הרהורים על פסיכופתיה, רצון חופשי ומוסר (טור 493)

בס”ד

בטור הקודם נגעתי שוב במשמעותו של הרגש בחיינו. בטור הנוכחי ברצוני לגעת בעניין זה מזווית מעט שונה, אולי יסודית יותר. בכוונתי לדון בשאלת האחריות המוסרית והמשפטית של אדם פגוע במישור הרגשי ובפרט פסיכופת.

מוטיבציה

בהרצאה שנתתי לפני כשנה, עסקתי בשאלה מהו מוסר ומהי המוטיבציה להתנהגות מוסרית, וכבדרך אגב הערתי שפסיכופת אינו אדם בלתי מוסרי כי הוא בכלל לא מבין את ההבדל בין טוב לרע. זהו פגם שטבוע בו (כנראה אורגנית). אחד השומעים, שהציג את עצמו כפסיכיאטר (או פסיכולוג, איני זוכר), הגיב ואמר שזה לא נכון. הוא הסביר שפסיכופת דווקא מבין היטב את ההבדל בין טוב לרע ולכן בבית המשפט רואים בו רשע ומטילים עליו אחריות פלילית.

ההערה שלו עוררה בי תהיות באשר לפשרה של אותה ‘הבנה’ שיש לפסיכופת. עיון קצר בתהייה הזאת העלה שיש לה כמה פנים, ודי בקלות מגיעים ממנה לדיונים לגבי שורשי האנושיות והרצון החופשי שלנו, לשאלה מהי פסיכולוגיה ומה משמעותה של דיאגנוסטיקה פסיכיאטרית, להבחנות לגבי תוקפו של המוסר ולגבי טיבה של ההתנהגות המוסרית הנורמטיבית וכמובן גם לגבי הדרך לשפוט תופעות כאלה (מוסרית ומשפטית). בנוסף לכל זה, ניתן לראות כאן דוגמה יפה לממשק הלא פשוט שיש בין פילוסופיה (אתיקה, במקרה הזה) לבין פסיכולוגיה או פסיכיאטריה.

הערה מתודולוגית מקדימה

בוויקיפדיה ישנו ערך ארוך מאד על פסיכופתיה (לא פסיכופתולוגיה, שהיא משהו רחב יותר),[1] ותוכלו להתרשם שם שמדובר בנושא סבוך שהדעות לגביו חלוקות. להתרשמותי, כמו בהרבה מקרים אחרים, חסר ברקע הדיון ניתוח מושגי, גם אצל אנשי מקצוע, ואולי בעיקר אצלם. הסיבה לכך יכולה להיות החשש ממעורבות של תפיסות עולם והשקפות, והניסיון לבדל את המחקר והדיון המדעי מכל אלו ולזקק מכל הבלגן את העובדות האובייקטיביות, כלומר את המדע שבעניין.

אבל כמו בסוגיות רבות אחרות, ניתוח כזה יכול להבהיר מאד את התמונה, לחדד הבחנות מסוימות ולשלול אחרות. אחרי שעושים את הניתוח, ניתן ורצוי כמובן להקפיד על הבחנה בין עובדות לבין השקפות וערכים (גם על זה לא תמיד מקפידים בתחומים מקצועיים כגון אלו)[2], אבל חשוב מאד לעשות זאת.

מהי פסיכופתיה

אתחיל בתיאור פסאודו-מקצועי של המונח הזה (זה לא נחשב מונח מקצועי. אין אבחנה כזאת בפסיכיאטריה המקובלת). אני כמובן נאלץ לתמצת, אבל אעמוד כאן על עיקרי הדברים הנוגעים לדיון שלנו. הערך בוויקיפדיה מתחיל בהגדרה הבאה:

פְּסִיכוֹפַּתְיָה היא… הפרעת אישיות שמאפייניה העיקריים הם דפוס נרחב ומתמשך של התנהגות אנטי-חברתית, היעדר אמפתיה, היעדר הרגשת אשמה או חרטה, תכונות אופי נועזות, חסרות עכבות ואגואיסטיות.

יש כאן מאפיינים התנהגותיים, כמו חוסר עכבות, אגואיזם והתנהגות אנטי-חברתית (רשעות, שחצנות, ניצול הזולת, חוסר שליטה, סף גירוי נמוך ועוד) בכלל, וגם מאפיינים פסיכולוגיים, כמו היעדר רגשי אשמה או חרטה, והיעדר אמפתיה. לכן מקובל בפסיכיאטריה להבחין בין הפרעת אישיות אנטי סוציאלית לבין פסיכופתיה. המונח הראשון מתאר צורות התנהגות מסוימות, ואילו השני נקשר לפתולוגיות נפשיות (שיכולות להיות הגורמים להתנהגויות הללו). לא בכדי ישנה דיאגנוסטיקה פסיכיאטרית להפרעה האנטי סוציאלית, אבל אין דיאגנוסטיקה כזאת לפסיכופתיה. זהו מונח פסאודו-מקצועי שבמישור ההתנהגותי קושרים אותו בדרך כלל לעבריינות.

רבים עמדו על כך שבמבט ראשוני די קשה לזהות שעומד בפניך אדם פסיכופת. הוא מתנהג עם אנשים בצורה נורמטיבית, ואת מעשיו הוא עושה בסתר. מדובר באדם בעל אינטליגנציה רגילה ומעלה, שבחברה הכללית מתנהג בדרכים רגילות וסבירות למדיי. ברמה האישיותית הפסיכופת אדיש לתחושותיו של הזולת ובפרט לסבלו. הוא לא מרגיש את הזולת, ולכן אינו מתחרט על מעשים רעים שהוא עושה ואין לו רגשי אשם בגינם. זה כמובן יכול להביא אותו לעשיית מעשים נוראיים שגורמים סבל רב לזולת (כך שהציבור לא יידע על כך), שכן העכבות שבדרך כלל מונעות אותנו מלעשות מעשים כאלה לא קיימות אצלו. לכן פסיכופתיה נקשרת בדרך כלל לרוע ולמסוכנות. בספרות ובקולנוע יש יצירות רבות שסובבות סביב פסיכופתיה, ורובן ככולן עוסקות ברוע קיצוני (דומני שהידועים שבהם הם חניבעל לקטר ב”שתיקת הכבשים“, אלכס וחבריו מ”תפוז מכני” וכמובן ישנם עוד). ישנם גם מקרים אקטואליים שנקשרים לפסיכופתיה, כמו רצח נהג המונית דרק רוט בדם קר ובלי כל סיבה על ידי שני נערים בני ארבע-עשרה, בשנת 1994 בהרצליה (ראו שם גם את הרפתקאותיהם של השניים בהמשך חייהם ותוכלו להתרשם). ראו עוד דוגמאות מהחיים בתחילת טור 23.

כאשר באים להעריך פסיכופתיה משתמשים ברשימה של מדדים (PCL-R) שמשוקללים בצורה מסוימת. כל מדינה קובעת רף כלשהו שאם הניקוד הנצבר של הפציינט עובר אותו הוא מוגדר כפסיכופת. כדי שתוכלו להתרשם, אביא כאן את התיאור מוויקיפדיה:

אישיות פסיכופתית מתאפיינת על ידי קבוצה של תכונות אופי, הכוללות קשיחות וחוסר אמפתיה, מניפולטיביות, קסם שטחי, אגוצנטריות, גרנדיוזיות, אפקט שטוח ושליטה עצמית נמוכה. ברמה הרגשית הם נוחים-להתרגז, חסרי יכולת ליצור קשרים רגשיים חזקים עם הזולת ולוקים בחוסר באשמה, חרטה או רגשות עמוקים. המאפיינים הבין-אישיים והרגשיים הללו חוברים לסגנון התנהגות סוטה-חברתית שכולל התנהגות אימפולסיבית ובלתי-אחראית ונטייה להתעלם או להפר מוסכמות חברתיות ומוסריות. הפסיכופת נכשל תכופות בניסיונו לעקוב אחר תוכניתו לחיים, והניעות להתנהגותו לקויות. לכאורה הוא נראה רציונלי, אדם רגיל למראית עין, אך היכרות קרובה יותר חושפת רמת נחשלות הדומה לאי-שפיות. אפשר לומר שהוא אי בודד – אין לו יכולת לבסס חיבורים חיוניים אשר יקשרו אותו לאנשים אחרים ויקנו משמעות להשתתפותו בחברה, לנאמנותו לה ולהימנעותו מפשיעה. הרגשות ההופכים את חייו של אדם לבעלי משמעות נעדרים אצל הפסיכופת.

מכיוון שהוא אינו עסוק בחוויותיו הרגשיות, הוא פנוי להבחין בנקודות תורפה ובחולשות האחר, שאותם הוא מנצל לצרכיו האישיים או הנאתו האישית. מכיוון שהפסיכופת אינו רגיש לגירויים, הוא זקוק לגירויים תמידיים, מתמשכים ומרגשים. בשל דלות רגשית זאת הפסיכופת אינו מסוגל לחוש סיפוק, הוא משתעמם בקלות, ומשום כך מתקשה להשלים משימות. הוא אינו מסוגל לחשוב בזהירות ובבהירות על עתידו, ונוטה לסכן את עצמו באופן שנראה חסר היגיון. התנהגותו האימפולסיבית מתבטאת במגוון היחסים הקצרים והשטחיים שהוא מנהל ובחוסר יכולת מובהק לעמוד בהתחייבויות ומחויבויות. הוא אינו מסוגל לדחות פיתויים ודחפים, והתנהגותו בלתי-צפויה ונמהרת. הפסיכופת מתקשה להפיק לקחים מעונשים שמוטלים עליו. לא רק שהוא אינו מסוגל לדמיין את עתידו ואת מעשיו לטווח רחוק, הוא גם אינו ירא מפני ענישה. באותה המידה הפסיכופת יכול להתנהג באופן מקסים ושרמנטי מאוד, בהיותו חסר מודעות עצמית, הוא משקר ללא הנד עפעף, הוא חלקלק, וסגנון דיבורו קליל ושוטף, אלא שזהו קסם מפוקפק, שטחי, מיידי וזמני, שמטרתו האחת והיחידה היא הפקת הנאה אישית ומיידית.

אתם יכולים להתרשם שדי קשה להגדיר את הדמויות הללו (ראו למשל תיאור פופולרי כאן). אין פלא אפוא שישנם גוונים רבים ושונים של תופעות שחוסות תחת הכותרת ‘פסיכופתיה’, וכמובן ישנו גם רצף רמות של פסיכופתיות. ישנם ויכוחים קשים בשאלה האם זוהי בכלל הפרעת אישיות (האם יש שם משהו ‘לא בסדר’ שניתן לתיקון), והאם ניתן לטפל בה או לשפר את מצבו של האדם שלוקה בה. אבל לענייננו כאן די בתיאור הזה. ישנן טענות שהפסיכופתים ניחנים בדרך כלל באינטליגנציה גבוהה מהממוצע, אבל זה לא מוסכם. בכל אופן, ברור שאין להם פגם באינטליגנציה (אם כי האינטליגנציה הרגשית שלהם כנראה לא מן המשובחות. טוב, יש גם יתרונות בפסיכופתיות).

מבט על אחריות מוסרית ופלילית

אדם נורמטיבי נחשב כמי שאחראי למעשיו. אם הוא עושה מעשה בעייתי, מוסרית או פלילית, החברה רואה בו אדם שלילי ועליו לשאת באחריות לכך. אם הפסיכופת אינו לוקה בנפשו, והאינטליגנציה וההבנה שלו טובות, לכאורה אין מניעה מהטלת אחריות פלילית עליו. ובאמת במערכות משפט מקובל לראות בו אדם רציונלי ושפוי, וממילא אדם שנושא באחריות למעשיו. פסיכופתיה לא מהווה סעיף פוטר או מיקל בדינו של אדם כזה. לכן ‘פסיכופת’ משמש במקרים רבים ככינוי גנאי, כלומר כינוי לאדם שמתנהג באופן מרושע למרות שהוא מבין ואחראי למעשיו. זהו שם נרדף לרשע, רק בצורה קיצונית יותר. אמנם ראיתי כעת טענה (מיה מי טל, במאמר הזה), שהדבר אינו מוצדק, כלומר שפסיכופת לא יכול להיחשב כאדם שאחראי באופן מלא למעשיו. להלן אנסה לבחון זאת בצורה קצת יותר שיטתית, לפחות ברמה המושגית.

ההבנה: למקורם של הטוב והרע

אחריות פלילית דורשת הבנה של משמעות המעשים והשלכותיהם, של היותם אסורים, וכמובן גם כוונה מלאה בעשייתם. הפסיכופת אמנם מבין שמעשה מסוים הוא רע, אבל זו הבנה בעירבון מאד מוגבל. ניתן להבחין בין כמה רמות של הבנה כזאת. ניתן לדעת שהחברה רואה את המעשה כרע. זו הבנה מאד מינימלית, שכן בשביל זה די לנו בקריאת ספר החוקים. זו עובדה ככל עובדה אחרת, וקשה לראות בידיעתה כשלעצמה בסיס מספיק להטלת אחריות פלילית. דומני שהכשל הנטורליסטי הוא הביטוי הפילוסופי לבעיה הזאת. הופעתו של סעיף רצח בספר החוקים היא עובדה, אבל לא די בה כדי להוביל למסקנה שזה אסור במובן המלא (כלומר משהו שנוגע אליי ומחייב אותי). אני אולי יודע אינטלקטואלית שהחברה לא אוהבת את זה, ואפילו שהיא מטילה על כך עונש, אבל האם זה כל מה שנדרש כדי לשאת באחריות פלילית? וכי אין זה לגיטימי לחלוק על מה שהחברה אומרת?

ידיעת ההבדל בין טוב לרע אינה ידיעה של עובדה ניטרלית, כמו שמעשה כלשהו מופיע כאיסור בספר החוקים או בקוד המוסרי של החברה. יש תחושה (לא בהכרח רגש, אלא תפיסה) שמתלווה לידיעה הזאת, והיא מה שהופך אותה לנורמה מחייבת. בלעדיה אין כאן ידיעה ממשית של טוב ורע. שומעים לא פעם על תפיסות פילוסופיות שלפיהן המוסר מחייב מפני שזוהי קונוונציה חברתית, או מפני שיש בתוכנו רגש (חמלה וכו’) שמורה לנו מה לעשות או לא לעשות. להבנתי, טענות אלו הן תוצאה של קושי להבין ולהגדיר את מהותו של המוסר. נורמה מוסרית אינה עובדה במובן הפיזי הפשוט, אז מה היא כן? מדוע היא מחייבת? אם אין לה עוגן בעולם הפיזי, מדוע אנחנו רואים אותה כחיוב אובייקטיבי ומאשימים את מי שלא נוהג על פיה? המסקנה שרבים מסיקים מהקשיים הללו היא שמדובר בתחושה סובייקטיבית (תולדה של אבולוציה) או קונוונציה חברתית. אלא שעמדות כאלה לא באמת יכולות לתקף מערכת מוסרית. וכי אסור לי לחלוק על הקביעות החברתיות? האם אני חייב לציית לתחושות שטבועות בי? לדוגמה, יש בי גם רצון לדבר לשון הרע, האם בגלל קיומה של תחושה כזאת חלה עליי חובה לעשות זאת? רגש סובייקטיבי וקונוונציה חברתית אינן סיבות פילוסופיות מספיק טובות כדי לחייב התנהגות מוסרית ולשפוט את מי שלא מתנהג כך. ניתן כמובן להציע הסברים פסיכולוגיים ואבולוציוניים להתפתחותו של הרגש המוסרי ושל ההתנהגות המוסרית. זהו הסבר להיווצרות של עובדות פסיכולוגיות, אבל אין בהן הצדקה פילוסופית לתוקפו של המוסר (כלומר לקביעה שכך חייבים לנהוג). בקיצור, גם אם זה נכון זוהי פסיכולוגיה ולא פילוסופיה (אתיקה היא ענף של הפילוסופיה).

לכן בעיניי תפיסות כאלה מעידות בראש ובראשונה על חוסר מיומנות פילוסופית. אנשים לא יודעים להגדיר לעצמם שיש עובדות מוסריות שמחייבות את כולנו (ראו על כך בטור 456. שם גם טענתי שבבסיס הקושי הזה במקרים רבים עומד אתאיזם). אלו עובדות שלגביהן לא קיים הכשל הנטורליסטי (קיומה של עובדה אתית מחייב אותנו לפעול או להימנע מפעולה, שלא כמו עובדה רגילה). ריאליזם אתי הוא התפיסה שיש עובדות אתיות כאלה, וזהו הבסיס ההכרחי למוסר תקף, ואין בלתו.

אם מתייחסים ברצינות לאמירות הסובייקטיביות והקונוונציונליסטיות לגבי מקורו של המוסר, כלומר מקבלים שאנשים אלו באמת ובתמים לא מניחים ריאליזם אתי גם בליבם פנימה, אזי בעצם מדובר בפסיכופתים. אדם כזה אינו מבין מהו מוסר, מהם טוב ורע, אלא רק יודע עובדתית שהחברה אוסרת משהו או שבתוכו יש רגש סובייקטיבי כלשהו. ברמה הפילוסופית הוא עיוור לטוב ולרע, ומפתח תפיסות חלופיות שנראות דומות אבל בעצם אינן בנות תוקף. זה די מפתיע, אבל תפיסות פילוסופיות כל כך רווחות בעצם מבטאות פסיכופתיה (לכן, כאמור, אני לא מאמין לדוברים הללו, ומניח שזה חוסר מיומנות פילוסופית). במישור המעשי אדם כזה לא מתנהג כפסיכופת כמובן. הרי הוא נוהג לפי צו ליבו או לפי הקונוונציות החברתיות, ולכן בפועל הוא לא פוגע באף אחד. יש לו אמנם טעות פילוסופית אם הוא חושב שאלו הצדקות תקפות, אבל בפועל הוא נוהג בצורה סוציאלית לחלוטין. אף אחד לא יגדיר גישה פילוסופית כזאת כפסיכופתיה, אבל במובן הפילוסופי-מהותי מדובר בפסיכופת גמור. הוא משול בעיניי למחשב שתוכנת לפעול “נכון”, כלומר לא לפגוע באף אחד. אין לו התנהגות אנטי סוציאלית, אבל אישיותית הוא פסיכופת. אני חושב שהדרך היחידה לא להתייחס לאדם כזה כפסיכופת היא לא להאמין לו. לחשוב שהוא כן מחויב למוסר ומבין שיש לו תוקף מחייב, ורק קושי פילוסופי גורם לו להגיע למסקנות האוויליות שלו.

ניתן להמשיל כאן את משל ההינדיק של ר”נ מברסלב. בן המלך בטוח בתוכו פנימה שהוא תרנגול הודו, אבל משתכנע מסיבות טכניות להתנהג כמו בן אדם: ללבוש בגדים, לשבת על כיסא, לדבר, לאכול כמו בני אדם וכדומה. האם אדם כזה הוא אדם בריא נפשית ופסיכולוגית? ברור שלא. בטור 22 ו-175 הבאתי את הדוגמה של ג’ון נאש, המתמטיקאי הידוע שהיה חולה בסכיזופרניה פרנואידית, והיה בטוח שהוא נרדף על ידי דמויות בדיוניות שונות, אבל למד לחיות עם הדמויות הללו ולא להתייחס אליהן. האם אחרי שלמד זאת ניתן לראות אותו כאדם בריא? הוא בטוח שיש דמויות כאלה ושאנחנו חיים בטעות, אבל הוא למד לתפקד בתוכנו כאילו הדמויות הללו אינן ממשיות (הוא כתב לעצמו על הזרוע “אני שפוי”). כך גגם לגבי האיש שלנו. הוא בעצם חושב שאין מוסר תקף ואין סיבה לנהוג באופן מוסרי, אבל הוא למד לחיות בחברת בני אדם והבין שבאופן חיצוני זה דורש ממנו התנהגות מוסרית סוציאלית. אדם כזה אמנם לא לוקה בהפרעה אנטי סוציאלית, אבל אישיותית הוא לגמרי פסיכופת.

בקיצור, פסיכופתיה אינה קיימת רק במישור ההתנהגותי-מעשי-פסיכולוגי אלא גם במישור הפילוסופי. הטיפול בפסיכופתיה הוא בראש ובראשונה במישור האתי-פילוסופי. נסו לשכנע פסיכופת לשנות את התנהגותו דרך טיעונים על קונוונציות חברתיות ורגשות סובייקטיביים, ושיהיה לכם בהצלחה (ממש לא בטוח שטיפול פילוסופי כן יצליח, אבל הבעיה שלו היא קודם כל שם).

בין הבנה לידיעה: מקומו של הרגש

ראינו שהפסיכופת לא חש את סבלו של הזולת (הוא חסר אמפתיה). אם כן, ידיעת הטוב והרע שלו, אפילו אם הוא מבין אינטלקטואלית את משמעות המושגים טוב ורע ולא רק יודע שמשהו כתוב בספר החוקים, אינה יכולה להיחשב כהבנה מלאה. זוהי הבנה אינטלקטואלית קרה, בלי לחוות באופן בלתי אמצעי את הרוע שבדבר. התחושות שמתלוות למעשה כזה (ייסורי מצפון) והמפגש הבלתי אמצעי עם סבל של הזולת (אמפתיה), לא קיימות אצלו. אם כן, לא די בידיעה אינטלקטואלית של טוב ורע, אלא נדרשת גם התחושה שמתלווה לידיעה הזאת. אבל גם התחושה הזאת מכילה כמה מרכיבים.

ניטול כדוגמה את תופעת הכאב. הכאב הוא תופעה נפשית ופסיכולוגית ולא רק פיזית, ולכן יש השפעות פסיכולוגיות על הסבל שכרוך בכאב. עקרונית ניתן לחוש בכאב גם במישור החווייתי ובכל זאת לא לסבול. לדוגמה, מן המפורסמות הוא שבמצבים מסוימים (כשיש פחד או רגישות לזריקות או להרדמה) מבצעים ניתוח תחת היפנוזה במקום הרדמה.[3] ראיתי כעת טענה (ברומן שקראתי) שהיפנוזה לא משנה מאומה בפיזיולוגיה שלנו אלא רק בפסיכולוגיה. ומכאן שבמצב כזה האדם חווה את תחושת הכאב באופן מלא והוא אפילו מגיב אליה באותו אופן, אבל הוא מצליח לעמוד בזה כי אין לו מודעות לכאב. אם הבנתי נכון, הכוונה היא שהוא כביכול לא ‘מבין’ שזה אמור להפריע לו. טענו שם שהתגובות שלו לכאב יכולות להיות דומות לתגובות של אדם רגיל שסובל, אבל אלו אינסטינקטים בעלמא ולא תוצאות של סבל ממשי. הטענה היא שיש כאן תגובה אוטומטית לתחושת הכאב, והיא אינה עוברת דרך הקוגניציה שלנו (הסבל שאנחנו חשים). אני לא בטוח שאני מבין בדיוק את המצב הזה, אבל אם זה נכון אז יש כאן ניואנס עדין בתוך החוויה של הכאב או הסבל. מדובר באדם שחווה תחושות של כאב, ולא רק יודע אינטלקטואלית שכואב לו, אבל ללא המודעות העצמית הכאב לא מציק לו באותו אופן והוא יכול לעמוד בו.[4]

אגב, מכאן יש מקום לדון בהסבת כאב לבעלי חיים. בהנחה שאין להם מודעות, או שמודעותם נמוכה מאד, ייתכן שכאב שאנחנו מסבים להם נתפס אצלם אחרת מאשר אצלנו. לא בטוח שהם סובלים כל כך, זאת גם אם התגובות הפיזיות שלהם נראות דומות לשלנו. זה כמובן יכול להשתנות בין סוגי בעלי חיים (ירודים יותר או פחות), אבל לצרכינו כאן זה מדגים את ההבחנה הדקה שבין תחושת כאב לבין סבל. רק אציין שלמרות זאת איני ממליץ להסב כאב לבעלי חיים, גם בגלל שאיני בטוח שזהו המצב וגם בגלל שלא ראוי לגרום גם כאב ללא מודעות. אבל חומרת האיסור והמחירים שצריך לשלם בגינו בהחלט יכולה להיות מושפעת מהתובנה הזאת.

ארבעה מישורי הבנה

ראינו שבהבנה של מושגי טוב ורע לצורך אחריות פלילית נדרשת הבנה בשני מישורים שונים: 1. עובדתית – לדעת שזה מוגדר כרע. 2. אינטלקטואלית – להבין שזו לא הגדרה ניטרלית אלא יש לה משמעות נורמטיבית מחייבת (לא רק בציפיות של החברה אלא מהותית). מעבר לזה, בפסקה הקודמת ראינו שנדרשת גם הבנה חווייתית בלתי אמצעית של מושג הסבל: 3. כדי להטיל אחריות על אדם שמסב סבל לזולת נדרשת גם הבנה חווייתית שלו לגבי סבל ולגבי רוע. אם יש אדם שכשפוגעים בו הוא לא סובל, אזי חסרה לו ההבנה במישור 3. כוונתי כאן כמובן לשני הרבדים שתיארתי בסעיף הקודם (החוויה כשלעצמה והמודעות אליה).

אם יש אדם שחסר לו משהו משלושת מרכיבי ההבנה הללו הוא פטור מאחריות פלילית ומוסרית. גם אם הוא יודע שמעשה כלשהו הוא רע ומבין שאסור לעשות אותו, כל עוד הוא לא חווה את משמעותו ואת ההשלכות (הסבל שהוא גורם), קשה לבוא אליו בטענות.

אלא שאני מניח שלפחות חלק מהפסיכופתים כן חווים בעצמם סבל שנגרם ממעשה כזה שנעשה להם עצמם, ואני מניח גם שפסיכופת כזה ממש לא אוהב את זה. כלומר סביר שיש לו הבנה חווייתית של המושג סבל (על שני מרכיביה הנ”ל), מעבר להבנה העובדתית והאינטלקטואלית. אז מה בדיוק חסר לו? למה הוא עדיין בגדר פסיכופת ולא סתם רשע רגיל? (אני מניח שלא כל רשע הוא פסיכופת.) כאן נכנס המישור הבא: 4. האמפתיה.

ישנה טענה שבגלל היעדר אמפתיה, הפסיכופת לא חווה את סבלו של הזולת. אינטלקטואלית הוא כנראה מבין שהזולת סובל (שהרי מזה גופא הוא נהנה), וכפי שהערתי הוא גם מבין את משמעותו של הסבל (שהרי חווה סבל כזה על עצמו, כולל שני המרכיבים הנ”ל), אבל כנראה שהוא לא חווה את סבלו של הזולת ככאב פנימי שלו עצמו. הוא לא חש את הסבל של הזולת אלא רק מבין שהוא קיים. במקרים מסוימים הטענה היא שמשהו באמיגדלה של הפסיכופת דפוק, כלומר יש בו פגם אורגני. אבל זה לא הכרחי לצורך הטיעון שלי.

היחס בין המישורים

לכאורה שתי הדרישות האחרונות, 3 ו-4, לא קשורות להבנה במישור האינטלקטואלי, והן מעתיקות את הדיון מההבנה למישור הרגשי. אבל אני לא חושב שזה נכון. כפי שכתבתי בתחילת הטור הקודם, גם כאן הרגש משמש כסוג של חוש לקליטת מצבים של סבל ורוע. ההחלטה לעשות את המעשה או לא, היא החלטה של השכל (ולא רק רתיעה אינסטינקטיבית), אבל היא דורשת נתונים שמובאים על ידי הרגש. אדם שלא חווה סבל, יכול אולי להבין את המושגים רוע וסבל, אבל זו הבנה אינטלקטואלית קרה, וספק עד כמה ההחלטה שלו לגרום סבל למישהו יכולה להישפט במלוא החומרה. הבאתי כאן לא פעם את הדוגמה של החדר של מרי (ראו בטור 446 לגבי פסיקת הלכה, ובטור 452 לגבי לימוד), פיזיקאית ששולטת בכל מכמני התורה הפיזיקלית של האופטיקה, אבל מעודה לא ראתה צבע. היא חיה בחדר שחור לבן. האם מה שחסר לה הוא רק רגש או שחסר לה משהו בהבנה? הידע הקר מקבל משמעות כשיש תחושות שמתלוות אליו. הרגשות והתחושות כאן הן ביטוי למשהו אובייקטיבי, ולכן הן כלי הכרה ולא סתם משהו סובייקטיבי אישי. המצפון שלנו צובע את המושגי הניטרליים של טוב ורע בצבעים שבלעדיהם איננו באמת מבינים במה מדובר. הדבר דומה לניתוח של ק”ס לואיס שהוזכר בטור הקודם, לגבי היחס בין ערך אסתטי של יצירה לבין התחושות שהיא מעוררת אצלנו.

זו הבחנה עדינה מאד. מדובר באתיקן מומחה (כמו מרי הפיזיקאית), אבל חסרה לו הקונוטציה. הוא אפילו יודע שמעשים אלו מוגדרים רעים, ושהחברה אוסרת ומענישה עליהם, ועדיין חסר לו משהו מאד יסודי בהבנה שלו אותם ואת משמעותם. הרגש במישור 3 משמש כאן כסוג של חוש, שדרכו אתה נפגש עם הרוע, העוול והסבל. אם זה חסר לך, חסר לך משהו בהבנה של טוב ורע. זו חוסר אינטלקטואלי ולא רק רגשי. ספק רב בעיניי האם תיתכן הבנה של מושגי טוב ורע בלי לחוש את התחושות הללו באופן בלתי אמצעי. זו אינה רק הבנה מופחתת, אלא ספק אם בכלל מדובר בהבנה. הבנה קרה שפעולה כלשהי היא טובה או רעה, מעבר להבנה שכך מופיע בספר החוקים או בקוד החברתי, עדיין לא יכולה להיחשב כהבנה ממשית של טוב ורע. לך תסביר למרי את האסתטיקה של צבעים ואת התחושות שהם מעוררים בנו. גם אם היא תתמחה במדעי המוח מעבר לאופטיקה, וכעת היא תבין גם את כל התהליכים הנוירוניים שעוברים עלינו בעת שאנחנו חווים צבעים שונים, היא עדיין לא מבינה מאומה בשאלה מהו צבע ומה הוא עושה לנו. מבחינת אדם כזה ההבנה של טוב ורע שקולה להבנה של עובדה פיזית, שעומד מולי קיר. אבל זו עובדה קרה וניטרלית, ומבחינתו אין בה משום הנעה לפעולה (איסור או חיוב לעשות משהו). עובדה כזאת עדיין כפופה לכשל הנטורליסטי, ולכן בעצם הוא עדיין לא באמת מבין מהי עובדה אתית, וממילא גם לא מהי אתיקה. הוא יצייר לעצמו את אידאת הטוב כמו מבנה פיזי כלשהו, ולא יצליח להבין מה זה אומר מבחינתו ולמה זה מחייב אותו למשהו. במבנה הזה יש לוחות מודעות שקובעים שרצח וגניבה הם רעים ועזרה לזולת זה טוב. הוא יידע היטב את החומר ויקבל 100 בבחינה, אבל זה לא יאמר לו את מה שזה באמת אמור לומר לאדם נורמטיבי.

בטור 457 עמדתי על כך שאפילו אלוהים כפוף לחוקי המוסר, כמו לחוקי הלוגיקה. כלומר לא הוא ברא אותם אלא הם כאלה מעצם הגדרתם. שאלתי שם כיצד זה מתיישב עם טענתי שבלי אלוהים אין להם תוקף מחייב. והסברתי שעצם קיומן של עובדות אתיות היא עובדה, אבל עובדות כפופות לכשל הנטורליסטי. בלי אלוהים אין להם את ה’צבע’ המחייב, מה שמניע אותנו לפעולה. בלי אמונה באלוהים מדובר בתפיסה פסיכופתית של העובדות האתיות הללו כעובדות ניטרליות לא מחייבות.[5]

אם כן, ישנו הבדל גדול בין מישור 3 למישור 4. מישור 3 קשור להבנה שלנו את מושגי הרוע והסבל, ובזה הוא משלים את הדרישות במישורים 1 ו-2. אלו כולן דרישות להבנה של טוב ורע, ורק שלושת המישורים יחד יוצרים הבנה כזאת. לעומת זאת, מישור 4 אינו קשור להבנה של המצב אלא להחלטות שאני מקבל על בסיס ההבנה הזאת. זה מביא אותי לסעיף הבא.

שליטה

ישנו עוד היבט בעייתי באחריותו הפלילית של אדם, ונראה לי שהוא המהותי להגדרת פסיכופת. טלו אדם שפועל תחת דחף רגעי שלא ניתן לריסון, אדם כזה יודע שהמעשה שלו נאסר בספר החוקים, והוא גם יודע שהחוק מטיל עליו עונש. הוא אפילו מבין שזה גורם סבל והוא ער לחובה לא לגרום סבל לזולת. ובכל זאת, במצב כזה שיקול הדעת שלו פגום ולכן הוא מבצע זאת. הוא לא פגום מהבחינה שתיארתי למעלה, כלומר ההבנה שמדובר במעשה אסור (מבחינתו זו לא רק עובדה ניטרלית), אבל הוא פגום מבחינת השליטה שלו במעשיו.

אדם שלא חווה את הסבל של הזולת (נעדר אמפתיה. מישור 4), יש לו מטבע הדברים עכבות נמוכות ביחס לביצוע מעשים שייסבו לו סבל. ההבנה שלו לגבי טוב ורע יכולה להיות מלאה (מישורים 1-3), אבל אם לאדם רגיל יש משהו שעוצר אותנו מביצוע המעשים הללו מעבר להבנה, ייסורי המצפון שלפני העשייה ואחריה (התחושות שחשנו אחרי הפעמים הקודמות שעשינו זאת), אצל הפסיכופת זה לא קיים. כאשר זה חסר לאדם, העכבות שלו נמוכות. למטב הבנתי, הדבר אינו מוריד מאחריותו הפלילית של הפסיכופת, שהרי הוא מבין היטב את הרוע ואת האיסור לעשות זאת ואפילו חווה בעצמו את הסבל שמעשים אלו גורמים, אבל יש כאן טיעון להפחתה בעונש. הנסיבות שבהן הוא פועל קשות יותר לשליטה. לנו יש משהו שמסייע לנו ועוצר אותנו מביצוע מעשים כאלה לזולת, ולו אין את זה. הוא פועל בנסיבות שבהן הניסיון שלו קשה יותר, וזה טיעון לאשמה מופחתת.

ראינו שפסיכופת לא לומד ולא מסיק מסקנות מעונשים שהוא מקבל. הוא לא עושה חישובים לטווח ארוך. לכן גם אם מופיע עונש בספר החוקים, כאשר הוא אפילו לא מוטל עליו בפועל, קשה להניח שהוא לוקח בחשבון את משמעות מעשיו. שוב, גם כאן לא מדובר על חוסר אחריות פלילית אלא על טיעונים לאשמה מופחתת, או הקלה בעונש. זה מצטרף למישור 4 של השליטה במעשים.

חשוב להבין שהמעצורים הללו לא אמורים להיות הסיבה שבגללה אדם נורמטיבי פועל. מעשה מוסרי נעשה מתוך הכרעה אוטונומית של האדם ולא בגלל דחף או טבע כזה או אחר (במונחי טור 456 מעשה שנעשה בגלל טבע שטבוע בנו הוא מעשה של כבשה. היא עושה טוב, כי כך מוטבע באינסטינקטים שלה). אבל הם כמובן מסייעים לנו לפעול נכון. כשיש לנו מעצורים קל לנו יותר להכריע לא לפעול, ומי שחסר מעצורים קשה לו יותר לפעול לפי הבנותיו. לכן טיעונים של שליטה, מישור 4 מלמעלה, הם טיעונים להקלה בעונש אבל לא טיעונים שפוטרים אדם לגמרי מאחריותו. לעומת זאת, טיעונים שקשורים למישור 3 מעידים על חוסר הבנה ועל חוסר יכולת לקבל החלטה ולהכריע, ולכן אלו באמת טיעונים לחוסר אשמה.

האם לפסיכופת יש בחירה?

המסקנה שעולה מהדיון עד כאן היא שלפחות לחלק מהפסיכופתים יש את שלושת מישורי ההבנה הראשונים (ברמה זו או אחרת) ולכן עקרונית הם באמת אחראים למעשיהם. אבל המישור הרביעי אצלם לוקה בחסר, ולכן מן הראוי לראות באדם כזה עבריין בעל אשמה מופחתת.

אם יש אדם שניחן בדחף סדיסטי חריג, כלומר הוא נהנה להרע לאחרים, האם הוא פסיכופת? לא ברור לי. לכל אחד יש דחפים כאלה בעוצמות שונות מדי פעם, אבל אנחנו מתגברים עליהם. אם הפסיכופת מונע על ידי דחפים זה אפילו לא שיקול להקלה בעונש (אלא במקרים של עוצמות קיצוניות). אם אין לו דחפים הפוכים שמאזנים את הדחף להרע זה כבר כן שיקול להקלה בעונש. אדם כזה לא הייתי מגדיר בכלל כפסיכופת.

ניתן להרחיב עוד יותר את היריעה ולשאול האם לאדם כזה באמת יש בחירה? אנשים רבים טוענים שאם לאדם אין שני דחפים מנוגדים אזי אין לו באמת בחירה. אדם שיש לו דחף להרע ואין לו מעצורים שמנסים לעצור אותו, לכאורה לא נמצא בדילמה ולכן אין לו בחירה. אך לדעתי זו טעות ברמה המושגית. בספרי האחרונים מופיעה לא פעם האמירה שלמלאכים אין בחירה. יש שתלו זאת בהיעדר יצרים, וכשאין יצרים אין בחירה. אבל זה לא מדויק ברמה המושגית. ייתכן מצב שיצור כלשהו יוכל לבחור בין שתי אופציות, למרות שאין לו שום יצר שמטה אותו לכאן או לכאן. ההנחה שלהם היא שבהיעדר יצר ברור שהמלאך יעשה טוב, כי אין לו סיבה לפעול אחרת. אבל זה לא בהכרח מצב של היעדר בחירה, אלא של בחירה לא מוטה.[6] יש להם אפשרות לפעול בשתי הצורות ולכן יש להם בחירה. אמנם בהיעדר דחפים אולי ניתן לומר שאין להם סיבה לעשות בה שימוש.[7] גם זה לא מדויק, שכן הם אמורים לעשות בה שימוש מכוח ההכרעה החופשית שלהם ולא מכוח הדחפים (אלו לכל היותר יכולים לעזור). האחריות שלנו מבוססת על ההכרעות שאנחנו מקבלים ולא על הדחפים שטבועים בנו.

הפסיכופת מהסוג שתיארתי כאן מצוי במצב מאד דומה. יש בפניו שתי דרכים ויש לו אפשרות עקרונית לבחור ביניהן. לכן ברור שיש לו בחירה חופשית. במובן מסוים הבעיה היא שמדובר בבחירה חופשית מדיי. אין לו דחפים שמגבילים אותה. מבחינת אדם כזה ייתכן ששתי הדרכים שקולות, וייתכן שיש לו דחף להרע ללא דחף מאזן שיעשה לדחף הראשון סובלימציה. לכן ברמה העקרונית יש לו בחירה מלאה, אבל בשאלת האשמה והטיעונים לעונש המישור הרגשי והאינסטינקטיבי בהחלט צריכים להילקח בחשבון.

קשיים בחוו”ד פסיכיאטרית בבית המשפט

במאמרי “מדעי המוח והמשפט” עמדתי על הקושי להתייחס לעדות של פסיכיאטר כעדות מומחה. לא ברור לי כיצד פסיכיאטר יכול להצביע על מצב שבו הנאשם איבד שליטה לחלוטין? כיצד הוא יכול להעריך עד כמה הדחפים שלו חזקים או חלשים על הספקטרום, והיכן עובר קו האחריות? כיצד הוא יכול להבחין בין הדחפים לבין השליטה שלו בהם (האם הוא עשה את המעשה בגלל דחפים חזקים או בגלל מעצורים חלשים)? הסברתי שם שאפילו סריקות מוח לא באמת יכולות לעקוף את הקושי המהותי הזה, שכן הן לא משקפות את התחושות של האדם ואת מצבו המנטלי אלא את מצבו המוחי. מה שקובע לגבי אחריותו של האדם הוא התחושות, התובנות וההכרעות שלו, ולא מצבו המוחי. ככל שידיעתי מגעת, התרגום של זה לאלו רחוק מאד מהידע המדעי העכשווי. אין פלא ששופטים בסופו של דבר פועלים לפי התרשמותם. כלי לא מן המשובחים, אבל איני מכיר משהו טוב יותר. מאותה סיבה במקרים רבים יש לשופט נטייה להשליך את הקושי על המומחה, שכן זה פוטר אותו מההכרעה הבלתי אפשרית הזאת, אבל לדעתי אין לזה הצדקה אמיתית. אני חושב שהמומחה לא באמת יכול לקבוע את אחריותו של אדם למעשיו.

עוד עמדתי שם על התלות של השאלות המעשיות הללו בתפיסות עולם פילוסופיות ומטא-מדעיות. עד כמה האדם הוא יצור דואליסטי (גוף ונפש), ומה הקשר בין שני המרכיבים הללו? שאלת הדטרמיניזם כמובן נמצאת כאן ברקע, וכפי שהסברתי שם דווקא בתמונה הדטרמיניסטית מתעוררים קשיים חמורים בהכרעות משפטיות שכאלה. בתמונה דטרמיניסטית אין הבדל בין פסיכופת, או אדם בעל פגיעה מוחית כלשהי, לבין אדם נורמטיבי. כל אחד פועל על בסיס המבנה המוחי שלו (אין מרכיב של הכרעה חופשית), ולכן כולם כאחד פטורים מאחריות פלילית (זה המוח שלי, ולא אני). בתמונה כזאת אין שום דרך להבחין בין אדם פגוע לאדם נורמטיבי לעניין האחריות הפלילית, ובעצם אין דרך להגדיר אחריות פלילית. הסברתי שם שבעולם מושגים דטרמיניסטי צריך לדבר בשפה של תועלת ותוצאות ולא בשפה של צדק, אשמה ואחריות. העונש לא מגיע לאדם אלא רק מועיל לתקן אותו ואת החברה. לכן הטלת עונש צריכה להתחשב בשיקולי תוצאות ותועלת ולא בשיקולי אשמה וצדק.

עצם המעמד של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה בדיון הזה, ויחסן לשאלות פילוסופיות, מאד לא ברור. המומחים שמובאים לבית המשפט בעצמם לא תמיד מודעים לקשיים המושגיים שביסוד הקביעות שלהם (קראתי לא מעט שטויות של חבר’ה כאלה), אבל בית המשפט רואה בהם מומחים ואנשי מקצוע לכל דבר, כמו פיזיקאים, ביולוגים, או רופאים. תחומו של איש מקצוע חייב  להיות העובדות, ועליו לדעת לנתק אותן מהתשתית הפילוסופית והאידאולוגית שהוא עצמו מאמין בה. הבעיה היא שבתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה קשה מאד לעשות נתק כזה, למרות שלדעתי בהחלט אפשרי (כפי שהודה יורם יובל בוויכוח שלו איתי. ראו בתחילת תגובתו שמובאת בתוך טור 26). ראו גם בטור 146 שעוסק בקושי המהותי להגדיר ‘מחלה’ ובסובייקטיביות המובנית בהגדרות הללו.

סיכום

בטור הזה ניסיתי לגעת במישור המושגי של אחריות מוסרית ומשפטית ובהשלכותיו לאחריותו של פסיכופת. ניתן לראות כאן שצריך לקבל כמה החלטות מקדמיות בטרם נגבש עמדה בשאלת מעמדו של הפסיכופת ואחריותו הפלילית והמוסרית, ובעצם עוד אפילו לפני איסוף העובדות הרלוונטיות שמהוות תשתית לעמדות כאלו. אם אשוב להערתו של הפסיכולוג בתחילת הטור, המסקנה מהניתוח המושגי היא שאני מסכים עקרונית. פגוע מוח או נפש שלא מבין את ההבדל בין טוב לרע (כלומר מי שפגוע באחד משלושת המישורים הראשונים) אכן אינו אחראי למעשיו. אבל לפחות חלק מהפסיכופתים פגועים רק במישור הרביעי, וזה לא מוריד מהם את האחריות העקרונית, אם כי יכול להוות טיעון להקל בעונשם. כמובן יש רצף של רמות פסיכופתיה, וניתוח מושגי יכול רק להתוות את קווי היסוד וההגדרות הבסיסיות, אבל לא לעסוק במציאות המורכבת עצמה. הניתוח המושגי הוא תנאי הכרחי שרחוק מלהיות מספיק לדיון.

[1] תיאור קצר יותר ניתן לראות כאן.

[2] ראו הודאת בעל דין של יורם יובל, בדיון שלו איתי על ההומוסקסואליות שמובא בטור 26.

[3] ראו למשל כתבה פופולרית כאן. כדאי גם לקרוא אזהרות ביקורתיות כאן.

[4] אמנם מה שאני קראתי היה בתוך רומן, ולכן אין לי שום ביטחון שזה תיאור נכון מדעית. במקומות שבדקתי כעת היה נראה שלא מדובר על הקפאת מודעות של המהופנט, אלא ממש ההיפך: העלאת המודעות, הקשב והריכוז שלו והפנייתם כלפי פנים. זה נראה כמו מנגנון אחר לגמרי של טיפול בכאב (או לפחות שיכוכו). אבל לצרכינו כאן די לי בהדגמה של הבחנה דרך טענה שיכולה להיות נכונה (למשל לגבי בעלי חיים, שאצלם ודאי המודעות העצמית היא פחותה משלנו, אם בכלל קיימת).

[5] בחלק השלישי של השיחה הרביעית בספרי המצוי הראשון (ראו בפרק יא שם), הסברתי כך גם סתירה במשנתו של קאנט שמחד קובע שמוסר ביסודו הוא הומניסטי-אוטונומי ולא דורש אמונה באלוהים, ומאידך מביא ראיה לקיומו של אלוהים מן המוסר. זו אותה הבחנה שעשיתי כאן.

[6] כך אולי צריך להבין את חטא אדם הראשון. לפי פרשנויות מסוימות (ר”ח מוולוז’ין והרמב”ם במורה הנבוכים) לא היו לו יצרים (אלו נכנסו אליו רק אחרי החטא), אבל הוא בכל זאת חטא.

[7] ראו בעניין  זה את הניתוח של ניסויי ליבט בפרק 14 בספרי מדעי החופש, ובקצרה במאמרי “מדעי המוח והמשפט”.

20 תגובות

  1. בוקר טוב!
    1- האם לפי דברי הרב יוצא שאדם שמבחינה פילוסופית יודע שהמעשה הוא רע אך בכל זאת עושה זאת ולא מרגיש כלל חווית מצפון, לא יחשב פסיכופת?
    נראה לי שאנשים מגדירים פסיכופת דווקא מי שלא חש את השני, ולא מי שלא מכריע נכון פילוסופית.
    וביותר, האם היטלר ימ”ש נחשב פסיכופת, והרי סה”כ הייתה לו טעות פילוסופית…?
    2- אולי באמת א”א לתבוע מוסרית אדם פסיכופת, אלא רק מצד פגיעה בחברה?
    לכאורה מי אמר שאפשר להעניש מי שאינו מוסרי, אלא זה רק משהו חברתי של הרתעה ולא כפרה או השמדת הרוע, וא”כ אולי כל עונש הוא כך (ואומנם קשה על דברי מחולי נפש שאין מענישים אותם)?

    1. 1. למה לא? כוונתך לנקיפות מצפון על מה שקורה לאחר? זה מישור 4 וכך בדיוק הגדרתי פסיכופת. ברור שמי שלא מכריע נכון פילוסופית אינו פסיכופת. כתבתי שלדעתי יש פסיכופת פילוסופי, זה אדם שלא מכיר בתוקפו של המוסר ומבסס אותו על הסכמות או תחושות פנימיות. לגבי שיפוט של אדם לשיטתו, כולל היטלר, הזכרתי בדבריי את טור 372.
      2. לא הבנתי את השאלה. זה דיון בתורת הענישה המשפטית, ואיני רואה במה הוא נוגע לכאן.

  2. בס”ד י”ב באב פ”ב

    מאי נפק”מ לגבי אחריות פלילית אם הפ”פ מבין שהמעשה רע באמת. כל עוד הוא יודע שהמעשה אסור ע”פ החוק והוא יכול לשלוט בהתנהגותו ולהימנע ממנו – ניתן להטיל עליו אחריות משפטית.

    בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

    1. ולכאורה לפי מה שלמדנו באתרא הדין, מי שנטול כל רגש מוסרי ובכל זאת מציית לחוק – הרי הוא שיא האובייקטיביות, שכל מעשיו הם ‘לשמה’ נטו 🙂 ובכל זאת דומני שבחיים עדיף ‘קצת רגש טוב טבעי’…

      בברכה, חסדאי בצלאל דובדבני קירשן-קוואס

      1. ואנן בדידן, שאובייקטיביות אינה דורשת נטרול רגשות, אלא אדרבה סערת רגשות. צריכים לסעור באדם רגש של התקוממות כנגד הרע הדורש להעניש את האשם בכל חומר הדין, ומאידך רגש של חמלה המבקש לסלוח לחוטא ולאפשר לו ‘לפתוח דף חדש’. השיפוט האובייקטיבי נדרש לתת לכל אחד מהקטבים את התחום והמקום הראוי.

        בברכה, ח”ב דק”ק

      2. כמדומני שגם פ”פ כועס כשפוגעים בו. נראה שהוא מבין שהפגיעה היא דבר רע. ו’דעלך סני – לחברך לא תעבד’.

        בברכה, שמריהו הילל אוקסיטוצינסקי

  3. בנוגע למה שכתבת על מישור 3 ו 4, האם בנוגע להלכה כולנו בגדר “פסיכופתים” במובן שאין לנו הבנה שמקורה ברגש כלשהו לגבי החומרה או הבעייתיות שבאכילת חזיר, או בחילול שבת, או בבעילת נידה.

    1. אני לא יודע לומר משהו כללי. לי אין תחושות כאלה. ישנם כמובן משקעים בעקבות החינוך והשמירה ההלכתית לאורך שנים.

      1. אז לפי דבריך במאמר לפחות אתה ואנשים כמוך פטורים לגמרי מאחריות על חטאים הלכתיים, לא?

        1. 🙂
          ממש לא. בניגוד למוסר שאין לגבי וציווי ולכן הוא מבוסס על הבנה שלך את הזולת ואת העוול בהיזק לו, ההלכה מבוססת על ציווי. לכן במוסר אם חסרה לך ההבנה או ההפנמה אתה פסיכופת. אבל בהלכה מי שמבין שיש ציווי ויש חובה לקיימו לא צריך שום רגש או חוויה בנוסף לכך. זה מספיק כדי להבין שיש חובה לקיים ולציית לה.

          1. אז במה זה שונה מהציווי של המחוקק על הפסיכופת שיש חוק והפסיכופת מבין שיש חובה לקיים ולציית לחוק.

            1. לא שונה. השוני הוא מול המוסר ולא מול החוק. פסיכופת נחשב אחראי לגמרי למעשיו מבחינת החוק. זו אולי נסיבה מקילה לעונש (כי יותר קשה לו לעמוד ביצרו).

              1. אבל בסוף הטור כתבת כך:
                “פגוע מוח או נפש שלא מבין את ההבדל בין טוב לרע (כלומר מי שפגוע באחד משלושת המישורים הראשונים) אכן אינו אחראי למעשיו”

                אז כשכתבת שפסיכופת (של המישור השלישי) אינו אחראי למעשיו, התכוונת מבחינה מוסרית אבל לא מבחינה חוקית?

    2. בס”ד י”ט באלול פ”ב

      לאורן – שלום רב.

      חובת האדם להכיר טובה למי שעשהו ולמלא את הוראותיו של ‘בעל הבית’ של העולם – היא חובה מוסרית. שימוש בעולם שלא כרצון בעליו – הוא גזל וכפיות טובה. ואין הבדל אם אנחנו מבינים את סיבת המצווה (כבמצוות שבין אדם לחבירו) או שאיננו מבינים. מחוייבים אנחנו ‘לעשות נחת רוח ליוצרנו’. טוב להודות לה’

      בברכה, אות’יפרון נפשתים הלוי

      1. ומלבד עצם החיוב המוסרי של האדם לקבל את מרותו של בוראו ולהכיר בטובתו – הפנמת האמונה בבורא הבאה ע”י המצוות ש’בין אדם למקום’ וחינוכו של האדם לחיות תמיד בתחושה של ‘עמידה לפני ה”, עושה את האדם לטוב יותר גם ‘בין אדם לחבירו’.

        מי שאוהב את הבורא – אוהב גם את בריותיו, ומי שחי כל הזמן בתחושה של עמידה לפני ה’ ואחריות כלפיו – יהיה מטבע הדברים זהיר יותר בכבוד הבריות ובממונם, מה שהגדיר אביו ז”ל של הרמטכ”ל נ”י כ’ירא שמים’.

        בברכה, אנ”ה

  4. האם הרב מכיר את המאמר הזה? https://www.runi.ac.il/media/kaigsjjw/mei-tal.pdf

    אולי פיספסתי, אבל יש במאמר נקודה נוספת שלא אוזכרה על ידי הרב והיא שהערכת הסיכונים וחוסר העכבות של הפסיכופת, לוקה לא רק ביחס לאחר, אלא גם בהקשר של הפנמת סיכונים ויכולת למידה מענישה.

    מבחינה קוגניטיבית מופשטת הוא מבין שלמעשים מסויימים יש תוצאות או סיכונים (לרבות ענישה), אבל הליקוי שלו מונע ממנו להבין ולהפנים את זה באופן שאנשים רגילים מפנימים (לרבות במקרים בו אנשים רגילים פועלים בצורה לא רציונאלית כי הם מפחדים יוצא מהפסד). ענישה משפיעה הרבה פחות, אם בכלל, על פסיכופתים. נראה גם שעצם היכולת שלהם להבין מערכות סיכון ארוכות טווח, לקויה והם יקחו גם סיכונים לא רציונאליים בכלל, מבלי יכולת להסיק את תנאי המערכת.

    1. תודה .
      דומני שהפניתי למאמר שלה. בכל אופן, הזכרתי לקיחת סיכונים וחוסר פחד. זהו שיקול להפחתת העונש אבל לא במישור המהותי כמובן.

  5. סליחה אם פיספסתי את ההפניה.
    אם מוח של אדם מסוים, אינו מסוגל להפנים ענישה באופן שלא רק הrp שלו ייחודי, אלא גם ענישה לא תחנך אותו או תתן לו כלים להתגבר על הrp, אז איזו תועלת תהיה בענישה?

    1. קודם כל זה לא שחור לבן. פסיכופת יותר פזיז ופחות עושה חשבון, אבל גם הוא בד”כ לא מתאבד. אבל מעבר לזה, עונש אינו רק להרתעה. נוא מיועד חהרתעה של הסביבה, להגנה על הסביבה ועוד.

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button