דעתי הפוליטית לקראת הבחירות הקרבות (טור 783)
למה הטור נכתב — ולמה לא נכון לבקש הוראות הצבעה מרבנים
הטור נפתח בהסתייגות כפולה. מצד אחד, הוא בא לעשות סדר ולא לחדש חידושים דרמטיים; מצד שני, הוא מתנגד מעיקרו ליחס אל עמדה פוליטית כאל פסק הלכה שמקבלים מסמכות רבנית. כל אדם אמור לשקול טיעונים ולהכריע בעצמו, ובוודאי בפוליטיקה. דווקא משום כך הוא מוכן לנסח עמדה חדה משלו, כולל ביקורת חריפה על רבנים שמספקים הוראות הצבעה מזיקות בשם דעת תורה.
למה ביקורת עניינית על הקואליציה חשובה יותר מהיסטריה אנטי-קואליציונית
הטור מדגיש שהוא רואה בקואליציה זוועה, אבל מסרב להצטרף לביקורת גורפת ולא מדויקת. לא כל מדיניות שגויה היא עילה להאשמה, ולעיתים מותר לממשלה לטעות; מוקד האחריות צריך להיות בעיקר ברשלנות ובכשל ערכי. לכן הוא דוחה את שיח האפוקליפסה על קץ הדמוקרטיה ועל חורבן מיידי, לא מפני שהקואליציה טובה יותר מכפי שמתארים אותה, אלא מפני שהגזמות כאלה מחלישות את הביקורת, מקטינות את אמינותה ומלכדות את תומכי הקואליציה סביב מנהיגיהם.
הבחירות חשובות, אבל הן לא יגאלו את החברה הישראלית
לדעתו, גם אם הבחירות הנוכחיות חשובות, אסור לייחס להן כוח גאולי. הבעיה העמוקה אינה רק הממשלה אלא כמעט מחצית מהציבור היהודי שמצביע עבורה, ולכן גם אם הקואליציה תוחלף, הקרע, הטעמים והכוחות שהולידו אותה יישארו כאן. הוא מזכיר את ממשלת השינוי כדוגמה לכך שהחלפת ממשלה לבדה לא מביאה שלום פנימי, ובכל זאת עומד על כך שיש חשיבות ממשית להצבעה, משום שהממשלה עצמה עדיין יכולה להזיק מאוד או לתקן מעט.
בהצבעה הזאת בוחרים גוש, לא מפלגה בודדת
נקודת המוצא שלו היא שההבדלים בין מפלגות הקואליציה הנוכחית שוליים יחסית, מפני שהן פועלות כגוש אחד. הצבעה לליכוד, לעוצמה יהודית, לציונות הדתית או לחרדים היא מבחינתו הצבעה לאותה עסקת חבילה. לכן עיקר השאלה אינו מי מהמפלגות הללו מעט פחות גרועה, אלא האם רוצים בהמשך קיומה של הקואליציה הזאת בכלל.
שבעה באוקטובר: אחריות מחייבת פרישה גם בלי ועדת חקירה ובלי הוכחת אשמה אישית
הטור מבחין בחדות בין אשמה לבין אחריות. גם אם ייתכן שאסון שבעה באוקטובר היה קורה תחת ממשלות אחרות, וגם אם לא כל הטענות על התראות מוקדמות משכנעות אותו, עצם העובדה שהמחדל התרחש במשמרת של ראש הממשלה וממשלתו מחייבת אותם להסתלק. מבחינתו, הדרישה להתפטר אינה תלויה במסקנות ועדת חקירה, ממלכתית או אחרת, מפני שהיא נובעת קודם כול מנורמות בסיסיות של נשיאה באחריות. השיח שהחליף את הדרישה לפרישה בוויכוח על סוג הוועדה הוא בעיניו ניצחון תעמולתי של נתניהו וחבורתו.
גם הישגים מסוימים של נתניהו לא מוחקים את חובת הפרישה
הטור אינו מצייר את נתניהו והשלטון בשחור מוחלט. הוא מזכיר ששיבח בעבר את ניהול המלחמה, את עמידתו של נתניהו מול לחצים בינלאומיים, ואף סבור שהישגי השבת החטופים הם הישג אמיתי שלו. אבל דווקא מפני שהוא מוכן להכיר בהישגים, הוא מתעקש שהם אינם מבטלים את חובת האחריות. גם אם נתניהו מוכשר מיריביו, אסור לוותר על נורמות יסוד כדי לקנות יתרונות קצרי טווח, ובוודאי שלא לקבל את הטיעון שאין אלטרנטיבה ושכל ממשלת שינוי תביא אפוקליפסה.
נתניהו אינו מושיע הימין אלא מי שחסם אותו ורוקן את הליכוד
אחת הטענות המרכזיות בטור היא שנתניהו אינו נכס לימין אלא דווקא המכשול המרכזי בפני שלטון ימין יציב. הציבור הישראלי נע ימינה גם בלעדיו, ואילו הוא יצר תיקו פוליטי מתמשך, הבריח שותפים טבעיים, חיסל דמויות עצמאיות בתוך הליכוד והשאיר סביבו אומרי הן. יתרה מזו, הקואליציה שלו כלל אינה ימין אותנטי בעיני הטור: היא מקדמת השתמטות המונית, מדיניות רווחה אנטי-כלכלית, ריכוזיות, מאבק בתקשורת ובמשפט וכפייה דתית. במובן הזה, ליברמן ובנט נראים לו ימין עקבי יותר מהגוש שמכנה את עצמו ימין.
מריכוז סמכויות למונרכיה בפועל — ולמה גם תגובת המערכות אינה נולדת בחלל ריק
הטור מתאר את השלטון הנוכחי כהידרדרות מממשלה פרלמנטרית למעין מונרכיה של אדם אחד, ואף של משפחתו. הכנסת נשחקה, הממשלה עצמה כמעט אינה מתפקדת, והחלטות מתקבלות בפועל בידי נתניהו ובסביבתו הקרובה מאוד. מתוך כך הוא מסביר, בלי להצדיק לגמרי, גם את ההתערבות העודפת של היועצת המשפטית, מערכת המשפט ופקידות בכירה: כשהמערכת חשה שאין בלמים פנימיים, היא מגיבה בחריגות נגדיות. יש לו ביקורת קשה גם עליהן, אבל הוא מתעקש להבין את התגובה הזאת כתוצאה של פתולוגיה שלטונית שהקואליציה יצרה.
הטווח הארוך קודם לרווח קצר, ומנסור עבאס חושף את עיוורון השיח
בהמשך לטוריו הקודמים, הוא טוען שלא נכון לבחור ברע בגלל יתרון נקודתי בטווח הקצר, כאשר המחיר ארוך הטווח הוא שחיקה מוסרית ומוסדית כבדה. בהקשר הזה הוא מציג את מנסור עבאס כמקרה מבחן לשיח הישראלי: נתניהו עצמו ניסה להכניס אותו לקואליציה, ואז הפך אותו לסמל סכנה כשהדבר לא הסתייע. לדעתו, הצהרות אידאולוגיות מעניינות פחות ממעשים, ובממשלת השינוי עבאס לא מנע צעדים ביטחוניים נדרשים ואף סימן אפשרות לשילוב אזרחי מועיל של ערביי ישראל. הוא אף שקל להצביע לעבאס, אך נסוג בשל האנשים שסביבו והזיקה שנותרה לתנועה האסלאמית. המסקנה הרחבה היא שהדיון הציבורי נשלט בידי דימויים וספינים במקום בחינה מפוכחת של תוצאות.
בעידן הפייק אסור להפוך את נתניהו — או את מתנגדיו — לבלתי ניתנים להפרכה
הטור מקדיש מקום למתודולוגיה של הדיון. הוא מסכים שיש הטיות תקשורתיות, רדיפה פוליטית ולעיתים גם התנהלות בעייתית מאוד של מערכות אכיפה ומשפט כלפי נתניהו. ובכל זאת, כשכמעט כל מי שעבד איתו לאורך השנים — אנשי ביטחון, משפט, עסקים, תקשורת ופוליטיקה, רבים מהם ימנים ומינויים שלו עצמו — יוצא נגדו, אי אפשר לפטור הכול בקונספירציה. מי שטוען שכולם משקרים הופך את נתניהו לתזה לא ניתנת להפרכה בסגנון פופר, וכך מבטל כל אפשרות לדיון רציונלי. הוא מזהיר מתופעה מקבילה גם בצד השני, שבו כל עובדה מתפרשת אוטומטית נגד הקואליציה. מכתבם של הת'ר וג'רי שוורץ, ידידי ישראל ותורמים גדולים שהיו מקורבים לנתניהו, מובא אצלו כדוגמה לכך שהביקורת מגיעה גם ממעגלים אוהדים מאוד.
החרדים והליכוד: שחיתות, השתמטות ופירוק מנגנוני הביקורת מבפנים
כשהוא עובר למרכיבי הקואליציה עצמם, הטון מחריף עוד יותר. המפלגות החרדיות מתוארות בעיניו כאוסף של שחיתות, טפילות, שקרים, סילופים וחילול השם, בלי נקודת אור ממשית. גם הליכוד של עידן נתניהו איבד לדעתו את צורתו כמפלגה לאומית רצינית והפך לאוסף של אומרי הן, חדלי אישים ומי שנשארו רק מפני שניקו מתוכם כל דמות עצמאית. הוא מדגיש שהיקף השקרים, השחיתות וההפקרות של השנים האחרונות אינו עוד מקרה של כולם אותו דבר, אלא החרפה איכותית וכמותית.
בן גביר: פופוליזם נקמני, הצהרות בלי תוחלת וכישלון בתחום שעליו הוא מופקד
הביקורת על בן גביר אינה נשענת רק על עברו ועל הערצתו לברוך גולדשטיין, אלא בעיקר על דפוס הפעולה שלו כיום. הטור מציג אותו כפרחח פוליטי שקופץ מזירה לזירה, מחפש קתרזיס רגשי ולייקים, ומחליף עבודת מטה ושיקול דעת בהצהרות מתלהמות. גם כשעמדות מסוימות שלו עשויות להיות לגיטימיות עקרונית, כמו התיישבות בעזה או יחס קשוח למחבלים, ההכרזה הבלתי פוסקת עליהן כשהן אינן ישימות גורמת נזק בלי תועלת. בתחום שעליו הוא מופקד בפועל — ביטחון לאומי, פשיעה בחברה הערבית, אלימות מתנחלים וניהול המשטרה — הוא נכשל. ההישגים שעליהם הוא מצביע, כמו חלוקת נשק, חוק עונש מוות והרעת תנאי כליאה, נבחנים בעיני הטור בעיקר ככלי פורקן נקמני ופופוליסטי ולא כמדיניות רצינית מבוססת תוצאות.
סמוטריץ': אדם מוכשר שנופל בהיבריס, בשותפות עם החרדים ובכפייה דתית
היחס לסמוטריץ מורכב יותר. הטור סבור שהוא המוכשר והנחוש ביותר מבין חברי הקואליציה, ודווקא משום כך הביקורת עליו עמוקה יותר: הבעיה אינה רק בביצוע אלא בתוכן שהוא מקדם. הוא משתף פעולה עם החרדים בתקציבים, השתמטות, מינויים והשבת רפורמות לאחור; מעניק רוח גבית להשתוללות ביו"ש; ומקדם התיישבות בלי תכנון מדיני כולל, בלי בקרה ובלי הערכה מספקת של המחירים. בתחום הדת והמדינה הוא מקדם רבנות שמרנית וכופה, מבטל רפורמות מתונות ומשתף פעולה עם השתלטות חרדית על שירותי הדת. השורש הנפשי שהוא מזהה אצלו הוא היבריס ודוגמטיות: ודאות מופרזת שהדרך שלו היא הבטוחה והצודקת, זלזול במציאות ובהשלכותיה, ונכונות להסביר הכול בססמאות נחרצות — למשל בטענתו המופרכת בעיניו שאי-גיוס חרדים אינו מכביד על הצבא והמשק.
ירידה, בריחת מוחות ואובדן יהדות התפוצות הם לא מניפולציה אלא נורת אזהרה
הטור מוסיף ממד חברתי-לאומי רחב יותר: העלייה בירידה מן הארץ, ובמיוחד העובדה שמדובר לא מעט באנשי אקדמיה, רפואה, תעשייה ומעמד בינוני יצרני, היא בעיניו סימן כאב אותנטי ולא סחיטה פוליטית. גם אם חולקים על נימוקי העוזבים, אי אפשר לזלזל בהשלכות של בריחת מוחות, אובדן מסים, פגיעה בלכידות ובקשרים בינלאומיים. לכך מצטרף בעיניו הנזק המצטבר ביחסים עם יהדות העולם ועם קהילות אוהדות בחו"ל, לא רק סביב דת ומדינה אלא סביב התחושה שישראל מאבדת אמת, לכידות ומוסריות. ממשלה אחראית אמורה לראות בזה קו אדום ולא להתגאות בהפיכה למצדה מבודדת של חרדים וחרד"לים.
מה כל זה אומר בקלפי: לא לגוש הראשון, ספקות כבדים לגבי הגוש השלישי, ולכן לגוש השינוי
במישור המעשי הוא מחלק את המפה לשלושה גושים: הקואליציה הנוכחית, גוש השינוי, וגוש של מפלגות שמבקשות ממשלה רחבה בין-גושית. את הגוש הראשון הוא פוסל לחלוטין. לגבי הגוש השלישי הוא מעלה כמה קשיים: חלק מהמפלגות אינן רלוונטיות בגלל אחוז החסימה, וינטר עלול בפועל לחזק את גוש נתניהו, והנדל-זליכה אמנם אופציה סבירה אך מעוררים אצלו חשש מאי-מעבר, מרצון לממשלת אחדות עם נתניהו, ממיקוד צר מדי ומחוסר אמון בזליכה כפופוליסט. לכן הבחירה המעשית נותרת מבחינתו בתוך גוש השינוי. הוא דוחה את האימה מפני הסתמכות על מפלגות ערביות, ואף אומר שהיה תומך גם בהישענות חיצונית עליהן כדי לסלק את ממשלת המעבר הנוכחית; צירוף רע"ם נראה לו עדיף לאין ערוך על צירוף רוב שותפות הקואליציה.
ההעדפה האישית: אייזנקוט, אבל העיקר הוא להצביע לגוש הנכון
מבין מפלגות גוש השינוי, ליברמן קרוב אליו ביותר רעיונית, אבל הוא מתקשה לתת בו אמון אישי. גם בנט ולפיד נראים לו בכיוון כללי חיובי, והוא אף מתאר את ממשלת השינוי כתקופת אור נדירה, אך מסתייג מהעמימות של בנט ומהפופוליזם וחוסר ההכנה של לפיד. לכן, נכון לעכשיו, הנטייה האישית שלו היא להצביע למפלגת ישר של אייזנקוט, שנראית לו מורכבת מאנשים טובים ובעלת כיוון סביר. עם זאת הוא חוזר ומדגיש שהניואנסים הללו משניים לעומת עצם ההצבעה לגוש הנכון.
למה דרישת ההצבעה רק לשומרי תורה ומצוות היא ילדותית וגם צבועה
בסיום הוא מתייחס לטענה דתית נפוצה שאסור להצביע למי שאינם שומרי תורה ומצוות. לדעתו, במדינה שאינה מתנהלת לפי ההלכה, יישום ליטרלי כזה של עקרונות הלכתיים הוא ילדותי ומנותק מן המציאות. הוא גם מצביע על חוסר העקביות של מי שמעלים את הטיעון הזה אבל מעדיפים בפועל את נתניהו על פני פוליטיקאים חובשי כיפה. ובכלל, הוא מטיל ספק גדול במידת יראת השמים של המפלגות הדתיות עצמן, לנוכח חילול השם, השחיתות והאדישות המוסרית שהן מפגינות.
בס"ד
טוב, הנה הטור המובטח. לקח לי קצת זמן מפני שרציתי לכתוב משהו מסודר ולא רק הרהורים (לא בכדי יצא ארוך, בפרט אם לוקחים בחשבון את מה שכתבתי בטור הקודם, שהוא חלק בלתי נפרד מהטור הזה), וגם מפני שאני מאד עמוס בזמן האחרון. ובכל זאת, איני יודע מדוע נוצר לחץ בקרב הגולשים כאן לקראת הטור הזה. כל כמה שעות עלתה שאלה מתי כבר יעלה הטור הזה, ומה אני מתכוון להצביע, מה דעתי על דבריו של רב פלוני או חכם אלמוני בקשר לבחירות וכו'. לכן אתן התראה מראש: אין כאן חידושים מסעירים. אני פשוט כותב כאן את דעתי המנומקת ואיני חושב שתהיינה לכם הפתעות גדולות. אני כן מקווה לעשות קצת סדר במחשבה.
אני מניח שכולכם מבינים שגם כשאני כותב את דעתי איני מצפה מאף אחד לקבל אותה רק כי כתבתי (הגיעו אליי גם פניות שנראו כמו בקשת הנחיות להצבעה). כל אחד אמור לשקול את הטיעונים ולהחליט בעצמו. אם זוהי דעתי לגבי מה שאדם אמור לעשות בשאלות הלכתיות – קו"ח בן בנו של קו"ח בשאלות פוליטיות. ובכל זאת, אם מישהו מחזיק בדעה המוזרה שלפיה עליו להצביע לפי הוראת רב כזה או אחר – אני מתנדב לשמש עבורו עלה תאנה כאותו רב, ואשמח אם יעשה כהוראתי, ולא כהוראת כל מיני רבנים אחרים שמורים הוראות מופרכות ומזיקות בשם דעת תורה. אני אפילו מוכן להבטיח לו "בני, חיי ומזוני", אם הוא נהנה מזה ואם זה היה חוקי. הסיכוי שזה יתממש גבוה משמעותית מהסיכוי שתקבלו את כל זה עקב הצבעה לאלו שמבטיחים לכם זאת (אמנם בהחלט נראה שמצביעיהם זכו להרבה "בני" בזכות מצוות פרו ורבו, להרבה "חיי", שכן מספר הנופלים בין משתמטים הוא זעום למדיי, וגם ב"מזוני", אבל לא מהקב"ה אלא על חשבוננו).
אוסיף עוד שאין בכוונתי להתייחס כאן לדברי רבנים שהועלו באתר ובכלל, משתי סיבות מנוגדות: אותם שהם שוטים ורשעים אינם שווים התייחסות (גם אם בטעות מכנים אותם 'רב' על לא עוול בכפם). לגבי אחרים שאינם כאלה, לא אתייחס לדברי השטות שלהם מפאת כבודם. אני אביע כאן את עמדתי שלי ואשאיר לגולשים להסיק את המסקנות לגבי דעתי על טיעונים וטוענים אחרים. שיהיה לכולנו בהצלחה.
הקפדתי לציין בדבריי גם נקודות חיוביות ובפרט נקודות שמעלים מבקרי הקואליציה שאיני מסכים להן, זאת כדי לבטא את הענייניות של הביקורת שלי. אני חייב לומר ולא בפעם הראשונה שאני רואה את הקואליציה הזאת כזוועה אמיתית, אבל זאת מחמת הנימוקים שאכתוב. זה לא אומר שהכל שם שחור, ושכל מה שאומרים עליהם הוא נכון. חלק לא נכון וחלק נכון אך לגיטימי לחשוב ולפעול אחרת. כך למשל אין ספק שמותר לממשלה ולאישים שונים להחזיק במדיניות מוטעית. רק מי שלא עושה לא טועה. לכן איני חושב שהטלת אחריות נוגעת למדיניות מוטעית, אלא אולי במקרים מאד קיצוניים (וכידוע היו אצלנו גם כאלה). היא נוגעת בעיקר לרשלנות. שוב ושוב התקוממתי כאן באתר ובשיחות רבות שקיימתי עם אנשים שונים על הביקורת הגורפת והלא עניינית שמשחקת לידי הקואליציה הנוכחית. כשהכל מוצג כשחור, כאיום על הדמוקרטיה וחופש הביטוי, וכשהאוויר רווי בנבואות על קץ הימין (תרתי משמע) ואפוקליפסה עכשיו (לסטלין היינו ולאורבן דמינו), הביקורת לא מעוררת אמון, ובצדק. היא גם מחזקת את תומכי הקטסטרופה להתלכד סביב מנהיגיהם תחת המתקפות. אגב, גם אין שום צורך בכך. יש מספיק שחור בהתנהלותה של הקואליציה הנוכחית, ואין שום סיבה להמציא ולייצר עוד יש מאין. אחדד שוב שכשאני מדבר על ביקורת לא עניינית, הבעיה שלי אינה הסגנון אלא המהות. אפשר להשתלח ולדבר בציניות, כל עוד זה מתבסס על נימוקים ענייניים.
אקנח בהתראה שהייתי צריך להקדים כבר לטור הקודם. הנושא הפוליטי הוא תמיד נפיץ, ובוודאי לקראת הבחירות. לכן אני צופה שבטוקבקים לטור הזה יהיו לא מעט תגובות נעלבות, הטרלות ותעמולה (עם מנה גדושה של ואטאבאוטיזם). אז אני מודיע מראש שיד הצנזורה כאן תהיה קשה ונחרצת. הדיון צריך להיות לגמרי פתוח וביקורתי, וזה בסדר גמור. אבל לא אקבל הטרלות, השמצות נטולות בסיס ובלבולי מוח. כל מי שרוצה, מוזמן לפרסם את הגיגיו והטרלותיו באתר שלו.
הבחירות הללו קודש הן
כל פעם מחדש מספרים לנו שמדובר במערכת הבחירות החשובה והקריטית ביותר לעתיד המדינה מאז היווסדה ("לכו להצביע"), ובכל פעם אני מגחך לעצמי למשמע התעמולה הריקה הזאת. במערכת הבחירות הנוכחית יש רבים שלוקחים את האמירות הללו ביתר רצינות. כל הסימנים מעידים שאחוזי ההצבעה ישברו הפעם שיאים (כולל התארגנויות של מצביעים מחו"ל). גם הפעם יש לי נטייה לגחך על התעמולה הזאת, למרות שכעת כבר קשה יותר לעשות את זה.
הסיבה לכך שאיני תולה הרבה תקוות בבחירות הללו היא שבסופו של דבר, הבעיה במדינה אינה ממשל זה או אחר אלא הציבור שמצביע לממשל הזה (או לאחר). למרות הקורלציה בין שני המישורים, חשוב להבחין בין הקרע בציבור לבין איכותו וטיבו של הממשל. נכון שהקרע נוגע בפרסונות ובנציגים של חלקי הציבור השונים, ועדיין זו לא מהות העניין. ומכאן שגם אם תתחלף הקואליציה מצביעיה יישארו עדיין כאן עמנו. מה שיקבע את הקואליציה הבאה יכול להיות נטייה מקרית של התוצאה במנדט לכאן או לכאן או דיל כזה או אחר, אבל זה לא ישנה באופן מהותי את מצב המדינה. היזכרו בתקופת קואליציית השינוי (בעיניי היא הייתה ממש שמורת טבע, שהושמדה באלימות על ידי אנשי האופוזיציה דאז) ושאלו את עצמכם האם הם הביאה שקט והסכמה.
שוב ושוב אני נדהם לגלות שיש במדינה כיום כחצי מהתושבים (היהודים) שמצביעים לקואליציית הזוועה הנוכחית, ולצערי זה כנראה לא ישתנה גם אם היא תתחלף בבחירות הקרובות. לכן למרות המיאוס העז שאני חש כלפי כל מרכיביה של הקואליציה הזאת ורצוני העז להפסיק את הסיוט של השנים האחרונות, שלו (בעיקר) היא אחראית, איני חושב שהחלפתה תשנה משהו מהותי בחברה שלנו. למרות כל זאת, חשבתי שמן הראוי להביע עמדה מנומקת באשר להצבעה בבחירות הללו. הן אכן משמעותיות, גם אם לא יביאו את הגאולה.
הקדמה נחוצה
אפתח בכך שההבחנה בין מפלגות הקואליציה הנוכחית היא שולית, לא רק בגלל הדמיון במצעים (שבד"כ לא קיימים) אלא מפני שהם פועלים כגוש אחד. מי שמצביע לאחת ממפלגות הקואליציה העכשווית בעצם אומר שהוא רוצה בדיוק את הקואליציה הזאת גם בקדנציה הבאה. הצבעת סמוטריץ או בן גביר, הצבעת נתניהו ודרעי (למעט וינטר שנכנס כעת לזירה, וכיוונו לא לגמרי ברור). זוהי כנראה עסקת חבילה, לכן מבחינתי ממש לא משנה למי הצבעת, כל עוד זה בתוך הגוש הנכון. לכן גם כשאגע במעלליו של אדם כמו נתניהו, גולדקנופף, או בן גביר, בדרך כלל יש לקרוא את הדברים כביקורת על הגוש כולו. המשחק כרגע הוא האם להצביע למישהו מהם או למישהו אחר. בסוף הטור אשוב לנקודה הזאת.
שבעה באוקטובר: בין אשמה לאחריות
אפילו בעניין הכל כך פשוט הזה אני חש שדרוש הסבר. אנשים מדברים על האחריות של הממשלה לשבעה באוקטובר. זה לגמרי נכון כמובן. הדרישה לשאת באחריות לא קשורה לשאלה האם הממשלה הזאת תתפקד טוב יותר או פחות בהמשך. אחרי המכה שספגה דווקא יש סיכוי (קלוש למדיי) שלפחות ביטחונית היא תתפקד קצת יותר טוב. אני גם מסכים שסיכוי סביר שהאסון הזה היה קורה תחת כל ממשלה וכל ראש ממשלה, מה שנוגע קצת לשאלת האשמה. אבל הדרישה מהם להתפטר היא עניין שלא קשור בכלל לאשמה ואפילו לא לשיפור מצבנו השלטוני. כתבתי לא פעם על ההבדל בין אשמה לאחריות (בעיקר סביב דבריו של אמיר אוחנה אחרי אסון השריפה בכרמל. ראו בטור 723). מדובר כאן באחריות של נושאי משרה למה שקרה במשמרת שלהם. אם אירועי השבעה באוקטובר לא מספיקים כדי שכל החבורה הזאת תסתלק מהבמה בבושת פנים ותתחבא באיזו מערה, איני יודע מה כן יכול להצדיק זאת. מדובר בערכים בסיסיים של אחריות. חוסר הבושה בעצם הצגת מועמדותם למבחן הבוחר שוב אחרי כל זה, מעידה על פשיטת רגל ערכית מוחלטת.
זה גם המקום להעיר על סוגיית ועדת החקירה, הממלכתית או הלאומית. נתניהו וחבורתו גרמו להטיה הזויה של השיח, ואני נדהם לגלות את ההיגררות של כל הצדדים אחריהם. נוצר מצב שבו הוויכוח על ועדת החקירה החליף את הדרישה להתפטרות. נוצרה אווירה כאילו שהדרישה להתפטרות תלויה בממצאי החקירה של הוועדה, ולכן מאד חשוב להקים ועדה ואיזו ועדה זו תהיה (ממלכתית או לאומית). אבל האמת היא שאין שום קשר. הם צריכים להסתלק מהבמה בלי שום קשר למה שתעלה החקירה. קודם כל, מפני שהאשמה שלהם ברורה לגמרי ולא זוקקת שום חקירה. אבל כאמור השאלה העיקרית היא שאלת האחריות: מי עוד אחראי למחדל המטורף הזה אם לא ראש הממשלה וממשלתו? נכון, גם הצבא אחראי. אז מה? נכון, זה היה יכול לקרות גם במשמרת של אחרים. אבל זה קרה אצלכם. בלתי נתפס בעיניי שהם מעזים להתייצב מול הציבור ולדון בכלל בעניין הזה.
שוב ושוב עולות טענות על התראות שהגיעו לראש הממשלה לפני האירועים, מה שבא להעמיק את אחריותו. אני מאד מפקפק בטענות הללו, מכמה סיבות. ראשית, ראש ממשלה יכול לקבל החלטות על מדיניות וגם אם הוא טעה זו אינה אשמה. כך למשל זכותו לקבל החלטות להעצים את חמאס או לא לחסל את סינוואר למרות ההצעות שקיבל, כפי שאנחנו שומעים חדשות לבקרים. יש לו שיקולים שונים, כמו למשל השלכות ולחצים בינלאומיים שאף אחד מאיתנו לא מכיר ולא יודע, כמו למשל רצונו לחזק את חמאס כדי לסכסך את הפלסטינאים זה עם זה. התראות מגיעות כל הזמן בכל מיני צורות, ומן המפורסמות הוא שרק אחרי שהאירועים מתרחשים פתאום כולם נזכרים שהיו התראות (כדאי לראות בהקשר הזה את דבריו של עזר גת). ההאשמות הללו חסרות בסיס בעיניי. מספרים לנו שהצבא והשב"כ התריעו שוב ושוב, ואני לא יודע אם לצחוק או לבכות. אם הם היו כל כך בטוחים שזה מה שהולך לקרות, מדוע לא הייתה מוכנות שלהם על הקו? הם שלחו חיילים להדממה בבית בחג הנורא ההוא בגלל ביבי? אלו שטויות פוליטיות שאין לי בהן שום אמון. ביבי וכנופייתו צריכים ללכת הביתה בלי קשר לכל ההאשמות הללו, גם בגלל האשמה וגם בגלל האחריות. השיח כאילו הכל תלוי באשמה ובממצאי הוועדה, ובוודאי הטענה שאין אשמה, הם הצלחה גדולה של חבורת הקואליציה ותעודת עניות לאלו שמקבלים זאת.
מהי האלטרנטיבה
כאן כמובן נשלף מהשרוול הג'וקר: מה האלטרנטיבה? וכי האחריות הפורמלית מצדיקה לוותר על איכויות כאלה של מנהיגים (להזכירכם: דרעי, גפני, גולדקנופף, בנגביר, סמוטריץ, קרעי, מירי רגב, ביבי, טלי גוטליב, ישראל כ"ץ), שאין להם תחליף? האם בגלל האחריות נזרוק את מדינת ישראל ואת ביטחונה לפח? בעצם ישנה כאן הנחה שהאלטרנטיבה היא אובדנית בעליל, כלומר שאם לא נקבל על עצמנו את נבחרת החלומות הזאת כממשלה נצחית, המדינה בסכנה קיומית (היכונו לביאת פרשי האפוקליפסה). מנסור עבאס ואחמד טיבי עם סיירת הפרוגרס כבר משתלטים על המדינה (תוכלו לראות זאת בתגובות לטור הקודם).
אלא שגם הטיעון המופרך הזה לא מחזיק מים. ראשית, כפי שהסברתי בטור הקודם, "נבחרת החלומות" הזאת הורסת את המדינה מן היסוד כבר עכשיו והיא צפויה לעשות זאת בשיא המרץ גם בהמשך. אבל גם אם אכן היה מדובר באישים מופלאים בעלי מידות תרומיות ויכולות על אנושיות, האחריות מחייבת אותם להתפטר. מי שרוצה דווקא את הליכוד בשלטון, יוכל להצביע לו גם אם יעמדו בראשו כוכבים אחרים, לא אלו שהיו אחראים למה שקרה לנו. מי שחושב שבלי נתניהו אנחנו נדונים לאבדון מידי, כדאי שיחשוב מה צפוי לנו עוד כמה שנים כשהוא לא יהיה כאן. אפילו אם הוא אכן היה ראש ממשלה שאין לו תחליף (גם לדעתי אין לו, וטוב שכך), בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף. טעות גדולה לוותר על נורמות וערכים בסיסיים, על נשיאה באחריות לכל הנזקים שהמיטה עלינו הקואליציה הזאת, ויתור שמשחית כל חלקה טובה במדינה, כדי לקנות הישגים לטווח הקצר (גם אילו היו צפויים לנו כאלה). כך בדיוק הגענו עד הלום.
אני אומר את כל זה למרות ששיבחתי כאן לא פעם את ניהול המלחמה ויכולת העמידה של ביבי מול כל הלחצים. אני באמת מעריך שמנהיג אחר לא היה יכול לעשות זאת והיה נכנע מוקדם יותר. אני אישית גם חושב שהוא הגיע להישג חסר תקדים בהשבת החטופים, וזה לגמרי הישג שלו. לא קונה את כל הדיווחים המגמתיים על פספוס הזדמנויות. איני יודע מה היה בחדרי חדרים, אבל אני כן יודע שאף אחד לא העלה בדעתו בתחילת המלחמה שנגיע להישג כזה לגבי החטופים. מי מאיתנו לא ראה בעיני רוחו מאות רון ארד-ים מלווים אותנו לנצח?!
למרות כל זאת, באשר לתוצאות המלחמה ולמצבנו הכללי, גם תחת מנהיגות אחרת, פחות מוכשרת ועמידה, אני לא בטוח שהתוצאות היו אחרות (מצבנו כיום מאד בעייתי מכמה וכמה היבטים, ושאלת הישגי המלחמה ממש לא סגורה לדעתי), ומאד סביר שגם לא בלתי הפיכות. אפילו יאיר גולן ההזוי (שסובל מבעיה קשה בשליטה על סוגרי הפה), שבין כה וכה אמור להיות חלק שולי בממשלה הבאה, לא יביא להשמדת המדינה. אני לא קונה את התעמולה המגוחכת הזאת. איני רואה מה יכול לקרות במשמרת של ליברמן, בנט, אייזנקוט וגולן, בטח לא יותר גרוע ממה שקרה בקדנציה הזאת. אז אל תמכרו לי תחזיות אפוקליפטיות לגבי מה שיקרה תחת ממשלת שינוי. אם עברנו את פרעה ואת נתניהו, נעבור גם את זה.
הערה על נתניהו כמושיע הימין
כאן המקום אולי להערה נוספת. נתניהו נתפס על יד רבים כתקוותו של הימין ומושיעו. אך להבנתי זוהי טעות עובדתית. הציבור בארץ נוטה יותר ויותר לימין, ואחרי אירועי 7 באוקטובר התהליך עוד מואץ. מי שעומד בדרכו של הימין לשלטון נצחי הוא לא אחר מאשר… נתניהו. דומני שכולם מבינים שלולא הוא הייתה כאן קואליציה ימנית יציבה וארוכת שנים של 80-70 ח"כים, וגם הליכוד עצמו היה יכול לקבל לא מעט קולות (כמו זה שלי) שנמנעים כעת ומצביעים למפלגות ימין אחרות (שבחלקן מצטרפות לגוש השינוי). נתניהו אולי נראה כמו נכס לליכוד אבל אפילו לליכוד עצמו לא בטוח שהוא נכס, ובוודאי שלימין בכלל הוא נזק משמעותי. רק בגללו אנחנו נמצאים בתיקו הפוליטי ללא מוצא כבר שנים לא מעטות. כדאי לקרוא כאן את דבריו של מוטי קרפל, איש ימין מובהק (הרבה ימינה לנתניהו ולליכוד), בעניין. אמנם כשמסתכלים כעת על רשימת ח"כי הליכוד המזעזעת ניתן להתרשם לכאורה שביבי הוא תקוותו היחידה של הליכוד. מי יש שם חוץ ממנו?! אבל צריך להבין שגם את זה עשה נתניהו עצמו. האיש משמיד פוליטית את כל בעלי הדעה שבמחנה שלו וכך מחסל את המחנה וממיר אותו בקואליציה לא קדושה עם בן גביר והחרדים. הוא דואג לכך שכל מי שנשמה באפו יעזוב, ומשאיר סביבו רק אספסוף של אומרי הן (ואלו שחשודים על אי אמירת הן אוטומטית נותרים בשולי המחנה עד שייאלצו לנטוש). כעת באמת בלעדיו אין מה להצביע לליכוד.
לא אכנס כאן שוב לשאלה מה לקואליציה הזאת ול"ימין". הקואליציה הזאת נותנת יד להשתמטות המונית, למדיניות רווחה מוטרפת ואנטי כלכלית כלפי חרדים. דרעי מחלק תלושי מזון (בעיקר למצביעיו, ואחר כך עושה מזה קמפיין), ובכך לא נותן להם שום מוטיבציה ללכת לעבוד ולהתפרנס כראוי. הוא וחבריו גם דואגים לסבסוד של נסיעות בתחבורה ציבורית והטבות בדיור ובמיסוי (בדקו את אזורי ההנחות. זה בעיקר לחרדים). האם אלו צעדים של 'ימין'? הקואליציה גם מנסה להגביל שוב ושוב את התקשורת ומערכת המשפט (בצעדים שעם חלקם אני יכול אולי להזדהות, אבל עדיין זו לא מדיניות ימין). היא גם משליטה על הרבנות גורמים חשוכים שכופים דתית וחברתית על הציבור. וכל זה מכונה "ימין"? ימין אמור להתנהל בצורה ליברלית ולא צנטרליסטית. כל זה ממש לא "מחנה לאומי" ולא "ימין". אם כבר, אז ליברמן ובנט הם אולי ימין אותנטי יותר. שיבוש המושגים אצלנו הוא כבר קמח טחון ולכן לא אכנס אליו. בכל אופן, דומני שאם יש מישהו שמונע במו ידיו את שלטון הימין בישראל אלו נתניהו והקואליציה שלו.
ההשפעה על ההתנהלות וקבלת ההחלטות
צריך להבין שהשליטה המלאה שנתניהו רכש בסביבה הפוליטית שלו היא מסוכנת מאד. כתבתי לא פעם שכבר שנים רבות אין אצלנו כנסת אלא רק שתי רשויות (מבצעת ושופטת). ע"ע סילוק יולי אדלשטיין מראשות ועדת חוץ וביטחון. בשנים האחרונות כבר אין לנו גם ממשלה. במדינת ישראל של היום יש אדם אחד שמקבל את כל ההחלטות, וכך בערך הן נראות. הפכנו למונרכיה, עם מונרך שרחוק מלהיות הדמות האידאלית של שליט יחיד. אין ספק שהברנש מוכשר כשד (וכמובן גם חסר מעצורים). כמה רמות מעל כל מה שנמצא סביבו. אבל כמה גאון שלא יהיה, וכמה צדיק ונטול אינטרסים שלא יהיה, כאשר קבלת ההחלטות במדינה נעשית כולה על ידי איש אחד (עם אשתו ובנו שליט"א) זה מרשם לאסון. לפי עדויות של כל מי שמצוי בעומק העניין, אשתו ובנו נוטלים חלק פעיל בניהול המדינה ובמינויים. כשכל זה קורה בביתו של מונרך שמקבל החלטות לבדו בפורום השלושה המפוקפק הזה, הדבר חמור שבעתיים.
אין פלא שמערכות המשפט והייעוץ המשפטי מתערבים בצורה שאינה הולמת בתהליכים. הרבה מהטענות והביקורות כלפיהם מוצדקות לגמרי לדעתי. אבל בכל זאת צריך להבןי כיצד נוצר המצב הזה? איך ]פתאום כולם הפסיקו לתפקד ממלכתית ונעשו עוינים לממשלה? המצב הפתולוגי שיצרה הממשלה הזאת הוא זה שהוביל אותם לכך. נראה בעליל שהם חשים שאם לא יחרגו מהכללים אף אחד לא יעצור את החריגות המטורפות שמתרחשות כאן. כאמור, לא לגיטימי, אבל מאד מובן. יש לי ביקורות קשות על המערכות הללו (בפרט על בהרב מיארה שממש משתוללת), והטיעון הזה אינו מצדיק את התנהלותן. אבל חשוב להבין שהתנהלותן לא באה בחלל ריק. אפילו בזה יש אשם תורם חזק לקואליציה.
טווח קצר וארוך
בטורים 189 ו-555 עמדתי על הטעות בשיקולי הרע במיעוטו בבחירות ובכלל. כאשר אנחנו בוחרים במועמד רע בגלל שהאלטרנטיבה היא אדם יותר טוב אבל פחות מוכשר ומוצלח, עלינו לקחת בחשבון שבטווח הארוך כנראה נשלם על כך מחיר כבד. במקום שבו הטווח הקצר כרוך בסכנה מוחשית יש לזה מקום, אבל אם מדובר בהעדפה הפיכה, שיקולי הטווח הארוך עדיפים הרבה יותר. הנזקים שהקואליציה הזאת גורמת בטווח הקצר והארוך הם עצומים, ואפילו אם היו להם הישגים ויכולות בלתי נתפסים שיושיעו אותנו בטווח הקצר זה לא מצדיק להצביע להם בגלל הנזקים אורכי הטווח שהם גרמו ועוד יגרמו. כאמור, אני די בטוח שעם אייזנקוט ויאיר גולן לא יקרה כאן שום אסון ביטחוני מיוחד שלא היה קורה גם לחבורה הנוכחית.
מנסור עבאס כמקרה מבחן
כאמור, ישנן האשמות חוזרות ונשנות שמחנה השינוי ימסור את המדינה למנסור עבאס. לא עוזרות למתנגדים הכחשות והצהרות על כך שלא ישתפו אותו בקואליציה (שגם אני לא לגמרי מאמין להן). אלא שמשום מה את הטענות הללו מעלה, בלי טיפת בושה, השקרן שהכניס את מנסור עבאס לשיח ורצה מאד לצרפו לקואליציה שלו. לצערו כשהדבר לא צלח (רק בגלל סמוטריץ, שבעקבות כך כינה אותו "שקרן בן שקרן", ויפה אמר), הוא שינה את טעמו, וכעת כל מי שעושה קואליציה עם מנסור עבאס מוכרז כעוכר ישראל ומחריבה. כאמור, איני יודע מי יצרף את מנסור עבאס לקואליציה שלו, אבל אני חושד ששני הצדדים יעשו זאת אם זה יהיה המוצא היחיד שלהם.
מעבר לזה, מה בעצם רע במנסור עבאס? לפני הבחירות הקודמות כתבתי שאני שוקל להצביע לו. הסיבה לכך היא שממש לא מעניין אותי אם הוא מוכן או לא מוכן לכנות את חמאס ארגון טרור. גם בן גביר לא מוכן לגנות את ברוך גולדשטיין, וכמובן גם סמוטריץ וגם הוא לא מוכנים לגנות את פורעי השטחים מהגבעות ולקרוא להם טרוריסטים. מי מדבר על לגנות?! הם מסייעים להם ונותנים להם גב פוליטי ותקציבי. גינוי כזה לא מעלה ולא מוריד. ברור שעבאס לגמרי מתנגד למעשיהם ובוודאי לא יעזור לטרוריסטים. בטורים 507 ו-517 עמדתי על היחס הראוי להצהרות ושאלת האידאולוגיה מול המעשים, וכדאי מאד לקרוא שם את הדברים. אזכיר שבתקופת ממשלת השינוי עבאס היה שותף, ולא זכור לי שהוא הפריע לנקיטת צעדים ביטחוניים נחוצים. הוא השיג תקציב יפה לשיפור מצבם של ערביי ישראל, מה שטורפד בקדנציה הנוכחית (בטור הקודם הזכרתי את השקר שעליו חזרו שוב ושוב על סכומים מנופחים. ראו למשל כאן).
שקלתי להצביע לעבאס מפני שהוא כנראה באמת מוכן לעשות צעדים היסטוריים לשילוב ערביי ישראל ולשיפור מצבם הכלכלי והמשילותי, ולרדת מהאישיו הפוליטי של מדינה פלסטינאית. הוא מוכן לפעול תחת מדיניות שרואה בישראל מדינה יהודית (לא כי הוא מת על זה אלא מפני שהוא משלים עם זה) ולמקד את פעילותו בהטבת מצבם של ערביי ישראל ולא בהקמת מדינה פלסטינאית. זהו אומץ ופיכחון מרשים מאד ביחס למנהיגות הערבית האחרת, שתקועה כבר עשרות שנים בטנטרום של מדינה פלסטינאית. ככלל, שיקולי המדיניות והביטחון בעיניי הם פסאדה. אין הבדל מהותי בין ממשלות שונות לגביהם (כאמור, גם 7 באוקטובר כנראה היה קורה תחת כל ממשלה), אז למה שלא נטפל בבעיה אקוטית שכן יש לנו סיכוי להתקדם בה? שום נזק לא צפוי להיגרם מזה. כמעט רק תועלת.
תשאלו מדוע בסופו של דבר לא הצבעתי לו? מפני שמאחוריו יש זנב של אנשים שבהם אני פחות מאמין. חלקם כן משייכים עצמם לתנועה האיסלמית ואף דואגים לה לתקציבים. אגב, המפלגה שלו רע"מ התנתקה לא מזמן מהתנועה האיסלמית וממרותה של מועצת השורה. גם זה צעד אמיץ והיסטורי שראוי לציון. ועדיין עבאס אינו פועל לבדו ולכן יש לי בכל זאת בעיה עם רע"מ. הוספתי את הסעיף הזה רק כדי להדגים את העיוורון בשיח שמתנהל במחוזותינו.
הקדמה מתודולוגית: על פופר, פייק ואפשרות הדיון
כאשר מציגים ביקורת על מפלגה או פוליטיקאי יש לרבים מאיתנו נטייה לדחות אתה על הסף בתואנה שמדובר בקונספירציה, שקר, הטיה, רדיפת ה"ימין" וכו' (=התקשורת השמאלנית), ולקינוח קורט ואטאבאוטיזם בריא. לכן אקדים ואומר שאני הראשון שמסכים שיש הטיות כאלה בתקשורת ובשיח (בזמן האחרון זה קורה לשני הצדדים). לא מעט שנים נתניהו אכן נרדף בצורה שאין לה תקדים (הוא גם תרם לכך לא מעט). גם במשפט שמתנהל נגדו יש סימנים קשים להתנהלות כזאת. כל זה מוסכם עליי. ועדיין, כאשר כמעט כל מי שעבד איתך ונבחר על ידך עוזב אותך ויוצא נגדך, זה אומר דרשני. פוליטיקאים, אנשי עסקים וממון, עיתונאים, פקידים, אנשי ביטחון, יועצים, אנשי משפט, מהארץ ומהעולם, כמעט כל מי שעבד אתו אי פעם (רובם אף התמנו על ידו, ורבים בעלי רקע ימני ברור) יוצאים נגד התנהלותו באמירות קשות מאד. כמעט אין אחד שאינו כזה (למעט כמה אומרי הן שלא מוכנים לומר כלום פרט לסגידה נלהבת למנהיג. אלו היחידים ששרדו בליכוד). ראו בנספח בסוף הטור את מכתבו של ג'רי שוורץ, כדוגמה אחת מיני רבות מאד לתופעה המדהימה הזאת.
חשבו על דמויות כמו אלשיך, מנדלבליט, סולברג, אבי בלוט, יועז הנדל, בהרב מיארה, מאיר דגן, בוגי יעלון, שקד ובנט, וכעת אפילו זיני (איש אמונו של נתניהו) ראש השב"כ, כמו גם כל ראשי מערכות הביטחון לדורותיהם, המון יועציו ומנכ"ליו לתקופותיהם, וזו רק רשימה חלקית מאד (יש עוד מאות כאלה). פתאום כל אלו הפכו כבמטה קסם את עורם וסתם רודפים את נתניהו? כל זה הוא רק קנאה ותסכול? כולם הפכו פתאום ל"שמאלנים" בוגדים? כולם משקרים ומעלים ביקורות לא רלוונטיות? אפריורי זה מאד לא סביר. ושוב, אל תביאו לי דוגמאות של התנהלות בעייתית של אנשים כאלה. אני גם מכיר לא מעט דוגמאות כאלה. אני מדבר כאן על התמונה הגדולה. עקרונית ניתן להעלות על הדעת שכולם עד האחרון מוטים ושטופי מוח. ייתכן. אבל אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה קורה שם במעמקי הלשכה, בביתו של ראש הממשלה, ובמסדרונות הממשלה ובחדרי המשא ומתן ובמטכ"ל. במצב כזה, באים אלו שהיו שם ומדווחים לנו, ולכן נטל הראיה הוא על מי שטוען שכל אלו משקרים.
צריך להבין שאם מגיעים לדיון בגישה כזאת, הופכים את עליונותו ומושלמותו של נתניהו לתזה שאינה ניתנת להפרכה (נוסח פופר). כאשר כל ביקורת שעולה נגדה נדחית אפריורי בתואנות להטיה ורדיפה, מה, לכל הרוחות, אמור לקרות כדי שחסידיו יקבלו את הטענה שהוא מתנהל בדרכים בעייתיות? לפני כמה ימים בני סיפר לי שפגש חסיד נלהב של נתניהו. הוא תיאר את השיחה ביניהם דרך מטפורה ששבתה את ליבי. הוא אמר שזה הזכיר לו את יחסנו לקב"ה. הקב"ה יכול לעולל לנו שואה, אינקוויזיציה, רדיפות, פיגועים ואסונות, ואנחנו נצדיק את הדין ולא נקבל שום ביקורת עליו. הוא מושלם אפריורי, ולכן כל כלי יוצר לא יצלח עליו. אנחנו נאמר שיש לו כנראה שיקולים נסתרים שאיננו מבינים. אתאיסטים מביעים תסכול רב מכך שלתחושתם (המוצדקת) אצל מאמינים התזה שאלוהים הוא טוב ומושלם (וקיים) אינה ניתנת להפרכה. בני אמר שתחושתו לגבי לא מעט חסידי נתניהו היא שגם הוא מקבל אצלם מעמד דומה. כל טענה או עובדה שעולה נגדו זוכה לתיאודיציה אפריורית,ועמדתם אינה עומדת למבחני הפרכה.
זוהי צורה בלתי סבירה בעליל לנהל דיון, גם בעידן הפייק והספינים. כך בדיוק הפייק מנצח את החשיבה הביקורתית וכך מעודדים את הספינולוגים. מספיק שאנשי נתניהו יכריזו שליברמן, אבי בלוט, אלשיך, מנדלבליט או כל "זד" אחר, הם שמאלנים, ואנחנו פטורים מלהיזקק לטיעוני ביקורת ולעובדות שהם מעלים. דווקא בגלל שאני מודע היטב להטיות ולאג'נדות שיש גם לאנשים הללו איני מקבל את צורת הדיון הזאת. אני מסרב לתת לתופעת הפייק להרוס את אפשרות הדיון.
תופעה דומה קיימת גם בצד השני. גם שם לא מוכנים לקבל טיעוני ביקורת ובוודאי לא טיעונים לטובת נתניהו. מבחינתם הכל שחור וכל העובדות מצביעות על המסקנה הידועה מראש. הזכרתי כבר כמה וכמה ביקורות שעולות נגד הקואליציה שאיני שותף להן (או מפני שאני חולק על עצם הטענה או מפני שלדעתי גם העמדה המבוקרת שאיני מסכים לה היא לגיטימית). חשבו על טענות בדבר קץ הדמוקרטיה, חורבן מערכת המשפט, עידוד ותמיכה בחמאס, התנכרות מכוונת לחטופים ושאר הבלים שעולים מדי פעם בדיון מהצד האופוזיציוני. חלקם לא נכונים וחלקם נכונים אך לגיטימיים. אין שום טעם להזכיר דוגמאות כאלה כהוכחה לכך שכל הביקורת האופוזיציונית שקרית ומגמתית. הביקורת על הקואליציה היא אכן מתלהמת וגורפת (למעלה הסברתי שאחד הגורמים לזה הוא התנהלותה הכללית של הקואליציה הזאת), ואמרתי וכתבתי לא פעם שבעיניי זו ירייה ברגל של המאבק שלהם. אבל העובדה שיש הרבה ביקורות לא ענייניות ומוטות לא אומרת שעלינו לדחות על הסף את כל הביקורות. אם כך נעשה עיקרנו את אפשרות הדיון.
מכאן והלאה אביא את הביקורות העיקריות שלי על התנהלותה של הקואליציה. קוצר המצע לא מאפשר לי להיכנס בפירוט לכל נקודה, שכן זה דורש עריכת מחקר שלם וכתיבת אנציקלופדיה. אני מעריך שבמה שהבאתי כאן די כדי לבסס את טענתי בדבר האסון שהקואליציה הזאת ממיטה עלינו.
מה רע בקואליציה הנוכחית?
בטור הקודם עסקתי בתיאור כולל של התנהלותה של הקואליציה הזאת ובפרט של העומד בראשה. הסעיפים שם מתמצתים את ביקורתי על התנהלות הקואליציה ככלל. כדי לקבל מבט כללי על עלילות הקואליציה הזאת ועל מצבנו העגום, אני ממליץ מאד למי שלא קרא לקרוא את הטור הקודם לפני שאתם ממשיכים. אבל איני יכול להימנע מדיון קצר על מרכיביה הצדדיים של הקואליציה הזאת לחוד. מעבר לליכוד, יש לנו את החרדים, את סמוטריץ ואת בן גביר.
על המרכיבים החרדיים בקואליציה (גפני, גולדקנופף, דרעי וחבריהם) איני רואה טעם להרחיב את הדיבור. שחיתות, טפילות, שקרים, סילופים וחילול השם. הא ותו לא מידי. אני באמת לא מצליח למצוא שם ולו נקודת אור קטנה אחת. חושך גמור. מעבר לזה, אף אדם סביר לא שוקל ברצינות להצביע להם, ומי שכן עושה זאת (כלומר שהוא לא אדם סביר) כנראה לא יושפע מדבריי.
מעבר לאוסף המופלאים הללו, יש לנו את אוסף הכוכבים של הליכוד. באמת אוסף מעורר תמיהה של חדלי אישים ואומרי הן חסרי חוליות, שלא מעזים לצאת נגד מנהיגם הבלתי מעורער בשום נושא, גם כשהוא הולך נגד העמדות והאינטרסים של הליכוד (כמו בשאלת הגיוס, ובמלחמתו למען ההשתמטות ותקציבי החרדים). אלו שכן מעזים לומר משהו מסולקים הצידה או נוטשים בלחץ המנהיג וחסידיו הנאמנים. בעידן נתניהו הליכוד שינה לגמרי את פניו. הוא צבר אוסף אישים מופלאים, כמו מירי רגב, קרעי, טלי גוטליב, אטבריאן, מאי גולן (שימו לב שאלו הנשים שכן נכנסו לקואליציה. לא בטוח שכדאי להתעקש על שוויון מגדרי) ועוד שמות נוצצים מסוג זה. נראה שכשנתניהו יילך ורק אלו יישארו, הליכוד יסיים את הקריירה לחלוטין.
נעבור כעת לשני כוכבי הלכת הנוספים שסובבים את הליבה המלבבת הזאת.
מה רע בקואליציה הנוכחית? בן גביר
נתחיל בתמיכתו והערצתו לברוך גולדשטיין הרוצח. נמשיך במעלליו בעבר שעליהם נשפט והורשע. לא נתעלם מתפיסותיו הגזעניות ומההסתה לאלימות שמלוות אותו בכל הקריירה שלו (רק כעת התפרסם פסק של רבו, הרב דב ליאור שמתיר למסוק זיתים של גויים. ראו כאן עם ביקורות). אבל כאן אתמקד בנקודות העכשוויות. ככלל, מדובר בפרחח שמתרוצץ מצומת לצומת ומפיגוע לפיגוע כדי להכריז בגרון ניחר "מוות למחבלים", ולהצהיר הצהרות ריקות לתקשורת (כמו זו למשל, שכוללת אבחנות מיידיות על הגורמים לפיגוע עוד לפני שיודעים מה קרה שם בכלל). הוא כמובן מסביר בזמן אמיתי לכל מי שמוכן להאזין (ומתברר שיש לא מעט כאלה) שאילו הוא היה ממונה הכל היה מסתדר. הוא קצת שוכח שהוא כיום השר לביטחון לאומי ולא נער גבעות שמפגין נגד הממשלה.
תוך כדי מריבות וסכסוכים עם כל מי שכפוף לו, ניהול קידומים מאד בעייתיים במשטרה, מריבות מתוקשרות על סמכויות שלא באמת מביאות תועלת כלשהי, הוא גם מפריח הצהרות וסרטונים מזיקים תחת כל עץ רענן, ונראה ששיקול הדעת שלו לקוי בעליל (ראו למשל כאן). אגב, תמיכה בהתיישבות בעזה או גירוש כל העזתים מרצון או בכפייה, למשל, הן עמדות לגיטימיות בעיניי, אבל ברור שהצהרות על כך תחת כל עץ רענן הן חסרות תוחלת. זה לא יקרה ואין שום סיכוי מעשי לעשות זאת כיום. אז בשביל מה לספוג את כל הביקורות מבפנים ומבחוץ ואת הנזק החברתי והבינלאומי שמתלווה אליהן כשאין לכך שום תוחלת?! ברור שמי שמצהיר הצהרות כאלה רק רוצה לקושש לייקים ולפרוק את תסכוליו. הוא מדמיין לעצמו עולם אידאלי שבו הוא יוכל לעשות מה שהוא רוצה ללא מגבלות. זה מאד נוח כשאתה בגיל ארבע עשרה, אבל משר מרכזי בממשלת ישראל הייתי מצפה ליותר.
בינתיים תחת מלכותו של השר לביטחון לאומי שליט"א הפשע והרציחות בחברה הערבית משתוללים ועולים לפסגות שלא היו כמותן. הגענו למצב שבכל העולם רק קולומביה ומקסיקו מתחרות בהישגים שלנו בעניין (ראו בטור הקודם). התפרעות מתנחלים ונוער גבעות גם היא מטפסת לפסגות נשגבות, ברוח גבית ועידוד של מרן השר. פגיעה סתמית ונקמות ללא אבחנה באוכלוסייה ערבית הן המדיניות שלו ושל אנשיו בשטח. מילא אם זה היה מביא תועלת כלשהי (כמו הרתעה וכדומה), אבל זה לא.
עד כאן הכישלונות. מה ההישגים המופלאים שלו בתחום הביטחון הלאומי (ראו למשל כאן)? דומני שיש שלושה עיקריים שהוא חוזר עליהם שוב ושוב: חלוקת נשק לציבור, הרעת תנאי הכליאה למחבלים וחוק עונש מוות. חלוקת נשק זה אכן צעד הגיוני ואני חושב שזה באמת הישג (אולי היה מקום לעשות זאת עם יותר בקרה, אבל נניח לזאת). ההישג השני הוא עונש מוות למחבלים. זוהי הצהרה ריקה שלא תמומש (גם כיום יש עונש מוות למחבלים). יתר על כן, יש חוות דעת רציניות מאד על הנזקים הקשים שמדיניות זו מעוררת, ועל כך שאין בצדה שום תועלת מעשית. כמובן שבעולם כבר כיום אנחנו חוטפים על כך (וזאת כאמור ללא שום תועלת). כשייגזר עונש מוות ההליך המשפטי ייקח שנים וזה רק ישגע את מערכת המשפט, את החברה כולה ואת העולם. יש סטטיסטיקות רבות על התועלת האפסית שבצעד כזה (ארה"ב היא כמעט הדמוקרטיה היחידה שיש בה עונש מוות, וכולנו יודעים על כמות הרציחות שם. יש מחקרים שמראים שזה לא הוריד את כמות הרציחות). ברור לי שבן גביר עצמו באמת מאמין בזה. איני טוען שלא. אבל ההצהרות הנלהבות על כך חסרות כל תועלת. כעת עבר החוק. מישהו באמת חושב שישתנה כאן משהו? שזה יביא איזושהי תועלת? אז למה הוא עושה זאת? כמו בכל שאר צעדיו, להערכתי זה נעשה משתי סיבות עיקריות: לקושש לייקים וליצור את הקתרזיס הפופוליסטי אצל תומכיו. זו דרכם של ילדים. הם שוקלים את מדיניותם לפי השאלה מה יביא סיפוק לבטנם המתוסכלת ופורקן מידי לצורך שלהם בנקמה, ולא ממש משנה להם מה התועלת או הנזק לטווח הארוך.
הוא הדין לגבי החמרת תנאי הכליאה של מחבלים בכלא הישראלי. זה אכן מקומם שהחלאות הללו מקבלים תנאים כמו כלואים רגילים ומעלה. מצד שני, גם כאן יש לשקול את צעדינו לפי שיקולים קרים של תועלת ולא כדי לפרנס את רגשי הנקם שלנו. גם ה"הישג" הזה שבו בן גביר כל כך מתגאה מצביע על התנהלות ילדותית. לא מפני שהוא לא צודק אלא מפני שאין כאן חשיבה שיטתית ומסודרת לפי תוצאות ומחירים. אם הייתה תועלת ברורה אין לי שום בעיה עם נקיטת צעדים כאלה. להיפך. אבל כשאין תועלת עלינו לשקול האם רגש הנקם שלנו שווה את המחירים. בכל מקרה, לא נראה שבן גביר עשה עבודת מטה ושקל זאת לאור הממצאים. הוא פשוט לא פועל כך. הבטן רוצה התלהמות נקמנית וכך פועל כל ילד או פרחח מצוי.
[אגב, ביבי הוא ההיפך הגמור מבן גביר מבחינה זאת. אדם שקול שלא פועל מבטן אלא מהראש, שלעולם לא יוצא מגדרו. הוא תמיד מדבר במתינות וברהיטות ובדרך כלל עוצר צעדים פזיזים של הפרחחים שסביבו. אמנם הוא כן פונה לאמוציות של האלקטורט שלו, ולכן טיעוניו שקריים ודמגוגיים במקרים רבים (פרס יחלק את ירושלים, בנט יקים מדינה פלסטינאית, אייזנקוט שמאלן קיצוני, השמאל שכח מהי יהדות, הערבים נוהרים לקלפיות וכו'). בכל אופן, בניגוד לבן גביר עיקר הבעיה אצלו אינה בהתנהלות אלא במדיניות עצמה.]
באופן כללי נראה שהאיש לא עושה עבודה מסודרת אלא נע לפי רגשות ורודף אחרי הצהרות. גם מעט ההישגים שעליהם הוא מצביע הם בעיקר בתחום ההצהרתי וקטיפת הלייקים. בתחומים המדידים יש לו בעיקר כישלונות. לא בכדי, סקרים מראים שעיקר תומכיו באים מגילאים צעירים מאד, כאלו שמונעים על ידי רגשי נקם וכעס ולא לפי עבודת מטה ושיקול קר. מעבר לזה, גם אם תומכים בעונש מוות למחבלים, איך אפשר לבחור באדם שאנשיו מחלקים לתלמידים מחזיקי מפתחות בצורת אקדח (ראו כאן), שבעצמו מגיע לכנסת עם סיכת חבל תלייה (ראו כאן), ושאשתו אופה לו ליומולדת עוגה בצורת חבל תלייה (ראו כאן). הפופוליזם הפרחחי הנלוז והאלים הזה זוכה לתמיכה של כמעט עשרה מנדטים בציבור. זה בלתי נתפס.
להוותנו, הפרחח הזה שנחשב מוקצה מחמת מיאוס בכל העולם (כמובן לאו דווקא מסיבות ענייניות), הוא דמותה של מדינת ישראל כיום בחלקים נרחבים בעולם. העובדה שמחרימים אותו במדינות שונות ושהוא מככב במהדורות חדשות ובדיוני בית הדין בהאג, מצביעה על כך שהוא לא נחשב כשוליים אלא כמייצג של ממשלת ומדינת ישראל (כאמור, כמעט עשרה מנדטים). איך אפשר להצביע לאדם כזה אחרי שעוברים את גיל ארבע עשרה?!
מה רע בקואליציה הנוכחית? סמוטריץ
אקדים ואומר שלדעתי סמוטריץ הוא הטוב בין חברי קואליציית הזוועה. הוא אדם מוכשר ונחוש שבדרך כלל מקיים את מה שמבטיח. הבעיה שלי אתו אינה בקיום ההבטחות אלא בהבטחות עצמן.
אמנם התנהלותו באוצר נראית גחמתית משהו (הורדת מס על הדלק לפני הבחירות, ביטול רפורמת החלב ועוד), אבל גם זה אינו סוף העולם. קצת שחיתות לא הרגה אף אחד. לגבי איכות תפקודו באוצר הדעות חלוקות מאד ואיני מבין מספיק כדי לחוות דעה. המצב הכלכלי הוא טוב מהציםיות, אבל הטענה היא שזה בזכות השוק והיוזמה של אנשים וחברות פרטיות למרות הממשלה ולא בגללה. גם כאן איני בטוח כי אין לי ידע מספיק. ברור שההעברות שלו לחרדים (רק היום התבקשנו על קיצוץ רוחני של 2.6 מיליארד ₪, שגרוש ממנו לא יילקח מכספי השחיתות הקואליציוניים, נגד דעת אנשי האוצר). זה חלק משיתוף הפעולה הפושע שלו עם החרדים והקואליציה כולה (הן בתחום הכלכלי והן בתחום הגיוס, חוקי לימוד תורה ופטור עריקים ומשתמטים, מינויים מושחתים ושאר סעיפים מהטור הקודם) שמקרין כמובן גם כל תפקוד האוצר. מעבר לזה, סמוטריץ נותן רוח גבית להשתוללות המתנחלים ונערי הגבעות ביו"ש תוך תשלום מס שפתיים של גינוי רפה למעבר על החוק בלי לעשות מאומה בעניין.
עולה כאן הטענה שניתן להצדיק זאת בשם קידום ההתיישבות ביו"ש (אין ספק שהוא עשה שם מהפיכה). אני סבור שלא, גם מפני שאני מפקפק בערכה של ההתיישבות כפי שסמוטריץ מקדם אותה, וגם מפני שהערך הזה אם היה קיים עדיין לא מצדיק את המחירים הכבדים של שיתוף הפעולה שלו עם שאר מרכיבי הקואליציה.
אני חייב להסביר מדוע עצם קידום ההתיישבות בעיניי הוא בעייתי. נראה שהוא נעשה ללא בקרות וללא עבודת מטה וחשיבה מערכתית לטווח הארוך שמתחשבת בהשלכות ובמחירים (התסכול שנוצר בשטחים והבידוד הגובר והחרמות הבינלאומיים עלינו). אין כאן דיון ציבורי וגיבוש תמיכה רחבה שמצדיקים צעדים כה דרמטיים. די ברור שאין לו מסגרת של תוכנית מדינית כללית. זה נראה כמו אוסף של מחטפים שהמניע שלהם הוא 'משיחיות' במובן של יישוב וכיבוש ארץ ישראל השלימה. עליי לומר ביושר שגם למפלגות האחרות אין תכנית, אבל האחרים לא עושים צעדים שגובים מאיתנו מחירים במזומן. המחירים שאנחנו משלמים ועוד נשלם בעולם והדרך ללא מוצא שיוצרת המדיניות שלו הם בעייתיים מאד בעיניי. גם ימין אמור להתנהל בצורה מחושבת ובמסגרת תכנית סבירה כלשהי.
בעיה יותר קשה בעיניי היא השלטת דתיות שמרנית וכופה ברבנות ובכלל (ראו למשל אצל הרב חיים נבון, שמרן מדופלם, תיאור ההתנהלות בפרשת הרב מאיר כהנא והחלפתו ברבנים חרד"ליים בניגוד לבחירה ולהסכם שהושג קודם לכן). סמוטריץ מונהג על ידי רבנים חרד"לים שמרניים ומוביל מדיניות חרדית בעייתית בענייני דת ומדינה (כמו הסכמה לביטול כל הרפורמות במשרד הדתות של מתן כהנא, רדיפת כשרות צהר והחזרת שוק התקשורת החרדי אחרי רפורמות יועז הנדל). הוא גם ממנה רבנים חרד"ליים ומשתף פעולה עם ההשתלטות האגרסיבית והחצופה של ש"ס ואנשיה על שוק שירותי הדת והמינויים של רבנים, וכמובן הרחבת כמות הרבנים שממונים על ידי המדינה, מינוי ראשי מועצות דתיות שנעשה כחלק מאספקת הג'ובים לאנשי ש"ס. בעיניי יש בהתנהלותו גם פן של רגשי הנחיתות הידועים של החרד"לים מול החרדים, ולכן ההתרפסות בפניהם. בעיניי שיתוף הפעולה שלו עם החרדים אינו רק פרגמטיות אלא התכופפות בפני 'גדולי תורה'. התנהלותה החרדית של הרבנות ביחס לנשים ובכלל, היא תוצאה של המדיניות שלו ושל עמיתיו.
הדבר העיקרי שמפריע לי אצלו ולדעתי עומד בבסיס כל ההתנהלות שלו, למרות שעל פניו הוא דווקא נראה כעניין לא מעשי: ההיבריס והדוגמטיות. בשבת האחרונה הצהובונים של בתי הכנסת היו מלאים בפרסומות תעמולה של סמוטריץ שמתחילות בהאשמת כל מתנגדיו בכך שיקימו מדינה פלסטינאית (ליברמן, בנט, מתן כהנא ואייזנקוט, כולם שמאלנים ידועים). אבל האלטרנטיבה הגאה של סמוטריץ מוצגת בכותרת:
הולכים על בטוח. כן. סמוטריץ.
אני מאד חושש מה"בטוח" הזה. ניכר שסמוטריץ פועל מתוך שכנוע עמוק בכך שהוא יודע הכל. נראה שהוא סובל מביטחון עצמי מופרז (עיין ערך נאומיו באנגלית עם ה"גרנד מייזר", שמבטאים בעיניי זלזול בכל מה שסביבו ויהירות בלתי נסבלת) ואין לו בדל של ספק בדרכו. מטון הדיבור הזחוח שלו קל להתרשם שהוא לא ממש מתרגש מהשלכות מדיניותו למרות שכל העולם גועש ורועש בגינה ולמרות הביקורות הקשות מבפנים ומבחוץ. נראה שהוא לא מפעיל שיקול דעת ממשי ביחס למדיניות שלו (אלא אולי במישורים טקטיים). לכן הוא פועל להשתלטות על כל שטחי המזרח התיכון בלי תלות בהשלכות ובאילוצים. הפעילות הנחרצת בכיוונים שהוא מאמין בהם בלי מוכנות לשקול את משמעות הדברים ומחיריהם יסודה באותו היבריס.
הוא הדין לגבי הזלזול בכל תפיסה דתית שונה מזו של רבותיו החרד"לים, שגם הוא תולדה של התנועה הנפשית המסוכנת הזאת. כאשר מצרפים אליו את פייגלין, שחתום על הערך 'היבריס' באנציקלופדיה, מקבלים שילוב מסוכן מאד. מדובר בחיבור בין שני ברנשים שיש להם אידאולוגיה בנויה היטב (וזה לשבחם), ולכן הם נוטים לא להתחשב יותר מדיי במציאות, בהשלכות ובמכשולים שהיא מציבה. משנתם כוללת פתרונות כוללים לכל בעיות העולם ואל לכם לחשוש. הקב"ה איתנו. עבור מנהיגות פוליטית, תפיסה אידאולוגית מגובשת ועקבית אולי ראויה להערכה, אבל זהו מצב נפשי מסוכן מאד, בפרט כשמדובר באידאולוגיה קיצונית. מנהיגות דוגמטית כמו זו של פייגלין וסמוטריץ עלולה להוביל אותנו למחוזות מאד מסוכנים.
הנה דוגמה שאיני יכול להתאפק מלהציג אותה. כעת העבירו לי סרטון שבו סמוטריץ מסביר את השקר בטענה שאי גיוס חרדים גורם לעומס בצבא. מאד ממליץ לצפות, מפני שזה מדגים שלושה אספקטים בדבריי: התמיכה בחרדים, ההיבריס והשקרים. טענתו שם היא שיש לא מעט כוח אדם מילואים לא מנוצל בגילאי 25-40 שהיה יכול למלא את החסר גם בלי החרדים. לכאורה מאד הגיוני ומשכנע, וגם הדיבור הנחרץ שלו ("שקר מוחלט!!!") מראה על הביטחון המוחלט שלו בטיעון. אלא מאי? שכל טמבל מבין שזהו טיעון מופרך לחלוטין. הצבא אכן מתנהל באופן לא יעיל (ספרו לי משהו חדש). אבל מאז 7 באוקטובר הצבא כן מנסה למצות את כוח האדם, גם אם מאוחר מדיי ומעט מדיי. אבל השקר הגדול שלו הוא שהוא מדבר על מאגר של כוחות מילואים, ומה שחסר בגלל אי גיוס חרדים הוא כוח סדיר. והנה כמה היבטים של ההבחנה הזניחה והלא מעניינת הזאת: א. חיילים סדירים מיומנים יותר ובעלי כושר גופני טוב יותר. ב. אין להם משפחות שנפגעות משירותם. ג. מצבם הכלכלי, משפחתם ועסקיהם של סדירים לא נפגעים. ד. גדוד סדיר שווה שלוש חטיבות מילואים, כי הסדיר משרת שלוש שנים מלאות והמילואימניק חודש בשנה (רק בגלל ההשתמטות דורשים ממנו חצי שנת מילואים). ה. משום מה שר האוצר שלנו לא מבין את עניין העלות למשק והבזבוזים הנוראיים של גיוסי מילואים כאלה (לעומת שירות סדיר). לתלוש עובדים ממקומות עבודתם וממשפחתם לכמה חודשים בכל שנה זו עלות מטורפת למשק ופגיעה אנושה בכלכלה האישית שלהם ושל המשק כולו. כל זה אומר שגדוד סדיר שווה משהו כמו שתי אוגדות מילואים אם לא למעלה מכך. טוב, סמוטריץ כזכור הוא רק שר אוצר, מה לו ולהבנה כלכלית?! אני כמי שאין לו הבנה כלכלית עמוקה מדיי הבנתי זאת מיד. אז שמא גם הוא מבין, אבל משקר?… (בטור הקודם דיברתי על תרבות השקר ששוררת במחוזותינו.)
נטישה של המדינה
לסיום אוסיף עוד נקודה שלא עלתה בטור הקודם. בשנים האחרונות התגברה מאד עזיבה של ישראלים לחו"ל (ירידה). המספרים המוחלטים מאד מדאיגים אבל הם גם משקרים. מבחינה מסוימת המצב עוד גרוע יותר. כשתבדקו את הרכב העוזבים, תגלו שבחלק גדול מהמקרים מדובר בכוחות חשובים למשק ולחברה, אנשי אקדמיה ורופאים, אנשי משק ותעשייה וסתם מעמד בינוני, זאת בניגוד לתופעות מתקופות קודמות של עזיבת החלשים (ראו כאן). התופעה מתמתנת בגלל האנטישמיות בחו"ל, ועדיין היא מאד משמעותית. יתר על כן, אם למרות האנטישמיות בכל זאת העזיבה מתגברת זה אומר שיש כאן כאב משמעותי ולכן לא נכון להתעלם ממנו ולזלזל בו. לתופעה הזאת יש השלכות כבדות משקל על המשק. תרומתן של השכבות הללו לתוצר שלנו ולאוצר המדינה גדולה מאד. יש כאן בריחת מוחות וסטארטאפים שמשלמים מיסים בחו"ל, פגיעה קשה בקשרים האקדמיים והעסקיים ובכלל עם מדינות אחרות. ומעבר לכל, זוהי פגיעה לא פשוטה בחברה ובלכידות האזרחית שלנו.
גם אם איני מסכים לדעותיהם, לטיעוני הביקורת ולחששות שהם מביעים, איני יכול להתעלם מהתופעה כשלעצמה. קל להאשים אותם שהם נפולת של נמושות, "שמאלנים", לא פטריוטים וכו', אבל מי שאומר זאת עושה לעצמו חיים קלים מדיי. לפחות חלקם עוזבים בכאב גדול והם לגמרי פטריוטים. זהו בהחלט כאב אותנטי, גם אם אינכם מסכימים לסיבותיו. ישנה נטייה לומר שאסור להיכנע למניפולציות כאלה שמנסות לכפות על הרוב את דעת המיעוט. אם מישהו רוצה לעזוב שיעזוב. אני לא אמור לשנות מדיניות של ממשלה נבחרת בגלל שיש נמושות שמפעילים לחצים לממש מדיניות של מיעוט. אבל צריך להבין שצעד כזה אינו צעד מניפולטיבי. אם אנשים מחליטים לנקוט צעד כזה ולעקור עם כל משפחתם לחו"ל זה אומר שהמצב באמת בלתי נסבל מבחינתם. לכן כאן אסור לזלזל בתופעה.
טענתי היא שגם אם אני צודק ונבחרתי כדין, יש קו אדום של לכידות חברתית שאסור לי לחצות וממנו הלאה ממשלה אחראית צריכה לשקול ברצינות ויתורים. אני ממש לא רוצה שכל ה"נמושות" הללו יעזבו, ושחלק מכובד מהתנועה הציונית יתנתק ממנה וממדינת ישראל (אם הייתי סמוטריץ הייתי אומר משיבת ציון ומהגאולה). הזלזול והקלת הראש בתופעה הזאת (ע"ע קרעי והטייסים) הוא בעיניי חמור מאד ולא אחראי. ראיתי כעת פוסט יפהפה שכתב על כל המצב ובפרט על העניין הזה אורי לוי מנקודת מבט ימנית. ממליץ.
עליי להוסיף לסעיף הזה את הקהילות היהודיות בעולם. אנחנו מאבדים גם אותן בזו אחר זו. אני כבר לא מזכיר אפילו את מתווה הכותל, את היחס לרפורמים, ללהט"ב ולתפיסות יהודיות לא אורתודוקסיות. למשברים הללו התרגלנו, וזה שייך יותר לסעיף שעסק בסמוטריץ ובחרדים. כעת מדובר בביקורת הולכת וגוברת על מדינת ישראל שבאה מקבוצות וקהילות שהיו מאד אוהדות לנו והפעם על המדיניות והפוליטיקה שלנו ולא על תפיסותינו הדתיות והלא ליברליות. אנחנו מאבדים את העולם אבל גם את הקהילות היהודיות בו מתוך ביקורת מוסרית וההזדהות הבסיסית של יהודים בעולם אם מדינת ישראל מתרופפת בצורה מסוכנת מאד. נראה שאנחנו בהחלט הולכים בכיוון של מצדה או ספרטה, אי קטן של חרדים וחרד"לים שעומד לבדו גאה מול כל העולם וגם מול העולם היהודי. זהו ההיבריס בהתגלמותו. סמוטריץ רואה עצמו כשלוחו של הקב"ה עלי אדמות וכשר האוצר של הדוסים, ונראה שממש לא מעניינים אותו כל השאר.
גם אם סמוטריץ היה לגמרי צודק, לא הייתי רוצה להיות במקום כזה, כשמולי רוב עם ישראל והעולם כולו. מי שחושב שנוכל לשרוד כך רק בגלל שאנחנו צודקים (אם אכן), טועה טעות מרה. זה כמובן נוגע גם להיבריס שתואר בסעיף הקודם, שלא מוכן לקחת בחשבון את השלכות מדיניותו.
כעת הגענו למכה בפטיש. מה זה אומר לגבי ההצבעה בבחירות הקרובות?
שיקולי הצבעה
ניתן לחלק את המפה הפוליטית שלנו לשלושה גושים (שאין להם הרבה קשר לימין ושמאל, למרות התעמולה הבלתי נלאית של נתניהו ואנשיו). הגוש הראשון הוא הקואליציה הנוכחית. השני הוא גוש ה'שינוי' (בערך מרכיבי האופוזיציה הנוכחית שבחלקה רצה במפלגות חדשות), והגוש השלישי הוא אוסף מפלגות שלא משייכות עצמן לאחד משני הגושים האחרים, ובעצם חותרות להקמת ממשלה רחבה בין גושית. אפשר לשייך לכאן את כחול לבן של גנץ ומפלגת הציבור החרדי (שתיהן הרחק מתחת לאחוז החסימה), את הנדל וזליכה (שמפלרטטים עם אחוז החסימה) ואולי גם את וינטר (גם הוא מפלרטט שם).
וינטר שומר על עמימות (והמתקפות הקשות עליו מצד הליכוד רק מחדדות אותה). מחד, הוא מתעקש על גיוס מלא לחרדים עוד לפני הקמת הקואליציה. אבל בו בזמן הוא מצהיר על תמיכה בביבי לראשות הממשלה ומתוך כך בקואליציית ביבי וחרדים (זו שמכונה 'ימין', על לא עוול בכפה). לכן ניתן אולי לשייך אותו לגוש השלישי, למרות שהוא עצמו מתעקש שהוא שייך לראשון. כאנקדוטה, הנה לכם עוד מועמדת בגוש השלישי, ד"ר נחומי יפה ממפלגת הציבור החרדי, שקצת התבלבלה עם הלוגיקה, ומכריזה שהם יילכו עם גוש הימין אבל לא יישבו עם החרדים. אולי היא מתכוונת לליברמן ובנט?… לכן די קשה לשייך את שתי המפלגות הללו לגוש השלישי או לגוש אחר כלשהו.
הסברתי למעלה שעיקר הדילמה בהצבעה אינה נוגעת למפלגה אלא לגוש. השאלה היא האם להצביע לגוש הראשון, השני או השלישי (זה שבעצם מנסה לפרק את הגושיות של המפה הפוליטית). בתחילת הטור הסברתי את הסיבה לכך. מדובר בעסקאות חבילה, וכל קול לגוש הראשון הוא קול לקואליציה הנוכחית כולה. כך גם לגבי הגוש השני.
באשר לגוש הראשון, תוספת מילים היא אך למותר. כל מה שנאמר עד כאן וכל מה שמופיע בטור הקודם הוא רק סיכום של נקודות עם כמה דוגמאות. אפשר היה לאסוף אנציקלופדיה של דוגמאות על מה שקרה כאן בארבע השנים האחרונות. הכמות והעוצמה של השחיתות והשקרים כל יום וכל רגע הם בלתי נתפסים ממש, גם ללא קשר לאירועי ה-7 באוקטובר. וכן, אני יודע, תמיד היו שקרנים, מסיתים, טיפשים, מושחתים. נכון, הוואטאבאוטיזם הזה מתבקש. אבל קשה מאד להתכחש לכך שהיום אנחנו בעוצמה ובהיקף אחרים לגמרי. הכל נעשה מהמקפצה במסות ותוך שקרנות עזת פנים ונטולת בושה. כל השוואה בין עלילות הקואליציה הנוכחית לבין מה שקרה בקואליציות וקדנציות קודמות היא נואלת בעליל.
לאור כל מה שנאמר עד כאן, ברור שאין שום היגיון לשלשל לקלפי פתק של אחת ממפלגות הקואליציה. אם כל זה לא מספיק לשכנע אתכם בכך, אז באמת איני יודע מה עוד ניתן לעשות בעניין. פשוט נשגב מבינתי איך אדם נורמטיבי וסביר, ובפרט אדם דתי עם קורט יראת שמים, יכול להצביע לאחת המפלגות הללו. אז מה כן? נשארו לנו שני הגושים הנותרים.
באשר לגוש השלישי, יש שם שתי המפלגות שרחוקות מאחוז החסימה. לגביהן הדיון מיותר. אמנם הצו הקטגורי מורה לנו לעשות את מה שהיינו רוצים שיהיה לחוק כללי בלי קשר לשיקולים תוצאתיים, ואם מישהו היה רוצה שכולם יצביעו לגנץ או לציבור החרדי, לכאורה עליו להצביע להם גם אם הם לא מתקרבים לאחוז החסימה (ראו טור 122). אך זוהי התייחסות שטחית. כתבתי לא פעם שהצו הקטגורי אינו השיקול היחיד בזירה. שיקולי תוצאה הם בהחלט שיקולים רלוונטיים, והצבעה לפי הצו הקטגורי כשאין לכך שום משמעות תוצאתית אינה סבירה (אלא במקרה שבו האלטרנטיבות האחרות גרועות ואז ראוי להצביע למי שלא עובר את אחוז החסימה כמחאה שבטווח הארוך תוכל אולי גם לגרום לשינוי המצב. ראו על כך בטורים 189 ו-555). ייתרנו, אם כן, את הדיון בכחול לבן ומפלגת הציבור החרדי (וחבל מאד שכך). נותרו לנו שתי מפלגות הגוש השלישי הנותרות (הנדל וזליכה ווינטר שאולי גם הוא שם).
בעבר חשבתי שהשיקול העיקרי בהצבעה הוא מי שיסייע ליצירת ממשלה רחבה בלי הקצוות (משמאל ומימין) ובלי חרדים. כיום כבר איני חושב כך, משתי סיבות: הליכוד במצבו הנוכחי אינו ראוי להשתתף בממשלה רחבה (כן, אני יודע שהדמגוגים יכנו זאת "החרמה של אחים" ודה לגיטימציה של מאות אלפי מצביעים. זה שטיק תעמולה חרדי ידוע, כל מי שמתנגד לשחיתות שלהם מוכרז כאנטישמי ומחרים אחים רח"ל), לפחות כל עוד נתניהו עומד בראשו. לא, זו אינה החרמה אלא חוסר הסכמה לגמרי לגיטימי ומתבקש עם אנשים ועם דרך. שנית, מפני שאיני רואה סיכוי מעשי לזה, אלא אם הגושים יחליטו על כך בעצמם בלי הלחצים של הגוש השלישי. לא בכדי הגוש השלישי התפרק כמעט לחלוטין, ונראה שאיננו הולכים לכיוון כזה.
בשו"ת כאן עלתה שאלה לגבי הצבעה לווינטר. אומר שלדעתי ההנמקה שם שגויה מתודולוגית. השואל בחן זאת דרך המדיניות והמצע של וינטר, אבל זה לא מאד רלוונטי. ראשית, מפני שמדובר בעיקר במדיניות ביטחונית, ובעיניי זוהי סוגיה שולית יחסית. אבל מעבר לזה, כפי שהסברתי השאלה היא מי יהיה הגוש השולט ולא לאיזו מפלגה להצביע. הצבעה לווינטר עלולה להיות הצבעה לגוש הראשון (שבמסגרתו תהיה לו השפעה שולית אפילו בתחום המצומצם שלגביו הוא מתיימר – תחום הביטחון), מה שבעיניי אינו בא בחשבון.
באשר להנדל וזליכה, זו אופציה סבירה אם כי יש לי כמה הסתייגויות. ראשית, חשש משמעותי שלא יעברו את אחוז החסימה. שנית, הרתיעה שלי מממשלת אחדות רחבה עם נתניהו, שאליה הם חותרים. שלישית, הם מתמקדים בכמה נקודות ספציפיות מדיי, ואיני יודע מה יעשו במישורים אחרים. רביעית, במישור הכלכלי זליכה הוא פופוליסט גדול. מזה שנים רבות אני עוקב אחרי אמירות ביקורתיות שלו שנורות לכל הכיוונים (פרט לזה שלו) ואין לי בו טיפת אמון.
נותרנו עם הצבעה לאחת ממפלגות הגוש השני. כבר הזכרתי את האיומים האפוקליפטיים על הגורל הביטחוני המר שצפוי לנו תחת ממשלה כזאת, אבל כפי שכבר כתבתי בעיניי זו סתם דמגוגיה. החששות מפני הסתמכות על הערבים או צירוף רעמ לקואליציה גם הם חלק מהתעמולה של גוש הזוועה שבונה על חוסר חשיבה של הציבור (שמתוסכל מהערבים ורוצה לנקום בהם בעיקר בעקבות אירועי 7 לאוקטובר). אני לגמרי בעד זה וגם זה. אני תומך בהסתמכות על הרשימה המשותפת כדי לנטרל את הממשלה העכשווית, ולו רק כדי שלא נישאר איתה כממשלת מעבר עד לבחירות הבאות (אחרי התיקו הבין גושי שצפוי להיווצר כאן). קודם כל לסלק את אוסף המזיקים הללו, ואחר כך אפשר ללכת לבחירות או לעשות מה שרוצים. באשר לצירוף רעמ לקואליציה (מה שמפלגות הגוש השני הצהירו שלא יעשו, ולדעתי חבל מאד שכך), כבר הסברתי למעלה את עמדתי. היא עדיפה בעיניי עשרת מונים על כל מפלגה ממפלגות גוש הזוועה (פרט לליכוד, אם נתניהו וחבריו יסתלקו ממנו). כאמור למעלה, צירופה לקואליציה יביא בעיקר להשלכות חיוביות ביחס לטיפול בציבור הערבי עם כמה חששות שוליים לגמרי באשר להשפעה על מדיניות החוץ והביטחון (ראו מה היה בממשלת השינוי). אחרי הרקורד הביטחוני המפואר של ביבי, בשנים האחרונות איני רואה סיכוי ממשי שנקבל משהו גרוע יותר.
אחרי שסילקתי מהשולחן את הגוש הראשון והשלישי, נותרנו עם אחת ממפלגות הגוש השני. מכאן והלאה יש רק את הטעם האישי שלי. הייתי מצביע לליברמן מבחינת המצע והגישה שלו (הכלכלית, הביטחונית והאנטי חרדית-חרד"לית), אבל אין לי אמון רב בו אישית, מה שמקבל יתר משמעות לאור היותו שליט יחיד במפלגתו. כנ"ל לגבי בנט ולפיד. כיוון החשיבה שלהם נראה לי בהחלט חיובי (בעיקר זה שנתניהו מטיח בהם שהם 'שמאלנים', כמובן). בעיניי ממשלת השינוי שלהם הייתה תקופת אור נדירה בפוליטיקה שלנו בדור האחרון (עידן ביבי), עוד משהו שנתניהו השמיד עם טכניקות ההרס שלו (שכוללות בעיקר שקרים פתולוגיים ולחץ אישי אלים ומתוזמר על אנשים דרך בית הכנסת, דרך לחצים על ילדים בבית ספר, שכנים וכו', לשנות כיוון ולהסתלק או להצטרף אליו. ע"ע עידית סילמן, לייטנר, ניר אורבך, וינטר, יוסף חדאד, ללי דרעי ועוד. ראו טור יפה בעניין כאן). אלא שלפיד נראה לי פופוליסט שלא עושה שיעורי בית ובנט מדיי עמום ולא עקבי. גם כאן איבדתי קצת את האמון בהתנהלותם של שני האישים הללו (שום דבר נוראי, ועדיין).
לכן מה שנותר לטעמי הוא בעיקר מפלגת 'ישר' של אייזנקוט. נראה שבסה"כ יש שם אנשים טובים וחיוביים (כולל שמונה דתיים נורמליים בעשרים המקומות הראשונים) וכיוון סביר להמשך. כרגע נראה לי שזה מה שאכניס לקלפי בבחירות הקרובות. אבל כאמור זה פחות חשוב כל עוד מצביעים לגוש הנכון. השאר אלו ניואנסים.
הערה לסיום
כמה אנשים שאלו אותי כיצד מותר להצביע לאנשים שאינם שומרי תומ"צ ולא יראי שמים (הם גם שמעו זאת מרבנים שונים). אמרתי להם שלפי זה עלינו להצביע לראש ממשלה רק למי שצאצא לבית דוד. אולי הם לא קוראים עיתונים, אז לידיעתם אנחנו חיים במציאות שבה המדינה לא מתנהלת לפי ההלכה ולכן יישום ליטרלי של עקרונות הלכתיים הוא ילדותי. שאלתי אותם האם לדעתם כשיבואו חברי הכנסת להמליץ לנשיא על ראש ממשלה, הם ימליצו על נתניהו שאינו שומר תומ"צ או על בנט שחובש כיפה? אני מהמר שרוב ככל אלו שמדברים בשם החיוב להצביע לשומרי תומ"צ גם אומרים שיש להמליץ לנשיא על נתניהו. ועוד לא דיברתי על הקשר הרופף בין המפלגות הדתיות לבין יראת שמים ושמירת מצוות. האדישות המחפירה שלהם לחילול השם הגלקטי שם עצמם עושים נותנת רמז עבה כקורת בית הבד על מידת יראת השמים שלהם. כמו שאומרת ההלצה הידועה, אולי יש שם יראת שמים, אבל שאלה גדולה באלו שמים מדובר. לא באלו שלי בכל אופן.
נספח: מכתבו של ג'רי שוורץ
| ג׳רי שוורץ הוא איש עסקים יהודי-קנדי, מיליארדר ציוני שתרם מאות מיליוני דולרים במהלך השנים לישראל. הוא ורעייתו הת׳ר נחשבים לפילנטרופים ״כבדים״ במיוחד בכל מה שקשור לצה״ל, אפילו למוסד (תרם בעבר 6 מיליון שקלים לארגון הביון להקמת ׳מרכז חדשנות׳).
שוורץ נחשב, על פי שורת פירסומים בתקשורת, למקורב לבנימין נתניהו. הוא גם תרם לקמפיין שלו, אירח אותו בטורונטו בשנת 2010 והחזיק מערכת יחסים קרובה עם נתניהו לאורך שנים (צריך לציין ששוורץ היה מיודד בעבר עם פוליטיקאים נוספים). מי שייצג את שוורץ בישראל תקופה ארוכה היה יועץ התקשורת לשעבר של נתניהו, אביב בושינסקי. בין היתר, מממנים ג׳רי והת׳ר שוורץ את קרן ״הישג״ שמטפלת בחיילים בודדים בצה״ל. הם תרמו למיזם הזה כ-200 מיליון שקל לאורך השנים וסייעו למאות חיילים בודדים. בימים האחרונים שיגרו בני הזוג שוורץ לכל בוגרי הקרן, מאות במספר, מכתב נדיר, ראשון מסוגו. במכתב נאמר כי אלה הן הבחירות הגורליות ביותר בתולדות המדינה ונטען כי בנימין נתניהו והקואליציה שלו מחלישים את ישראל, את הלכידות הפנימית של העם, את מעמדה הבינלאומי של המדינה ואת מחוייבותה לאמת. המכתב לא דורש מבוגרי הקרן להצביע כך או אחרת, אבל קורא להם לשקול את מה שנכתב בו. ״אם אתם מסכימים איתנו, נשמח אם תפעלו בכל דרך כדי לחזק את בחירת מנהיג שיביא לשינוי״. הנה הנוסח המלא:
משפחת הישג היקרה, זו הפעם הראשונה מאז הקמתה של קרן הישג שאנו פונים אליכם ישירות. אנחנו עושים זאת בנסיבות חריגות ומתוך תחושה שזהו צו השעה, לקראת הבחירות הקרובות בישראל. אנו מאמינים שאלו יהיו הבחירות המשמעותיות ביותר מאז הקמת המדינה. במכתב זה אנו מרשים לעצמנו לשתף אתכם בנקודת המבט שלנו, כשני אנשים שאכפת להם מאוד מכם ומישראל, ושחווים את הנעשה במדינה ומחוץ לה. אנו סבורים שיש שלושה דברים מהותיים המשפיעים על יכולתה של ישראל לשגשג כמדינה דמוקרטית: מחויבות לאמת; לכידות פנימית סביב חזון חיובי ומשותף למדינה; ומעמדה של ישראל בעולם. כיום, תחת הקואליציה בראשות ראש הממשלה נתניהו, שלושת אלה נחלשו באופן דרסטי. בנושא המחויבות לאמת הממשלה הזו דחקה לשוליים את המחויבות לאמת, הן בעניינים הקטנים והן בעניינים המהותיים. כך למשל, התנגדותה המתמשכת להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור לעומק את אסון ה־7 באוקטובר. אם לא נבין מה הוביל לאירועים הנוראיים של אותו יום, כיצד נוכל להיערך טוב יותר כדי למנוע הישנות של אסון כזה בעתיד? בנושא הלכידות הפנימית כמו בכל דמוקרטיה, קיימות אינספור השקפות וסוגיות שעליהן אזרחים יכולים לחלוק, לעיתים בחריפות. אולם חייבים להיות ערכי יסוד משותפים, מחויבות לחזון משותף ומאמץ מתמשך להציב את החזון המשותף בראש סדר העדיפויות. הקואליציה, שבה חברים גורמים קיצוניים, מלבה את הקיטוב ושוחקת מדי יום את הערכים ואת החזון שעליהם נשענה המדינה במשך שנים. אותם ערכים ואותו חזון שהיוו את הבסיס לבניית הפלא המכונה מדינת ישראל. שום דמוקרטיה אמיתית אינה יכולה להתקיים לאורך זמן מבלי להשקיע באופן מכוון בלכידות הפנימית שלה. בנושא מעמדה של ישראל בעולם זהו אולי הנושא שמקבל את תשומת הלב המועטה ביותר בתוך ישראל, אך הוא מעורר דאגה עמוקה. בתוך שנים ספורות, תחת הממשלה הזו, הפכה ישראל ממדינה מוערכת למדינה מוקצית בזירה הבינלאומית. מלחמה ללא יעד סיום ברור, התבטאויות של שרים המרמזות על רצון לגרש פלסטינים הן מעזה והן מהגדה המערבית, ואלימות של מתנחלים בגדה המערבית, כל אלה מספקים בסיס לנרטיב שמתנגדי הציונות ברחבי העולם שמחים כל כך לנצל. הממשלה הזו תרמה להידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל באמצעות הרטוריקה שלה ומעשיה. רגע קריטי… המנהיגות המפלגת והבלתי מוסרית הזו חלחלה אל תוך המדינה דווקא ברגע שבו ישראל זקוקה למנהיגות חזקה וערכית. מנהיגות שמעמידה את טובתם של אזרחי המדינה מעל לשאיפות אישיות. מנהיגות המחויבת לשיקום מעמדה של ישראל בעולם ולהתמודדות עם הבעיות החמורות הניצבות בפני המדינה מבית, ובהן: כלכלה שמעשירה אליטה מצומצמת אך מותירה רבים מדי במאבק כלכלי; מערכת חינוך שאינה מעניקה לדור הבא של אזרחי ישראל את המענה הראוי; עלייה חמורה בפשיעה; וגישה לשירות הצבאי שדורשת כל כך הרבה מחלק מהאזרחים, אך אינה דורשת דבר מאחרים. אנו מבינים ומכבדים את העובדה שלכל אחד ואחת מכם החירות לקבל את החלטותיו בעצמו. אך כפי שהיינו עושים עם ילדינו ונכדינו ברגעים שבהם אנו חשים שמשהו הוא בעל חשיבות קיומית, מן הראוי שנשתף בעמדתנו. במידה שאתם מסכימים איתנו, נקווה שתפעלו בכל דרך אפשרית כדי לתמוך במועמד או במועמדת שיביאו את השינוי. בחום ובאהבה לכולכם, הת'ר וג'רי |
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
בסה"כ טור הגיוני ומאוזן פחות או יותר (בניגוד לטור הקודם). שתי הערות קצרות:
1. אתה עושה עוול לסמוטריץ'. האיש באמת מוכשר כמו שד, וכדאי לראות את הסרטון שלו עם הרב חיים נבון (45 דקות, אם לא ראית, מן הסתם תחיה בלי לראות את זה), הוא ניחן במשהו שאין להרבה פוליטיקאים, וזה שהוא לא תופס את עצמו ברצינות. למרות ההיבריס החיצוני, כדאי לראות, רק כדי להתרשם שהוא מתקן את עצמו תוך כדי תנועה. יודע לקבל ביקורת. מעלה אדירה. זה לא סותר שהאיש באמת לא מאמין בגיוס חרדים או יותר נכון מאמין שבדרכו (הטועה מאוד לדעתי) יגייס אותם. אבל יחסית להרבה אנשים שהזכרת, אין לו היבריס. יש ביטחון עצמי, אבל יחד עם זה הרבה ענווה. ולגבי הגרנדמייזר, ראיתי השבוע את הסרטון המקורי לראשונה, ולמען האמת לא נפלתי. כדאי להשוות את האנגלית שלו לשל הרמטכ"ל שאתה רוצה להצביע לו, ואני חושב שסמוטריץ לוקח.
לגבי אייזנקוט הנ"ל. כנראה שאתה לא מכיר את הנבחרת שלו. מהיכרות עם חלקה מקרוב ממש, היא והדתיים שבה הרבה פחות מרשימים ממה שאתה מתאר. נדמה שהם זוכים להנחת סלב כיוון שאתה מכיר היטב את הצדדים האחרים ופה מניח להם להנות מהספק.
מי דיבר על הכישרון שלו? הביקורת שלי אינה על ידיעת האנגלית שלו אלא על ההיבריס והזלזול בסביבה שגרם לו לדבר באנגלית ולשים את עצמו ואותנו לצחוק.
אכן איני מכיר חלק מהאנשים ברשימתו. חלק כן. נחכה ונראה.
. אני מאוד מקווה שהמפלגה הכלכלית תכנס לקואליציה הבאה וזליכה יקבל הזדמנות לממש את התכנית הכלכלית שלו להורדת יוקר המחיה. בהתחלה אתה אמרת שכלכלה זה לא התחום החזק שלך אבל אתה הסקת ש"זליכה הוא פופוליסט גדול. מזה שנים רבות אני עוקב אחרי אמירות ביקורתיות שלו שנורות לכל הכיוונים (פרט לזה שלו) ואין לי בו טיפת אמון". תוכל לפרט יותר לעומק ממה נובע חוסר האמון שלך בו? האם יש לך טיעונים קונקרטיים לגבי ההישגים שלו שהוא טוען – שלא בצדק ,או השגות לגבי התוכנית הכלכלית שלו שהיא מאוד מפורטת ועניינית שאתה יכול לפרט?
איך הרב יתמודד עם הנזקים שיגרמו למדינה בידי תומכי "העגלה הריקה"? הרי כל חברי הקואליציה העתידית של איזנקוט סוברים ההיפך מהרב בכל תחום הגותי כמעט ויקדמו את האג'נדות שלהם כמובן.
גם אם הציבור החרדי לא תעבור (והיא כנראה לא), אני חושב שאם ייראו שיש קהל מצביעים זה יגרום לעוד אנשים לראות אותה בתור אופציה לגיטימית.
נראה שבינתיים היא המפלגה עם הכי הרבה סיכוי להוציא חרדים לשוק העבודה כרגע
השאלה אם השביעי באוקטובר היה בממשלה אחרת כן הוא חא לא זו הזנחה החשובה. השאלה האם הייתה ממשלה אחרת במקום כל 15 שנות נתניהו היה שביעי לעשירי, ושם לדעתי מופרך מאוד לומר שהיה טבח במצב כזה. כלומר די ברוק שהוא פרי מדיניות ארוכת שנים של ביבי
לכאורה ההצבעה הרציונלית היא למפלגה שמתנדנדת על אחוז החסימה, פוטנציאל ההשפעה של הפתק שלך הוא מאפס לארבע.
יישר כוח על ניתוח חד והוגן.
לגבי החילוק בין אחריות לאשמה – לא הבנתי כלכך. אם הם שינו את דעתם אז מה הבעיה? מה אכפת לי מאיזה מושג מופשט שנקרא אחריות?
אני חושב שפספסת הבחנה מהותית בקשר למצביעי הקואליציה. הנושא הכי חשוב למצביעי הקואליציה זה זהות יהודית(ש"ס ג' בן גביר וסמוטריץ אפשר להגיד). וממשלת שמאל עלולה להפריד בין דת למדינה, להכניס הרבה גוים לארץ, להחזיר שטחים, לחייב בחורי ישיבות להתגייס(כן, הרבה מאיתנו בעד פטור לכל הלומדי תורה), לא לממן אברכים וכו.. הברית של שומרי המצוות(חרדים ודתלי"ם) חשובה מאשר הברית עם החילונים, ולכן האידיאולוגיה היא בדלנות דתית ותעדוף של נטורי קרתא על חילונים. בנוסף זה ברור שכל נושא גיוס חרדים הוא פוליטי לגמרי, והם רק רוצים לחלן אותם בגלל הבעיה הדמוגרפית. האסטרטגיה היא להדיג רוב דמוגרפי שומר מצוות.
עד כאן ניסיתי להציג את העמדה החרדית/חרדלי"ת שהתעלמת ממנה. ידוע שעמדתך יותר ליברלית, אבל בהינתן הנחות אלה לא כדאי להצביע לאופוזיציה. וגם אתה שולל השגחה גאולה וכו.. ותפיסות אלה משנות את אסטרטגיית ההצבעה. ולמרות הטור שעשית בעד שיקולים ריאלים מ"מ אם זה אמת למה לא להתייחס לזה.
הסכמתי עם רוב הטור שלך, אבל איפשהו לקראת המסקנה איבדת אותי
1. ממשלת אחדות אינה דבר רע. להפך, הרבה רע הגיע מההתעקשות שלא לשבת עם ראש ממשלה שיש לו כתב אישום, מה שגרם לביבי למצות את כל מה שאפשר ממה שמוכן לשבת איתו ולכן הישיבה עם בן גביר. הקואליציה האחרונה שיוועה להכיל בתוכה קולות מרכזיים יותר, והנוכחות של גנץ בקבינט המלחמה בהחלט עשה טוב (לא מדבר על עצם בלחימה כי לא מבין בזה והמידע לא גלוי לנו)
מכאן שהבעיה אינה ביבי לכשעצמו אלא ביבי חסר מפלגות מרכז שנותנות קונטרה הקיצוניים.
אם בנט ולפיד אנשים עמומים, מה נגיד על אייזנקוט? איש כבד פה וכבד לשון. טרחתי להאזין לפודקאסט של נדב פרי שראיין אותו קרוב לשעתיים ולצערי המון סיסמאות וסתירות פנימיות. איש תמים שמדבר בסיסמאות, והרושם שעשה לי שהוא טיפוס פשטני, חסר מעוף ולא מעמיק שימהר לחתום על הסכמים עם כל מי שמעוניין גם במחיר התפרקות מנכסיה האסטרטגיים של ישראל. כרמטכ"ל היה אחראי על צמצום יחידות כוח אדם של צה"ל במסגרת הסלוגן צבא קטן וחכם.
לעומת זאת בנט הוא אדם עם משנה סדורה בשלל נושאים, שגם אם יש לו אמירות שלא אהבתי (יוהרה מסויימת שאני מפרש כניסיון כושל לעשות קמפיין כאילו הוא ביבי) בסך הכל הוא איש עם עקרונות שהוא חוזר עליהן בעקביות בשלל ראיונות, בעל ניסיון רב בניהול, הובלת תהליכים, ראשות ממשלה ועוד משרדים חשובים, ניסיון שגם אותו אין לאייזנקוט שבסך הכל היה במשך שנה אחת בקואליציה וזו כל הקריירה הפוליטית שלו.
בנט גם מדבר הרבה על השקעה במדיניות חוץ והסברה, שזו נקודה שמציקה לי במיוחד ונראה שגם לך. הוא טוען שהממשלה הזו סגרה מרכז הסברה שהוא הקים.
בשורה התחתונה- מהסס לעצמי לגוש השינוי אבל חושב שאשים בקלפי פתק לבנט
מים קרים על נפש עייפה