בענין פסיק רישא באיסורי דרבנן בסוגיא דנר שע"ג טבלא (שבת ק"כ:)

תוכן המאמר

קה פסי"ר באיסור דרבנן

הרב מיכאל אברהם

בימ"ד גבוה לתורה

תפארת נתניה – יד משה

בענין פסיק רישא באיסורי דרבנן בסוגיא

דנר שע"ג טבלא (שבת ק"כ:)

א.

מחלוקת מאירי ותרוה"ד עם הרשב"א גבי פסי"ר באיסורי דרבנן

בגמ' ק"כ: ת"ר נר שע"ג טבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה וכו'. ובתוד"ה מנער אומר ר"י דמיירי דליכא שמן בנר, דאי איכא שמן בנר חייב שהרי שופך ממנו והוי כמסתפק ממנו דחייב משום מכבה וכו' ע"ש.

והמאירי הביא דברי תוס' והוסיף דאינם מוכרחים, דהא קיי"ל דפסי"ר באיסורי דרבנן מותר וכבוי הוי משאצל"ג דאסורה רק מדרבנן (ועיין יד דוד מהד"ב הכא דהביא דברי תרוה"ד דכתב נמי כן).

וברשב"א פליג וס"ל כתוס' דפסי"ר בדרבנן אסור. והביא ראיה לדבריו מהך דנר שאחרי הדלת לקמן בסוגיא, דהוא נמי איסור דרבנן והגמ' מקשה התם היכי שרי והא מודה ר"ש בפסי"ר.

והמאירי בהך סוגיא דנר שאחרי הדלת הרגיש בהך קושיא ויישב בתרי אופנים י"א דפסי"ר באיסור שיש בו גם איסור תורה ככיבוי אסור אפי' באופן שעובר רק מדרבנן ודלא כבמצרף שכל יסוד האיסור מדרבנן, ואיהו גופיה לא נראה לו לחלק בכה"ג, וביאר דבאמת שרי לפתוח דלת שאחריה נר ומה דלייט אביי זהו, חוץ לשורת הדין וע"ש.

המורם מכל האמור דהמאירי ותרומה"ד פליגי עם הרשב"א אי שרינן פסי"ר בדרבנן או לא.

ב.

ביאור בגדרים של אינו מתכוון של פסי"ר ושל ניחא ליה

בספר חי' הגר"ח הלוי על הרמב"ם הל' שבת פ"י ה"יז ביאר בשיטת הערוך דסובר דפסי"ר דלא ניחא ליה מותר, דאיכא תרי גווני אינו מתכוין. דבכל איסורי התורה בעינן רצון העובר, ובשבת בעינן נמי דעתו שיעשה איסור, ולכן מתחייב רק בפסי"ר דניחא ליה דלא גרע משאר איסורים.

ובספר שי"ת משנת ר' אהרון להגר"א קוטלר בסי' ה' ביאר הדברים בטו"ט כהגר"ח (אף דאינו מזכירו שם), דבאינו מתכוין דכה"ת בעינן רצון כדי לחייב על המעשה ואם אינו מתכוין הרי חסר הרצון ומותר לר"ש. ואם זהו פסי"ר, אזי הוא כמתכוין ולכן חייב. אלא דכל זה רק אי ניחא ליה, אבל באינו מתכוין דאיסורי שבת בעינן מלאכת מחשבת, כלומר שידע העושה דיפעל כאן איסור וללא הידיעה זהו כמעשה קוף בעלמא. ואי הוי פסי"ר אזי למרות דעדיין הוי אינו מתכוין חייב כיון דהמעשה מיוחס אליו אפי' ללא כוונתו, וזה אפי' אי לא ניחא ליה, אלא דאז פטור מצד אינו מתכוין דכה"ת. ובדבריו שם בתשובה משמע דס"ל דכן הסכים גם ר"י בעל התוס'

דפליגא אבעל הערוך אלא דהוסיף דעדיין איכא איסורא מדרבנן אפי' אי לא ניחא ליה.

ויעוין ברא"ש וברשב"א סו"פ שמונה שרצים דלמדו דין הערוך רק באיסורי שבת, וזהו להדיא דלא כגר"ח והגרא"ק. אלא דדבריהם קצת פלא דהרי בערוך גופו דיבר לגבי מזלף יין ע"ג האישים (בגמ' זבחים צ"א.) דהוא בחול, וברא"ש עצמו בהמשך הביא דברי הערוך גבי המזלף יין וכן הוא ברשב"א דף ק"ט:, וע"ש ברשב"א שהביא ראיה לדבריו ממזלף וזהו היפך דברי הערוך. ונראה דהרשב"א ורא"ש לא כתבו כן בדעת הערוך אלא שיטה אחרת להם עצמם בזה, וע"ש בק"נ על הרא"ש מה שכתב בזה. ובריב"ש סי' שצ"ד כתב דפסי"ר דלא ניחא ליה חייב כפסי"ר רגיל. ונראה לפי דברי הגר"ח והגרא"ק דלעיל דאיהו ס"ל דאיכא רק חדא גוונא דאינו מתכוין, ובאיסורי שבת הוא כבשאר איסורי תורה, וכדי להתחייב לא בעינן כוונה אלא דהמעשה יתייחס לעושה, וממילא אין נפ"מ אי ניחא ליה בהכי אי לאו.

ולכאורה קשיא לשי' הגר"ח דכוונה פירושה רצון, והפטור דאינו מתכוין הוא כיון דבעינן רצון, איך יפרנס הך דגורר ספסל ואינו רוצה בחריץ, דמה מועיל הא דהוי פסי"ר לחייבו, והא אכתי אינו רוצה בו ומאי נפק"מ אי מוכרח בכה"ג שייווצר החריץ.

ולכן נראה פשוט דההבנה אינה דפסי"ר הופכו למתכוין ורק בעינן תנאי להערוך ודעימיה שיהיה ניחא ליה, אלא ההיפך הוא הנכון, דמה שהופכו למתכוין הוא מאי דניחא ליה אלא דאיכא תנאי להתחייב שהמעשה יתיחס אליו, ואי לא הוי פסי"ר פעולת חפירת החריץ הרי יהיה פטור, דאז המעשה לא מתייחס אליו. וזהו לא בגלל דהוי אינו מתכוין אלא דבדיני התורה בכלל איכא דין דהמעשה צריך להתיחס להעושה. נמצא

דלדברינו המחייב הוא מאי דניחא ליה וזהו מה שמוציאו מכלל אינו מתכוין, ומה דבעינן שיהיה בפסי"ר הוא רק תנאי להתחייב בלי קשר להך גריעותא דאינו מתכוין (ולא כההבנה בשטחיות דהמחייב ומה שמוציאו מכלל אינו מתכוין הוא הפסי"ר אלא דבעינן תנאי שיהיה ניחא ליה). וה"נ מדויק ברא"ש בסוגיין גבי נר שע"ג טבלא שביאר דעת הערוך דז"ל דר"ש לא מחייב בפסי"ר אלא היכא דניחא לה באותה מלאכה דאיכא למימר אנן סהדי דקמכוין וכו' עכ"ל. 1

ונראה פשוט לפי דברינו, דבפסי"ר דלא איכפת ליה יהיה פטור (ואפשר דשרי לגמרי) דהא אין סיבה לחייבו דעדיין חשיב אינו מתכוין אף דהוי פסי"ר, כיון דעכ"פ אינו חשיב ניחא ליה והוי כלא ניחא ליה ממש.

וברש"י ע"ה. בד"ה טפי ניחא ליה כתב דפסי"ר דלא איכפת ליה מודה ר"ש דחייב. ותוס' פליג עליה התם וס"ל דלא איכפת ליה חשיב כלא ניחא ליה. וכן משמע בערוך הביאו תוס' כתובות ו. גבי מזלף יין ע"ג האישים וגבי הדס דאלו ציורים דלא איכפת ליה ובכ"ז מדמה אותם ללא ניחא ליה.

וא"כ תוס' והערוך ס"ל כדברינו דמה דניחא ליה הופכו למתכוין והפסי"ר הוא רק תנאי בחיוב, אלא דברש"י ליכא למימר הכי וכמשנ"ת.

ונראה דרש"י ס"ל דהפסי"ר הוא המוציאו מכלל אינו מתכוין אבל לא דהופכו

1. ועיין בספר שערי יושר להגרש"ש בח"ג פכ"ה (בדף רס"ח) מה שכתב בזה כעין דברינו, והביא ראיה דפסי"ר לא הופכו למתכוין בגלל שיודע בודאי שהדבר יקרה, דאי תימא הכי הרי ספק פסי"ר צריך להיות מותר כיון דלא יודע בודאות, ובגמ' צ"ה. פליגי תנאי גבי מכבד ואיך יהא ידיעתו ודאית אי פליגי תנאי בהכי וע"ש.

קז פסי״ר באיסור דרבנן הרב מיכאל אברהם

אות א׳ כתב להדיא כדברינו בביאור גדרים אלו ועיי״ש.

ג. ביאור הפלוגתא דהמאירי ורשב״א דלעיל אות א׳

ולפי כל הנ״ל נבוא לבאר מחלוקת המאירי ורשב״א בסוגיין. ובהקדם מאי דקשיא לכאורה בדברי המאירי דס״ל דשרינן פסי״ר באיסורי דרבנן, דאי נימא דפסי״ר חשיב מתכוין מ״ש לא יתחייב נמי באיסורי דרבנן והא הוא כמתכוין ממש, ולא צריך שום גזירה מיוחדת לאסור פסי״ר דנוכל לומר דבדרבנן לא גזרו.

ולכאורה היה נראה לומר דהמאירי ס״ל כדברינו לעיל דגם בפסי״ר לא חשיב מתכוין אלא דבכ״ז אסור וכמשנ״ת, אלא דזה נמי קשה דהא אי כדברינו דפסי״ר קושר את הפעולה לפועל ולכן חייב אף דעדיין חשיב כאינו מתכוין, מאי שנא באיסורי דרבנן דשרי והא כל הפטור דאינו מתכוין הוא כיון דהפעולה אינה קשורה לפועל וא״כ בפסי״ר דהיא כן קשורה צ״ע אמאי שרינן, דלכאורה להבנתינו נמי לא צריך גזירה מיוחדת לאסור בכה״ג.

ולפי דברינו לעיל דקשר זה הוא דין ולא מציאות שפיר אפשר היה לומר דדין זה הוא גזירה מיוחדת ולא יוצא בהכרח מהמציאות, ובאיסורי דרבנן לא גזרו בכה״ג דיחשב כקשור לפועל, ועדיין צ״ב מ״ט דלא גזרו.

ונראה לבאר לפי דברי הנתיבות

אחר דהא אפשר להאחד להיעשות ללא השני ואינם באים תמיד ביחד וזה נלענ״ד פשוט בכוונת הש״ג ומרכה״מ ואו״ש. ועי׳ בהמשך דבריו דהוסיף דהכוונה למעשה אחד חשיבא כאילו התכוין לשני דהא חשיבי מעשה אחד, וזה דלא כדברינו דאנו ביארנו פשוט יותר דלא בעינן כלל כוונה לשני ודו״ק,

מביא זו בדעת רש״י ולדברינו א״ש דרש״י אזיל לשיטתו גם הכא ודוק. ונראה לפי דברינו לבאר בהקושיא הידועה דקשיא על שיטת הערוך ודעימיה אמאי מתחייב בפסי״ר דניחא ליה והא לא ניחא ליה בהכי דיעבור אאיסורא דאורייתא, וא״כ באמת במציאות אינו מתכוין ולא ניחא ליה ולמה יתחיב בכה״ג.

ועיין בתוס׳ ב״מ ל. בד״ה אף עובד דניחא ליה גבי הרבעת פרה אדומה, דהקשו אמאי חשיב דניחא ליה והא מיפסיל פרה אדומה בהכי דדמיה יקרים והשיבו התוס׳ שם דאזלינן בתר המציאות לולא דנפסלה בכך. ודבריהם לכאורה מחוסרי ביאור דהא באמת לא ניחא לה בהכי (וכמדומני דראיתי ליישב קושיתנו נמי באופן זה). ונראה דלדברינו ניחא טפי לומר כן דכפי שביארנו דהפסי״ר קושר המעשה אליו אא״כ דחאו להדיא (וכגון דלא ניחא ליה), והך קשר הוא דין ולא מציאות וא״כ איכא למימר דדין זה הוא רק אי לא ניחא ליה ללא החיוב חטאת וגם בזה אכתי צע״ק. ועיין בשטמ״ק ב״מ התם בשם הר״ן דיישב קושית תוס׳ דאי כשלא ניחא ליה בגלל האיסור יפטר אזי שוב ליכא איסור ויהיה ניחא ליה וחוזר חלילה, וא״כ ליכא אפשרות להתיר דעל צד שנתיר הרי שרינן ליה איסור תורה ועל צד שנאסור אסרינן ליה אף דלא הוי איסור תורה ממש וע״ש. ולפי״ז מיושבת נמי קושיתנו.

שוב הראוני דבחזון איש או״ח סי׳ נ׳

מהמעשה שאליו כן התכוין (וכגון חפירת החריץ דאי הוי פסי״ר איהי חשיבא חלק ממעשה גרירת הספסל), וא״כ אפשר דכ״ז נכון דהם חשיבי מעשה אחד רק אי תמיד כשעושים את האחד נעשה גם השני בהכרח, אבל אי זה תליא באופן עשיית הפעולה לא חשיבי כמעשה

הידועים בסי׳ רל״ד אות ג׳ דכתב דאיסורי דרבנן הם איסורי גברא ולא איסורי חפצא, ולכן העובר בשוגג לא עבר כלל דהא המעשה גופו לא חשיב מעשה איסור אלא רק מה שלא שמע לצווי חכמים, וע״ש ובאתוון דאורייתא סי׳ י׳ והדברים עתיקים.

וא״כ נראה פשוט דגם פעולות של איסור דרבנן אינן פעולות אסורות בעצמותן אלא דהעושה אותם עובר איסור, ולפי״ז נאמר דפעולה של איסור דרבנן העומדת בפנ״ע ללא קשר להפועל אותה לא חשיבא פעולת איסור כלל, כיון דכל עוד אין מי שיעבור בעשייתה איהי גופא איננה כלל פעולת איסור וכמשנ״ת.

ולדברינו לעיל ריש הסימן אי גורר ספסל ותוך כדי כך יוצר חריץ בקרקע הרי פעולת יצירת החריץ אינה קשורה אליו כיון דהוא אינו מתכוין אליה, וא״כ אף דמי שהיה עושה אותה במתכוין היה עובר איסור תורה, הרי כיון דלא כיוון לעשותה היא פעולת איסור שאינה קשורה אליו ופטור אבל כאשר זהו באופן דהוי פסי״ר הרי היא קשורה אליו וחייב עליה.

אבל אי הפעולה שאינו מתכוין אליה היא פעולת איסור דרבנן הרי לדברינו לעיל בגדרי איסור דרבנן איהי בפנ״ע כל עוד איננה קשורה אליו, אינה פעולת איסור כלל, וא״כ אף דעושה אותה באופן דהוי פסי״ר הרי הפסי״ר קושר אליו פעולה שאיננה פעולת איסור וזה אי אפשר דאיך נקשור דבר שאינו קיים במציאות עם הפועל, ולכן אפי׳ בפסי״ר שרי בכה״ג. ואין לומר דעכשיו כשהיא קשורה אליו יתחייב עליה וממילא הוי גם פעולת איסור, דזה אינו, דכדי שיתחייב עליה צריך שתהיה חשובה כפעולת איסור, וכדי שתהיה חשובה כפעולת איסור צריך שתהיה קשורה אליו ויהיה מי שיתחייב עליה. ובקיצור י״ל

קח הרב מיכאל אברהם

דפסי״ר קושר את הפעולה לפועל אבל אינו הופכה לפעולת איסור וכדי להופכה לפעולת איסור צריך שהוא יתחייב עליה וכדי שיתחייב עליה צריך שתחשב פעולת איסור וזה נלע״ד לבאר בדעת המאירי ותרומה״ד.4

ונראה דזוהי גם כוונת המאירי הנ״ל בחילוק שהביא בשם י״א בין מצרף למכבה דמצרף שהוא איסור דרבנן גמור שייך שפיר למימר כל הך ביאור, אבל כבוי דהוא מלאכה אסורה מה״ת אלא דא״א לחייבו עליה כיון דאינו צריך לגופה, הרי היא פעולה אסורה בעצמותה, אלא דא״א לחייבו עליה אי עושה אותה באופן דאינו צל״ג. וא״כ בכה״ג אי עשאה באופן דהוי נמי אינו מתכוין ואז חשיבא כאינה קשורה אליו הרי בפסי״ר יתחייב מדרבנן עליה דהא הפסי״ר קשר אליו פעולה דהיא בעצמותה פעולת איסור אף דהוא איסור דרבנן וכדביארנו, ונמצא דהפסי״ר רק מסיר את העיכוב לחייב עליה מדרבנן. והמאירי גופו דפליג על הך חילוק בין משאצל״ג לשאר איסורי דרבנן כנראה דס״ל דמשאצל״ג נמי אינה פעולת איסור בעצמותה דזו אינה פעולת הכבוי שהתורה אסרה אלא כפעולה אחרת שאינה חשובה איסור, אם לא מתחייבים עליה, כלומר דאיהו ס״ל דמשאצל״ג אינה פעולה אסורה

ללא יכולת לחייב עליה אלא דחסר במלאכה עצמה ודוק בכ״ז דהוא ביאור נכון בשי׳ המאירי לענ״ד.

המאירי בהמשך דבריו מוסיף דבנר ע״ג טבלא זהו פסי״ר דלא ניחא ליה וודאי מותר וא״כ רואים דאפי׳ דס״ל כהערוך דשרי פסי״ר דלא ניחא ליה הבין בפטור דאינו מתכוין כדברינו (ולא כהגר״ח דביאר בשי׳ הערוך וסיעתו דחשיב מתכוין) וכן מוכח מרש״י דס״ל כדברינו גבי פסי״ר דלא איכפת ליה.

ומהש״ג והמתרצים הקושיא דלעיל דומיא דתוס׳ ב״מ ל. אין ראיה דאפשר דהם ס״ל כהריב״ש (ודלא כהערוך) דפסי״ר דלא ניחא ליה חייב ובזה הגר״ח נמי מודה דס״ל דפסי״ר לא חשיב כמתכוין.

והרשב״א דפליג על המאירי וכן משמע ברא״ש דס״ל כוותיה הם לשיטתם דהרי הם כתבו להדיא דבפסי״ר דניחא ליה איכא אנן סהדי שמתכוין, וא״כ ברור שיסברו דבדרבנן נמי אסרינן בכה״ג דהא הוא כמתכוין ממש. ע״כ.

ועדיין מקום עיון לי אי הפסי״ר קושר הפעולה לפועל וממילא גם התוצאה קשורה אליו או דרק התוצאה היא הנקשרת אליו והפעולה לא ואכמ״ל.

4. ואפשר דביסוד זה יבואר הא דפסק המחבר בשו״ע דבפורים שרי לישא אשה ולא הוי עירוב שמחה בשמחה כנישואין בחוה״מ, דפורים הוא שמחה דרבנן. ולדברינו הכא נראה לבאר דאינה חשובה שמחה בפנ״ע אלא דיש עלינו מצוה דרבנן לשמוח אבל החפצא דחשמחה אינו חשוב שמחת מצוה ממש, וא״כ לא חשיב עירוב שמחה בשמחה דדבר שאינו

קיים במציאות אינו יכול להתערבב עם חבירו (ואפשר דהעירוב נעשה בנפש האדם השמח והתם איכא תרי שמחות). ועיין שם במפרשים דכתבו דפסק זה של המחבר לא אתי כהך תי׳ בגמ׳ דאין מערבין שמחה בשמחה, ולפי״ז אין צורך לדברינו אף דהוא נראה יסוד נכון ואכמ״ל.