מהי הורות (טור 514)

דוגמה לטיפול בחוסר אונים אינטלקטואלי

בס”ד

בשבועות האחרונים עלתה בשיח הציבורי במלוא העוצמה השאלה מהי הורות. הדיון התעורר בגלל טעות שנעשתה בבית החולים ‘אסותא’ בראשון לציון, לגבי הפרייה מלאכותית. ברצוני להיכנס מעט לסוגיא הזאת ולהדגים דרכה מתודה ראויה לגיבוש עמדה בסוגיות כאלה.

תיאור המקרה

בבית החולים ‘אסותא’ החזירו בטעות ביצית מופרית לרחמה של אישה שאינה האם הביולוגית. במהלך ההיריון כשעוד הניחו שהעוברה היא בתה של מי שנושאת אותה ברחמה, התברר שלעוברה יש מום בלב. לבקשת האם נערך לה ניתוח לב פתוח בתוך הרחם, שהיה מסובך ומסוכן אבל למרבה השמחה הצליח. אלא שבמהלך הניתוח נערכה בדיקת דם והתברר שאין התאמה בין העוברה לבין האם, ואז התגלתה הטעות. הבת הזאת אינה בתה הגנטית של האישה שנושאת אותה ברחמה (להלן: הפונדקאית).

מיד לאחר מכן טען זוג אחר שמדובר בבתו, והתעורר ויכוח בשאלה מיהם ההורים של העוברה הזאת. הפונדקאית הופיעה בציבור וביקשה שיניחו לה ושזוהי בתה שהיא נושאת ברחמה, סובלת עבורה ודואגת לה. העותרים כמובן לא הסכימו וטענו שהם ההורים ויש לתת להם את התינוקת. לפני כמה ימים הגיעו תוצאות הבדיקה הגנטית והתברר שהעותרים אינם ההורים. כעת לא ברורה זהותם של ההורים הגנטיים של התינוקת. לאורך רוב הוויכוח הציבורי היא הייתה עוברה, אבל לפני כמה ימים המסכנה הזאת כבר נולדה.

מעבר לבדיקת העובדות והכשלים במקרה הזה, מתנהל ויכוח ציבורי לגבי ההורות. גם בציבור וגם בין הגורמים המקצועיים (משפטנים, משרד הבריאות, אתיקנים) הדעות חלוקות. מעניין שהדיון כולו עוסק בשאלה מיהי האם, וישנה התעלמות מוחלטת של כל הצדדים מהאב. זוהי התעלמות בעייתית מאד בעיניי, ואני אשוב להעיר על כך בהמשך. הנושא מסעיר את התקשורת ואת הציבור. התפרסמו על כך לא מעט מאמרים והגיגים, ועד היום נראה שהרוחות לא שקטו וגם ההחלטה טרם התקבלה. הוצגו בפנינו חוות דעת הלכתיות, אתיות ומשפטיות, לכל הכיוונים. חלקן השתנו בעקבות תוצאות הבדיקה הגנטית שנערכה לזוג התובע (ראו למשל כאן בחוות דעת של מכון פועה שהשתנתה בעקבות הממצאים הללו)[1]. כעת גם עולה גם השאלה האם להמשיך את הבדיקות ולחפש את ההורים בין כל המטופלות האחרות בבית החולים, או להותיר את הספק בעינו ולהשאיר את התינוקת בידי יולדתה. זו שאלה שאינה תלויה בהכרח בשאלת ההורות.

תחושת חוסר האונים

הצד השווה לכל המאמרים שראיתי בנושא הזה הוא שאין בהם בירור משמעותי לגופו של עניין. לא ברור על מה בדיוק המחלוקת. לפעמים זה נראה כמו דתיים נגד חילוניים, או שמרנים נגד ליברלים, או כל מיני קורלציות שהקשר בינן לבין העמדות שבמחלוקת אינו ברור. ישנם כל מיני משחקי מילים כמו מיהו “הורה”, או מיהו “הורה ביולוגי”, כאילו שיש דרך לברר את המושגים הללו ובזאת להכריע את הדיון. אבל לא ראיתי אף אחד שבאמת מציע בירור מושגי כזה. חוזרים ואומרים לנו שמה שעולה כאן הוא בירור של מושג ההורות עצמו, או הביולוגיה וכדומה, ועומדים על כך שזהו בירור יסודי ומאד חשוב לערוך אותו. טוב, אם זה מה שעולה וזה כל כך חשוב, לא כדאי לנסות ולהתקדם במהלך של בירור? אבל לגבי זה אני מתרשם ששוררת כאן שתיקה רועמת. ישנן דעות לפה או לשם, אבל אין טיעונים משכנעים ואין בירור ממשי.

בין היתר, ראיתי טענות שתהליכי הפונדקאות והגדרת המשפחות החדשות מעוררים ביתר שאת את הקושי, שכן מצד אחד כבר לא מובן מאליו שההורה הגנטי הוא ההורה האמתי, ויש יותר נטייה לראות בהורה המגדל את ההורה האמתי. מצד שני, הפונדקאות הרגילה היא שירות של רחם בהתנדבות או בהשכרה לטובת ההורים המזמינים, ושם איכשהו ברור לכולם שהגנטיקה היא שקובעת. (אף אחד לא טוען שיש למסור את הילד לפונדקאית שלו). אלא שאצלנו כאמור לא מדובר על השכרת או מסירת רחם, אלא על פונדקאות בטעות. האם זה משנה? יש הטוענים שכן. כל אלו הן טענות שמסבירות למה הדיון הזה הוא קשה, ובפרט למה בימינו זה עוד יותר קשה. אבל הן לא עוזרות לנו להתקדם לקראת בירור השאלה עצמה.

ביסוד הכל שורה רוח נכאה ותחושת חוסר האונים שמלווה את הדיון הזה בצורה מאד חזקה. ישנה תחושה ברורה שאף אחד לא באמת יודע איך מתקדמים כאן. איך מגדירים הורות? גם כשעולים טיעונים זה נשמע קצת שרירותי ותמיד תמיד מתעלם מהצד השני של הדילמה. גם אם מישהו מעלה טיעון לטובת אחד הצדדים הוא אינו מסביר מדוע הצד השני לא צודק. אבל אין פלא בכך, שכן כשמעלים גם את הצד השני שוב חוזרת התחושה שאין לנו דרך משכנעת להכריע לטובת אחד הצדדים. לפני שאנסה להתקדם קצת, חשוב מאד לעמוד על שורשה של תחושת חוסר האונים שתיארתי. אולי זה ייתן לנו כמה רמזים כיצד בכל זאת ניתן להתקדם.

לעצם הקושי: מבט ראשוני

מושג ההורות אינו אובייקט ברור שכל מה שצריך הוא לחקור אותו להגיע לחקר האמת. קודם כל, זהו מושג ולא אובייקט, ולכן אין דרך פשוטה לחקור את משמעותו ולהכריע את הוויכוח לגביו. רבים יאמרו לכם שזה עניין של הגדרה, או סתם קונוונציה. היכן נמצא מושג ההורות האמיתי שכולנו חותרים להגיע אליו? לפי מה נקבע את משמעותו ה’אמתית’? אחד אומר שההורה הוא בעל הגנטיקה והאחר אומר שזוהי הרחם הפונדקאית. המושג של “הורה ביולוגי” שעולה גם הוא בהקשר זה נראה לכאורה חד משמעי יותר, אבל גם עליו יצאו עוררין. יש שטענו שטועים אלו שאומרים שהאם הגנטית היא האם הביולוגית. הפונדקאית גם היא ‘אם ביולוגית’, שכן לא מעט מהביולוגיה של העוברה נוצר ברחמה של הפונדקאית ומכוחה. כך כתב שלמה פיוטרקובסקי וגם כמה פמיניסטיות שהתייחסו לנושא. לי זה נשמע פלפול גרידא, ועוד אשוב לזה בהמשך.

מאלף לראות גם ב”פסיקה” הלא מנומקת של הרב דוד לאו בנושא הזה. הוא רק מציין שדנו בזה ארוכות גדולי ישראל ולא מציג בדבריו שום טיעון או נימוק לגופו של עניין. אבל מה שחשוב לענייננו כאן הוא שלכשתעיינו בדבריו תראו שהוא פוסק שהפונדקאית היא ‘האם הביולוגית’, וזה כבר ממש משעשע. האם הרב הראשי הוא הסמכות הביולוגית העליונה במדינת ישראל, ואנוכי לא ידעתי? שלא תטעו, כפי שההסברתי לא פעם (ראו במאמרי כאן, בתגובתי ליורם יובל כאן, וגם במו”מ שלי איתו בטורים 2526 ובטוקבקים שאחריהם, בטור 146 ועוד), בעיניי ביולוגים לא יכולים להכריע האם הפונדקאית היא אם ביולוגית (ובוודאי שלא “האם הביולוגית”). ברור שישנם תהליכים ביולוגיים שעובר העובר ברחמה, אבל הקביעה מיהי ‘אם ביולוגית’ אינה סוג של עובדה מדעית אלא הגדרה (במשמעות ערכית). בנושאים כאלה אין לביולוג או לאיש המדע שום סמכות או יתרון על אחרים. לכל היותר הוא יכול להביא לידיעתנו עובדות לגבי מהותם של התהליכים הביולוגיים הללו, וכעת נוכל אולי לגבש עמדה טובה ומושכלת יותר במישור הערכי. מכאן תבינו שכשהרב לאו מדבר על השאלה מיהי האם הביולוגית, הוא בעצם מתכוון לשאלה מיהי האם. במילים אחרות, המושג ‘אם ביולוגית’ גם הוא תלוי באוויר ועמום בדיוק כמו המושג ‘אם’ עצמו.

אגב, נדמה לי שהמצב בהלכה די דומה. קשה לי לראות טיעונים משמעותיים לכאן או לכאן בהקשר ההלכתי, ואני משער שגם שם העמדות השונות נקבעות על פי האינטואיציות של האנשים, בדיוק כמו בדיון המוסרי. בוודאי אם אנחנו לוקחים בחשבון את הידע המדעי המוגבל של חכמי התלמוד, פחות סביר לתת להם את ההחלטה גם אם היה לנו מקור תלמודי ברור לעניין זה. בכל אופן, אני מניח שגם בהלכה העמדות לגבי מיהו ההורה נקבעות במידה רבה לפי המסקנה הערכית שנראית לפוסק ולא על בסיס מקורות כאלה או אחרים. ומכאן שהשאלה המעניינת היא דווקא השאלה האתית ולא זו ההלכתית. בסוף בסוף, סביר שזה מה שיקבע גם את המסקנה ההלכתית.

אם נשוב  לדיון הפילוסופי, מסקנתנו עד כאן היא ששורש אחד של הבעיה הוא הקונוונציונליות של המושגים המעורבים בדיון. אם המושגים הללו הם קונוונציות (מוסכמות), כי אז ברור שלא נוכל להכריע בוויכוח על ידי בירור מושגי. מאידך, השאלה למי למסור את העובר היא בעליל שאלה אתית, ולגביה נראה שאמורה להיות תשובה נכונה ולא נכונה. לא סביר להתייחס לשאלות אתיות כשאלות של הגדרה או קונוונציה בלבד, ולכן תשובה שרירותית לא מתקבלת כאן על הדעת. לכל היותר ניתן לומר שקשה לנו להגיע לתשובה, אבל לא שאין תשובה. אמנם יש שאלות אתיות מסוימות שלגביהן יכולות להיות כמה תשובות נכונות, אבל כאן התחושה היא שאין לנו דרך להגיע לאמת, ולא שאין אמת. בניסוח אחר, גם אם נחליט לעשות כאן הגרלה בין האימהות, זה יהיה מחוסר ברירה ולא בגלל שזה באמת לא משנה. אמורה להיות כאן תשובה נכונה.

אציין שאני חולק על הקונוונציונליזם. לתפיסתי מושגים רבים אינם קונוונציה בעלמא, אלא יש להם הגדרה נכונה ואובייקטיבית. ואם מתנהל ויכוח לגביה אזי צד אחד בו צודק והשני טועה. בספרי שתי עגלות (בשער השני) כיניתי את הגישה הזאת אסנציאליזם (מהותנות) לעומת קונוונציונליזם, והסברתי מדוע אני דוגל בו. לפי האסנציאליסט, הדרך להגדיר מושג היא להתבונן בו בעיני השכל ולנסות לתאר מה אנחנו “רואים”. זהו סוג של אפלטוניות שרואה את המושגים כמעין יישים קיימים ולא הגדרות שרירותיות שלנו. בסדרת הטורים על הפילוסופיה (155160) עמדתי על כך שזו הגדרתה של הפילוסופיה: התבוננות ברעיונות ומושגים, המשגה וניסוח שלהם. אלא שגם אם מאמצים עמדה אסנציאליסטית, זוהי הצהרה בלבד. נניח שקיבלתי את הגישה שהמושג קיים ויש לו הגדרה אובייקטיבית. כיצד ניתן להתקדם בבירור שלנו לגביה? כיצד בדיוק מתבוננים באידיאות? ועוד  יותר קשה, כיצד ניתן להסביר זאת לאחרים ו/או להכריע ויכוחים?

לעצם הקושי: המעגליות המובנית בדיון

כל זה מביא אותי לקושי העיקרי בדיון, הן האתי והן ההלכתי. בדיונים כאלה נראה שכל הצדדים מניחים או מצפים שהמתודולוגיה של הבירור תתחיל בהבהרת המושגים (‘הורות’ או ‘הורות ביולוגית’, במקרה שלנו), ומתוך כך נוכל לגזור את המסקנות הערכיות לגבי המקרה דנן (למי למסור את התינוקת). השאלה הראשונה היא  לכאורה שאלה עובדתית (תוצר של תצפית באידאות), והשאלה השנייה היא ערכית (מיהו ההורה במישור האתי, כלומר למי ראוי למסור את היילוד). אבל הקשיים שתיארתי למעלה מחדדים לנו את העובדה המצערת שאין לנו דרך לברר את המושגים כשלעצמם לפני שניגש להכרעות האתיות. הגדרת המושגים עצמם רוויה בערכים, ובעצם מניחה את ההנחות הערכיות. כשתקבע את הגדרת המושגים הללו אמרת בזה מה דעתך לגבי ההשלכות האתיות.

כך למשל כשאתה קובע את ההורות על פי הגנטיקה אתה בעצם מתכוון לומר שראוי לתת את הילד לאם הגנטית ולא לזו שהוא גדל ברחמה (הפונדקאית בעל כורחה). כאשר אנשים כתבו מאמרים שבהם טענו שהפונדקאית היא שהשקיעה בילד, וחלבה ודמה משוקעים בתוכו ולכן היא האם, הם מתכוונים לומר שראוי לתת לה את הילד. אחרת זה סתם ויכוח סמנטי: האחד מדבר על ‘אם’ במובן הגנטי והשני במובן הרחמי. הוויכוח הוא תוצאה של בלבול שנובע מכך שהחלטנו לקרוא לשני אלו באותו שם. לכן נראה שהוויכוח היסודי כלל אינו עוסק במושגים, כלומר במשמעות המושג ‘הורה’, אלא בשאלה האתית למי למסור את הילד. הבירור המושגי הוא סתם הטעייה (לא מכוונת). אלא שגם בשאלה הערכית נראה לכאורה שאין לנו איך להכריע. זה אומר בכה וזה אומר בכה, אבל כיצד נכריע מי צודק? אמנם ביחס למוסר יש לנו אינטואיציות, ועל כך ניתן לקרוא גם במאמרים שעוסקים בנושא שלנו. אנשים בעצם מתחילים מאינטואיציה מוסרית למי ראוי למסור את העוברה, והולכים אחורה ומגדירים על בסיס זה את ההורות. אבל שימו לב שמהניתוח שלי כאן עולה שהצעד השני פשוט מיותר. אם כל משמעותה של ההורות לענייננו היא רק למי למסור את העוברה, אז אמור את דעתך בנושא הזה ואל תכפפיף לזה את הגדרת המושגים שלך. זה לא מוסיף כלום לדיון.

המסקנה היא שאין לנו דרך מתודולוגית לערוך בירור מושגי וממנו לגזור את המסקנה הערכית, שכן זו שלובה בהגדרת המושגים עצמם. לדעתי זהו שורשו של חוסר האונים שכולנו חשים ביחס לשאלה הזאת. אנחנו תקועים כל אחד בצד שלו ובנהמת הכרס שלו, ואין דרך להעלות טיעונים ולהכריע, ובטח לא לשכנע. אביא כעת כמה דוגמאות.

כמה דוגמאות ללולאות לוגיות דומות

על בעיה דומה עמדתי במו”מ שערכתי כאן עם ד”ר ולדימיר ויינשטיין ביחס להגדרת האדם והחיים וגם בטור 424. מהלך מתודולוגי דומה עשיתי במאמרי על השתלת איברים, שם טענתי שאין צורך להגדיר מהם חיים כדי להחליט האם מותר או אסור לקצור איברים על מנת להשתילם אצל חולה שזקוק להם, שכן ההגדרות השונות שאנשים נותנים למושג ‘חיים’ מבוססות בעצמן על העמדה האתית שלהם בשאלה האם מותר או אסור לקצור את האיבר. הם הולכים מהאתיקה למושגים ולא להיפך. אין לנו דרך בלתי תלויה לקבוע מהם חיים אלא דרך ההשלכות האתיות של הדיון. אגב, לשמחתי שם גם הייתה לי דרך להכריע בדיון האתי בלי לעבור דרך הגדרת חיים ובא לציון גואל. אבל בדיונים אחרים יש תחושת חוסר אונים בגלל שאנשים מרגישים שכן צריך לקבוע מיהו ההורה אבל לא מוצאים דרך לעשות זאת.

דוגמה נוספת לאותה מעגליות לוגית היא הדיון שערכתי בהגדרת המושג אינטליגנציה (ראו טור 108 וכן בטוריים 2324). גם שם הראיתי שההגדרות השונות בעצם מוצבות באופן כזה שהן יובילו להשלכות הערכיות הרצויות, והסברתי את הבעייתיות המתודולוגית שקיימת בסוגיות הללו (שמוצגות כאילו הן שייכות לתחום המדע ובעצם הן משקפות עמדות ערכיות).

תופעה דומה ניתן למצוא בפילוסופית המדע של קרל פופר. כידוע, פופר טען שאי אפשר להוכיח תיאוריה מדעית אבל אפשר להפריכה. לדוגמה, התיאוריה שכל העורבים הם שחורים לא ניתנת להוכחה, שכן אינך יכול לדעת האם צפית בכל העורבים שקיימים בעולם. אבל היא ניתנת להפרכה, שהרי אם תביא עורב אחד שאינו שחור היא הופרכה. לכן הוא טען שהקריטריון למדעיות של תיאוריה הוא היותה ניתנת להפרכה. אלא שעולה כאן קושי שיש לתת עליו את הדעת דווקא לגבי תהליך ההפרכה. נניח שראינו עורב ורוד ובכך הופרכה התיאוריה שכל העורבים שחורים. אבל אולי היצור הוורוד שראינו אינו עורב בכלל? והא ראיה, שהוא אינו שחור. איך אנחנו יודעים שהצבע השחור אינו חלק מהגדרת העורב? זכרו שאותה בעיה קיימת לגבי כל תכונותיו של העורב, ולא רק לגבי צבעו. אם כן, עלינו להחליט מהו עורב לפני שצפינו בתכונותיו, אבל אם איננו יודעים מהן תכונותיו כיצד נדע מיהו עורב? שוב יש כאן לולאה שזנבה בתוך פיה. לכאורה יש לבחון מהו עורב (בירור מושג) ואז לחקור מדעית את תכונותיו. אבל תכונותיו שלובות בהגדרה של המושג עורב עצמו.

משעה שהבנו טוב יותר את שורש הבעיה, נוכל לנסות להתקדם לכיוון של בירור המחלוקת ואולי גם לקראת הכרעה.

הטיעון הפורמלי-אתי והטיעון המוסרי

דומני שניתן להבחין בסוגיה הזאת בשלושה סוגי טיעון עיקריים שמשתייכים לשתי קטגוריות שונות:

  • הטיעון לטובת האם הגנטית מבוסס על השיקול שהעובר הוא תוצר גנטי שלה ולכן הוא שלה. זה לא ממש טיעון מוסרי (ראו חידוד להלן), אלא סוג של טיעון קנייני. מה שיצא ממני הוא שלי. אין כוונתי לומר שהאם היא הבעלים של הוולד והוא קניינה, אבל זה פועל בלוגיקה כעין קניינית. הוולד הוא שלה, גם אם לא בבעלותה. זהו טיעון אתי-פורמלי.

עליי להבהיר שהמונח ‘אתי’ מכאן והלאה לא משמש אותי באותו מובן כמו ‘מוסרי’. אתיקה היא מערכת כללים שלפיה ראוי לנהוג. היא קשורה יותר לזכויות וקניינים וכדומה, ולא בהכרח לרגשי חמלה והערכה וכדומה. לעומת זאת, מוסר קשור לחמלה ולמחויבות כלפי אנשים מכוח מעשיהם. הדברים יובהרו בהמשך, אבל זה רק מינוח.

זה היה טיעון לטובת האם הגנטית. הטיעונים לטובת הפונדקאית (אשתמש במונח הזה כדי להגדירה מול האם הגנטית) יכולים לעלות משני כיוונים, למרות שהניסוחים שלהם לפעמים דומים מאד. מדובר בטענה שהפונדקאית היא שראויה להיקרא אם ולקבל את התינוקת, מכוח העובדה שהיא גדלה ברחמה. אלא שאת הטיעון הזה גופו ניתן להבין בשתי צורות:

  • טיעון אתי-פורמלי, שלפיו הפונדקאית דווקא היא האם הביולוגית. חלק מהביולוגיה של העוברה מיוחס גם אליה, שכן יש בנו ובגופנו רכיבים שמעבר לגנטיקה. חשבו על כך שבלעדי הפונדקאית העוברה הייתה אמנם עם הגנטיקה של האם הגנטית, אבל נותרת ביצית מופרית או אולי עוברה מתה. היא חיה וקיימת רק בזכות הפונדקאית, ולכן ברור שלפונדקאית יש חלק בביולוגיה שלה. כאמור, במקרה שלנו נעשה לעוברה ניתוח לב פתוח בתוך הרחם, שכל כולו יוזמה של הפונדקאית. בכך היא ממש נתנה לה את חייה. אם כן, הפונדקאית היא האם הביולוגית, או לפחות גם היא, והיא ראויה להיחשב ככזאת יותר מהאם הגנטית.
  • טיעון מוסרי. הפונדקאית השקיעה בעוברה מאמצים ועברה סבל קשה במהלך ההיריון למענה (כולל הניתוח המסובך ביותר הנ”ל). היא נשאה אותה ברחמה תשעה חודשים על כל המשתמע. לעומת זאת, האם הגנטית לא השקיעה בה מאומה (פרט אולי לטיפולי ההפריה, שגם הם לא תהליך קל כמובן, אבל ספק עד כמה ניתן לראות זאת כהשקעה בעוברה המסוימת הזאת). לכן העוברה ‘מגיעה’ לפונדקאית.

ההבדל בין שני הנימוקים הראשונים הוא בשאלה מהי ביולוגיה או איזה חלק של הביולוגיה הוא שקובע את ההורות. שניהם מקבלים שהבסיס הביולוגי הוא הקובע, אבל יש ויכוח האם הביולוגיה היא הגנטיקה או האינקובציה. אגב, שימו לב ששני הטיעונים האחרונים עוסקים אך ורק באם. לגבי האב אין דילמה, שכן בעלה של הפונדקאית אינו פונדקאי של העוברה. לכן נראה שלגבי האב צריכה לשרור הסכמה שהאב הגנטי הוא האב האמיתי (מכוח טיעון א). אבל משום מה זה לא נכנס בכלל לדיון, ובהמשך דבריי אשוב לנקודה הזאת.

בכל אופן, ניתן לראות הבדל קטגוריאלי בין הנימוקים הללו. שני הנימוקים הראשונים (שמובילים למסקנות הפוכות) מדברים בבירור על השאלה מיהו ההורה, ומניחים שהורות היא עניין ביולוגי. אין כאן חובות מוסריות כלפי האם, אלא הגדרה פורמלית של הורות לפי הביולוגיה (גנטיקה או אינקובציה). לפי הנימוקים הללו, העוברה לא “מגיעה” לאימה מסיבה מוסרית כלשהי, אלא היא פשוט שלה. זה סוג של שיקול עובדתי או קנייני.[2] ההשלכה הערכית (למי לתת את העוברה) נגזרת מהבירור המושגי (מיהו ההורה). כפי שהערתי, האינטואיציה הראשונית של כל הצדדים בדיון הזה הולכת לכיוון הזה.

אלא שהנימוק השלישי מציע לנתק את מושג ההורות מהביולוגיה ולהעביר אותו למישור של ההשקעה. טיעונים כאלה עולים גם לגבי אימוץ, ולפיהם ההורים המאמצים הם ההורים ה’אמתיים’ של הילד שהרי הם אלו שגידלו אותו והשקיעו בו כל חייו. הנימוק הזה הוא מוסרי: מי שמשקיע מגיע לו לקבל את התוצר של השקעתו. יתר על כן, בנימוק הזה נראה שאין עיסוק בשאלה מיהו ההורה. זו שאלה לא חשובה, וההתייחסות אליה אינה כאל עובדה. השאלה החשובה היא למי מגיע הילד, וההורות היא אולי השלכה של השאלה האתית (כפי שראינו למעלה).

ניתן כמובן להתעקש ולומר שמגדירים הורה דרך מי שמשקיע בילד, אבל זהו פלפול. בסופו של דבר ברור שההנמקה הזאת בעצם מכפיפה את הגדרת המושג ‘הורה’ לשאלה הערכית (למי ראוי לתת את העוברה). בהמשך אטען שהנימוק השני הוא פלפול בעלמא. הוא מחביא מאחוריו את הנימוק ג ורק מסווה זאת מאחורי נימוק אתי-פורמלי. אף אחד לא באמת חושב שהורות ביולוגית היא נשיאה ברחם (ע”ע פונדקאית רגילה). בעצם המחלוקת היא בין הפורמליזם שתולה הכל בגנטיקה לבין המוסר שמצדד במסירת העוברה לפונדקאית. בכל אופן, הנימוק השלישי, בניגוד לשני קודמיו, עוסק ישירות בהשלכות הערכיות. אין כאן אפילו מראית עין של עיסוק בבירור משמעותם של המושגים ‘אם’ או ‘הורה’.

בשולי דבריי אוסיף הערה נכונה של יובל שתהה מה לגבי זכויותיו ורצונותיו של הילד עצמו? למה אף אחד לא מדבר על השיקול הזה? כעת אוכל לומר שאם השיקול הרלוונטי הוא במישור המוסרי, אזי עלינו לקחת בחשבון גם את טובת הילד ורצונו ולא רק את מה שמגיע לאם. לעומת זאת, אם השיקול הוא אתי-פורמלי, אזי טובת הילד אינה שיקול רלוונטי (אלא במקרים קיצוניים כמו זה של אם שלא יכולה לגדל אותו). ראיתי שבבית המשפט דווקא התייחסו לזה, אבל רק בהקשר של השאלה האם לערוך בדיקה ובירור מיהי האם, ולא בשאלה המהותית מיהו ההורה.

הכרת טובה וזכויות יוצרים

קשה להימנע כאן מאיזכור שתי סוגיות משיקות, שבשתיהן מצאנו התייחסויות דומות. לגבי זכויות יוצרים (ראו על כך במאמרי הנ”ל), ישנן גישות (לא פופולריות) שלפיהן הזכות שייכת ליוצר כי הוא יצר אותה. היא נוצרה מרעיוני ליבו ומוחו ולכן היא שלו. אצל אפלטון מכונות היצירות “ילדי רוחו” של היוצר, וזה מדגיש את הדמיון לשאלת ההורות. לעומת זאת, הגישות הרווחות יותר בעולם המשפט תולות את זכות היוצרים בשיקולי תועלת חברתית (נותנים ליוצר זכות כדי לדרבן אנשים ליצור). זהו ויכוח מאד דומה למה שאנחנו מוצאים כאן. אמנם בסוגיית זכויות היוצרים איני מכיר מישהו שמייחס חשיבות מהותית למאמץ של היוצר. בעלי הגישה הקניינית טוענים שכל עוד הוא יצר את הרעיון הזה הזכויות הן שלו. אחרים לא מוכנים להכיר במטפיזיקה פורמליסטית שכזאת, ולכן תולים זאת בשיקול תועלת חברתית (מוסר, אם תרצו).

בפאנל שהשתתפתי בו (ראו גם בדיון שנערך אחריו) טענתי שזכויות יוצרים הן ביטוי לבעלות של אדם על מידע שלו (שהוא יצר), וגזרתי מכאן שלהורים יש בעלות על המידע הגנטי שיצר את ילדיהם (או על טיפות הזרע והביצית שהותירו אחריהם). זהו בסיס לנימוק האתי-פורמלי שמדבר על שיוך של הילד להוריו הגנטיים. המידע שיצר אותו ועומד בבסיסו בא מהם וזה נותן להם זכויות לגביו. זה מוביל אותנו לזכויות יוצרים ישירות לשאלת ההורות (שעלתה שם בפירוש).

תופעה דומה ניתן לראות במאמרי על הכרת הטוב (שם הבאתי בקצרה גם את הדוגמה של זכויות יוצרים). עמדתי שם על כך שיש בתורה וגם באינטואיציה שלנו שני סוגים של הכרת טובה: הכרת טובה מוסרית והכרת טובה פילוסופית (אונטית). הכרת טובה מוסרית היא החובה להחזיר טובה למי שגמל עמי טובה. זה כמובן מותנה גם במאמץ שהוא עשה לשם כך, וככל שהוא התאמץ יותר עבורי מגיעה לו הכרת טובה גדולה יותר ממני. הכרת הטובה הזאת מגיעה לו מכוח שיקול מוסרי. לעומת זאת, הכרת טובה פילוסופית היא המחויבות כלפי מי שבאתי ממנו. זה לא מגיע לו מוסרית אלא פשוט שלו. עצם העובדה שהוא יצר אותי נותנת לו זכויות לגבי (משעבדת אותי אליו), בלי קשר להשקעה ולמאמצים. הבאתי שם מפרשים שתולים זאת בפסוק “הלה’ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך”. המחויבות והכרת הטוב שלנו כלפי הקב”ה נובעת מזה שהוא עשה אותי ומזה שהוא כונן אותי. עצם היצירה היא סיבה אחת להכיר טובה (הכרת טובה אונטית), וכמובן התחזוקה והגידול שלי, ההשקעה בי, היא הסיבה המוסרית לכך.[3]

אחת הדוגמאות שהבאתי שם היא המחויבות שלנו כלפי ההורים. טענתי שאינטואיטיבית קיימת אצלנו תחושה שיש לבן מחויבות להוריו מעצם העובדה שהם הוריו. מעבר לזה יש לו חובת הכרת טובה כלפיהם עקב ההשקעה שלהם בו. אלו שתי מחויבויות ושתיהן קיימות. זה ממש מקביל למחלוקת שראינו במקרה של החלפת העוברה.

בחזרה אלינו

אם כן, לכאורה עשינו את הצעד הראשון בבירור שלנו. לפחות כעת ברורים לנו שני צדדי הדיון: האם הורות נקבעת במישור האונטי-פילוסופי, או שמא במישור המוסרי. הייתי מנסח כעת את השאלה האם הבירור המושגי הוא הקובע (ואז עלינו להיזקק לשיקול אתי-פורמלי) או כללי המוסר שתולים זאת בהשקעה הם הקובעים. הוויכוח במקרה שלנו יכול להיות בשאלה מי משני אלו צודק. אבל כפי שאסביר עוד רגע, בעיניי סביר יותר שכולם מסכימים ששני הצדדים קיימים, והשאלה מי משניהם גובר.

אקדים הסבר מדוע אנשים שונים תומכים בצדדים שונים. מי שמחזיק בעמדה קונוונציונליסטית, כלומר שלטענתו המושגים הם עניין של הגדרה שרירותית גרידא (קונוונציה), אינו מייחס חשיבות לגנטיקה. אנחנו מגדירים הורה לפי התכלית של המושג. אם ערכית לדעתנו יש למסור את העוברה לפונדקאית (כי היא השקיעה בה), אז נגדיר את מושגי ההורות בהתאם. אבל מי שמאמין שלמושג יש מהות (אסנציאליסט) ושואל את עצמו מהי הורות לפני שהוא נותן את דעתו להשלכות הערכיות, יגיע כנראה לתשובה שהביולוגיה היא הקובעת. הייתי אפילו מרחיק לכת ואומר שלפי הגישה הזאת די ברור שהגנטיקה היא הקובעת, שכן התוספת הביולוגית של הפונדקאית היא עניין חיצוני (מי שמספק לאדם אוכל, אף אחד לא יאמר שהוא אביו, גם אם בגופו של האוכל יש תוצרים של הספק). לכן כתבתי שלדעתי הסבר ב מלמעלה לא באמת עוסק בהגדרת הורות אלא בחובה מוסרית. הניסוח כאילו הפונדקאית היא האם הוא מוסר במסווה פורמלי.

אבל כעת כל אחד צריך לשאול את עצמו האם הוא באמת לא מייחס שום משמעות למושג ‘הורה’ מעבר להשלכות האתיות שלו. כבר בתחילת הטור הערתי שרוב האנשים חשים שהסדר הנכון של הדיון הוא בירור המושג ‘הורה’ ורק אחר כך לגזור מכך את המסקנות הערכיות. אם כן, אנחנו חשים שיש למושג הזה משמעות כלשהי, גם אם קשה לשים עליה את האצבע. אלא שאם זה כך, אז המועמד הסביר להגדיר הורה במובן שמנותק מההשלכות הוא המובן הגנטי (ואולי ביולוגי בכלל). זה מי שאנחנו רגילים לקרוא לו הורה. חשבו על מצב שבו אין פונדקאית, או כשהאם הפונדקאית מקבלת שכר, או בדיון לגבי האב שאצלו לא מתעוררת שאלה של פונדקאות. בכל המקרים הללו כולם מסכימים שהבן הוא של ההורה הגנטי. הגנטיקה היא שקובעת את ההורות. אם כן, אף אחד מהצדדים לא יכחיש את עצם המשמעות של הגנטיקה ביחס להורות. אי אפשר לומר שהגנטיקה אינה רלוונטית. המחלוקת מתעוררת רק כאשר הגנטיקה מתנגשת מול זכויות של פונדקאית.

אבל אם זה כך, אז הגדרת ההורות כן ברורה. הגנטיקה היא שקובעת אותה. הוויכוח מתחיל רק במקום שבו יש פונדקאית (לא בשכר) שמגיע לה לקבל את העובר (למרות שאינו בנה). כפי שראינו, זהו דיון מוסרי (שלפעמים נערך במסווה אתי-פורמלי, אבל זו סתם הטעייה). אם כן, הוויכוח הוא האם הזכות המוסרית יכולה לגבור על ההגדרה האתית-פורמלית של ההורה או לא. האם מוצדק לקחת את הילד מהוריו בגלל שיקול מוסרי או בעקבות השקעה של אחרים בו. אתם כבר יכולים לראות לאן זה הולך.

טלו את פסקו הנ”ל של הרב דוד לאו. נאמר בו שהפונדקאית היא האם לעניין יוחסין, אבל מיד אחר כך הוא טוען שבכל זאת צריך לבדוק מי האם הגנטית כדי שהעוברה הזאת לא תיכשל בנישואין לאחיה (עריות). אבל אם לדעתו הפונדקאית היא אכן האם, אז למה אחיה של העוברה מהאם הגנטית הוא בכלל אחיה? למה נישואין אליו זו עבירת ערווה? הרי אין להם אותם הורים. במילים אחרות, ברור שגם מי שסובר שיש למסור את העוברה לפונדקאית אינו מתעלם מהגנטיקה. האמירה שהפונדקאית היא האם אינה אלא אמירה ערכית שיש למסור את העווברה לפונדקאית, במסווה של שיקול אתי-פורמלי. אני מזכיר לכם שהרב לאו אומר שהיא “האם הביולוגית”!, ומיד אחר כך עובר לדיון שמניח שאיסורי ערווה הם עם אחיה הגנטי. זה כבר ממש נראה כמו סתירה. מכאן עולה שטיעונו רק מנוסח כך כדי להראות לבעלי הגישה האתית-פורמלית שהם לא צודקים גם במישור שלהם. אבל הוא לא באמת מתכוון להגדיר את הפונדקאית כהורה.

לא מצאתי מי שאומר שגם אם מוסרים את העוברה לאם הגנטית, עדיין חשוב לברר ולשמור את המידע לגבי האם הפונדקאית, כדי למנוע נישואים של העוברה לאחיה מהפונדקאית (זהו איסור ערווה, לא?!). בקיצור, הטענה שהאם הפונדקאית היא האם הביולוגית לא באמת מחזיקה מים. מי שמאמין שיש למסור את העוברה לפונדקאית לא מדבר על השאלה המושגית-עובדתית מיהי האם אלא על השאלה הערכית למי יש למסור את העובר. מטרתו של השיקול הזה היא לקדם את התזה המוסרית במסווה של טיעון אתי-פורמלי.

מסקנות והכרעה

עדיין לא הכרענו בדיון עצמו. התקדמנו בכך שהבנו שלכל הדעות הגנטיקה היא שקובעת את ההורות. הצד שמתנגד לזה רק טוען שמוסרית התינוקת מגיעה למי שהשקיעה בה. הדיון הוא האם אכן השיקול המוסרי גובר או ההגדרה המושגית היא שקובעת, וכדי להכריע עלינו לדון בשאלה הזאת עצמה. כלומר הדיון אינו בשאלה מיהו ההורה אלא בשאלה האם ראוי לקחת את הילד מההורה ולמסור אותו למישהו אחר.

אלא שבשאלה הזאת די קל לטפל לדעתי. אם האם הגנטית היא אימה של העוברה, אזי לטעון שיש לקחת את העוברה מאימה למסור אותה למי שהשקיעה בה, מניחה שמדובר כאן בחפץ שיש למסור אותו למי שהוא “מגיע” לו. אבל ילד אינו חפץ ולא סביר למסור אותו למי שהוא מגיע לו. ילד איננו פרס שניתן לאדם אציל שהשקיע בו, עם כל ההערכה למעשיו ולמסירות שלו. ההנחה שלי היא שילד אמור לגדול אצל הוריו. זהו עיקרון אתי-פורמלי, גם אם לא מוסרי, וכפי שראינו הוא מקובל על כלל הציבור.

כדי לחדד זאת, חשבו על מצב שבו אין את השיקול המוסרי לטובת הפונדקאית. במצב כזה אף אחד לא היה אומר שלילד אין אם בכלל ולכן יש למסור אותו לאימוץ. כולם היו מסכימים שקודם כל האם הגנטית היא האם ויש למסור לה את הילד. כעת מתעוררת שאלה האם לקחת את הילד מאמו למסור אותו לפונדקאית. על שאלה זו ניתן לומר (לא במובן הקנייני אלא במובן של כללי התנהלות משפטיים ראויים) המוציא מחברו עליו הראיה. כדי להוציא את הילד מאימו ולמסור אותו לאישה אחרת דרוש טיעון ברור. בהיעדר טיעון כזה יש להשאיר את התינוקת אצל אימה. אף אחד לא יאמר לקחת תינוק מאמו כי מישהי אחרת השקיעה בו ועזרה לו, כמה שההשקעה תהיה גדולה וכמה שמגיעה לה הערכה על כך.

אי אפשר להתכחש לכך שהכרעה זו יוצרת תחושה קשה במישור המוסרי. הפונדקאית האומללה השקיעה את חלבה ודמה בעוברה, היא הייתה בטוחה שמדובר בבתה שלה, וכעת לוקחים אותה ממנה. אבל חשוב לשים לב שמדובר בתחושה מוסרית ובחמלה על הפונדקאית ולא בשיקול אתי מהותי של מיהו ההורה. השימוש בהגדרה שונה של אם או של הורה הוא הטעייה (תמימה כמובן). תחושת העוול המוסרית מנסה לתרגם את עצמה לשפה של הורות, וזה עצמו מעיד שכולנו מבינים שההורות הביולוגית היא שיקול מאד משמעותי באשר לשאלה למי למסור את התינוקת. לקחת ילד מהוריו ולמסור אותו למישהי אחרת נשמע לי צעד בעייתי מאד ועם כל הצער על הפונדקאית הטוען שזה מה שצריך לעשות עליו נטל הראיה.

משמעותה של ההכרעה: האנליטי והסינתטי

דומני שהמחלוקת בסוגיה הזאת קשורה למחלוקת האנליטית-סינתטית שתוארה בקוורטט שלי. בעלי עמדה אנליטית רואים את המושגים כקונוונציות שרירותיות, או הבניות חברתיות אם תרצו, ולכן לשיטתם אין אמת ושקר בהגדרת מושגים. המושגים החברתיים הם הבניות שנועדו לקדם מטרות (חלקן טובות מאד). אין פלא שהם מכריעים בשאלה לפי התפיסות המוסריות שלהם ולא לפי הגדרות של מושגים. הם מבטאים זאת באמירה שהפונדקאית היא האם, אבל כאמור זוהי אמירה ריקה. כך גם לגבי מין ומגדר. גם שם הטענה שלהם היא שמדובר בהבניות חברתיות, ולכן יש להכפיפן לאג’נדה ולמטרות החברתיות הראויות (בעיניהם). אני חושב שתחושת חוסר האונים והמעגליות שתיארתי למעלה נובעת מחוסר הבנה של ההבחנה בין המישורים: המישור המושגי של ההורות והמישור הערכי שנגזר ממנו או שלא. אי אפשר להבחין בין המישורים הללו אם לא מאמצים תפיסה אסנציאליסטית לגבי מושגים.

המתנגדים טוענים שלהורות ולאימהות יש הגדרה אובייקטיבית, ומטרות, ראויות ככל שיהיו, לא יכולות לשנות אותה. ומכאן שבהחלט כן אפשר להכריע במישור המושגי, ואז לעבור לשאלות הערכיות. הלולאה הלוגית לא מתעוררת במסגרת תמונה אסנציאליסטית-אפלטונית שרואה בהגדרות של מושגים טענות שיש לגביהן אמת ושקר. לפי התפיסה הזאת, השיקול המוסרי לא יכול לקבוע את ההגדרות של המושג, והוא יכול להילקח בחשבון, אם בכלל, רק אחרי שמסיימים את הדיון המושגי והאתי.

הסברתי שם שתפיסה כזאת בדרך כלל מתבססת (וגם צריכה להתבסס) על מקור טרנסצנדנטי שקובע ונותן למושגים את משמעותם (הוא “ברא” אותם). זהו אלוהים, לפחות במובן פילוסופי כלשהו. בתפיסה מטריאליסטית-אתאיסטית אין מקור כזה, ואין שום סיבה להתייחס ברצינות למושגים ולהגדרתם ולראות בזה בסיס לנורמות וקביעות מוסריות. מכאן נגזרת האנליטיות והקונוונציונליזם המושגי. מי שדוגל בעמדה סינתטית (ובדרך כלל מדובר באדם שמאמין באלוהים, לפחות פילוסופית. ראו טור 456) רואה במושגים סוג של אידאות אפלטוניות, ולכן עליו לצפות במושגים הללו כדי לדעת מהי הגדרתם ה”אמתית”. מי שמגדיר אותם אחרת טועה בעיניו. זוהי בדיוק פעולתו של העיון הפילוסופי (כמו זה שעשיתי כאן). מבחינתו הגדרת המושג (ההורה) היא הבסיס להכרעה הערכית (למי למסור את העובר). זהו סוג של עובדה, אם נאהב אותה או לא, ולא קביעה שמסורה לנו. אגב, למעלה הזכרתי כבר את מאמרי שבו עמדתי על ההבדל בין ההלכה שתופסת את הקניין כעובדה למשפט שרואה בו קונוונציה שנקבעת להשגת מטרות חברתיות. זהו שיקוף של ההבחנה שעשיתי כאן.

לדעתי זוהי גם הסיבה לכך שהדיון כולו עוסק בשאלה מיהי האם, ויש התעלמות בוטה מהשאלה מיהו האב. הרי אם יחליטו למסור את העוברה לפונדקאית, אזי אביה יהיה בעלה של הפונדקאית, בעוד שלגביו לגמרי ברור שאין לו שום זיקה אליה. ביחס לאב אין חולק שהאב הגנטי הוא האב (אגב, זו עוד ראיה לכך שכולם מסכימים שהגנטיקה אינה בלתי רלוונטית לדיון ויש הגדרה אובייקטיבית למושג ‘הורה’). דומני שזו הטיה של הדיון מהכיוון האתי-פורמלי לכיוון המוסרי. במישור המוסרי אין משמעות לשאלה מיהו האב כי לאב אין יחס מוסרי לעוברה. הוא לא השקיע בה מאומה ואבהותו אינה אלא עובדה פורמלית. אבל בתפיסה האתית-פורמלית לאב ולאם יש מעמד שווה כמי שאחראים לגנום של העוברה (המאמץ וההשקעה אינם פרמטר רלוונטי במישור הזה). ההתעלמות משאלת האב מצביעה על כך שבלי שנשים לב הדיון כולו מוטה לכיוונים המוסריים-קונוונציונליסטיים. כך יוצא שגם הדעות שדוגלות בגנטיקה לא מזכירות את האב. כמו שקורה בהרבה מקרים, בלי שנשים לב הפירוק האנליטי משתלט על השיח משני צדדיו. גם השמרנים-אסנציאליסטיים מתנסחים בשפה שנכפית עליהם בשיח האנליטי-קונוונציונליסטי.

אציין כי ניתן להרחיב את הניתוח הזה לכל תופעות הפירוק של מושגי המשפחה, המין המגדר. הגדרת סוגים רבים ומגוונים של משפחות, הגדרת סוגי מגדרים ושאר מושגים חברתיים, תלויה באותה מחלוקת אנליטית-סינתטית. מבחינת בעלי העמדה האנליטית מדובר בהבניות חברתיות, ואין כאן נכון יותר או פחות. לכן אין עדיפות להגדרות המקובלות פרט לזה שהבנייתן קדמה לנו ולכן היא כבר קיימת. לכן מבחינתם גם אין סיבה לא להבנות עוד גוונים וסוגים של משפחות, שהרי אין כאן נכון ולא נכון. אחת ההשלכות של הניתוח שלי היא שגם בלי שעשיתי סקר אני יכול לשער שאנשי ימין-דתי ייטו לעמדה הגנטית ואנשי שמאל-חילוני ייטו לעמדה המוסרית (לפי ההשקעה). הרי לכם הסבר לאחת הקורלציות המוזרות שקיימת בדיון הזה. יהיו שיתלו זאת בשמרנות מול חדשנות, אבל לדעתי זוהי סינתטיות מול אנליטיות (או קונוונציונליזם מול אסנציאליזם).

כדי לחדד את ההבדל אוסיף שאני למשל לא רואה את עצמי כשמרן, אבל אני כן אסנציאליסט. מחד גיסא, אני נוטה לחשוב שיש נכון ולא נכון בהגדרות חברתיות, כלומר אני אסנציאליסט. אבל מאידך גיסא אני לא בהכרח חושב שההגדרות שהיו מקובלות פעם הן נכונות יותר, כלומר איני שמרן. כך למשל בוויכוחים לגבי המגדר אני דוגל בקוויריות מתונה (ראו בטורים 497 ו-504), כלומר שהמגדר אינו בהכרח תלוי במין. זו אינה תפיסה שמרנית כמובן, אבל היא בהחלט תואמת גם לאסנציאליזם. קוויריות קיצונית, כפי שהגדרתי אותה שם, מבטאת עמדה אנליטית שלפיה אין הגדרה אמתית ומדובר בהבניות לצרכים חברתיים. לזה אני כמובן מתנגד, ואף הראיתי את האבסורדים שהיא מובילה אליהם.

משמעותו של הניתוח הזה: התבוננות במושגים

הניתוח שעשיתי כאן הוא דוגמה למה שכיניתי למעלה התבוננות במושגים. הגעתי למסקנה לגבי משמעות ושל מושג ההורה, וממנה גזרתי את ההשלכות הערכיות. תחושת חוסר האונים שתיארתי למעלה, נבעה ממחוסר היכולת להפריד את הדיון המושגי מהשלכותיו הערכיות, וכאמור יסודה בקונוונציונליזם. אסנציאליזם אינו רק סיסמה לא קונסטרוקטיבית כפי שמניחים אנשים (הזכרתי זאת למעלה). הוא יכול בהחלט לכוון אותנו גם לבירור פרקטי לגבי משמעות של מושגים. קודם כל עלינו להבין שאנחנו עוסקים במושג עצמו ולנסות לנתק אותו מההשלכות הערכיות. אחרי שניתקנו אותו, הגענו למסקנה שבעצם אין עמימות ביחס למושג ההורות (כל עוד מקבלים שיש מושג כזה והוא לא רק הבניה חברתית למטרות אג’נדה). עלינו לבחון מהי הגדרת המושג לפי מקרים ומופעים שונים שלו, וכך עשיתי כאן, והגעתי למסקנות שהגנטיקה היא הפרמטר הרלוונטי. כעת ניתן לגזור ממנו את ההשלכות הערכיות המתחייבות.

אגב, המהלך הזה הוא מהלך קלסי של פילוסופיה אנליטית. כבר כתבתי לא פעם שאני לגמרי מחסידיה של המתודה האנליטית בפילוסופיה שכן היא מסייעת להבהיר מושגים, דיונים ומחלוקות, אבל אני מתנגד לגישה האנליטית שרואה באנליזה המושגית-לוגית חזות הכל. כאן תוכלו לראות דוגמה יפה לזה. מתודה אנליטית היא מה שעשיתי כאן. גישה אנליטית מובילה לקונוונציונליזם, לחוסר אונים ולחוסר יכולת להכריע בין שתי אפשרויות אם שתיהן קוהרנטיות.

הערה קצרה: האם לחפש את ההורים?

השאלה האם להמשיך ולחפש את ההורים הגנטיים היא שאלה אחרת. לדעתי בהחלט כן, אבל זה לא הנושא העיקרי שלי כאן. בקצרה אומר כך. הלכתית זה חשוב כדי למסור את התינוקת להוריה וגם כדי למנוע נישואי אחים (בעצם לא רק הלכתית. יכולות להיות בעיות שונות מנישואין כאלה). הטיעון המוסרי לא יכול לשנות את המצב המשפטי-פורמלי. הילד הוא של הוריו (אם כי לא שייך להוריו), ואם יש אפשרות למצוא אותם, הקושי שבכך אינו סיבה לא לעשות זאת. החמלה על הפונדקאית גם היא אינה סיבה לא למסור את הילד להוריו, ואיני רואה הבדל בין מצב שבו יש עתירה של זוג קונקרטי (כפי שהיה בתחילת הדרך) לבין מצב שעלינו לחפש את הזוג הזה. מעבר לכל, גם לאבא יש זכויות, ובעלה של הפונדקאית ודאי לא יכול לבוא במקום האב הגנטי.

[1] אין כל סתירה בין שתי חוות הדעת הללו כמובן. ניתן בהחלט לומר שהאם הגנטית היא האם האמיתית, אבל אם קשה מאד למצוא אותה ויש אם פונדקאית אז לא כדאי ואין חובה להמשיך לחפש.

[2] להבנתי, בהלכה קניין הוא עובדה. ראו על כך במאמרי כאן.

[3] יש מקום להתלבט מה משני אלו הוא העשייה ולמה הפסוק קורא כינון.

87 תגובות

  1. הניתוח משכנע. אני רק תוהה שמא, בגלל שאין לפנינו הורים חיים התובעים בעלות בצדק על ילדם, יש לנקוט כאן לפנים משורת הדין, וכמעשה של חסד לזוג ההורים הפונדקאי לא לחפש את ההורים הביולוגים בכוח (אולי כבר נולדו להם ילדים מעוברים אחרים. אולי אינם רוצים יותר, אולי אם ידעו יוותרו להורים ה’מאמצים’ כלומר הפונדקאים). אמנם, מעבר לנימוקים שהזכרת, בהחלט מגיע לבית החולים שיטילו עליהם את הבלגן הכרוך בבירור הכללי של כל הילדים שנולדו וכל העוברים. על כל המשתמע, כולל חובת פיצויים לטעויות שנעשו. הצד השני של העניין זה גמילות החסד עם מאותגרי הפוריות, בין אלה שכבר הרו ובין אלה שהפקידו עוברים, ולפנים משורת הדין לוותר על העניין. למעשה, תינוקת המריבה הנוכחית כבר פחות מתאימה לשמה, שכן אין כרגע מריבה ברורה. אין כאן הורים שתובעים את זכותם עליה. שלא כמו במקרה של קרוליין ברונה, מי שזוכר, ילדת מריבה קודמת שנחטפה מאמה הביולוגית ואומצה בלי שההורים המאמצים ידעו שהעניין לא כשר. שם הכריע בית המשפט העליון, בצדק גמור, לקרוע את הילדה מזרועות מאמציה, ההורים היחידים שהכירה והתרגלה אליהם, כדי להחזיר אותה לזרועות אמה הביולוגית. אבל פה אין מריבה, לא כרגע. השאלה אם להתאמץ ליצור אותה.

    1. מדובר כאן על טיעון של מסירת התינוקת להורים הללו כפרס או מתוך חמלה. אבל זו גופא טענתי שלא סביר להסתמך על טיעוני חמלה כשמדובר על מסירת תינוקת. היא של הוריה הגנטיים (לאו דווקא קניינית, ולכן זה גם לא מותנה בכך שיתבעו אותה. גם אם אין תובעים היא שלהם). אבל הערתי על החיפוש של ההורים האמתיים נכתבה בקצרה בסוף. זה לא עיקר הדיון שלי.

        1. זו בדיוק טענתי. אני לא יכול לגמול חסד על חשבון אחרים, ומסירת תינוק לא יכולה להיעשות כמעשה של חסד. מה היית אומרת על הורים שכמעשה חסד היו מוסרים את בנם הקטן לזוג חסוך ילדים?

          1. וכי לא היו דברים מעולם? זו אינה העדפתי האישית, אבל שמענו על דברים כאלה. הורים לילדים רבים, מוסרים ילד שתגדל אותו דודה עקרה, וכיוצא באלה מקרים. טענתי היא שלא בטוח שזה ‘על חשבון אחרים’. אולי האחרים כלל לא מעוניינים. לא שמעתי במקרה הנוכחי פרץ של תגובות הדורשות לבדוק שמא התינוקת שלהם. לכן אני אומרת. יש פה מקרה יוצא דופן. אפשר להתגמש בו. אנחנו מכירים ילדים שגודלו על ידי הורים חורגים, וילדים מאומצים. זה לא סוף העולם, כשההורים הביולוגים לא בתמונה או לא כשירים או לא חיים.

            1. אבל זו אינה מסירה חה שתגדל אותו (שגם זהבעייתיממאד). כאן הם ייחשבו הוריו והוא כלל לא יידע מי הוריו (וגם הוריו לא יידעו). וכמובן כל חששות הנישואין לקרובים.

  2. “לא מצאתי מי שאומר שגם אם מוסרים את העוברה לאם הגנטית, עדיין חשוב לברר ולשמור את המידע לגבי האם הפונדקאית, כדי למנוע נישואים של העוברה לאחיה מהפונדקאית (זהו איסור ערווה, לא?!).”
    זו אכן ההנחיה, גם לדעות שהאם הגנטית היא האם ההלכתית. (ספק עריות וזה).

      1. זה לא חידוש גדול שחוששים לכל הדעות, בטח כשמדובר במשהו שהוא לא מורכב במיוחד לעשיה מצד אחד, ונוגע בספק עריות מצד שני. (גם אם בעוניי אני מסכים איתך שהאם הגנטית היא האם ההלכתית).
        יותר מזה, מבקשים מהפונדקאית שאם היא תעשה שוב תהליך כזה עם זוג אחר, שתבקש מהם שיגידו לזוג הראשון מיהם (כדי שילד מהתהליך הראשון לא יתחתן עם הילד מהתהליך השני).

  3. שלום הרב
    מה אתה אומר הטיעון הבא?
    שאמהות כוללת שני מרכיבים, גם גנטי וגם רחמי ולכן אם ביולוגית ממש היא אם שיש בה את שני המרכיבים האלה, וכשאחד המרכיבים קיים אף אחת היא לא אם ביולוגית מוחלטת ולכן ניתן להכריע מי תחשב האם בפועל מתוך שיקולים שונים.
    מהסיבה הזאת גם ניתן להבין למה יש איסור עריות לאם הגנטית גם הוחלט שהאם הפועל תהיה הפונדקאית.

    1. זה אפשרי כמובן, אבל נטייתי לחשוב שאם רחמית אינה אימא. יש לזה כמובן השלכות גם על פונדקאות רגילה.

      1. מהו ילד?

        חידדת היטב את קווי הדיון, ובעזרת ניתוח חד הסרת את הלוט מעמודי היסוד עליהם הוא נשען – אך פרט עקרוני אחד נותר פתוח, ולהערכתי שווה הוא בחינה. כדלהלן:
        השאלה ‘מהי אם’ תלויה בשאלה ‘מהו ילד’ (אדם), והיינו שצריך לבחון היטב מהו אותו מרכיב שעליו ייקרא שם אדם.
        ברור לנו שזהו ‘מרכיב’ (ולא ‘עצם’ שניתן לשייך רק לישות אחת) שכן גם לאב יש חלק בהורות.
        מדוע, אם כן, כל כך מופרך שהמשוואה ההורית תהא מורכבת מביצית, זרע ורחם?
        (המילה ‘רחם’ מפחיתה מעט מהחשיבות לגבי המושג הורות. אבל הרי ברור שאף אחד לא יקרא ‘אדם’ לתרכובת של זרע וביצית, לעומת אותו יצור בעל האיברים שנוצר בתום תהליך רחמי..)

        לאור האמור אחלוק עליך בשאלה האם לחפש אחר האם, ולדעתי כל עוד לא ברור היטב שתינוק הוא אך זרע וביצית – יש להשאיר בידי הפונדקאית שהפכה תרוכבת כימית ל’אדם’.

        1. האבא הוא ראיה למרכזיות הגנטיקה, שהרי אצלו אין מעבר לזה כלום. הסברתי מדוע לדעתי הרחם אינה חשובה דרך כל מיני מקרים. גם אינקובטור הוא רחם. התרכובת של זרע וביצית היא מלוא הפוטנציאל דל אדם. זה שצריך גם לקרום בשר לא נראה לי מהותי.
          אגב, לא כתבתי שגישת הרחם מופרכת. כתבתי שלדעתי היא לא נכונה ולא סבירה.

      2. האם הוא הדין לגבי תרומת ביצית?
        ניתוח מתמטי יותר יהיה שיש כאן כמה משוואות בכמה נעלמים:
        1 מה הדין בתרומת ביצית?
        2 מה הדין בפונדקאית מרצון?
        (התפיסה המקובלת היא שזה תלוי בכוונה. זאת הסיבה שנוצרה בעיה קשה כל כך כאן,
        3 מה הדין במקרה כזה, של פונדקאות/תרומת ביצית שלא מרצון?
        (יש כאן מעין “דין עבד עברי, דין ערב, דין שניהם” שבמסכת קידושין)

        משהו שיכול לתמוך בהכרעה הגנטית, הוא השאלה מי הסבא.
        הרי תינוק יכול להוולד הרבה אחרי שהורי אמו מתו, ובכל זאת אנחנו משייכים ביניהם כ”סבים ביולוגיים” גם אם הורים אחרים גידלו את הילד

  4. בס”ד ז’ בחשון פ”ג

    כל הדיון למי ‘שייך’ הילד, נראה לענ”ד שלא במקום. הילד שייך ל’שותף השלישי’ הנותן את הנשמה, והוא בתורתו קובע מי ימלא את תפקיד ה’אב’ ומי תמלא את תפקיד ה’אם’. ואולי בזה טעתה ‘אם כל חי’ שאמרה בלידת בנה הראשון ‘קניתי איש את ה”, אך אחרי מה שקרה – למדה האם את הלקח ואמרה כשנולד בנה השלישי ‘כי שת לי אלקים זרע אחר’. אין כאן שותפות, אלא הכל ‘מתנה משולחן גבוה’.

    מה שיש לדון הוא אחרי מי מתייחס הילד? את מי הוא יורש? מי קובעת את יהדותו? ומי קובע את זהות שבטו? את מי הוא חייב לכבד כהורה? ומי חייב לגדלו ולחנכו? כשעל פניו, בשאלות הייחוס והזהות קובע הגורם הביולוגי, אך בשאלת ‘מצוות הכיבוד’ יש משמעות רבה גם לחיוב המוסרי של הכרת הטובה. גם בשאלת המשמורת יש משמעות רבה לטובת הילד המחייבת לבחון מי יותר קשור אליו נפשית.

    בשאלות ‘מי האם?’ כתב הרב בנימין דוד מ’מכון פוע”ה’ (במאמר ‘הילד למי?’, בערוץ 7) שהדיעה היותר רווחת בפוסקים היא שההרה והיולדת היא האם, שהרי ביצית מופרית עדיין אינה ‘אדם’. רק אחרי 40 ימי הריון מתחיל העובר להיחשב ל’חי’, והרי זה נעשה ברחמה של ההרה. ברם יש פוסקים שסברו שבעלת הביצית, השותפה לאב במטען הגנטי – היא האם. ויש שסברו שיש לחוש לשתי הנשים – הן ההרה והיולדת והן נותנת המטען הגנטי – ולהחשיב את שתיהן לאימהות. נראה שלכן, הורה הרב לאו שהיולדת תיחשב לאם ולה יינתן הילד לגדלו, אך יש לחוש גם למ”ד שבעלת הביצית היא האם.

    לעומת זאת, לגבי האב, כותב הרב דוד, שמוסכם לכולי עלמא שנותן הזרע הוא האב, עליו מוטלים ‘חיובי האב על בנו’ והוא שחייו למולו לזונו ולחנכו. על פי זה הסיק הרב דוד שבית הדין הרבני יורה שהילד יגדל אצל אביו שנתן את זרעו, והוא יצטרך לשלם לאם-היולדת כ’פונדקאית’.

    אינני בקי בדיונים ההלכתיים בנושא, אך על פניו, הרי עד גיל שש בוודאי צריך הבן להיות אצל אימו יולדתו. וגם אחרי כן, הרי גם בזמן חז”ל היה הדין שהבת גדלה אצל אימה, וכיום מקובל שגם הבן נשאר במשמורת של אימו, והאב משלם מזונות ונפגש איתו לעתים קבועות, כשהשיקול המכריע הוא ‘טובת הילד’. ולכן ה’דעת בעלי בתים’ שלי שילד שגדל אצל אימו יולדתו – לא יטולטל ממשפחתה אל משפחת האב נותן הזרע, אלא יישאר אצל אימו תוך שמירת הקשר עם אביו הביולוגי המחוייב לפרנסו ולחנכו.

    בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

    1. על פניו, נראה שההורים הגנטיים לא מעוניינים בהורות. האב הגנטי לא מחפש את בנו כדי לזונו ולחנכו, ובעלה של האם היולדת רואה עצמו מחוייב בכל חיובי האב. יש כאן מצב טבעי של ‘אב מאמץ’.

      כיוון שכך נראה לענ”ד שראוי לנהוג כבמקרה של אימוץ, שפרטי ההורים הגנטיים חסויים כדי שלא לפגוע בשלימות המשפחה המאמצת, עד שיגיע הילד לבגרות וירצה,אם ירצה, לידע מי הוריו הגנטיים, ואז שמורה לו הזכות למידע זה.

      חשוב שיהיה ביד משרד הפנים המידע על ההורים הגנטיים, גם כדי שכשיבוא הילד להינשא – יוכל לאמת את כשרות ייחוסו וכיו”ב. ואז אם תהיה בעיה הלכתית – יוכל לבקש לאתר את הוריו הגנטיים.

      בברכה, אקוסאטיבוס גנטיבוס דאטיבוס

      1. אמנם, אם האב הגנטי כהן יש חשיבות שהבן יידע זאת כדי שלא ייטמא למתים, ובפרט כשיגיע למצוות, אך גם כאן אין צורך שיידע את זהותו הספציפית של האב,ודי בידיעה שאביו כהן. כך נראה לכאורה.

        בברכה, אג”ד

      2. בס”ד י”ד בחשוון פ”ג (יום פקודת סבא אליעזר ב”ר מאיר וורוצלבסקי)

        ‘חוסר האונים האינטלקטואלי’ להכריע בין ‘האם הגנטית’ שתרמה (עם האב) את המטען הגנטי ל’אם הפיזיולוגית’ שהרתה וילדה – הוא מובנה. ולפיכך, בכל שיטת משפט שתיזקק להכריע בין השתיים – תהיינה דיעות לכאן ולכאן, כך הוא במשפט העברי וכך הוא במשפט הישראלי, כמתואר במאמרים שאליהם הפניתי.

        וכאן הבן שואל: למה בכלל להכריע? תפקידה המסורתי של האם – התרומה הגנטית, ההריון והלידה – בוצע כאן על ידי שתי נשים, שתרומתה של כל אחת לתהליך היא קריטית, ולא ניתנת להתעלמות.

        אתן כאן דוגמא. חמותי חיה יעקבוביץ (בת משה ופנינה וולקוביץ) ע”ה נותרה בשואה בגיל ארבע יתומה משני הוריה. צעירה בשם חנה דבןרה וולברום (לימים: וורוצלבסקי) אימצה אותה במחנה העבודה (תוך סיכון עצמי) ובנסי נסים הצליחה להשאיר את הילדה בחיים. אז מבחינתה של חיה ע”ה וצאצאיה יבלח”א, סבתא חנה וסבא אליעזר הם פחות ‘סבא וסבתא’ מהסבים הביולוגיים?

        אם יש שלושה שותפים באדם – לא יכולים להיות ארבעה וחמישה?

        בברכה, ש”צ לוינגר

        1. אדרבא, תגדל הילדה אצל הוריה הביולוגיים, שבודאי ישמרו על קשר חם וטוב לאורך ימים עם האם הפונדקאית, הרוצה גם כן בטובתה המוחלטת ותשתף פעולה באופן מלא עם החלטה מושכלת כזו.
          ובא לציון גואל.

          1. לאמא – שלום,

            ברם כאן שתיהן – האם הגנטית והאם הפיזיולוגית – ‘ביולוגיות’. הרי ‘אם ביולוגית’ במובן המקורי גם נותנת את המטען הגנטי, גם הרה וגם יולדת. כאן נתפצלה ‘האם הביולוגית’ לשתי נשים המשלימות זו את זו בתפקיד הביולוגי.

            למושג ‘אם פונדקאית’ אין קשר למצב עליו אנחנו מדברים כאן. ‘פונדקאית’, היא אם פיזיולגית שהתחייבה מראש למסור את ‘פרי בטנה’ אחר הלידה. כאן האם הפיזיולוגית נכנסה להריון בוודאות גמורה שהיא הרה ויולדת לעצמה, ואנחנו מבקשים להפכה למפרע ובניגוד לרצונה ל’פונדקאית’.

            לדיונים במשפט העברי, הפניתי לכמה וכמה מאמרים. לגבי המשפט הישראלי, מצאתי את מאמרם של עדי ניב-יגודה ורועי זילבר,’פרשת החלפת העוברים – האם על המשפט להעדיף הורות גנטית או פיזיולוגית?’, בכתב-העת האינטרנטי ‘עיוני משפט’, ו’תן לחכם ויחכם עוד’.

            בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

            לגבי הדיון המקראי – אני מודה לך שהפנית את תשומת לבי לכך שהוולד הוא לא רק ‘פרי בטנה’אלא גם ‘זרעה’ של האם. שתי הבחינות של האימהות נרמזות אולי בביטוי במשלי ‘ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך’, ובשיר השירים: ‘אל בית אמי ואל חדר הורתי’. אולי כבר צפה שלמה בחכמתו וברוח קדשו אפשות של פיצול תפקידי האם בין ‘אמך’ ל’יולדתך’ ובין ‘אמי’ ל’הורתי’ (= זו שהרתה אותי)

            1. ושוב. בהנחותיך ובהזיותיך אתה מעוות את פסוקי המקרא, המתייחסים לאם אחת בלבד. זו שבתוכה המטען הגנטי. ואתה עושה זאת בחוסר יושר. לא נאה לידען כמוך.
              עצם העובדה שבמציאות היום רחם קיים גם להשאלה ולהשכרה, מלמד שאין לייחס לאיבר הזה חשיבות יתירה. אם בהקבלה לתרומת איברים – סביר יותר לראות ברחם הפונדקאית תרומת איבר לאם הגנטית, ולא ההיפך. הריון הפונדקאית הוא כמו כל פרוצדורה רפואית אחרת. וכמו בכל טעות ברפואה (אני מכירה אדם שיצא משותק ונכה מניתוח פשוט) גם כאן, אפשר לפצות את הפונדקאית על הטעות.
              ההלכה, אם היא מוצאת לנכון, יכולה לנקוט באמצעי זהירות ומקדמי בטיחות לגבי מעמדה ההלכתי של האם הפונדקאית, בעיקר למקרה של טעות הפוכה בזיהוי. אך אין בכך להחליש כחוט השערה את מעמדה של האם הגנטית ואת זכותה המוחלטת לגדל את ילדה.

              1. ועכשיו עולה בדעתי השאלה, מן הסתם מישהו כבר חשב על זה, לשיטתך, מה יהיה אם בעתיד אפשר יהיה להשתיל רחם, ורחם התורמת יושתל בגופה של האם הגנטית, מי אז תהא האם? או – אם הפונדקאית תהא מושתלת רחם מאישה אחרת? אולי תהיינה שלוש אמהות?

                1. לשאלתך: יש באם ביולוגית שתי בחינות – גנטית, זו שהוולד הוא ‘זרעה’; ופיזיולוגית, שהוולד ‘פרי בטנה’.

                  תורמת רחם, כמו תורמת כליה או תורמת לב – ברגע שהאבר המושתל נקלט בגוף המקבל.ת – הרי הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

                  בברכה, יפאו”ר

                  ואני שואל אותך, לשיטתך: בעלת ביצית מופרית, שנעשה בה ‘שיבוט’ והוזרקו בה כרומוזומים או חלקי כרומוזומים של אדם שלישי – מי ייחשב/תיחשב ל’אם’?

                  בברכה, נח גמליאל אריה ממוטקין שיבוטובסקי

                  1. לענ”ד גם ביצית מופרית של אם שהושתל בה מידע גנטי זר – נשארת ‘זרעה’ של האם. השאלה היא לשיטתך שהכל תלוי בתרומה הגנטית, וכאן הרי אין זהות גנטית בין הביצית לאם.

                    בברכה, נאגמ”ש

    2. לבירור ההלכתי בנושא ‘מי האם?’ – יעויין במאמריהם של הרב אריה כ”ץ, ‘ייחוס הולד מתרומת ביצית’, אסיא צט-ק; הנ”ל, ‘ייחוס הולד בתרומת ביצית – השלמה לדיון בשיטת הגר”ע יוסף’,אסיא קא-קב; הנ”ל, ‘עוד על ייחוס הולד בתרומת ביצית ובפונדקאות’, אסיא קיג-קיד; הרב איתם הנקין, ‘בדין ייחוס היילוד ל”אם פונדקאית”‘, אסיא קיא-קיב. כל המאמרים ניתנים לצפיה באתר ‘מכון שלזינגר’.

      בברכה, יפאו”ר

      1. בס”ד ח’ בחשון פ”ג

        הנטיה של רמד”א להגדיר את ההורות ע”פ המטען הגנטי אותו תורמים בשוה בעל הזרע ובעלת הביצית – תואמת את שיטתו הכללית שיש לעדכן את ההלכה ע”פ הידע המדעי המתחדש.

        לעומת זאת, התפיסה הרווחת אצל הפוסקים – שהאב הוא נותן הזרע והאם היא ההרה והיולדת – תואמת את הנטיה לקבוע את גדרי ההלכה כפי המציאות הנראית לעין – שהאב מזריע והאם הרה ויולדת.

        הרי התורה לא ניתנה ‘למלאכי השרת’ היודעים באמצעות מיקרוסקופים משוכללים מה מתרחש במסתרי התאים. כשם שלא אסרה תורה לאכול ‘בעלי חיים’ מיקרוסקופיים – כך לא דרשה התורה להשתמש בידע ובאמצעים שלא היו נגישים ל’שופט אשר היה בימים ההם’.

        בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

        1. אחת הסברות שהוזכרה בפוסקים, לפי עיוני המרופרף מאמרים שאליהם הפניתי, היא הסברא שגם אם יש מעמד של ‘אם’ לבעלת הביצית המופרית – הרי שברגע שהושתלה הביצית בגופה של אישה ונקלטה בה, הרי היא חלק בלתי-נפרד מגופה של אישה זו, ונמצא שהיא בעלת ‘הביצה המופרית’.

          היעלה על הדעת שתורם כליה ימשיך לדרוש בעלות עליה אחרי שהושתלה בגופו של אדם אחר?

          בברכה, יפאו”ר

          אמנם, היתה ערביה שבגופה הושתלה כליה שתרם יהודי, ולימים ציירה את עצמה וצבעה את ‘הכליה היהודית’ בצבע שחור, אך דומני שלא מכפויית טובה כזאת נביא ראיות בדיון אתי 🙂

          1. בשאלת התייחסות הולד לאם הגנטית או ליולדת – ראו גם בויקיפדיה, ערך ‘פונדקאות’, בפרק על ההיבטים ההלכתיים, ומקורות שצויינו בהערות 6-8.

            בברכה, יפאו”ר

            1. למערכת השיקולים המשפטיים, ראוי להכניס את גם שיקול ‘תקנת השוק’.המגן על רוגשים בתום לב.

              אדם שרכש בתום לב קרקע מגורם מוסמך שאישר לו שזו ‘אדמת מדינה’, ובנה עליו בית. ונתברר אח”כ שזו היתה קרקע פרטית – לא יחייבוהו להרוס את ביתו, אלא לפצות בכסף את בל הקרקע, כדי שלא תיווצר אוירה של פחד לרוכשים בתום לב.

              לפי אותו עיקרון, גם אם נכריע שה’בעלות’ על הביצה המופרית היא לזוג שממנו נלקחה – הרי צריכה להיות הגנה של ‘תקנת השוק’ למי שקיבלה בתום לב ‘תרומת ביצית’ מבית חולים, ורק בהיותה כבר הרה וכ”ש אחרי שילדה התגלתה הטעות. בית החולים יפצה את בעלי הביצית, אך לא נחייב את האם אחרי שכבר ילדה למסור את הילד שאליו נקשרה בקשר אימהי.

              בברכה, יפאו”ר

              1. עוד יש להעיר שכאשר מדובר על שאלה של משמורת – הדיון המשפטי-פורמלי – אינו השיקול הבלעדי. ישמשמעות לא מבוטלת לפן הרגשי, ולשאלה היכן יקבל הילד הורות טובה יותר.

                במשפט שלמה, לו היה הדיון משפטי-פורמלי בלבד היה הדין נותן לפסוק שהמוציאה מהמוחזקת – עליה הראיה, ובכל זאת נתן שלמה את הילד לזו שהראתה את מסירות נפשה כלפיו.

                בברכה, יפאו”ר

                1. ממשפט שלמה אפשר ללמוד שסירובה של הפונדקאית להחזיר את הילד להורים שמהם הוא נוצר, להם הוא דומה, ילדיהם האחרים הם אחיו, הוריהם הם סביו, בני משפחתם הם קרוביו, הם סביבתו הטבעית ביותר – ורק בטעות הוא נלקח מהם, מוכיח שלא טובתו המוחלטת של הילד מונחת לנגד עיניה והיא אינה אמו.
                  כך גם כל שאר טענותיך יכולות להיטען הפוך, לרבות הרגש והאמפתיה שלקחת עליהם בעלות כאן, כאילו אינם קיימים גם בצד השני.
                  לילה טוב.

                2. בס”ד י”ג בחשון פ”ג

                  לגבי הקשר הרגשי של בעלי הביצית המופרית. זה נכון לגבי ביצית שיועדה בבירור להשתלה ברחמה של פונדקאית שתהרה ותלד עבורם.

                  ברם בתהליך נוצרות לעתים קרובות ביציות מופרות עודפות, שבהן צריכים נותניהן להחליט אם יושמדו, יינתנו לכל דורש או יישמרו כרזרבה לצורך עתידי. במקרים כאלה קשה לדבר על ‘קשר הורי’ לביצית.

                  ולכן, גם אם יימצא בעתיד עובר או ולד בעל מטען גנטי לזה של הביצית שאבדה – עדיין יהיה קשה לקבוע האם מדובר בביצית שנועדה לפונדקאות או בביציות השייכות לעודפי אותו ‘פס ייצור’.

                  בברכה, יפאו”ר

                  מידע נוסף על ההתייחסות ההלכתית והמשפטית בנושא – במאמרו של פרופ’ אבישלום וסטרייך, ‘מחדל ההפרייה באסותא מציף את הדיון ההלכתי על הורות פונדקאית’ באתר ‘מקור ראשון’

                  1. ועוד בסוגיא זו: הרב מרדכי הלפרין, הורות ביולוגית והורות גנטית’, באתר ‘דעת’, ובפרט הערות 28-29; הרב יהושע בן-מאיר, ‘הורות משפטית והורות גנטית’, באתר ‘מכון שלזינגר’.

                    בברכה, יפאו”ר

      2. הרחם הינו איבר ככל איבר אחר. לכן אין מקום לדימויים הרומנטיים ולמטאפורות הרגשיות שאתה מרבה לצטט ולקשור בו ובנושאת אותו בנוגע לשאלת הבעלות על הביצית המופרית. ביצית מופרית היא אלמנט שזקוק לאיבר הזה כדי לגדול בו ולצאת ממנו.
        אינני יודעת מה יעלה בגורלה של ביצית משובטת, אבל בודאי שאין להסיק מכך שהאם הגנטית אינה הבעלים של ביציתה הלא-משובטת.

    3. בס”ד י”א בטבת תשפ”ג

      סקירה מקיפה של הגישות השונות בהלכה ובמשפט הישראלי, במאמרו של הרב פרופ’ יצחק כהן, ‘מחדל העוברית – הדילמות המרכזיות’, באתר ‘ערוץ 7′, י’ בטבת תשפ”ג.

      בברכה, יפאו”ר

  5. שלום רב.
    פשוט תענוג של טור ככ מובן וברור.
    אז נכון שהילד של האמא הגנטית והאם הפונדקאית לא יכולה לטעון לילד מכוח מסכנות והשקעה.
    אבל מה עם הטענה שהאם הפונדקאית גם תחשב כביכול כהאם הגנטית כיון שהיא לקחה גרעין והפכה אותו לבן אדם עם חלקים מגופה.
    לא בגלל ההשקעה אלא בגלל שבמובן מסויים עשתה אותו מגופה ולכן הוא שלה?

  6. תודה על ניתוח חכם ועל המסקנה המתבקשת.
    עם כל הכבוד ל”השקעה” ההרואית של האם, גישתה היא אנוכית. אמנם טובת הילדה עמדה לנגד עיניה, אך לא פחות מזה, טובת עצמה.
    כשזוג ניגש להליך כזה הוא עושה זאת מתוך כוונה להוליד את הילד הגנטי שלו. ואם מתברר שקרתה טעות היא בבחינת אבידה שיש להשיב לבעליה. (ואולי כדאי להחתים זוגות על הסכמה כזו, לפני שמתחילים את ההליך).
    שצ”ל וחיותה, אם אם ילדכם היה נלקח מכם מכל סיבה שהיא, הייתם מצליחים לישון לילה אחד בשקט? איך יעלה על הדעת לגזול ילד בשל טעות, השקעה, או אכזבה. איזו מן פטרוניות זו לא ליידע את ההורים הגנטיים ולבדוק מה הם רוצים. (גם בפרשת ילדי תימן היו הורים שלא היה בכוחם לרדוף אחרי ילדם הגזול. זה הצדיק את המשך הגזל?)
    ושצ”ל לא הבנתי בכלל את שתי הטענות שלך. הרי כל ההליך מתרחש בזכות הידע המדעי המתחדש. אז מה פסול בשימוש בידע המדעי המתחדש כדי לאתר את ההורים הגנטיים? ומה מקומה של השוואה להליך של תרומת איברים שנעשית מלכתחילה על דעת התורם?

    ולסיום, גם ר’ חנינא בן דוסא השקיע לא מעט בתרנגולים, ואף על פי כן החזיר אותם לבעלים.

    1. בס”ד ח’ בחושן פ”

      לאמא – שלום רב,

      עובר מתחיל להיחשב כחי (ברמה מסויימת) מהיום ה-40 והלאה, ולפני כן הוא חב כ’רוח בעלמא’. לפיכך סוברים רבים מהפוסקים שהאם שבגופה נוצר ההריון היא האם מבחינת ההלכה.

      הואיל ובמקרה דנן קיבלה האם את הביצית מבית החולים בהליךשל ‘תרומה’ – אין במעשיה שום פגם, הפיצוי ןלנותנת הביצית המופרית – מוטל על בית החלים ולא על האם. גם לצד שיש ספק מי האם – נותנת הביצית או ההרה והיולדת – הרי שההרה והיולדת היא ה’מוחזקת’ ו’המוציא מחבירו עליו הראיה’.

      בברכה, יפאו”ר

      אגב, לענ”ד ם לו היה הסכם פונדקאות שבו מתחייבת האם הרתה וילדה למסור את פרי בטנה – לא בדקתי הלכתית, לפי ‘דעתבעלי בתים’ לי הסכם שבו מתחייבת האם למסור לאחרת את פרי בטנה הוא בעייתי מאד. אישה לא תוותר על פרי בטנה אלא מתוך מצוקה נפשית או כלכלית קשה, ולא ראוי לנצל את מצוקתה ולקחת ממנה את פרי בטנה. מובן שניתן לדרוש ממנה לשלם לתורמת הביצית על תרומתה כפי המקובל לשלם על תרומת ביצית. כך נראה לדעתי העניה, אך אינני יודע מה אומרים בזה הפוסקים

  7. הביצית המופרית שייכת לאם מסוימת או לזוג מסוים. אתה יכול לקרוא לזה תינוק או אבידה. השם לא משנה. זוג שניגש להליך כזה, עושה זאת על דעת כך שצאצאיו שייכים לו בלבד.
    אני לא מכירה את הפסיקה ההלכתית שקובעת אחרת. על פניו זה מעוות ומפחיד.

    1. הסתרת מידע היא פטרוניות מקוממת. צריכה להיות שקיפות מלאה מול ההורים הגנטיים.
      התעקשות לבעלות על ילד שאינו שלך, גם אם אתה הצלת את חייו, היא אנוכיות לשמה.

    2. ולקחת מאישה שקיבלה בתום לב מה שנאמר לה שהיא ‘תרומת ביצית’ ועל סמך זה הרתה וילדה,ועכשיו נדרוש ממנה לתת את פרי בטנה – זה לא ‘מעוות ומפחיד’? מה כואב יותר לאבד ביצית מיקרוסקופית או לאבד ילד שאותו נשאה האישה תשעה חודשים ועברה לידה לא קלה, ובסוף ‘לא כלום’? מה היא אשמה בטעות של בית החולים? טיפת אנושיות לא תזיק…

      בברכה, יפאו”ר

      1. אם רוצים להימנע ממצבים לא נעימים כאלה שביצית שנועדה ל’פונדקאות’ תימסר בטעות כ’תרומה’ – חשוב לבקש פיקוח של ארגון המתמחה בכך כגון ‘מכון פוע”ה’ וכיוצא בוץ פיקוח קפדני – מונע תקלות.

        בברכה, יפאו”ר

      2. השאלה מה כואב יותר בכלל לא רלוונטית. ואולי ההריון עבר ממש בכיף? ואולי הכל היה חביב והלידה היתה קלילה? ואולי בשנה הבאה תוכל להרות שוב עם הביצית שלה? לפי מה נשפוט את גודל הכאב?

        אבל אם אתה כבר שואל, לדעתי כואב לאין ערוך לאבד צאצא.
        כל שאר האכזבות בחיים הן זמניות ואפשר להתגבר עליהן.

  8. ובהקבלה לכותרת – מהי הורות, אפשר גם לשאול – מיהו צאצא.
    אולי לאור השאלה השנייה הדברים מתבהרים יותר.

  9. ואגב, שצ״ל מעניין אם שיקוליך היו אותם שיקולים אם היה מדובר בצאצא שלך ובאם פונדקאית ערביה.
    כל פסיקה צריכה לקחת בחשבון גם מצבים כאלה, שבודאי קורים בבתי חולים בחו״ל.

    1. לאמא – שלום רב,

      העלית שאלה מצויינת. לפי השיטה בפוסקים שהאם ההרה והיולדת היא האם ההלכתית – הרי שבנה של נכרית הוא גוי גמור, ואינו נחשב ל’צאצא’ של נותן הזרע היהודי.

      לעומת זאת, לפי השיטה שהאם הגנטית היא האם ההלכתית, הרי שהילד נחשב ליהודי וצריך שיגדל בבית יהודים שומרי מצוות. כאן יעזור לנו השייח’ שיסביר לערביה היולדת שילד שאביו יהודי – נחשב לפי האיסלאם ליהודי 🙂

      ושוב, כדי לא להיכנס לאלות מביכות אלה – חשוב להקפיד שפונדקאות או תרומת ביצית – ייעשו בפיקוח של מכון מוסמך.

      בברכת בו”ה במכון פוע”ה,שפטיהו שחאדה החפרוני

      1. השיטה הראשונה לא ברורה. עובר מוקפא של זוג יהודי שנצרך לקחת פונדקאית גויה הוא גוי? חייב בגיור?
        ואולי לפי שיטה זו גם תינוק שינק אצל מינקת גויה גם הופך לגוי. הרי הוא חי וגדל בזכותה ומקבל מגופה לא מעט?

        1. מה לא ברור? יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר כהלכה.

          בברכה, יפאו”ר

  10. אז בעצם כותרת הטור היא “מהי הורות” אבל השאלה המרכזית היא לא מהי הורות?

    1. בס”ד ט’ בחשון תשפ”ג

      בהשראת המגיב ‘אקרמן” (= ‘חורש) עלה בדעתי כיוון מחשבה לעשות אנלוגיה בין ‘פרי האדמה’ ל’פרי הבטן’. בפרי האדמה נראה שהבעלות על פרי האדמה היא בראש ובראשונה לבעל האדמה. אם הזורע פעל ברשות בעל האדמה, הרי הוא נוטל חלק בפירות כאריס, ואם פעל שלא ברשות – הוא זכאי רק לכיסוי הוצאותיו ולא יותר מהשבח שהביחה האדמה.

      לפי אנלוגיה זו (שכמובן ניתן להתווכח עליה) יש יתרון מובנה לאם שהרתה וילדה, שהרי היא לא רק בעלת ‘הקרקע’ שבה נבט הזרע והיה ל’פרי הלולים’, אלא גם ה’חקלאי’ השומר ומטפח את הזרע במשך תשעה חודשים בהם היא זקוקה לתזונה טיפול ושמירה מיוחדת לבל ייפגע העובר היקר שברחמה.

      בברכה, גדיאל שד”ה

      ובפרט בימינו שמרבים לדבר ‘על זכות האישה על גופה’ בהנחה שהעובר הוא ‘ירך אימו’ – היעלה על הדעת שהאם שנשאה את ההריון וילדה תהפוך ל’פונדקאית בעל כרחה’ בשל טעות של עובד בית החולים?

      1. ואם הזרעים הנם זרעים יקרי ערך, נדירים, ייחודיים, פרי פיתוחו של מומחה מיוחד ששנים רבות עמל על פיתוחם, ותוצרתם תהיה אחת ויחידה, לאף אחד בעולם אין תוצרת בדיוק כזו.
        הזרעים הללו הגיעו בטעות אל בעל האדמה. הם הוחלפו באחרים. או נגנבו או נחטפו.
        עדיין התוצרת שייכת לבעל האדמה?
        (ואגב, הליך ייצור עוברים הנו הליך קשה, רב סבל, שיכול להימשך שנים רבות. והרבה פעמים גם לא להצליח. ייתכן מצב, שאותה פונדקאית תוכל להרות שוב, אך אותו זוג לא יצליח לייצר שוב עוברים. מה תגיד אז?)

        1. לאמא – שלום,

          במשל (פרי האדמה) ברור שהפירות שייכים בעיקרון רק לבעל האדמה, בעוד שהזורע ברשות מקבל חלק כאריס והזורע שלא ברשות רק החזר הוצאות.

          בנמשל (פרי הבטן) יש מעמד לא רק לבעלת-השדה (הנקראת ‘אם’), אלא גם לבעל הזרע\ הנקרא ‘אב’, והוא חייב למול את הבן וללמדו תורה, ומתקנת חכמים – גם לזונו ולפרנסו.

          יש לומר, איפוא, זוג בעלי הזרע שהופרה והיה לביצית מופרית – ייחשבו כ’אב’ ולהם תהיהו החובה הנעימה לדאוג לפרנסתו ולחינוכו של הילד, וכמקובל כיום אצל ‘אב’ ו’אם’ שאינם חיים יחד – הילד גדל אצל אימו אשר ילדתו אך שומר על קשר הורי עם אביו.

          וכאן אני מציע שה’אב’ הוא איש ואשתו שנתנו לו את ה’זרע’ שבו ה’מיטען הגנטי’ ובלשון אחרת: האם הגנטית היא בבחינת חלק מה’אב’.

          בברכה, גדיאל שעפסל דוליצקי החופר

          וראי גם לעיל בתגובתי הראשונה ‘בעלות הורית או משמורת?’

          1. הבסיס להצעתי הוא בלשון המקרא, בו מוגדר היילוד כ’זרעו’ של האב ו’פרי בטנה’ של האם.

            הואיל ולפי המדע ניתן המטען הגנטי ע”י האיש והאישה, ששניהם יחד יוצרים את הביצה המופרית שבה רשומה ה’תכנית’ – יש לומר שהזרע’ הוא מה שאנחנו קוראים ‘ביצה מופרית’ ושותפתו של האב ביצירתה היא ‘חצי אב’,

            וכך במצב רגיל מהווה האם ‘אם וחצי אב’, בעוד במצב של ‘תרומת ביצית’ – האם ההרה ויולדת היא ה’אם’, בעוד האם הגנטית היא ‘חצי האב.

            בברכה, דג”ש

            1. חחח הלכת רחוק.

              זרעיה של האישה בודאי לא מקופחים במקרא. ראה דברי הקב”ה לחווה על הנחש, ראה ברכת אחי רבקה לרבקה..
              חלקה של האישה בזרעים הנטמנים באדמה אינו תגלית של המדע. המונח “פרי בטן” במקרא מתאר את הפריבילגיה הנוספת. בידי האישה גם הזרעים המוכנים וגם האדמה.
              מן הסתם כל הלכות ייחוס הצאצאים ליולדת הם לא בשל היותה אדמה בלבד, אלא בעיקר בשל הוודאות בקשר לחצי הזרע שלה שנמצא שם.

              1. בס”ד י’ בחשון פ”ג

                לאמא – שלום,

                יש גם ‘אשה כי תזריע וילדה זכר’, ך ברוב ההופעות מיוחס ה’זרע’ לאב וה’פרי’ לאם.

                זו מעלתה של האם. האב מביא את ‘חומר הגלם’, והאם מפתחת אותו לתוצר שלם. מקבלתתא מיקרוסקופי ומוציאה אדם חי.

                וכך מבוארת בגמ’ (יבמות סב-סג) מעלתה של האישה. שהאיש מביא הביתה גרעיני תבואה והאישה עושה מחומר הגלם פת מושלמת; האיש מביא הביתה גיזי צמר ואניצי פשתן, והאישה יוצרת מהם בגד שלם.

                אף החכמה והבינה משולות ל’אבא’ ול’אמא’. החכמה מציבה את העקרונות, בעוד שה’בינה’ מביאה ל’הבנת דבר מתוך דבר”, מפתחת את העקרונות לפרטים ולפרטי פרטים, ומתווה דרכים מעשיות ליישום העקרונות.

                ולכן גם מכונה התורה שבכתב ‘מוסר אביך’ בהיותה דברו הישיר של אבינו שבשמים, בעוד התורה בעל פה נקראת ‘תורת אמך’, היא כנסת ישראל, המפתחת, מפרטת ומיישמת את דבר ה’ בחיים.

                ולכן לא אמורה להיות תחרות ומריבה בין האם הגנטית לאם היולדת. יש דיון הלכתי לגבי יוחסין וירושה וכיו”ב, אך הוא אינו נוגע להכרת הטובה ההדדית שצריכה להיות בין שתי האימהות. האם הגנטית צריכה להכיר טובה לאם היולדת על טיפוח ‘זרעה’ לילד ממשי, והאם היולדת צריכה להכיר טובה לאם הגנטית על חומר הגלם שנתנה לה.

                ההיגיון הראשוני שלי היה אומר שאמורה להיות משמורת משותפת של שתי המשפחות. אלא בקביעת משמורת השיקול הראשי הוא טובת הילד, וזו לענ”ד מחייבת שילד לא יגדל מגיל 0 כשהוא חי במציאות מבלבלת של שתי משפחותץ האם ילד קטן בשל להכיל מורכבות כזאת. מסופקני…

                ובנידון דידן, שהאם היולדת אף היא מאותגרת הריון, ומן הסתם גם היא עברה טיפולים סבוכים, שבעקבותיהם נכנסה להריון בתום לב ומבלי לדעת שקיבלה ביצית שלא יועדה לה – עדיף להשאיר ברשותה את ‘פרי בטנה’, ולהשאיר את יצירת הקשר עם האם הגנטית לשלב מאוחר יותר, שבו תהיינה היולדת ובתה בשלות יותר להכלת המורכבות. אולי חגיגת הבת-מצווה תהיה הזדמנות טובה יותר לחשיפת המציאות הדו-משפחתית.

                בברכה, קיילא’ס אודלסון

                1. מצטערת, לא יכולה להסכים אתך.
                  אם הפונדקאית היתה גונבת את הביצית המופרית מבית החולים, כן היית מחזיר את התינוק להורים? באותה מידה גם אם נשתלה בגופה בטעות. אין שום הבדל.
                  השאלה היחידה היא השאלה המהותית וההלכתית מי הבעלים של העובר.
                  הכרת טובה וכל שאר רעשי הרקע בכלל לא רלוונטיים.

                  1. בס”ד י’ בחשון פ”ג

                    לאמא – שלום,

                    ילד אינו ‘רכוש’ של הוריו. ברור שהילד קשור ביולוגית לשתי האימהות, וברור שהוא מחוייב בהכרת טובה לשתיהן.

                    גם אם נכריע שיגדל אצל אחת מהן – חשוב שבשלב שיהא בשל – ישמור על קשר הורי גם עם אימו השניה.

                    יש לילד שתי אימהות ולא ניתן לנתקו מאף אחת מהן. צריך רק להכריע מי תקבל את המשמורת הראשונית ולמי יישמר קשר פחות אינטנסיבי.

                    אימהות היא בראש ובראשונה יכולת להבין ולאהוב. להתייחס לנפש אחרת באהבה וסבלנות. זאת תורת האימהות

                    בברכה, קיילא’ס אודלסון

              2. בס”ד י”ג בחשון פ”ג

                כפי שהזכרתי מדובר במקרא בדרך כלל על זרעו של האב ופרי בטנה של האם.

                בדברים שנאמרו לגבי חוה (‘ואיבה אשית בין זרעך ובין זרעה’), להגר (‘הרבה ארבה את זרעך’) ולרבקה (‘ויירש זרעך את שער שונאיו’) – הם הבטחה לדורות, לא רק לבנים הישירים, ולכן לא שייך לקראם ‘פרי בטנך’ אלא ‘זרעך’.

                בברכה, דג”ש

                1. איזו התעקשות לנטרל את האם הגנטית עד כדי עיוות התורה. האם זהו שוביניזם? או החפצת האישה?
                  מעניין מהם הדברים שלא העלית כאן, כי הפעם אני לא קונה אף אחד מהטיעונים המוזרים שכן העלית.

                2. אמנם בחוה (‘כי שת לי אלקים זרע אחר’) ובחנה (‘ונתת לי זרע אנשים’) ושם מדובר על בן ישיר. ואולי נקרא הולד גם ‘פרי’ בהיותו אדם שלם, וגם ‘זרע’ בשל יכולתו להצמיח פירות המשך לדורות.

                  בברכה, דג”ש

  11. במחילה הניתוח שלך לא משכנע בכלל.
    לא עשית כאן איזה ניתוח מדהים שלא נעשה קודם.
    פשוט הסברת מה שמובן לכולם שיש גנטיקה (שזה דבר ברור שאפילו הפרמיטיביים מהתלמוד ידעו…) ומצד שני יש את האם שבפועל יולדת.
    ואז הוכחת בעזרת האינטואיציה שלך.
    האינטואציה שלי שונה לגמרי – אפילו בתרומת זרע קשה לי לראות את האב הגנטי כאב.
    ובוודאי כאשר יש כאן איזה ביצית, פרש בעלמא, שהסתובבה לה במעבדה. זה שזה נשאב מאישה כלשהי לא ממש מעניין.
    כמו שבתרומת דם או תרומת כלייה, הנתרם לא שייך בשום אופן לתורם.

    1. ואם בעלת הביצית המופרית היא האם - מה יהיה במקרה של ביצית משובטת? הגיב:

      והשתא דאתינן להכי שבעלת הביצית המופרית היא האם, בהיותה שותפה ל’מטען הגנטי’ – יש לשאולמה יהיה הדין אם הביצית שובטהה והושתלו בה כרומוזומים שמקורם בגבר. האם הגבר שתרם לביצית את המטען הגנטי ייחשב לאם?

      בברכה, גדיאל שעפסל דוליצקי החופר

    2. מה הופך לשיטתך, אדם ל״אב״ לתינוק בן יומו? הביאה? התמיכה באם בזמן ההריון? הרצון? הציפייה? או שלשיטתך אין לתינוק אב בכלל?

        1. בס”ד אב”י בחשוון פ”ג

          לרב אברהם – שלום רב,

          וכשנאמר ‘אב המון גויים’ זה גנטיקה? וכשאלישע אומר ‘אבי, אבי רכב ישראל ופרשיו’ זו גנטיקה? ווכשדרשו חז”ל ושננתם לבניך – אלו התלמידים’ זו גנטיקה?

          בברכה, אקוסטיבוס גנטיבוס דאטיבוס

          1. וף לגבי האם יש מורכבות. תפקיד פיזיולוגי ‘הורתי’, ‘יולדתי’, ותפקיד חינוכי ‘אל בית אמי תלמדני’. וכן בלשון התנאים שבזמן הבית נקרא החכם ‘אבא’ (למשל ‘אבא שאול’) והחכמה ‘אימא’ (למשל ‘אימא שלום’).

            אף רבי יהודה הנשיא (במכילתא על הפסוק ‘כבד את אביך ואת אמך’) אומר שהבן נוטה לכבד את אימו ה’משדלתו בדברים’ ולירא את אביו ‘המלמדו תורה’, ולפיכך הקדים את האב בכבוד ואת האם במורא, ללמדנו שהם שקולים.

            בברכה, דג”ש

            כדאי לציין ש’הורתי’ משמעותו הפשוטה מלשון ‘הריון’, ‘מי שהרתה אותי’. וכן ‘רחם’ מתקשר עם ‘רחמים’, מסירות נפשה של ההרה והיולדת, העוטפת את עוברה ובהמשך את ולדה באהבה וחום – מטמיעה בילד, בצורה מודעת ובלתי-מודעת, את תכונות האהבה והמסירות, ואולי משום כך עוברת הוויית היהדות דרך ה’יידישע מאמע’.

            1. הצעתי ש’הורה’ היא האם הנושאת את ההריון, אך ניתן גם לומר שה’הורה’ היא האם המזריעה, יוצרת הביצית המופרית, כשם ש’הורה גבר’ עניינו ‘הזריע’, הביא להריון.

              בברכה, דג”ש

        2. השאלה הופנתה ל״שמעון בן יוסף״, שאמר שלדעתו תורם זרע איננו אב.

          אני כמובן מסכים שהגנטיקה היא הבסיס לקביעת אב ואם.

  12. אם היה אפשר פרק ב לפוסט הזה, ניתוח של המחלוקת ההלכתית – ממה היא נובעת? מה עומד בבסיס ההשוואה למעוברת שהתגיירה?
    וגם מה משמעות הייחוס הגנטי בתורה? (למה, לדוגמא, היה צריך גם את יצחק אם אברהם ושרה מגדלים את הביצית של הגר? מה משמעות “זרעך”, “יוצאי ירך יעקב” “צאצאינו וצאצאי צאצאינו”, כהונה, שושלת בית דוד וכו’ )

  13. כתבת בפוסט שהשאלה ההלכתית פחות מעניינת כי היא ממילא תיגזר מהדיון הפילוסופי. הבעיה שבינתיים מה שנפסק מבלבל את היוצרות. אנשים נאחזים בפסיקה הלכתית מסויימת בלי לדעת באמת מה עומד בבסיסה ואם היא מחזיקה מים. וחבל.
    אפילו ממה שראיתי בתגובות כאן, זה נראה שאולי יש מחשבה כזו שהשהות של העובר בבטנה של אישה אחרת, יהודיה או לא יהודיה, “מזהמת” אותו, עד כדי כך שאולי אף לא יבקשו אותו חזרה גם אם מדובר בגניבה, תרמית וכיוצ”ב. או שאולי סבורים שלאחר 40 יום ניתנה בו נשמה הראויה לאותה פונדקאית.. השד יודע מה עובר לאנשים בראש.

  14. לשיבוטובסקי, אין איפה להגיב למעלה. לענ״ד אם תיאורטית תספק אם ״קליפת ביצית״ בלבד, על מנת שיושתל בה מטען גנטי מלא לאם אחרת, הצאצא יהיה שייך לאם בעלת המטען הגנטי.
    כך גם במקרה דנן, הרחם ככלי בלבד.
    וכיוון שכבר אין היכן להגיב, כמעט שיבטנו את הפוסט הזה, אני אעצור כאן.

    1. ואם יושתלו בביצית של אישה כרומוזומים מתא של גבר, האם הוא ייחשב לשיטתך ל’אם’?

      בברכה, נג”א ממוטקין-שיבוטובסקי

      1. ושאלה נוספת: אם ביצית מופרית שנלקחה מאם, לא נעשה בה שימוש והיא יועדה להשמדה, ובטעות הותלה ברחמה של אישה שהרתה וילדה – האם גם במקרה זה תתבע בעלת הביצית אימהות?

        בברכה, נאגמ”ש

        1. ושאלה שלישית (לקינוח): מה הדין בביצית שהכילה מיטען גנטי של האם\ ולפני או אחרי ההשרשה ברחם ההרה, אירעה בה מוטציה כך שהעובר.ה אינו.ה זהה גנטית לאם?

          בברכה, נאגמ”ש

          1. והשאלה המתחדשת: מה הדין כשכל המטען הגנטי בא מאדם אחד? הגיב:

            בס”ד עש”ק עקודים נקודים וברודים תשפ”ג

            אתמול נתבשרנו ב’ערוץ 7′ כי ‘לראשונה בעולם, הצליחו חוקרים מ”הדסה” לפתח תאים זכריים ונקביים מאדם אחד’.

            תעלה איפוא השאלה: מה יהיה הדין במקרה שגם הזרע וגם הביצית יילקחו מאדם אחד או מאישה אחת. האם הוא/היא ייחשב/תיחשב ל’אמא’ ו’אבא’ גם יחד?

            בברכה,נח גמליאל אריה ממוטקין-שיבוטובסקי

            1. ולפי מה שגילו חוקרים שחווייה רגשית עזה, עשויה להשפיע על המטען הגנטי ולגרום למוטציה, (כפי שאולי השפיעה הצבת המקלות המפוצלים על הצאן) – תעלה השאלה: האם לגורם לשינוי הגנטי ע”י יצירת הריגוש, יהיה מעמד הורי?

              בברכת שבת שלווה, נאגמ”ש

              1. ליתר דיוק, לא מדובר ב’מוטציה’המשנה את הDNA אלא במסלולים המשפיעים על ויסות המידע שבדנ”א בלי לשנותו. ראו בויקיפדיה, ערך ‘אפיגנטיקה’, ובכתבה של יעל (פרוינד) אברהם, ‘האם תולעים הוכיחו שפחדים וסיוטים עוברים לדורות’, באתר ‘מקור ראשון’.

                בברכה, נאגמ”ש

  15. הרב שלום,
    שאלות ומחשבות.

    אם נניח בצד (לצורך הדיון) את חובת האם ההרה (אני מעדיף את כינוי זה מאשר “הפונדקאית” שכן כבר הכינוי עצמו טעון בנימה של הכרעה, להבדיל מהתיאור העובדתי) לא להפיל את התינוק/עובר מרצון, האם לגישתך, בהיותה פונדקאית בעל כורחה, האם זכותה לסרב מקום בו היה לבצע ניתוח מורכב המסכן את חייה? לו הייתה יודעת מראש שעליה למסור את התינוק לכשייצא לאוויר העולם, האם היה מקום לקחת את הסיכון? ייתכן שהתשובה האפשרית היא “עד גבול סיכון חייה שלה עצמה” אבל הסיבה שאני מציין זאת היא שאם הדברים היו “לפי הספר” הרי שייתכן שהאם הגנטית הייתה מוכנה לסכן את חייה שלה עצמה או שהייתה קובעת סף סיכון אחר ביחס לילדה העתידי – דבר שלא בשליטתה כאשר ההיריון מתרחש בגוף אחר.
    כמו-כן, בהיעדר קשר חוזי בין האם הגנטית לאם ההרה (מה שיש בין אם גנטית לפונדקאית) – האם יש חובה על האם ההרה למלא אחר רצון ההורים הגנטיים? לדוגמה, לו האם הגנטית הייתה בהיריון, הייתה מאכילה את פרי בטנה רק במזון טבעוני שכן זו האידיאולוגיה שלה. לעומתה, האם ההרה לא כפופה לאידיאלים כאלה. האם יש מקום לאם הגנטית להתערב בחייה של האם ההרה ולדרוש או שזו זכות מעין קניינית הנרקמת רק לאחר שהתינוק ייצא?

    ולעניין ההקבלה לזכויות יוצרים, גם דיני זכויות היוצרים מכירים בשינויים הקיימים ליצירה קיימת. דוגמה אחת היא “יצירה נגזרת” אשר יוצאת מן היצירה המקורית (למשל סדרת טלוויזיה המבוססת על ספר). בעל זכות היוצרים הוא היוצר המקורי והוא בעל מתן הרשות לאחר, אך זה האחר, ברגע שביצע יצירה נגזרת, הוא בעל הזכויות על התוספת.
    לצידו קיים “שימוש טרנספורמטיבי” אשר לוקח את הביטוי המקורי ועושה בו שימוש אשר מוסיף/משנה את מהות הביטוי המקורי (ניתן לראות למשל בפארודיות או ביצירות אמנות חתרניות). זו יכולה להיות ההקבלה למצב בסיפור דנן, ובהיעדר משטר חוזי (ויתור על פרי הבטן מרצון), הרי שהאם ההרה מעצבת את העובר גם היא (להבדיל מרק להיות כלי, מקום בו אין לה מחויבות כלפי ההורים הגנטיים).

    תודה!

    1. לא מבין את הקשר לדיון שלנו. האם ההרה לא חייבת מאומה לאם הגנטית. היא כן חייבת לא לפגוע בנפש העובר כמו בכל אדם אחר. הזכות לסרב לניתוח בנסיבות מוצדקות שמורה לכל אישה שנכנסת לסיכון בגלל העוברה בלי קשר לגנטיקה. ואם הנסיבות לא מוצדקות אין זכות לאף אחת.

  16. העליון: אין להכיר בהורות בפונדקאות שאין בה זיקה גנטית
    בית המשפט קבע שאישה שביקשה שיכירו בילדיה, שנולדו מתרומת זרע וביצית בעזרת פונדקאית, תוכל לפנות להליך אימוץ — אך במקרים עתידיים הדבר לא יתאפשר. השופטים קראו להסדיר את הנושא בחוק

    https://www.haaretz.co.il/news/law/2022-12-12/ty-article/.premium/00000185-02d2-dad3-afad-f7df534a0000

השאר תגובה

Back to top button