היא שני חצאים שונים. תיאורטית הייתי אומר ככה, נגיד שבן אדם זרק ובן אדם אחר קיבל, ואחרי זה מישהו זרק אלי ואני קיבלתי, אז בעצם עשיתי פעולת זריקה ופעולת קבלה, אולי אני אהיה חייב? כמובן לא בגלל שזה שני משחקים שונים, אבל אני רק רוצה לחדד יותר את מה שאני אומר. יכול להיות שהגברא מצרף את שני החצאים למרות שמבחינת הפעולה יש פה שני חצאים נפרדים. זה צד אחד בגמרא. הצד השני של הגמרא אומר מה פתאום? כיוון שזה שני חצאים נפרדים אז יש פה שני בני אדם שונים שכל אחד עשה את החצי השני, גם אם אותו אדם עצמו מאכלס את שני התפקידים, זה לא משנה, הוא עדיין יהיה פטור. ואז הספק של הגמרא הוא באמת ספק שנוגע לסוגיה שלנו. לסוגיה שלנו. הוא לא ספק בהלכות זריקה בשבת. בהלכות זריקה בשבת אני יודע מה הדין. זה מדובר בשני חצאים נפרדים. זה בהלכות זריקה בשבת. הספק שלי זה יכול להיות שאני נחשב כאדם אחד במובן הזה שאני יכול לצרף את שני החלקים הנפרדים ולהתחייב עליהם, או שלמרות שאני אדם אחד אני יכול לראות את עצמי כמשחק שני תפקידים שונים כמו פעולת ההזרה שדיברנו עליה, ואז יש פה כמו שני בני אדם שכל אחד עשה חצי פעולה וזה לא מצטרף. אז הספק של הגמרא הוא ספק באדם. אין ספק בהלכות זריקה בשבת. למרות שברקע יש את הסברה של הרמב"ם. אבל הסברה של הרמב"ם מוסכמת. יש ספק בגמרא בגברא, קצת דומה למה שאליאב רצה להגיד קודם, שהגמרא נשארה בספק לגבי האדם, למרות שהסברה של הרמב"ם היא ודאי נכונה כמו שהוא פוסק אותה. כן שאתה בעצם יש פה שני חצאים נפרדים. רק שאני אומר ברמב"ם עצמו לפי זה, אבל היה צריך להיות שגם להלכה אנחנו נשארים בספק וברמב"ם זה לא קורה. ברמב"ם להלכה הוא פוסק שפטור.

[Speaker B] מה הכוונה כשאתה אומר אני יכול לראות את עצמי כך או אני יכול לראות את עצמי כך, מי בוחר איך אני יכול לראות את עצמי?

[הרב מיכאל אברהם] ההלכה. לא אני רואה את עצמי, איך ההלכה רואה בן אדם שעושה פעולה עם עצמו. כמו מי שבועל את עצמו, בדיוק כמו אטוון דאורייתא. מי שבועל את עצמו. ההלכה רואה אותו כמי שבכלל לא עשה פעולת בעילה, או כמי שעשה פעולת בעילה כשגם ראובן וגם לאה, או גם ראובן וגם שמעון זה בעילת זכר, גם ראובן וגם שמעון מי שמשחק אותם זה אותו אדם עצמו במציאות האמיתית? נכון. אוקיי. שזה ממש דומה לפה. זאת אומרת הניתוח שעשינו באטוון דאורייתא מאפשר להבין את הספק של הגמרא כאן באופן שמיישב את הקשיים. מצד אחד הספק של הגמרא נראה כמו ספק מטא-הלכתי על שני כוחות באדם אחד, לא כמו שהרמב"ם אומר זה בגדרי זורק. מצד שני זה נראה אוקסימורון אם זה באדם עצמו, מה זאת אומרת איך אפשר לפטור שניים שעשו באדם אחד לתת לו פטור של שניים שעשו? אני אומר אם אני לוקח את האטוון דאורייתא יכול להיות שיש פה איזשהו הסבר שמיישב את הגמרא. אם הפעולה הזאת, שימו לב, אם הפעולה הזאת הייתה פעולה שבאופן עקרוני נעשית מבין שניים, אז

[Speaker D] היה חייב שניים?

[הרב מיכאל אברהם] אז היינו מחייבים שניים, נכון? רק שברור שכאשר גם הפעולה הזאת ודאי אין מצב שבו יהיו שני בני אדם שמתחייבים על פעולת זריקה אחת. נגיד גם אם אני זרקתי והשני לא עקר ממקומו, הוא עמד במקומו וקיבל, אז אני חייב נכון? אבל רק אני חייב והשני יהיה פטור. אין מצב שבו שני אנשים מתחייבים פה, למה? כי הפעולה הזאת היא לא פעולה שנעשית מבין שניים כמו בעילה כפי שראינו שמה. זאת פעולה אחת. לכן פה זה מתרגם קצת אחרת הספק הזה אבל בעצם מדובר באותו ספק. יש פה שתי חצאי פעולות שבאופן עקרוני כל חצי עומד לעצמו לא מצטרף לחצי השני. אז אם עושה את זה אדם אחד ואני רואה אותו כאדם אחד אז האדם עצמו יצרף. מהחלקים האלה והוא אולי יהיה חייב. אבל אם אני מוכן לראות אותו כשני בני אדם, אז יש פה בעצם שתי שני בני אדם שונים שעשו כל אחד חצי פעולה וכיוון שהפעולה לא נעשית מבין שניים, אז פה הוא יהיה פטור גם מצד הזורק וגם מצד המניח, מצד העוקר ומצד המניח. כי עוקר לבד ומניח לבד אין חיוב, בניגוד לבועל ונבעל. בבועל ונבעל יש חיוב על הבועל וחיוב על הנבעל. זה פעולה שנעשית מבין שניים שמחייבת את השניים שעושים אותה. פה זה פעולה שיוצאת מבין שניים, אבל הפעולה הזאת שמבין שניים פוטרת את שני הצדדים עליה. אז אם יוצאת מבין שניים וודאי שאני אהיה פטור. כל הצד לחייב זה רק אם רואים אותי כאדם אחד שעושה את שני החצאים.

[Speaker D] אז הרמב"ם פסק ככה?

[הרב מיכאל אברהם] מה? הרמב"ם פסק ככה? הגמרא נשארה בתיקו. דהרמב"ם פוסק ככה. בסדר, אז זה שאלה בהלכות, בכללי הפסיקה. אז מבחינת הספק, הבנת הספק של הגמרא נדמה לי שאפשר להבין אותו כך. אני חושב שהזכרתי בתחילת הסדרה יותר, אני חושב שהזכרתי כמה מקרים שנראים קצת יותר דומים עכשיו למקרה הזה. הבאתי שם אני חושב שניים, נדמה לי שהזכרתי את זה, הבאתי שני מקרים. מקרה אחד זה מי שזרק כלי מראש הגג ואחר כך רץ מהר וקיבל אותו למטה בסייף ושבר אותו רגע לפני שהוא פוגע באדמה ונשבר מעצמו. הזכרתי את זה, נכון? שם ככה לפחות זכור לי. אז מה שקורה שם, יש כאלה שרוצים לטעון שבמצב כזה אני אהיה פטור. יש צד בגמרא שאם אני זורק כלי מראש הגג ורגע לפני שהוא פוגע ברצפה בא מישהו ומנפץ אותו עם סייף, אז גם הראשון פטור וגם השני פטור. הראשון פטור כי הוא לא שבר. השני פטור כי הוא שבר כלי שכבר בעצם היה שבור. כי גם אם הוא לא היה שובר אותו, אחרי שנייה הכלי היה נשבר בעצמו. אז כך יוצא שיש צד בגמרא ששניהם פטורים. עכשיו שואלים כמה אחרונים מה קורה אם אני עושה את שני התפקידים? אני זורק את הכלי מהגג ורץ מהר, שולף את החרב ושובר אותו רגע לפני שהוא פוגע בקרקע. ורוצים להגיד שאולי אני אהיה פטור. למה אני אהיה פטור? כי מצד הזריקה, הזריקה לא הייתה פעולת היזק, נכון? כי בסוף זה לא נשבר בגלל הזריקה. אבל פעולת הניפוץ עם הסייף גם היא לא הייתה פעולת היזק כי אני שברתי כלי שבור. פה זה אני חושב הרבה יותר מובן מאשר המקרה של שני כוחות באדם אחד. זה יכול להאיר את זה. למה? כי בעצם כשאני שואל את הבן אדם למה הוא פטור, אז אפשר להגיד, מה זאת אומרת? הרי הקושי היה יכול להיות קושי דומה. כן, זה נראה מוזר לפטור את האדם הזה. למה? כי ממה נפשך, אם הראשון לא שבר זה בגלל שהשני שבר, אם השני לא שבר זה בגלל שהראשון שבר, אבל אם אני עצמי מהווה גם את הראשון וגם את השני, אז ממה נפשך אני זה ששברתי. אז איך אפשר לפטור אותי? אבל אם עכשיו אני מתמקד לא בגברא אלא בפעולה. עכשיו אני שואל האם פעולת הזריקה מהגג הייתה פעולת היזק? לא. מהעובדה שבסוף החפץ נשבר לא בגלל הזריקה מהגג. האם הניפוץ בסייף הייתה פעולת היזק? התשובה היא לא, בגלל שאני כבר שברתי כלי שמראש היה יכול להישבר. אז כיוון שכך בעצם אני לא עשיתי שום פעולת היזק. לא הזריקה הייתה פעולת היזק ולא הניפוץ הוא פעולת היזק, אז איך לחייב אותי? אם אני מסתכל על הפעולות ולא על האדם, אז אין איך לחייב אותי. מצד שני כמובן יש פה את הסברה שאומרת מה זאת אומרת? הרי כל מה שהניפוץ הוא לא היה פעולה של שבירה זה כי הכלי נחשב כבר שבור, מנא תבירא תבר, שאתה שברת כלי שבור. נו, אז אם הכלי היה שבור מי שבר אותו? אותו אחד שזרק אותו מלמעלה שזה שוב אני. אז ממה נפשך אני זה ששברתי את הכלי. או בזריקה או בניפוץ. וגם אם אי אפשר להחליט באיזה משניהם, ממה נפשך זה באחד משניהם. וכיוון שאני עשיתי את שתי הפעולות, אז אפשר לחייב אותי על זה. כמו בשני שבילים, כן, אם יש שני שבילים שבאחד מהם טמונה טומאה ואנחנו לא יודעים באיזה. עכשיו ראובן הלך בשביל אחד ושמעון הלך בשביל השני. כי כל אחד זה ספק טומאה למרות שאחד מהם ברור שהוא טמא. וכל אחד מהם הוא ספק טומאה, לכן שניהם נפסקים לקולא. מה קורה אם אותו אדם הלך בשני השבילים?

[Speaker D] הוא חייב בטוח, הוא בטוח טמא.

[הרב מיכאל אברהם] למה הוא חייב? זה לא כל כך פשוט, יש דעות בראשונים שזה רק מדרבנן. פוסקים שהוא חייב, הוא טמא, ויש כאלה שאומרים שזה רק מדרבנן.

[Speaker D] הוא טמא מאה אחוז.

[הרב מיכאל אברהם] שני אנשים שהלכו בשני השבילים, אין פה הליכה שטימאה אותו, ההליכה בשביל הראשון לא טימאה אותו וההליכה בשביל השני לא טימאה אותו. וזה אותו דיון כמו האם מסתכלים על הפעולה או שמסתכלים על הפועל, על האדם. ואני חושב שאפשר לתלות את הספק של האחרונים בזורק כלי מראש הגג ורץ וקיבלו בסייף בשאלה של שני כוחות באדם אחד. אם אני רואה שהגברא יכול לצרף שני חלקי פעולה ולעשות מהם פעולה שלמה, אז מחייבים אותו אם הוא רץ למטה כי ממה נפשך הוא עשה את שני החלקים. אבל אם אני רואה אותו כשני בני אדם נפרדים ואני מתמקד בפעולה, זה שזה אותו אדם באמת זה לא מצרף שני חלקים שונים של פעולה. אם אני מתמקד בפעולה ולא באדם, אז גם בזורק כלי מראש הגג אני מתמקד בפעולה, אז הזריקה היא לא פעולה מחייבת והניפוץ הוא לא פעולה מחייבת. וזה שאותו אדם עשה את שניהם, אז מה? הוא עשה פעולה א' ופעולה ב' ואף אחת משתי הפעולות היא לא פעולה מחייבת.

[Speaker D] כן, אבל בטומאה זה לא דומה בכלל, בטומאה ממה נפשך אתה טמא.

[הרב מיכאל אברהם] ופה ממה נפשך אתה שברת את הכלי, מה ההבדל?

[Speaker D] כן, אבל כאן עוד אפשר להגיד שזה כלי שבור, גם זאת טהרה. למה כלי שבור?

[הרב מיכאל אברהם] כי אתה זרקת אותו מהגג.

[Speaker D] כן, אבל הבן אדם שהלך, הטומאה זה משהו צדדי שנמצא פה ואתה הלכת, איך שלא יהיה הלכת על הטומאה.

[הרב מיכאל אברהם] תקשיב, למה הכלי הוא שבור כשאני שובר אותו בסייף? איך הוא נהיה שבור?

[Speaker D] הוא היה אמור ליפול למטה ולהישבר. למה? מי אמר למה?

[הרב מיכאל אברהם] בגלל הזריקה מלמעלה. נכון. אז אני שברתי אותו בזריקה מלמעלה? אז ממה נפשך, או ששברתי אותו בזריקה מלמעלה ואז הוא כלי שבור ועל הסייף אני פטור אבל על הזריקה אני אהיה חייב, או שלא שברתי אותו ואז על הסייף אני אהיה חייב כי שברתי כלי שהוא לא כלי שבור. אז ממה נפשך אפשר לחייב אותי.

[Speaker B] ולמה אתה לא אומר שזה אותו ספק לגבי מי שעוקר מרשות היחיד ומניח ברשות הרבים? אז מבחינת הגברא זה פעולה אחת, אבל מבחינת הפעולה יש עקירה כאן ויש הנחה כאן.

[הרב מיכאל אברהם] זה שני חלקי פעולות, זה הדרך הרגילה לעקור ולהניח. בזריקה זה יכול להיות אחרת, כי בזריקה יש סיטואציה שבה זה מתחלק לשני חצאי פעולות נפרדים שלא מצטרפים.

[Speaker D] אבל בטומאה זה נראה ממש כאילו קיצוני, שכאילו באמת מדברים פה על שני בני אדם, כי אני זה שהלך לפה כאילו שני בני אדם הלכו, זה ממש קיצוני לפי ההתלבטות של האחרונים. ממש שני בני אדם.

[Speaker F] אוקיי. יש קושי לוגי גם במצב של שני אנשים. אני פוטר את בעל החרב כי הוא שבר כלי שבור. אז זה שזרק הוא שבר בעצם.

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאמרתי, לכן גם פה יש ממה נפשך. כי אם הכלי הוא שבור ברגע שהסייף פוגע בו, איך הוא נהיה שבור? הוא נהיה שבור כי אני זרקתי אותו מלמעלה. נו, אז ממה נפשך אני שברתי אותו? או בזריקה או בסייף.

[Speaker F] לא, אני מדבר למה פוטרים במצב של שני אנשים. למה פוטרים את הזורק? כי הוא בעצם שבר בפועל.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא שבר בפועל, זה בדיוק הטענה. כל הדיון פה הוא דיון על הצד שבאמת בשני אנשים שניהם פטורים. רק על הצד הזה יש דיון. ולמה באמת? בגלל שכשאני זרקתי מלמעלה, אז נכון שהפוטנציאל להישבר נוצר על ידי, אבל הפוטנציאל הזה לא התממש. אבל כשאני שברתי את זה בסייף למטה, אז מספיק שהיה לו פוטנציאל להישבר בשביל לפטור אותי כשאני שובר אותו בסייף. לא צריך שיהיה שבור בפועל, מספיק שיש לו פוטנציאל להישבר, אז מה אתה רוצה ממני? אבל להביא משהו להיות בעל פוטנציאל להישבר זה לא מספיק כדי לחייב מישהו.

[Speaker F] כן, אבל זה לא נקי לגמרי, כי מה זה פוטנציאל להישבר? אולי הוא היה נופל ולא נשבר.

[הרב מיכאל אברהם] ברור שהוא היה נשבר. הבאנו עוד דוגמה, הבאתי עוד דוגמה על משסה, משסה את הכלב של עצמו, זוכרים? נגיד אם אני משסה כלב של חבר שלי והוא נשך תרנגול של מישהו שלישי, אוקיי? אז יש צד בגמרא שגם אני פטור וגם בעל הכלב פטור. אני פטור כי הכלב לא שלי, ובעל הכלב פטור כי הוא לא אשם, אני שיסיתי את הכלב שלו, הוא שמר כמו שצריך, הוא לא אשם. מה קורה אם אני משסה את הכלב של עצמי? יש אחרונים שרוצים לטעון שאני עדיין פטור. למה? הרי אני גם בעל הכלב וגם זה שלא שמר עליו כמו שצריך, שיסיתי אותו, ואיך אפשר לפטור אותי? הוא מזיק. כן, הרי האבסורד פה הוא יותר, הוא זועק לשמיים, כי הרי אם אני משאיר את הדלת של המלונה שלו פתוחה והוא יוצא ומזיק אז אני חייב, נכון? מי שלא נעל את הדלת כמו שצריך הוא פושע בשמירה והוא חייב. עכשיו לא רק שלא נעלתי את הדלת, אני זה ששיסה אותו, גרמתי לו אקטיבית לעשות את זה, אז אני אהיה פטור? איך יכול להיות דבר כזה? מספיק שאני התרשלתי ולא שמרתי כמו שצריך בשביל שאני אהיה חייב, ופה זה לא התרשלות, זאת אשמה אקטיבית. אני שיסיתי אותו וגרמתי לו לנשוך, ושם אני אהיה פטור? איך אפשר להגיד דבר כזה? אז אתם רואים פה מצב שבן אדם אחד עושה משחק שני תפקידים, ולמרות שזה אותו אדם משחק את שני התפקידים אני רואה את זה כשני בני אדם והם פטורים. ואז משום מה זכור לי שכן דיברתי על זה, אני לא, אני ככה רואה בפנים שזה לא נשמע לכם מוכר, אני לא יודע. עם הכלב לא.

[Speaker D] מה? עם הכלב שרואים את זה כשני בני אדם זה ממש לא מוכר.

[הרב מיכאל אברהם] יש פני יהושע שכותב את זה שם בסוגיה.

[Speaker B] לא הבנתי איך רואים אותו כשני בני אדם?

[הרב מיכאל אברהם] אני משסה כלב של עצמי. כן, אז רואים את זה כאילו שאני שיסיתי כלב של מישהו אחר, ולכן אני פטור, למרות המישהו אחר הזה במקרה זה אני.

[Speaker B] אבל למה? זה לא שני חלקי פעולה, זה פעולה אחת שאני שיסיתי את הכלב של עצמי.

[הרב מיכאל אברהם] פה זה שני תנאים, לא שני חלקי פעולה.

[Speaker B] שני התנאים אז הם מתקיימים.

[הרב מיכאל אברהם] שני התנאים מתקיימים, אבל זה שני תנאים שמתקיימים אם הם היו מתקיימים בשני בני אדם הייתי פטור. עכשיו אני עצמי משחק את התפקיד של שני בני אדם.

[Speaker B] לא, לא רואים את זה ככה, שני התנאים כאשר שני התנאים מתקיימים בי עצמי אז אני חייב, נפקא מינה כאשר שני התנאים מתקיימים בשני בני אדם שונים.

[הרב מיכאל אברהם] שפה כיוון שזה צירוף של שני תנאים ולא שני חלקים שמצטרפים לפעולה מתמשכת, אז מה זאת אומרת שני התנאים מתקיימים בי, זה בדיוק מה שצריך ששני התנאים יתקיימו בי. בדיוק, בדיוק זה תנאי א' פלוס ב', הם לא צריכים להצטרף ביניהם, הם רק צריכים כל אחד מהם לחוד להתקיים באותו אדם. בדיוק. בלי דרישה שמצטרפים אחד לשני, כל מה שצריך זה רק שכל אחד מהם יתקיים באדם שאותו אנחנו רוצים לחייב. לכן פה לא שייך הדיון הזה בכלל. בדיוק. ואם אז פה אני אסביר, אז כנראה לא הסברתי את זה בסדרה הזאת, אני אסביר, לכן פה באמת צריך ללכת לכיוון אחר, זה לא שייך לסוגיה של שני כוחות באדם אחד או התייחסות עצמית. פה הדיון הוא דיון אחר. וכאן אני רוצה לטעון את הטענה הבאה, כאשר כלב נושך ואני התרשלתי בשמירה, יש שהאחרונים דנים בשאלה למה מחייבים אותי. יש דעה שמחייבים אותי בגלל שהתרשלתי בשמירה, סנקציה על זה שהתרשלתי בשמירה. יש דעה שמחייבים אותי בגלל שאני אחראי לנזקים שממוני גורם. אם הכלב הזה הוא ממוני והוא גרם לנזק האחריות על הנזק הזה מוטלת עליי, אבל יש תנאי שאני אתרשל בשמירה. אוקיי? כן, בלמדנות יש. ישיבתית דיברתי על זה, אבל משום מה חשבתי שדיברתי על זה גם כאן. בכל אופן, אז היש תנאי שאני אתרשל בשמירה, אבל בעצם מחייבים אותי בגלל עצם העובדה שממון שלי הזיק. יש לי אחריות על מה שהממון שלי עושה. אוקיי, יש תנאי שאני אתרשל בשמירה, כי בלי שהתרשלתי בשמירה לא מוטלת עליי האחריות. אז למה,

[Speaker D] אז למה אם חברי שיסה את הכלב שלי אני לא אהיה חייב? הרי יש לי אחריות כלפי הכלב. אני צריך שאני הבאתי לחבר הזה… מה?

[הרב מיכאל אברהם] לא התרשלתי בשמירה. הרי בשביל לחייב אותי באחריות על ממון שלי שהזיק, צריך

[Speaker D] שאני אתרשל בשמירה.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. אבל העילה המחייבת זה שממוני הזיק. יש תנאי שאני אתרשל בשמירה. לפי האפשרות הראשונה, ההתרשלות היא לא תנאי, היא העילה הנזיקית. אוקיי, בסדר. אז עכשיו הטענה שלי היא הטענה הבאה. מה זה בעצם אומר שיש לי אחריות על מה שממוני עשה? לא מחייבים אותי על רשלנות בשמירה, מחייבים אותי על עצם העובדה שממוני הזיק, ובלבד שהתרשלתי. איך להסביר את זה? רציתי לטעון את הטענה הבאה. בעצם אם השור שלי נוגח או הכלב שלי נושך, אז הכלב חייב לשלם, לא אני. אבל לכלב אין כסף. יותר מזה, אפשר לקחת את הכלב עצמו בתור רכוש. למכור אותו, לקחת להשתמש בו עצמו. אבל אז לוקחים ממני רכוש בין כה וכה, כי הכלב הזה הוא רכוש שלי. אז אם לוקחים את הכלב, מי שילם פה? אני, בעל הכלב. או בעל השור, לא משנה. נכון? לכן בסופו של דבר, הכלב עצמו חייב, אבל מעבירים, משיתים את החיוב הזה על מי שיש לו כיס עמוק, מה שאומרים במקומותינו. כן, מי שמי שיש לו כסף, מי שיכול לשלם, וזה בעל הכלב. אבל זה רק אם הבעל הכלב לא שמר. אם הוא שמר כמו שצריך, הוא לא חייב לספוג את מה שהכלב חייב, ואת הכלב עצמו אי אפשר לקחת, כי אם תיקח את הכלב, אתה פשוט פוגע ברכוש שלי. הרי הכלב שייך לי ואין הצדקה לפגוע ברכוש שלי. לכן בעצם יוצא שהכלב לא משלם למרות שהוא חייב. ככה אני רוצה לטעון. עכשיו, אם זאת ההבנה, אז תראו איך אפשר להסביר את הדין המוזר הזה של משסה כלב של עצמו. נניח שהכלב שיסו אותו. עכשיו אני דן בשאלה למה למה הבעלים של הכלב פטור, כי הוא שמר כמו שצריך אם מישהו אחר שיסה אותו. נכון? האם הכלב עצמו יהיה חייב אבל? לכאורה כן. הפטור הוא על הבעלים כי הוא שמר כמו שצריך,

[Speaker E] אבל על

[הרב מיכאל אברהם] הכלב יש חיוב על הכלב. אני טוען שלא.

[Speaker B] הוא לא אחראי, הכלב?

[הרב מיכאל אברהם] אני טוען שלא. אין חיוב על הכלב בגלל שמישהו שיסה אותו. הוא לא אשם. הוא לא אשם במירכאות, כמו כוונתו להזיק בנזקי קרן, שאנחנו עושים איזושהי האנשה, אנתרופומורפיזציה של בעלי חיים. אז הטענה היא שהכלב בעצם לא עשה את פעולת ההיזק. מי ששיסה אותו עשה את פעולת ההיזק. אז הכלב פטור. גם הכלב פטור, לא רק הבעלים. זה אני רוצה לטעון.

[Speaker D] אבל למה השני יהיה פטור אם ככה? אם הכלב פטור ואתה שיסית ואתה מי ששיסה אותו עשה את מעשה ההיזק, למה הוא יחשב פטור? אז מה זה חשוב אם אני לוקח טורייה של מישהו ונותן למישהו בראש?

[הרב מיכאל אברהם] מי עשה את מעשה ההיזק? הכלב עשה. אבל הכלב לא אשם.

[Speaker D] בסדר, אבל אם מישהו לוקח כלי של מישהו ועושה נזק, הכלי הזה לא אשם, אבל אני עשיתי את הנזק, אני צריך לשלם על זה.

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה לוקח כלי של מישהו אחר פטיש ומרביץ איתו, זה נחשב נזקי אדם, זה לא נזקי ממון. כלב שמזיק זה נזקי ממון.

[Speaker D] הבנתי, זה הגדרה כאילו במגרש אחר.

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה גרמא. אני רק גרמא.

[Speaker D] אבל

[הרב מיכאל אברהם] התורה חידשה שלמרות שאני גרמא, אני חייב כי יש לי אחריות. היא חידשה לחייב אותי על גרמא. וזה חידוש, חידוש של נזקי ממון. עכשיו הטענה היא כזאת, אם אני משסה כלב של עצמי, בשביל לחייב אותי צריך בראש ובראשונה לבדוק אם הכלב חייב. ואם הוא חייב, עכשיו צריך לבדוק אם אפשר להעביר אליי את האשמה. עכשיו כיוון שאני שיסיתי אותו, ברור שאם הכלב חייב, אפשר היה להעביר אליי את האשמה, כי אני לא שמרתי כמו שצריך, להפך שיסיתי אותו. אני שיסיתי את הכלב אז לא נוצר חיוב על הכלב, ממילא אין מה להעביר עליי. אם היה מה להעביר עליי היו מעבירים אליי כי אני לא שמרתי, אבל אין את מה להעביר כי הכלב עצמו פטור. לכן מי שמשסה כלב של עצמו פטור. אבל אתם מבינים שאני פטור לא בגלל שרואים אותי כשני בני אדם. זה הסבר אחר לגמרי, כי פה באמת, כמו שאליאב אמר, לא שייך לפטור פה כמו שאני פוטר במקרים של זורק מראש הגג, או במקרה של שני כוחות באדם אחד. כי פה לא מדובר בפעולה, שני חלקי פעולה שמצטרפים זה לזה להיות פעולה מתמשכת. מדובר פה בשני תנאים, וכל אחד מהם לחוד צריך להתקיים באותו אדם. לכן פה זה היה אמור להצטרף אם אני אדם אחד. למה בכל זאת זה לא מצטרף? בגלל הלכות נזיקין. לא קשור לשני כוחות באדם אחד, זה ספציפי לנזיקין. וזה לא מתאים. זה בהלכות נזיקין בעצם, לפחות בנזקי קרן, וכלב שנושך זה נזקי קרן. אז לפחות בנזקי קרן החיוב בראש ובראשונה נוצר על הכלב. רק אם אני לא שמרתי כמו שצריך מעבירים את החיוב אליי. אם שמרתי כמו שצריך לא מעבירים. אבל אם לא נוצר חיוב על הכלב, אז בין אם שמרתי כמו שצריך ובין אם לא, אין מה להעביר אליי. ואם אני שיסיתי את הכלב, אז כשאני מסתכל על הכלב, מה זה משנה שאני שיסיתי אותו? תכלס הוא שוסה. לא הוא אשם, אז לא נוצר חיוב על הכלב, ממילא אין מה להעביר אליי.

[Speaker B] ולמה לא להעניש אותך מבחינת זה שאתה אחראי על מעשה הכלב?

[הרב מיכאל אברהם] ולמה? יש לי אחריות אם היה חיוב על הכלב, היו גובים את זה ממני, יש לי אחריות. אבל להטיל אחריות עליי אי אפשר, אני גרמא. נפקא מינה שבדיני שמיים כן יצטרך לשלם, כי גרמא חייב בדיני שמיים, אבל בדיני אדם לא מחייבים אותו. הנקודה היא שגם כשמשסה כלב של מישהו אחר, המישהו האחר, מה שהוא פטור, זה לא רק בגלל שהוא שמר כמו שצריך. זה גם. אבל יש לו עוד פטור. הוא פטור בגלל שאין חיוב על הכלב גם כשהכלב שוסה. זה החידוש שאני רוצה לטעון. וכשאני משסה כלב של מישהו אחר, אני פטור כי זה לא כלב שלי, אז אין מה להטיל עליי את האחריות. ההוא פטור משתי סיבות. גם בגלל שהוא שמר כמו שצריך, אז אפילו אם היה חיוב לא היו מעבירים את זה אליו, אבל גם בגלל שלא נוצר בכלל חיוב על הכלב כי הכלב שוסה. יש שתי סיבות למה בעל הכלב פטור פה. אלף, לא נוצר חיוב על הכלב, וגם אם היה נוצר חיוב, לא הייתי מעביר את החיוב הזה לבעלים כי הוא שמר. ואם אני מבין שזה באמת שתי סיבות, אז עכשיו כשאני מסתכל על אדם שמשסה את הכלב של עצמו, הוא יהיה פטור בגלל אחת הסיבות. הוא אמנם לא שמר כמו שצריך, את הסיבה הזאת אין לפטור אותו, אבל יש פה את הסיבה השנייה, שעל הכלב עצמו לא נוצר חיוב. אין מה להעביר אליו. אני חושב שזה פירוש הכרחי, אי אפשר להבין אחרת את הדין הזה. כי באמת מבחינת שני כוחות באדם אחד זה לא שייך בכלל. אין פה בכלל פעולה שיוצאת מבין שניים. זה לא שני חלקי פעולה, זה לא כלום, זה פשוט שני תנאים שיש לו פעולה אחת.

[Speaker D] אבל למה בשור שנוגח בכלל לא מתחיל הדיון אם השור חייב? כאן הם אומרים בעצם הכלב חייב ואי אפשר להטיל עליו כי אין לו.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. גם בשור אותו דבר.

[Speaker D] שור שנוגח גם אם שמרת אתה משלם. לא הבנתי. שור שנוגח, היה בשמירה בסדר, אז גם אז אני פטור מלשלם? או שזה החידוש בשור? אבל שמרתי כמו שצריך. אם החיוב על השור, אין לשור מאיפה לשלם, הוא פטור.

[הרב מיכאל אברהם] וזו בדיוק הנקודה. הגמרא אומרת הרי ששור המדבר, שור הפקר שנגח, אז אם בא מישהו וזכה בשור הזה, לא יעזור לו, הניזק לוקח את השור. למה? התשובה היא שהשור היה חייב עוד בלי שהיה לו בעלים. יש חיוב על השור עצמו. וכל עוד אין לשור בעלים, אין שום מניעה שהניזק ייקח את השור. כל מה שהניזק לא לוקח את השור, זה רק בגלל שלשור יש בעלים והבעלים שמר כמו שצריך, אז אין הצדקה לפגוע בבעלים. הלוקח לו את השור, פגעת בממונו. ואם הוא שמר כמו שצריך, אין לזה הצדקה. אבל אם אין לשור בעלים, אז אתה כן לוקח את השור. הוא שייך לך. אז עכשיו אם יבוא מישהו וירצה לזכות בשור, אבוד לו. השור כבר שייך לניזק. זה אינדיקציה לזה שיש חיוב על השור עצמו. בסדר?

[Speaker D] כן כן, מאה אחוז.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז זה לגבי שני כוחות באדם אחד והתייחסות עצמית מהסוג של התייחסות של אדם לעצמו, ההזרה, מה שדיברתי קודם. שנייה אחת. עוד דוגמה אחת הלכתית לגבי התייחסות עצמית במובן של התייחסות של אדם לעצמו. אמרתי, אני אזכיר לכם אולי שבתחילת הסדרה עשיתי אבחנה בין שני סוגי התייחסות עצמית. יש התייחסות עצמית של אדם לעצמו, ויש התייחסות עצמית של טענה לעצמה. טענה שמתייחסת לעצמה, הלולאות הלוגיות, הפרדוקסים, פרדוקס השקרן וכולי. ויש התייחסות עצמית של האדם עצמו, וניסיתי להראות שיש איזושהי זיקה בין שני הדברים האלה, למרות שזה כמובן לא אותו דבר. טענה שמתייחסת לעצמה יכולה לעורר פרדוקס, אדם שמתייחס לעצמו זה לא פרדוקס, אלא זה פשוט שאלה האם באמת אפשר לראות בזה שני בני אדם או לא. אבל ניסיתי להראות שבכל זאת יש פה מימד פרדוקסלי בהתייחסות עצמית גם של אדם לעצמו, לא רק של טענה לעצמה. אז כרגע בהקשר ההלכתי דיברתי על התייחסות עצמית במובן של התייחסות של אדם לעצמו, ההזרה, לא הלולאות הלוגיות. אוקיי? אולי אני אביא עוד דוגמה כזאת ואז אני אעבור חזרה ללולאות הלוגיות. יש טענה של הרב מפוניבז', מצאתי את זה באיזה טקסט משני, אני פעם שמעתי את זה בעל פה, תורה שבעל פה כזאת, אבל מצאתי את זה באיזשהו מקום שמישהו כותב את זה, טקסט משני, זה לא משנה כל כך. הטענה היא כזאת: יש מחלוקת, נדמה לי שזה מחלוקת בגמרא עצמה כבר אפילו, אם אני זוכר נכון, לא מאה אחוז בטוח אבל נדמה לי, מחלוקת מה קורה עם לפני דלפני. אם מישהו מכשיל את חברו בלפני עיוור. מכשיל את חברו באיסור, אז הוא עבר על איסור לפני עיוור, נכון? הזכרתי אני חושב את זה פעם, הרי הפסוק אומר לפני עיוור לא תיתן מכשול. חז"ל לומדים מכאן שאסור לתת לבן אדם עצה רעה ואסור להכשיל בן אדם בעבירה. האם אסור גם להכשיל אותו פיזית, במכשול פיזי ברשות הרבים? המנחת חינוך רוצה לטעון שלא. יש רק את שני האיסורים שהרחיבו חז"ל. זאת אומרת, פשוטו של מקרא נעלם, רק הדרש נשאר. זה כמובן אבסורד. גם בעיוור?

[Speaker D] מה? גם בעיוור פיזי?

[הרב מיכאל אברהם] לא משנה עיוור פיזי או לא, זה לא מדובר

[Speaker D] פה על עיוור באמת, אז אתה שם לו מכשול,

[הרב מיכאל אברהם] אז אתה לא תעבור לפי המנחת חינוך? אם אני מכשיל אותך ברשות הרבים ואתה לא עיוור, מה מה זה משנה?

[Speaker D] לא, נגיד, ברשות הרבים, תסתכל, תפתח את העיניים, תראה איפה אתה הולך נגיד.

[הרב מיכאל אברהם] אבל הוא לא יכול לפתוח את העיניים, אתה לא ראית, אני שמתי לך את זה באופן שלא יכולת לראות. אם יכולת לראות זה לא הכשלה. אוקיי, אבל

[Speaker D] למה

[Speaker B] למה אתה פטור מדיני נזיקין? מה? למה אתה פטור מדיני נזיקין? כאילו אתה מזיק את עצמי?

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר שאתה פטור מדיני נזיקין? אמרתי שלא עברת לאו של לפני עיוור.

[Speaker B] אה,

[Speaker D] משהו אחר.

[הרב מיכאל אברהם] דיני נזיקין זה חיוב תשלום, זה לא איסור. להפך, יש יד רמה בפרק שני של בבא בתרא שהיד רמה כותב, הרי שיעור פתיחה בבבא קמא זה תמיד, כן, מה המקור מה מקור האיסור להזיק את חברו? שאלה מאוד לא פשוטה, אין לזה מקור פשוט. המקורות בתורה עוסקים בחיוב הפיצוי, לא באיסור. אוקיי? שלם ישלם המבעיר את הבערה, או שניים ישלם תחת השור או ארבע ישלם תחת השה וכולי. אז המדובר בחיוב תשלומין. מאיפה יוצא האיסור אם בכלל יש איסור? יש כאלו שרוצים לטעון שאין איסור, יש איסור דרבנן רק, והחיוב תשלום הוא דאורייתא, אבל האיסור אין איסור. אבל היד רמה טוען בפרק שני של בבא בתרא, שם נזקי שכנים, זה גם כן נזיקין, הוא אומר שהמקור הוא לפני עיוור. לפני עיוור לא תיתן מכשול, זה המקור לאיסור להזיק את חברו. שזה הפשט הפשוט. אוקיי? וזה כמובן ראיה נגד המנחת חינוך שאומר שאין איסור כזה, אבל לא צריך ראיות, זה ברור שהוא לא צודק. כתוב בתורה לפני עיוור לא תיתן מכשול, מה זאת אומרת אין איסור? מה, מה זה הדבר הזה? וחז"ל שהם מצרפים עוד, מרחיבים את האיסור או עושים דרש או מרחיבים או מה שלא יהיה, אבל עדיין אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ברור שפשוטו של מקרא נשאר על כנו. וזה כולל עוד איסורים, בסדר. אוקיי. בכל אופן זה לפני עיוור לא תיתן מכשול. אז יש איסור להכשיל את השני באיסור. עכשיו מה קורה, אם אני מכשיל את השני באיסור לפני עיוור, האם עברתי על לפני עיוור? נגיד אנחנו נמצאים בקניגסברג, כן, של קאנט, של אוילר בעצם נדמה לי. נכון, אוילר דיבר שמה על הטופולוגיה שמה של הגרפים, שבעה קודקודים, אם אפשר להעביר את זה בלי להרים את העט מהדף, אם אפשר לצייר את הצורה הזאת בלי להרים את העט מהדף. זה בעיית הגשרים של קניגסברג. אז זה אוילר נדמה לי. היו שמה כנראה כל מיני אנשים חכמים בקניגסברג. בכל אופן, אולי הוא לא היה בקניגסברג, אולי הוא דיבר על קניגסברג. בכל אופן.

[Speaker G] לא שומעים אותך, לא שומעים ברור. מה? לא שומעים ברור.

[הרב מיכאל אברהם] בכל אופן, אז אני נמצא בקניגסברג, ויש שמה כל מיני נהרות. אוקיי? עכשיו אני עומד על, הנה נהר אחד, הנה נהר שני, פה עומד אדם אחד, פה עומד עוד אדם ופה עומד עוד אדם. בסדר? עכשיו זה נזיר, האברך הזה. אוקיי? והוא מבקש מהבחור הזה כוס יין כדי לשתות. אז כשזה תרי עברי דנהרא, הגמרא אומרת שזה אם הוא מושיט לו כוס יין עבר על לפני עיוור. נכון? עכשיו ההוא אין לו כוס יין, אז הוא מבקש מהבחור הזה כוס יין. תן לי כוס יין כדי שאני אעביר לו את היין. אז אחרי שהעברתי לו את הכוס והוא העביר לשני, זה עבר על לפני עיוור. השאלה אם גם זה עבר על לפני עיוור. למה,

[Speaker B] מה השאלה? למה לא?

[הרב מיכאל אברהם] בגמרא נדמה לי שזו גמרא, אני לא מאה אחוז בטוח, או ראשונים או גמרא. השאלה אם עוברים על לפני דלפני. יכול להיות שבגדרי לפני עיוור הכשלה על הכשלה לא נאסרה, רק הכשלה באיסור רגיל. הכשלה בהכשלת איסור לפני עיוור לא נאסרה. אוקיי, זה דיון. בוא נניח שבלפני דלפני כן עוברים לצורך הדיון, נלך בשיטה שלפני דלפני כן עוברים.

[Speaker H] מה נותן הנהרות בעצם? הנהר מה עושה פה?

[הרב מיכאל אברהם] שיהיה תרי עברי דנהרא. אם אתה יכול לקחת את הכוס יין לבד, אין נהר שעוצר אותך, אז אני לא עובר על לפני עיוור, זה לכל היותר מסייע, מחלוקת הפוסקים אם יש פה איסור דרבנן. רק בתרי עברי דנהרא כשאתה לא יכול להגיע לכוס היין בעצמך, אתה צריך אותי בשביל זה, אז אני עובר על לפני עיוור. בסדר? אוקיי. מה קורה אם אני אומר לנזיר, או הנזיר נותן למישהו כוס יין כדי שיושיט לו את כוס היין בחזרה? אז אני עברתי על לפני עיוור כלפי הנזיר, הנזיר הכשיל אותי בלפני עיוור. אבל אני הכשלתי את הנזיר בלפני עיוור השני, והוא הכשיל אותי בלפני עיוור השלישי, וכל אחד מאיתנו עובר על אינסוף לפני עיוור. א' הכשיל את ב', ב' הכשיל את א', א' הכשיל את ב' בהכשלת א', ב' הכשיל את א' בהכשלת ב' בהכשלת א', וכן הלאה. אז הרב מפוניבז' רוצה לטעון שבמצב כזה כל אחד עובר על אינסוף לאווין.

[Speaker E] מה הסיטואציה?

[הרב מיכאל אברהם] מה? מה המצב? עיוור מושיט כוס יין למישהו שיושיט את הכוס לא פה עצמו. אז אני הכשלתי אותו… אני הנזיר. אמרתי עיוור, נזיר מושיט כוס יין למישהו שנמצא בצד השני של הנהר, וכדי שיגיש לו אותה בחזרה. דחית שמיה לי, אוקיי? אז המושיט עבר לפני עיוור כי הוא הכשיל את הנזיר בשתיית יין. אבל הנזיר הכשיל את המושיט באיסור לפני עיוור. אבל המושיט הכשיל את הנזיר גם באיסור לפני עיוור על הלפני עיוור.

[Speaker B] למה על זה?

[הרב מיכאל אברהם] למה לא?

[Speaker B] הוא רק נתן לו את הכוס.

[הרב מיכאל אברהם] נו, ובזה מה הוא גרם? הוא גרם לזה שהשני יעבור על לפני עיוור.

[Speaker D] כן, אבל זה פעולה אחת, כמה פעולות היו פה? בכל פעולה ולפני עיוור פעולה אחת, אי אפשר באותה פעולה לעשות את זה אינסוף.

[Speaker G] הרב, לא שומעים אותך.

[Speaker D] לא שומעים.

[הרב מיכאל אברהם] לא עושים את אותה פעולה אינסוף פעמים, עושים אותה פעם אחת.

[Speaker D] אוקיי, אז פעם יש על כל פעולה יש פעם אחת, לא?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, כשאני הושטתי את הכוס לנזיר, בזה יצרתי אינסוף לפני עיוורים. הכשלתי את הנזיר בשתיית יין, אבל הכשלתי את הנזיר

[Speaker D] גם

[הרב מיכאל אברהם] בלפני עיוור, כי הוא הושיט לי קודם את כוס היין כדי שאני אושיט לו, אז הוא עבר על לפני עיוור, הוא הכשיל אותי באיסור

[Speaker D] לפני עיוור. אז הוא פעם אחת ואני פעם אחת.

[הרב מיכאל אברהם] בזה שהוא הכשיל אותי. אבל עכשיו תמשיכו הלאה, אז הוא הכשיל אותי בהכשלתו שהוא הכשיל אותי, ואני הכשלתי אותו בהכשלתו שהכשיל וכן הלאה, אוקיי? יש אינסוף לפני עיוור על כל אחד מאיתנו.

[Speaker F] כל זה כשהנזיר לא ידע שאסור לו לשתות יין?

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא ידע, ידע. ידע. איסור לפני עיוור קיים גם כשהוא יודע. כל עוד הפעולה שאותה אני עושה היא נצרכת שבלעדיה הוא לא יכול לעבור את האיסור. עכשיו גם פה בעצם יוצא, אפשר אפילו לשאול האם אני הכשלתי את עצמי בלפני עיוור? הושטתי את כוס היין, אז לא יצרתי רק את הלפני עיוור של הנזיר, יצרתי גם את הלפני עיוור שלי, אז אולי הדבר הזה הוא לפני עיוור על הלפני עיוור שלי, ושוב פעם אנחנו מגיעים לשאלה של הזרה. יש פה פעמיים אינסוף איסורי לפני עיוור. גם הכשלתי את הנזיר באינסוף איסורים והכשלתי את עצמי באינסוף איסורים. אפשר כמובן עכשיו להעלות את זה בחזקות. זה ממש המלון של הילברט.

[Speaker F] השרשרת לא מתחילה כי הנזיר יכול היה, היין היה אצלו בהתחלה, אז הוא יכול היה לשתות גם בלי זה שהוא…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל הוא רוצה לתת, הוא רוצה שאני אגיש לו, מה הבעיה? אחרי שהוא העביר את זה אליי, הוא כבר לא יכול לשתות בלי שאני אגיש לו. אז אני עברתי על לפני עיוור. אבל היין לא היה אצלי בלי שהוא יגיש לי, אז גם הוא עבר על לפני עיוור.

[Speaker B] אולי במקרה

[הרב מיכאל אברהם] יותר פשוט, אם אני מיישם את זה גם על עצמי, האם אני יכול להכשיל את עצמי באיסור לפני עיוור? גרמתי לעצמי לעשות איסור. עוד פעם שאלה של הזרה. פעם חשבתי למשל מה קורה אם האם מותר לי… אולי הזכרתי את זה? האם מותר לי נגיד שאני מחלל שבת, האם מותר לי לשתות יין של עצמי? קלטת כבר. כן, אז פה אני חושב שדיברתי פה, אני חושב שהזכרתי את זה בהקשר של החירות מהותית. נכון. במקום שהחירות היא מהותית, הרי כל הבעיה בזה אסור לשתות יין כדי שלא ייווצרו קשרים בינינו. עכשיו קשר שלי עם עצמי קיים כך או כך, אז אין טעם לאסור דבר שעלול להביא לקשר שלי עם עצמי. לכן יש מקום לטענה שפה החירות היא חירות מהותית. גם בהכשלה יש, זה קצת דומה אולי להסתה בעיר הנידחת, למ"ד דאורייתא. השאלה אם זאת חירות מהותית כמו למ"ד דאורייתא רוצה לומר, יכול להיות שגם בהכשלה. יותר דרישה מהותית שהכשלה יכולה להיות רק הכשלה של מישהו אחר. אני לא יכול להכשיל את עצמי. אחרת סתם, כל פעם שאני עברתי על לפני עיוור הכשלתי את עצמי בעבירת לפני עיוור. כל פעם שאכלתי חזיר, אז עברתי גם על איסור לפני עיוור וגם על איסור אכילת חזיר, כי הכשלתי את עצמי באיסור אכילת חזיר. עכשיו, כמובן תמשיכו הלאה, אז גם הכשלתי את עצמי בלפני עיוור. בקיצור, כל עבירה

[Speaker I] שאותה אני עושה, עברתי אינסוף עבירות. רב, זה הורס את הוורט

[הרב מיכאל אברהם] של הר"ן על האם עדיף לאכול נבילה או לשחוט בשבת. כן, בהנחה שיש פה אינסוף עבירות, ואני חושב שאין פה, כי החירות היא חירות מהותית. אוקיי, אז פה אנחנו עוצרים לגבי ההתייחסות העצמית של אדם לעצמו. זה הרי אמרתי ככה, דיברתי על התייחסות עצמית של טענות, דיברתי על התייחסות עצמית של אדם לעצמו. עברתי ליישומים הלכתיים, עד עכשיו אטוון דאורייתא ושני כוחות באדם אחד ולפני עיוור. זה יישומים הלכתיים של התייחסות של אדם לעצמו, של הסוג הראשון של התייחסות עצמית. בפעם הבאה אני אעשה יישומים הלכתיים של הסוג השני של התייחסות עצמית, של התייחסות של טענות לעצמן. אוקיי? כן. יישר

[Speaker E] כוח, שבת שלום. להתראות, שבת שלום.

[הרב מיכאל אברהם] שבת שלום.