פילוסופיה של המדע

כה דברי המחברת:

א. חוקי ניוטון – שפה ותיאור או תגלית אונטולוגית על היקום?

השאלה הזו נוגעת במחלוקת היסודית בפילוסופיה של המדע בין הגישה האקטואליסטית / האינסטרומנטלית (אנטי-ריאליזם) לבין הגישה האינפורמטיביסטית (ריאליזם מדעי).

האקטואליסטים סבורים שחוקי המדע והישויות התיאורטיות (כמו כוח הכבידה או שדות) אינם אלא "פיקציות מועילות" ושפה נוחה לארגון העובדות הנצפות בדיעבד, מבלי לטעון דבר על העולם כשהוא לעצמו.

לעומת זאת, עמדתי היא אינפורמטיביסטית (ריאליסטית). בעיניי, חוקי ניוטון אינם סתם מודל או שפה שימושית, אלא הם מתארים תכונות ויחסים אמיתיים שקיימים בעולם עצמו. כוח הכבידה הוא יש אונטי קיים הפועל במציאות, והחוק השני ((F=ma)) מבטא זיקה מהותית ואמיתית בין כוח, מסה ותאוצה בטבע.

יתר על כן, הראיתי כי ניתן להכריע מחלוקת זו בכלים סטטיסטיים-מדעיים: אילו התיאוריה הייתה רק שפה שרירותית ופיקטיבית שהורכבה בדיעבד על עובדות עבר, הסיכוי שניסויים עתידיים ימשיכו ליפול בדיוק על אותה עקומה חזויה היה שואף לאפס. העובדה שהניבויים המדעיים מוכיחים את עצמם שוב ושוב בניסויים חדשים מוכיחה שהתיאוריה המדעית דגה אינפורמציה אמינה על המציאות כפי שהיא.

ב. האם בעוד מיליון שנה חוקי ניוטון יתגלו כ"שטויות" כמו פיזיקת אריסטו?

לחלוטין לא, ויש הבדל תהומי בין הפיזיקה האריסטוטלית לבין המכניקה הניוטונית.

הפיזיקה של אריסטו הייתה פיזיקה רציונליסטית דוגמטית, שנבנתה על סברות מחשבתיות ללא בדיקה אמפירית (כמו הנחתו שאבן כבדה נופלת מהר יותר מאבן קלה, טענה שניתן להפריך בניסוי פשוט ללא צורך במאיץ חלקיקים).

המכניקה של ניוטון, לעומת זאת, היא תיאוריה אמפירית שנוסחה מתוך ניתוח מדויק. היא אמנם עוסקת בהפשטה של סיטואציות טהורות בעולמות אפלטוניים (למשל תנועה ללא חיכוך), אך היא נכונה ומדויקת לחלוטין בתחום התקפות שלה.

כאשר הופיעו תורת היחסות ותורת הקוונטים, הן לא הפכו את חוקי ניוטון ל"שטויות" או לפח האשפה של ההיסטוריה; הן הראו שחוקי ניוטון הם מקרה פרטי (קירוב מצוין ומדויק) שמתקיים עבור מהירויות נמוכות ומערכות מקרוסקופיות. גם בעוד מיליון שנה, החוק השני של ניוטון יישאר נכון ומדויק בתחום התקפות שלו.

ג. האם בספרות המדעית יש לכל תופעה שישים ריבוא פרשנויות סותרות?

ברמה המתמטית והלוגית הטהורה, טענת תת-הכרעה (Underdetermination) היא נכונה: לכל אוסף סופי של נקודות ניסוייות ניתן להעביר אינסוף עקומות ופולינומים שונים שיתאימו לכל הנקודות שנמדדו בדיוק שווה.

אולם במדע הממשי איננו מתייחסים לאינסוף העקומות הללו כאל פרשנויות שקולות. המדע משתמש בקריטריון הפשטות (התער של אוקהאם) כדי לבחור בהכללה הפשוטה והאלגנטית ביותר (כמו קו ישר).

הפשטות הזו אינה רק נוחות סובייקטיבית של המדענים; הצלחתם החוזרת של ניבויי התיאוריות הפשוטות מוכיחה שמבנה החשיבה והאינטואיציה שלנו לגבי פשטות תואמים את התנהגות היקום עצמו. לכן בפועל בספרות המדעית אין שישים ריבוא פרשנויות קבילות לכל ניסוי, שכן עיקרון הפשטות מסנן את אינסוף האפשרויות המלאכותיות.

ד. איך מכריעים? רק ע"י אינטואיציה? מי ערב לנו שאיננו משובשים?

היסוד של כל ידע אנושי – במדע, בלוגיקה, במוסר ובאמונה – אינו הוכחה דדוקטיבית (שאינה מחדשת דבר על העולם), אלא האינטואיציה ("עיני השכל"). האינטואיציה אינה רגש סובייקטיבי או תחושת בטן אקראית, אלא כלי תפיסתי-הכרתי ישיר של אמיתות ואידאות.

כששואלים "מי ערב לנו שאיננו משובשים/הוזים/מוח במבחנה?": אין ערבות לוגית מוחלטת. אין שום כלי שמסוגל להוכיח את אמינות כלי החשיבה וההכרה שלנו מבלי להשתמש בהם עצמם (מה שיוצר לולאה מעגלית).

מול ספקנות מוחלטת אין דרך להילחם בלוגיקה קשיחה, ונגד ספקן גמור אין מה לעשות. מי שדורש ודאות מוחלטת לכל הנחת יסוד נדון להידרדר לחור שחור ספקני.

אולם אדם רציונלי שאינו ספקן מבין שאינטואיציה היא כלי הכרתי קביל ומהימן. האינטואיציה אינה מעניקה ודאות מוחלטת – היא יכולה לטעות ולהתעדכן למול תצפיות ונימוקים שקולים – אך בהיעדר נימוק ספציפי לסתור אותה, מוצדק ורציונלי לחלוטין לסמוך עליה ולא ליפול לספקנות עקרת.