בהך דרשעים בחייהם קרויים מתים (טור 205)

תוכן המאמר

בס"ד

בהך דרשעים בחייהם קרויים מתים

(קונטרס מוסיף הבל, סי' רש"ע)

לכבוד שבת זכור בעודי יושב על נהרות בבל בוכה ושוחק למשבתי, עלה ברעיוניי לכתוב איזה גרגירים מחידושיי הרבים לזכות את הרבים בהררים התלויים בסערה, דלא ברעש אשם. והנה ידועים לכל הוורטים הרגילים על "אבל וחפוי ראש", וכדי שלא לסטות מדרכי רבותינו אמרתי לנפשי שחי ונעבורה, ואוסיף גם אני חלקי בזה. ויהי רצון דאימא מילי דמתקבלי קמיה יושבי בי מדרשא הדין ובשאר אוכלוסא די בכל אתר ואתר, ויהו שפתותיי דובבות בעודי בחיים חיותי, דצדיקים במותם קרויים חיים. וזה החילי בעז"ה צורי וגואלי. ה' שפתיי תפתח ופי יגיד.

א. לגבי הך דהמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש, מבארים רבותינו ז"ל (מגילה טז ע"א) דברתיה שקלה עציצא דבית הכסא ושדיתיה ארישא דאבוה, דלי עיניה וחזת דאבוה הוא נפלה מאיגרה לארעא ומתה. הה"ד והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש, אבל על בתו וחפוי ראש על שאירע לו.

וידוע מה דמקשין העולם אמאי דבקרא איתא דאבל היה קודם חפיית הראש, והוא היפך המציאות. והעולם ביארו הדברים מהך דב"ק יז ע"ב זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור, דאמרינן ליה מנא תבירא תברת. ובתוד"ה 'זרק', שם, כתבו דסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן על הכלי דבזה הכלי אינו שבור עד שבירתו בפועל, לזורק הכלי עצמו דמנא תבירא הוא מעיקרא. אם כן לפי"ז מיושב הפסוק כמין חומר, דהמן אבל היה מעת שהחלה בתו ליפול מהגג דאיתתא קטילא הוות מעיקרא, אבל חפיית הראש דידיה היא רק מעת שנחפה בפועל דהוי כחץ הנורה לכלי. וכידוע קלסוה רבים להך סברא מעלייתא, אשרי עין ראתה כל אלה הלוא למשמע אוזן דאבה נפשנו.

ב. הן אמת דאחר נשיקת כפות רגליו הקדושות דהעולם שליט"א (באפין סתימין) לא אמנע מהעיר בדחילו מה ששמעתי מקשין על כך קושיא אלימתא. דהנה, בסנהדרין (נט ע"א) שנינו ליכא מידעם דלנכרי אסור ולישראל שרי, והקשה על כך הראי"ה (פרי עץ הדר) מדין מפרכסת שאסורה לבני נוח ומותרת לישראל (ר' חולין קכא ע"ב). ותי' דהמפרכסת מיירי שעברה שחיטה של רוב שני סימנים, ולהכי לישראל חשיבא כשחוטה ומותרת דלגבי ישראל אזלינן בתר הדין, אבל בבני נוח אזלינן בתר המציאות וכל עוד נשמה באפה חשיבא כחיה לגבייהו.

ועוד יש לה"ר לכלל זה מדברי רבן של ישראל המכונה ג'יי בי (J.B. בלע"ז) זצוק"ל, בספרו איש ההלכה (וי"א דצ"ל: דרכי סבא קדישא) שהרחיב והעמיק בקולמוסו המהיר לתאר כיצד איש ההלכה שרואה מעין בעצם רואה טמא שנטהר וכשרואה שקיעה אינו רואה אלא את דינו של טבול יום וכו', ושוב חזינן שיהודי אזיל בתר הדין ולא בתר המציאות, ודפח"ח.^[1]

ומדזכינו ליסוד זה ממילא קשיא טובא אהך דאבל וחפוי ראש, דכידוע המן גוי גדול עצום ורב היה, וממילא חיילא אבלותו רק מעת דמיתא ברתיה בפועל דלגביו אזלינן בתר המציאות ולא בתר הדין (ומכאן דברתיה לאו קטילא הוות מעת שהחלה לנפול)^[2], וזה הוה רק בתר חפיית הראש דידיה (שגם הוא רק מעת שהיה בפועל, ופשוט), והדרא קושיא לדוכתא.^[3]

ועוד הקשו מהך דבקצוה"ח סי' שצ סק"א יצא לידון בדבר החדש וכתב לחדש דהרא"ש ז"ל פליג אתוס' וס"ל דלא שנא זורק אבן מזורק כלי.^[4] אם כן, לשיטתו הדק"ל, אמאי קתני דאבל היה קודם חפיית הראש.^[5]

ג. ולחומר הקושיא נראה לומר בזה בהקדם מאי דקי"ל דרשעים בחייהם קרויים מתים. והקשה בס' עלה מוות בחלוננו סי' רש"ע מנא להו לרבותינו דין זה? והנראה בזה, דהוה קשיא להו קושייתנו על הרא"ש דחפוי ראש הוה מעת שפגע בו העציצא, אם כן, אבל דידיה חייל מקמי הן פגיעותא. ובהכרח דהמן אבל היה בעוד בחיים חיותה, ומכאן זכינו לדין דרשעים בחייהם קרויים מתים. ממילא שפיר היה קודם אבל ואז חפוי ראש אף לשי' הרא"ש.

אלא דאהא נמי קשיא בתרתי: חדא, מהך דמגילה אמאי צריכינן התם למיתת בתו בביאור אבלותו דהמן אי אבל הוה כבר בחייה. ועוד, דגם הך דהרשע קרוי מת בחייו הוא דין ולא מציאות, וכבר ראינו דבגויים אזלינן בתר המציאות ולא בתר הדין, ושוב נפלה פיתא בבירא. והך קושיות בעינן נגר ובר נגר דליפרקינהו. על כן אמרתי לנפשי אזור כגבר חלציך, ובמקום שאין נגר הוה בר נגר, ואם אכשל ישמחו בי חבריי ויאמרו קטן שבהם ניגף (ר' סנהדרין צא ע"א הדיוט שבנו ניצחתם).

ד. ונראה בהקדם מה דיש לחקור בדין הרשעים אחרי שמתו, אי חשיבו חיים או מתים. ולע"ע לא מצאתי לרבותינו שדנו בזה. ולכאורה העולה על הדעת הוא דאם בחייהם קרויים מתים הרי שבמיתתם קרויים חיים (דזהו תיקונם, ופשוט). אמנם מדנקטינן שצדיקים במיתתם קרויים חיים, משמע שרשעים במיתתם קרויים מתים. שו"ר דיש לדייק כן מלשון הך מימרא גופא, דרשעים "אפילו" בחייהם קרויים מתים, ומשמע שאחרי מותם פשיטא דמתים המה (וכבר החכם מכל אדם נקיט ושבח אני את המתים אשר מתים המה מהחיים אשר המה חיים). שוב ראיתי להדיא בתנחומא סו"פ ברכה שכתב כן להדיא וז"ל אלא אלו הצדיקים שאפי' במיתתן קרויין חיים, שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל וגו' (ש"ב כג כ), אבל הרשעים "בחייהם ובמיתתם קרויים מתים", שנאמר ואתה חלל רשע וגו' (יחזקאל כא ל), וכן הוא אומר על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת (דברים יז ו), וכי יש מת שחייב מיתה אחרת, אלא רשע בחייו חשוב כמת, עכ"ל. הא קמן דרשעים קרויים מתים הן בחייהם והן במותם.

אלא דזה קשיא טובא כמובן, דהרי בידוע דרגע המוות הוא ברגע כמימריה, בעת המעבר מחיים למיתה. אם כן צ"ע לגבי הני רשיעי אימתי הוא רגע מיתתם, דליכא לגבייהו מעבר מחיים למיתה כלל, דמעיקרא מתים והשתא מתים.^[6] וביותר קשה על התנחומא הנ"ל שכתבו שיש מת שחייב מיתה אחרת, ומסיק מכאן דרשע בחייו חשוב כמת, והרי אם מת הוא כיצד יתחייב מיתה אחרת. הן אמנם כן מצאנו ברמב"ם הל' יסודי התורה (פ"ה ה"א וה"ד) שכתב בד"ק דמי שמסר נפשו על עבירה שאינה מג' החמורות הרי זה "מתחייב בנפשו", ושוב חזינן דיש מיתה ויציאת נפש למתים, וזהו שנ' במתים חופשי. וכעת זכינו דמקורו טהור מהמדרש הנ"ל, ואכתי צל"ע בכל זה.^[7]

והנראה בזה דיש לחלק בין רשע גוי לרשע שהוא בן ברית מעם סגולה דידן דאיהו סגולתו היא היא רשעו (דאפילו רשעים שבישראל מלאים מצוות כרימון). דהנה לעיל חזינן דבישראלים אזלינן בתר הדין וממילא לגביהם רשע בחייו שחשוב כמת הרי הוא באמת כמת, דאזלינן בתר הדין. אבל ברשעי הגויים אזלינן בתר המציאות ולא בתר הדין ולכך רשע דידהו כחי חשיב, ופשוט.

ולפי זה אכן הקשינו דהמן שגוי היה אבלות דידיה חיילא רק מעת שמתה בתו בפועל. אך זה אינו, דהנה יש לחקור מה דינו של רשע גוי בעיניו דיהודי. דהנה מצד הגוי עצמו הוא חשוב כחי שהרי במציאות חי הוא לכל דבריו (דאצלו אזלינן בתר הדין ולא בתר המציאות). אבל היהודי הרואה זאת ודאי מחשיבו כמת, דאיהו אזיל בתר הדין. וברוך שבחר בהם ובמשנתם, דהמציאות עצמה הבל היא אצלנו דישראל מעל המזל כידוע.

ומעתה א"ש מה שייך מיתה אצל רשעים. דהן אמת דהיהודים ידעי דהך רשע כבר מעיקרא מת הוה, אבל הגויים כיצד יידעו שהרשעים בגדר מתים הם. על כן נגזרת עליהם מיתה בפועל כדי שגם הגויים ידעו שרשעים המה הקרויים מתים, ופשוט. אלא דלא די בהכי דמניין ידעו הגויים שהרשעים דידהו מתים כבר בעודם בחיים. לכן נראה דמשעה שמת הרשע איגלאי מילתא למפרע דהך רשע מת היה כבר מעת לידתו, ואת זה אפילו גוי בעיני הבשר העכורות דידיה יכול לראות, דרשע נולד על מנת שימות (וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו, ראה נזיר יא ע"א ועוד).

ומדזכינו להך אפ"ל דהמן היה אבל מעת שבתו בחיים חיותה, ומאי דקשיא לן אמאי בעינן לכך דמיתא ברתיה אי עוד בחיים חשיבא כמתה, כעת מיושב כמין חומר. דהן אמנם המן גופיה לא הוה ידע דמתה היא בעודה בחיים, אבל הקורא את המגילה אף בלשון לעז בחזקת יהודי הוא, וממילא לדידיה פשיטא דהמן אבל היה עוד בטרם מיתא ברתיה. ומאי דדרשו רבותינו כן ממיתת בתו אף דבעודה בחיים מתה הוות, הוא משום דבעינן שתמות כדי שהמן עצמו, למ"ד גוי היה, יבין שהוא כבר מעיקרא אבל עוד בטרם חפיית ראשו, כדין מכאן ולהבא למפרע.

ה. ומעתה זכינו להבין הך דבתו של המן. דבחייה חשיבא כמתה מצד עצמה, אלא דלגבי הגויים דאזלו בתר המציאות כחיה היא לכל דבריה עד שתמות. אם כן, המן עצמו לא אבל היה עד דמיתא בפועל. אבל היהודי שקורא את המגילה הרי בעיני הבדולח דידיה אינו רואה את המציאות שבטלה היא לגביו כעפרא דארעא, ואין עליו אלא את אימת הדין בלבד, וממילא פשיטא ליה שהמן דין אבל לו כבר בעוד בתו בחיים חיותה. והגם דהמן עצמו גוי היה (גויישע קאפ, עצביהם כסף וזהב) ולא הוה ידיע דבתו אף דמהלכת היא הרי דין מתה יש לה לכל דבריה כהנך זומבי דמתים מהלכים המה, הרי אנו הצדיקים הקוראים את המגילה ודאי יודעים שכבר באותה עת חל עליו דין אבל. ולאחר שמתה ידע גם המן שבתו מתה הייתה בעודה בחיים חיותה, מכאן ולהבא למפרע. ובזה מיושב הכל כמין חומר, ומקום הניחו לי להתגדר.

שושנת יעקב צהלה ושמחה שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם שעצביהם כסף וזהב ועיניים להם ולא יראו, ואנחנו עיני בדולח לנו אשר לא רואות את המציאות החומרית כלל ועיקר וכעפרא היא לגבינו, ורק הדין מאיר את עינינו. ובמקום שהגויים רואים מעין אנו רואים טבול יום, וכשהם רואים נשיכה אנו רואים נגיחה, ומה דחי הוא לגבייהו (כהן דמפרכסת) מת הוא לגבן, וכשהם רואים ליעקב עת צרה אנו רואים דממנה ייוושע (ןואף הם מודים אחרי הישועה במכאן ולהבא למפרע) ואנן אף אם נמות נתנחם דדין חי לנו לכל דבריו, ומי הוא זה שיוכל לנו. אשרינו בזה ובבא. ברוך אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ובתיבת נוח שמנו להגן עלינו מפני רוח סועה וסער ומפני המציאות עצמה וכל צר ומציק שאינם אלא הבל ורעות רוח מציאותי מעשה ידי אדם. הבו גודל לאלוהינו.

1.

הערות שוליים

1. וזהו והמן נדחף אל ביתו, ודחיפה תולדה דקרן (ר' ריש ב"ק) שנ' וירם קרן לעמו, כלומר דבמציאות דחיפה (וכן נגיפה ורביצה) נעשית בגוף (ונשיכה בשן) אבל בדין הא כל אלו נעשים בקרן, ומכאן דבבני ברית כשרואים הם דחיפה מבינים הם בעיני הבדולח דידהו (טביעות עין של ת"ח) דבקרן קאתיא אך הגויים עיניים להם ולא יראו וסבורים הם שהוא נעשה בגוף והוה רגל.
2. ויש שפירשו כן מאי דכתיב אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו, דמפני כן דהוא מזרע היהודים הרי אתה מת מעיקרא, כבר מעת שהחילות לנפול לפניו, דאי מרדכי גוי הוה הוות חשוב מת רק מעת שיוצאת נשמתך בפועל. והוא מנפלאות תורתנו הק', וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, ופשוט.
3. אמנם בזה יש ליישב דבאמת במציאות חפיית הראש קמיה דאבלות הוה, אבל אנן סגינן בתומתנו (ר' שבת פח ע"א בהך דתומת ישרים תנחם) וידעינן דהמציאות שוא ושקר ובאמת אבלות חיילא ובתריה אתיא חפיית הראש. אלא דהוא דוחק, וכפשי"ת להלן אין צורך להכניס עצמנו בדוחק זה.
4. אף דלהדיא כתבו התוס' דהיא סברא פשוטה לחלק, וכנראה דרישיה דהרא"ש לא פשיט בעינייהו. ומי לנו גדול מאביי ורבא בב"מ לו ע"ב דאמרי אהדדי כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא, ושני עדים נאמנים הם כמשה ואהרון. ואי אביי ורבא קדושי עליון לאו דייני הם, קו"ח בן בנו של קו"ח דהרא"ש ותוס' סברותיהם נאמרו לזרות ברוח (ואינן מלאכת מחשבת כזורה ורוח מסייעתו, ר' ב"ק ס ע"א ואכ"מ).
5. ובדרך צחות שמעתי דבסה"ק איתא, דאסתר ברוח הקודש נאמרה וניתנה להידרש, דלא בכדי נקטינן אבל וחפוי רא"ש. ופקודי ה' ישרים משמחי לב, ואין שמחה כהתרת הספיקות.
6. ודעת לנבון נקל דכן יש להקשות גם לגבי הצדיקים שבחייהם ובמיתתם קרויים חיים, ושוב ליכא מיתה לגבייהו. אלא דלגבי הצדיקים באמת אפ"ל דליכא מיתה כלל ולחינם חנטו חנטיא ופשוט, ואכ"מ.
7. וכן יש להקשות אהך דברכות י ר"מ בעי רחמי אהני בריוני דהוו בשיבבותיה כי היכי דלימותו, והרי בעוד בחיים חיותם מתים הוו. וי"ל דבריוני לאו רשיעי נינהו. אלא דאכתי קשיא דאם צדיקים הם הרי שגם אם ימותו אכתי חיים המה, ושוב הוה תפילת שוא. על כן נראה בהכרח די"ל דבריוני הוא בחינת הכוי שבאדם, דאינו צדיק ולא רשע, ועל כן חיים הם בשעת חייהם ומתים במיתתם, ושפיר מצלי עלייהו ר"מ כי היכי דלימותו.