יתרונותיה וחסרונותיה של התייחסות אקדמית (טור 554)

מבט פילוסופי (ולא פסיכולוגי) על הפחד מהרפורמה המשפטית

בס"ד

היום בבוקר שלחו לי דברים שאמר פרופ' יונתן ברויאר, מהמחלקה למתמטיקה באוניברסיטה העברית. מבחינתי כאן זו רק דוגמה לנושא, מעלותיה וחסרונותיה של ההסתכלות האקדמית, שבו הייתי רוצה לדון כאן. אז אתחיל מהם.

דבריו של ברויאר

בתחילת הרצאתו בקורס 'אנליזה פונקציונלית' הוא הקדים כמה מילים על המצב:

אני רוצה להגיד כמה מילים לפני שנתחיל. הרוחות בחוץ סוערות, ואני מניח שכולכם עברתם כבר שיעור או שניים שבהם מישהו הזכיר את ההפיכה/הרפורמה המתרחשת במדינה. אני לא רוצה שנהפוך את השיעור לדיון פוליטי. יותר מזה, בזמנים כאלה, כשכולנו סוערים, אני מקווה שנוכל למצוא (גם אם רק לכמה שעות) נחמה ושקט במתמטיקה. אז השיעורים שלנו, עד כמה שנוכל, יוקדשו כולם למתמטיקה.

 

אבל חשוב לי כן לומר שני דברים לפני שנתחיל: הראשון הוא שאני לא מקבל את התיזה שלא ראוי לערב פוליטיקה באקדמיה (ואני מבדיל כאן בין תעמולה עבור מפלגה לפוליטיקה במובן הרחב של המילה). החוג למתמטיקה הוא לא בי"ס מקצועי. יש קשר בין מה שאנחנו עושים כאן לחיים האמיתיים. גם כשאנחנו מדברים על מרחבי הילברט ובנך, יש מאחורי השיח הזה ערכים. אולי אלו ערכים מופשטים, אבל גם הם היום הפכו לפוליטיים. החשיבות של טיעונים מסודרים המתבססים על עובדות מבוססות, ניהול דיון ממוקד ורציונלי, והאבחנה בין טיעונים תקפים לכאלה שאינם תקפים אינה מוגבלת רק לכיתה שלנו. והחוג למתמטיקה הוא חלק מהאוניברסיטה שבה לומדים היסטוריה, משפטים, ספרות, ביולוגיה ומקצועות שנויים במחלוקת אחרים. זה לא סידור אדמיניסטרטיבי נוח. זו אמירה ערכית. אין לי בעיה לספר לכם מה דעתי על מה שמתרחש ואשמח לשמוע מה דעתכם. ציונכם באנליזה פונקציונלית לא ייפגע, ובהנחה שהדיון בינינו יהיה מכבד גם הערכתי אתכם.

 

הדבר השני שאני רוצה לחלוק איתכם הוא שאני חרד לעתיד. ייתכן שאחדים מכם חושבים שאני וחלק מחברי לסגל האקדמי סתם היסטריים, והלוואי שזה נכון. ניסיתי לחפש סיבות להירגע, וטרם מצאתי כאלה. זה לא שאני חושש שאפסיק לשלוט במה שקורה במדינה. אני לא זוכר זמן בחיי בו הרגשתי שהמדינה מתנהלת אפילו בקירוב בהתאם לדעות שלי. אני חושש באמת מכך שבעוד שנה-שנתיים מהיום לא נוכל לקיים למשל את הקורס הזה כפי שאנחנו מקיימים אותו כעת. אשמח להסביר למי שירצה למה, אבל לאור מה שאמרתי בפתח דבריי לא ארחיב כעת. חשוב לי רק שתדעו שהחרדה הזו אמיתית. אני מניח שאחדים מכם שותפים לה ואני מניח שאחרים לא מבינים או אולי לא מזדהים איתה. אני מקווה שנמצא דרך לנהל שיח ענייני במהלך הסמסטר הזה (לא בזמן השיעור) ולנסות להבין את העמדות האחד של השני. אולי אם נתחיל במתמטיקה, נוכל למצוא מכנה משותף.

 

אני מביא את הדברים במלואם דווקא בגלל שאני מתרשם שהם כנים ומבטאים חשש אמתי (שאני לא שותף לו, לפחות לא במלואו) וניכר שהם יוצאים מלב חרד וכואב. אני גם מאמין לו שאין בכוונתו לשפוט סטודנטים לפי עמדותיהם, אם כי אני בספק עד כמה הוא יצליח בכך, שכן הרוח הנושבת במחוזותיו היא שמי שמחזיק בעמדות אחרות הוא רשע או טיפש. אני רואה עד כמה דברים שלי (שממש אינם תמיכה ברפורמה של לוין, אלא רק סיוג של החששות מפניה) זוכים אצל בני השיח שלי לאוזן קשבת ולהתייחסות עניינית, ולכן אני בספק עד כמה מרצה יוכל לתת יחס כזה לעמדות של סטודנט שנתפסות אצלו מופרכות ואפילו מרושעות, וכמובן גם מאיימות עליו. אפילו בתת מודע זה עלול ליצור אצלו הטיה (כולנו יודעים שכשבודקים מבחנים לפעמים יש ספק למה התכוון הסטודנט, ודעתך עליו ועל יכולותיו יכולה לשנות את פרשנותך לדבריו. אל תגלו לאף אחד, אבל יש בזה גם צדק והיגיון). טענות דומות על השופטים שהם מורמים מעם ולא מושפעים מהשיח הציבורי הן כמובן מופרכות, ואיני רואה מדוע מרצים באוניברסיטה ייצאו מהכלל הזה. דווקא בגלל האקוטיות של הדיון והאמוציות שמתלוות אליו (וגם הפחד הגדול, והאמתי להערכתי), בכל זאת הייתי נמנע מלשרבב אותו להרצאות בנושאים אחרים באוניברסיטה. לפני שאגיע לנושא שלי, עוד הערה.

האם באמת ראוי לערב דיונים כאלה בקורס במתמטיקה?

ההצדקה שברויאר הציע לדבריו בעייתית בעיניי. הוא אומר שכל דיון בכל נושא צריך להתבסס על טיעונים בנויים כהלכה, והרי זהו עניינה של המתמטיקה. אבל טיעון כזה יכול להצדיק עיסוק בכל נושא שהוא (הוא בעצמו אומר שכל התחומים דורשים טעינה עניינית ובנויה כהלכה) במסגרת קורס במתמטיקה. יתר על כן, גם אם הוא היה צודק, איני רואה מה יתרום דיון כזה ליכולתו המתמטית של הסטודנט ולהישגיו והבנתו באנליזה פונקציונלית. לכן, למרבה האירוניה, בעיניי ההצדקה הזאת בעצמה היא טיעון שאינו בנוי כהלכה.

אוסיף שאיני שולל באופן קטגורי את הלגיטימיות של העלאת נושא כזה בקורס למתמטיקה. הנושא בוער, ובהחלט יש עניין ומקום לדון בו בצורה עניינית גם באקדמיה. אבל עדיין יש לי שתי הערות: ראשית, כשיש נושא מסעיר אני מסכים שיש מקום לדון בו בפתיחות, ובלבד שתינתן אפשרות להעלות ולהציג  טיעונים ועמדות מכל הכיוונים, ושזה לא יפגע בסילבוס ובחומר שאותו צריך ללמד (כאמור, למעלה הערתי שאני בספק עד כמה זה ניתן ליישום מעשי). שנית, גם מסקנה נכונה זוקקת הנמקה נכונה. לדעתי הטיעון שהוא הציג אינו מחזיק מים.

עד כאן הדוגמה, וכעת לדיון העקרוני.

התזה: התמונה הזאת היא תוצאה של צורת התבוננות אקדמית

הבאתי את הדברים לא כדי לדון בלגיטימיות של עיסוק בנושאים כאלה במסגרת קורס אקדמי, אלא כדי לשאול מדוע באמת אנשי אקדמיה נוטים להתייחס לתהליכים שקורים היום בצורה כה קיצונית והיסטרית. מניין באים הפחדים שמבוטאים בצורה כה כנה וחזקה בדבריו של ברויאר, כמו גם בדברי אנשי אקדמיה רבים אחרים? ברצוני לטעון שהדבר נובע באופן מובנה מהתייחסות אקדמית לעולם ולמה שמתרחש בו. ניתן לראות זאת בהקשרים רבים ומגוונים, וכאן אעשה זאת ביחס לרפורמה. הדיון הזה יכול להאיר את יתרונותיהן ומגבלותיהן של החשיבה ושל ההתייחסות האקדמית בכלל. אפתח את הדיון בהגדרת ההתייחסות האקדמית, ואז אעבור להערות ביקורתיות על ראיון שנערך עם אסף שגיב, ולבסוף אגיע לתזה שלי לגבי הרפורמה המשפטית ובכלל.

מבט על 'מדעי' החברה והרוח

כשאני מדבר כאן על התייחסות אקדמית, כוונתי למתודה הנהוגה ב'מדעי' החברה (וחלק מ'מדעי' הרוח, כמו היסטוריה שמשום מה משויכת אליהם ולא למדעי החברה כפי שראוי היה). הגרשיים מסמנות את העובדה שלא מדובר כאן במדע במובנו המלא (עסקתי בכך לא פעם כאן באתר. ראו למשל בטורים 2324, 60, 96, 107, 178184, 403405 ועוד), מה שמתבטא בכינוי הססגוני שהענקתי להם "מדעי החרטא". אין בכך כדי לומר שאין בהם ערך אלא שהם אינם מדעים במובן המקובל.

התרגלנו לכך שתחת הכותרת 'מדעים מדויקים' חוסים רק מדעי הטבע (מתמטיקה ומדעי המחשב אינם מדע אמפירי), ולא מדעי החברה והרוח (פילוסופיה גם היא אינה עניין כאן. זו המתמטיקה של מדעי הרוח. ראו בטורים 155160)  אבל על פניו ענין זה אינו מובן, שהרי ההבדל בין מדעי הטבע לבין מדעי החברה והרוח הוא לכאורה רק הבדל שבתוכן. הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה עוסקות בטבע הדומם (וכמובן נבדלות זו מזו בחוקים, באופי ובתוכן), ואילו הפסיכולוגיה וההיסטוריה עוסקות בתופעות טבעיות ששייכות לאדם ולחברה. לכאורה זהו רק הבדל בתחומי העיסוק, אבל הדיוק לא אמור להיגזר בהכרח מהתוכן השונה. למה, אם כן, ביולוגיה ופיזיקה שייכות למדעים המדויקים והפסיכולוגיה וההיסטוריה לא? האם התוכן קובע את המתודה?

דומני שיסוד הדברים הוא בכך שהתופעות שבהן עוסקים תחומי החברה והרוח הן סבוכות יותר, מרובות גורמים ואולי גם פחות דטרמיניסטיות (תלוי בתפיסתכם את האדם ואת רצונו החופשי), ולכן פחות מצייתות לחוקים קשיחים.[1] ניתן לדון פילוסופית האם יש חוקים קשיחים גם בתחומים הללו ורק לא גילינו אותם, או שאין בהם בכלל חוקים כאלה. זה קשור בצורה כלשהי לשאלת ייחודו של האדם (האם יש לו רצון חופשי, או שהוא חלק מהדטרמיניזם ששורר במדעי הטבע), אבל לא אכנס לזה כאן. עובדתית ברור שאין בידינו מערכת חוקים כזאת, ולכן, לפחות דה-פקטו, בתחומים הללו לא מדברים בשפה של חוקי טבע קשיחים. כתבתי לא פעם שלמרות הכמות הגדולה של השטויות חסרות הערך שנוצרות בתחומים הללו, אין כוונתי לטעון שאין בהם ערך או שלא נעשות שם עבודות חשובות ומעניינות. טענתי היא שלא מדובר במדע. אמנם כיום מאד לא אופנתי לזלזל בהם, שכן מעבר לתקינות הפוליטית שעומדת בבסיס העניין יש גם הבדל בסוג התופעות ובצורת הטיפול בהן. ההבדלים לא מצביעים בהכרח על כשל במחקר ובמתודולוגיה אלא על אופיים של התחומים הללו.

אבל גם החוקרים בתחומים הללו רוצים ליהנות מההילה שזוכים לה אנשי מדעי הטבע המדויקים. פרופ' להיסטוריה לא רוצה לקבל יחס שונה מזה שזוכה לו עמיתו הפרופ' למתמטיקה או לפיזיקה. המדע מוכיח את עצמו בצורה מאד מרשימה, והתחומים הללו הרבה פחות כמובן. כבר הזכרתי כאן את האנקדוטה שסיפרה לי אחותי שלמדה קרימינולוגיה, שכמעט כל קורס שלהם נפתח בהגדרת מדע. אמרתי לה שאצלנו בפיזיקה (וגם בהנדסה) אף אחד לא התייחס לשאלה הזאת (וחבל, לדעתי). הסיבה לכך ברורה כמובן. העיסוק בשאלות הללו הוא ביטוי לרצון לקבל לגיטימציה מדעית.

למה כל זה חשוב? מפני שישנו ניסיון של החוקרים בתחומים הללו להיצמד לטענות שניתנות להפרכה, וזאת כדי לזכות בכל זאת לחסות תחת האצטלה של 'מדע' (לכן הם מקפידים לכנות את עצמם "מדעי הרוח" או "מדעי החברה"). נגעתי בזה במאמרי "המחקר האקדמי ואיסור נגיעה" (ובעוד מקומות), ושם הסברתי שאמנם רבים מתכחשים לזה, אבל לדעתי הצדק דווקא עם אלו שעומדים על הדרישה הזאת (בעלי הגישה הפילולוגית-היסטורית בוויכוח שנדון שם). זה אכן תפקידה של האקדמיה, להבדיל מהיוצר או ההוגה (חשבו על פרופ' לספרות מול סופר או משורר, או על פרופ' לפילוסופיה מול פילוסוף, או על חוקר הלכה מול פוסק או פרשן וכדומה). האקדמיה אמורה לעסוק בחקר המרכיבים האובייקטיביים של התחומים הללו עד כמה שיש כאלה, ואת היצירה עצמה להותיר ליוצרים ולהוגים (שאת משנתם חוקרים באקדמיה).

קרל פופר הגדיר תיאוריה מדעית כתיאוריה שמנביעה ניבויים שניתן להעמיד אותם במבחני הפרכה אמפיריים. ישנם ויכוחים על הקריטריון שלו, ורבים רואים בו קריטריון דרקוני וקשוח מדיי. אבל בלי להיכנס לניואנסים אומר שדי מוסכם שהוא מהווה דרישת מינימום כלשהי למדעיות. לדוגמה, עיסוק בשדים, או באלוהים להבדיל, או אפילו עיסוק בערכים, אינם יכולים להיחשב מדעיים מפני שטענות בתחומים הללו לא ניתנות להפרכה אמפירית. אין זה אומר שהן לא נכונות (הטענה שאלוהים קיים היא בהחלט נכונה לדעתי. על קיומם של שדים ומלאכים לא הייתי שם את ראשי). הטענה היא שבין אם הן נכונות ובין אם לאו, הן בבירור אינן טענות מדעיות.

ולענייננו, חוקרי יהדות לא יכולים לכתוב מאמר בכתב עת אקדמי על חשיבות הפלורליזם, שכן טענה כזאת אינה אקדמית. הם יכולים כמובן להביע זאת כדעה אישית שלהם במאמר פובליציסטי, אבל לא כמאמר בכתב עת אקדמי (אני לא מדבר על התחומים שעברו הזנייה מוחלטת מעובדות לערכים, כמו מגדר ושאר ירקות, שבהם כבר לא נותר מהמדעיות כמעט מאומה וכמעט הכל אג'נדות. אלו בעיקרם מהווים במות הטפה ולא מסגרות של מחקר אקדמי). חוקרים אקדמיים יכולים לעסוק בהוכחות שהרמב"ם או הרשב"א היו או לא היו פלורליסטים (ואת המסקנות מותירים לקורא), שכן אלו טענות שכן נחשבות 'מדעיות'.

מה ההבדל בין שני סוגי הטענות הללו? טענה שמצדדת בפלורליזם עוסקת בערכים והשקפת עולם, וככזו היא אינה תחום עיסוקו של החוקר האקדמי. לעומת זאת, הטענה שהרמב"ם היה פלורליסט היא טענת עובדה (נכונה או לא) שעקרונית ניתנת לבחינה ולהפרכה. אי אפשר להתווכח באופן מדעי (על בסיס תצפיות ועובדות) בשאלות ערכיות, אבל בהחלט אפשר להתווכח מדעית על שאלות מהסוג השני. אפשר לבחון את המקורות ברמב"ם ולראות האם באמת ניתן לראות שם פלורליזם או לא. לכן הטענה שהרמב"ם היה פלורליסט היא טענה שניתנת להפרכה, וככזו היא מתקרבת להיות טענה מדעית (כמובן ההגדרות גמישות יותר, והראיות פחות חד משמעיות, אבל זה מנסה להתקרב לקריטריון הפופריאני למדע, של הינתנות להפרכה). אין פלא שמדעי החברה והרוח שואפים להתמקד בטענות מהסוג האובייקטיבי הזה, ומסתייגים מטענות סובייקטיביות יותר שרוויות בערכים (ראו גם את הוויכוח ביני לבין פרופ' יורם יובל על הפסיכיאטריה בטורים 2526).

מהי 'התייחסות אקדמית'?

התוצאה של התהליך הזה היא שאנשי אקדמיה נוטים לבחון דברים דרך השוואות למצבים או למקרים מקבילים. הם עוסקים במיון של תופעות ומציאת מכנים משותפים אוניברסליים לכל קבוצת תופעות, והסבר כל תופעה דרך מאפייניה הכלליים. מאותה סיבה הם גם מנסים להעמיד את התופעות על אוסף קטן ככל האפשר של כללים וחוקים כלליים, ונוטים לפרשנות דטרמיניסטית של ההתרחשויות בעולם. אירוע אמור להיות תוצר של הנסיבות שבתוכן הוא מתחולל ושל 'חוקי הטבע' (הרכים יותר, מטבע הדברים, לעומת חוקי הטבע בפיזיקה, כימיה או ביולוגיה) השולטים בתחומים הללו.

זוהי הנחה מתודולוגית חשובה מאד. ההנחה שכל התופעות ניתנות להסבר על בסיס חוקים כלליים, ושהדרך להגיע לחוקים הללו היא מיון של התופעות לתת-קבוצות בעלות מאפיינים דומים, נותנת למומחים בתחומים הללו יתרון על פני ההדיוטות. הדיוט שרואה תופעה לא מכיר תופעות מקבילות ולא עורך השוואות כאלה, ולכן הוא עלול לפרש אותן לא נכון לפי נטיות ליבו. ההשוואות שמשתמשות בהכללות מהניסיון (אלו 'חוקי הטבע', הרכים יותר) ובהתבוננות על מקרים מקבילים, מכניסות בקרה אובייקטיבית כלשהי לפרשנות שמוצעת לתופעות. כך יכולות להימנע הטיות שונות שנובעות מהסתכלות מצומצמת וממאוויי ליבו, ערכיו והטיותיו האינהרנטיות של המתבונן, ובעיקר ממאפיינים ספציפיים של המקרה שבו הוא מתבונן. ההשוואה נותנת לנו מקרי בוחן לפרשנות שאנחנו מציעים, מנטרלת השלכות של מאפיינים ספציפיים ואפילו מציעה מסגרת לבחינות אמפירית של ההשערות שלנו.

אבל לאידך גיסא, מאותה סיבה עצמה, כלי הניתוח האקדמיים גם מוגבלים מאד ביכולתם לבחון תופעות יחידאיות, ובוודאי להכיר ביחידאיות של תופעות. כשהם רואים קווים מאפיינים בולטים של תופעה כלשהי הם נוטים לשייך אותה לקבוצה של תופעות דומות, ונוטים גם להתעלם מהבדלים בין התופעות, בפרט אם הם לא נכנסים לקטגוריות המקובלות בתחומם. אם יש מאפיינים ייחודיים למקרה שבפנינו, הם לעולם ינסו להסביר אותם במונחים אוניברסליים. לכן הם לא יקבלו טענות 'סובייקטיביות' על בסיס תחושה, שכן ההשוואה ה'מדעית' נראית להם משכנעת יותר. יכולה להיות גם אצלם תחושה סובייקטיבית שמשהו כאן לא נכון או לא אוניברסלי, אבל בגלל שאין אפשרות להצדיק זאת 'מדעית' וכמובן גם לא ניתן לפרסם זאת כמאמר אקדמי (שדורש ביסוס השוואתי 'מדעי') הם ייטו להתעלם מתחושות כאלה.

זוהי הסיבה לפריחתו של מה שמכונה כיום 'מחקר איכותני' בתחומים הללו. זוהי תוצאה של התחושה שהמתודה הפסאודו-מדעית הנהוגה בתחומים הללו לא תמיד מתאימה להם. זהו גם מרד ברצון להידמות למדעי הטבע ולהגיע לתיאורים אוניברסליים קשיחים. אנשי המחקר האיכותני טוענים שהתחומים של חברה ורוח אינם מדעיים וראוי שנכיר בכך ונשים זאת על השולחן. הסיבה העיקרית לכך היא היחידאיות של התופעות האנושיות, והקושי המובנה להכניסן למסגרת של חוקים נוקשים. המחקר האיכותני מנסה להתבונן במקרה בודד ולהתמקד בו ולא בהשוואות ובתכונות הכלליות שמתגלמות בו. חשוב להבין שכמחקר אקדמי גם המחקר האיכותני לא יכול להימנע מהשוואות למקרים אחרים, אחרת המקרה הבודד לא מלמד אותנו שום תובנה כללית ולכן הוא חסר ערך אקדמי. לכן גם מחקר איכותני לוקה במגרעות הקודמות, אם כי במידה פחותה. כמובן שגם היתרונות של המחקר הכמותני לא קיימים בו, ולכן לפעמים באמת מדובר בפארסה סובייקטיבית שהכנסתה לבמות אקדמיות היא בדיחה תפלה (לכן הרשיתי לעצמי לגחך כאן על התופעה הזאת לא פעם בעבר). זהו היתרון של המבט האקדמי ההשוואתי והאובייקטיבי.

אגב, גם בחקר הפילוסופיה קורים דברים דומים. רוב המאמרים האקדמיים של חוקרי פילוסופיה עוסקים בהשוואות בין טענות ומשנות פילוסופיות (זה יומיאני, וזה קאנטיאני או ויטגנשטייניאני, ויש הבדלים כאלה וכאלה וכדומה), זאת בניגוד לחיבורים של הגות פילוסופית, שעניינם הוא הטיעונים עצמם, ולכן מטבע הדברים הם פחות ניתנים לבחינה אובייקטיבית. מקובל לחשוב שאריסטו או קאנט לא יכלו להכניס שום מאמר לכתב עת אקדמי, למרות שמחקרים על משנתם ממלאים את כתבי העת הללו. אגב, זו אינה ביקורת. כך ראוי ונכון, שכן זהו תפקידם של אקדמיה ושל מחקר אקדמי.

אני נזכר שבפורום עצכ"ח (עצור כאן חושבים) שבו נטלתי חלק במשך כמה שנים, היה כלל שכל אחד אמור להציג הנמקות שלו בעד או נגד תזה כלשהי, אבל יש להימנע מהשוואות ואמירות על אופי הטיעון או הגישה הנדונים. לא מעניין אם זה קאנטיאני או פופריאני. מה שחשוב הוא האם זה נכון או לא, מה זה אומר, ומה הטיעונים לפה או לשם. זה גם לא משנה אם הטיעונים שהעלית כבר קיימים בספרות, כפי שמקובל לבחון בחיבור אקדמי (ואז אתה חייב להפנות לשם). מה שחשוב הוא האם הם נכונים ומשכנעים או לא. חיפשנו שם את האמת ולא את המקורות, ההשפעות וכו'. זו דוגמה נהדרת להסתייגות מההתייחסות האקדמית.

חשוב לציין שההשוואות האקדמיות אינן נטולות ערך. להיפך, יש בהן ערך רב. הן מסייעות לנו לחדד ולהבהיר את המושגים את האפשרויות השונות, ולכן גם את הטיעונים. זהו היתרון של ההתייחסות האקדמית. אבל צדו השני של המטבע הוא החיסרון של עקיפת הדיון מה נכון ומה לא, והתמקדות במיונים והשוואות.[2] זאת בנוסף להתעלמות מהפרטיקולרי והתמקדות באוניברסלי, שעליה עמדתי למעלה.

עד כאן הסברתי מהי, לענייננו כאן, 'התייחסות אקדמית' לתופעות ולעולם בכלל. כעת אעבור לראיון על אסף שגיב, אבל שוב אקדים רקע נחוץ.

אסף שגיב ו'המרכז האקדמי שלם'

לפני כמה שבועות שלחו לי ראיון עם אסף שגיב, ממקימי 'מכון שלם' והוגה שמרני-ימני מרכזי בישראל של ימינו, שמדבר על המצב (כלומר על הממשלה הנוכחית ועלילותיה). למרבה ההפתעה יש לו ביקורת קשה על "ממשלת הימין על מלא" שלה הוא עצמו ייחל. רק אזכיר כאן את מה שכתבתי לא פעם, שהממשלה הזאת היא הכל חוץ מ'ימין על מלא'. זוהי ממשלה שדוגלת בסוציאליזם קיצוני (תמיכה לא מבוקרת בחלשים, גם בכאלו שאשמים במצבם), שמנסה לחזק את כוחה של הממשלה ולהחליש את כוחו של בית המשפט מולה (כלומר להגביר את הצנטרליזם השלטוני במדינה), וכל זה הוא כמובן בדיוק מה שהיינו מצפים מממשלת 'שמאל על מלא'. אין פלא שאיש ימין אמתי כמו אסף שגיב יסתייג מהתנהלותה. ובכל זאת, דומני שדבריו וטיעוניו מהווים הדגמה מצוינת להשפעותיה של ההתייחסות האקדמית. אני טוען שהעובדה שהוגה שמרני כמותו מצטרף לחששות הקשים של אנשי המחאות (=ה"שמאלנים", וי"א: אנרכיסטים. אגב, אנרכיזם מהסוג הזה הוא גישה ימנית אופיינית, גם אם לא שמרנית. ראו למשל כאן), נובעת לפחות בחלקה מההתייחסות הזאת.

אקדים ואומר ש'מכון שלם' (שלא בכדי מכנה את עצמו "המרכז האקדמי 'שלם'") מעת שהוקם ניסה להתבסס כמכון אקדמי למהדרין. מעבר לכך שזה היה הרכב האישים שפועלים בו, הוא גם ניסה להתחרות על המגרש האקדמי-אינטלקטואלי שנשלט עד אותו זמן בידי גורמי שמאל. המכון הישראלי לדמוקרטיה, ון ליר ושאר מכוני מחקר שעוסקים במדיניות, בכלכלה ובביטחון, כמעט כולם נשלטים בידי אנשי שמאל-מרכז. זה הכתיב את סוג הפרסומים והמאמרים של המכון, ואת צורת החשיבה ששלטה בו (להתרשמותי זה קצת משתנה בשנים האחרונות, מעת שמעמדו האקדמי התבסס).

חשוב להבין שהתחומים של מדע המדינה והגות דמוקרטית לכאורה עוסקים בעובדות ובמדע (המדינה), אבל מעצם טיבם מעורבים עד צוואר בהנחות ערכיות. אין פלא שהתחושה באותו זמן הייתה שיש חוסר ניכר במכונים שייתנו ביטוי אקדמי לדעות וערכים שמרניים-ימניים ויביאו חיבורים, טיעונים, אופציות והגות שמרנית לידיעת הקורא העברי והישראלי. מכון שלם מילא את החסר הזה בצורה מאד מרשימה, ולאסף שגיב יש תפקיד מרכזי בתהליך הזה (הוא היה העורך הראשי של הוצאת 'שלם' וכתב העת שלה תכלת). כיום יש למכון מעמד מבוסס היטב, והוא בהחלט מתחרה בכבוד על המגרש הזה. בעקבותיו הוקמו עוד מכונים כאלה (חלקם על ידי אנשים שפעלו במכון שלם), וגם קרן תקווה ופורום קהלת (שהוקם על ידי ידידי, פרופ' משה קופל, ושרבים רואים בו אחראי לרפורמה המשפטית נשוא הוויכוח כיום) הם חלק מהתופעה הזאת.

למה אני מאריך בכל זה? מפני שהפריעה לי מאד הנטייה האקדמית של מכון שלם כבר מתחילתו. הרגשתי שבגלל רצונו להתחרות על המגרש של מדעי החברה והרוח מול שאר המכונים האקדמיים, הוא מכפיף את עצמו למגרעותיהם ובזאת בעצם 'שופך את התינוק עם המים'. חלק מהבעייתיות של המכונים הללו הייתה האקדמיות שלהם, שהוליכה אותם לחלק גדול מנטיותיהם ומראיית המציאות שלהם, והדבר בא לידי ביטוי מובהק גם בריאיון הנ"ל.

הריאיון עם שגיב

הריאיון עם שגיב מרתק, ונראה שיש בו לא מעט תובנות עמוקות וחשובות. אני גם מזדהה עם רוב הדברים שהוא אומר, ותחושותיי דומות מאד לאלו שלו (בפרט ביחס לשאלה האם זו אכן ממשלה של 'ימין על מלא'). לא אכנס כאן לפרטים כי הם לא חשובים כשלעצמם לדיון שלי. אני אסתפק בתיאור ואפיון ביקורתי של דבריו. המעוניינים מוזמנים לקרוא אותם במקור (אני מאד ממליץ).

לאורך הקריאה מאד הפריעה לי ההתייחסות האקדמית שלו. הוא עוסק כל הזמן בהשוואות ואיתור תהליכים והקבלה לאירועים במקומות וזמנים אחרים. הוא עורך הבחנות בין שמרנות לפופוליזם ונתלה בהוגים שונים ובמשנות פילוסופיות ומדיניות כאלה ואחרות, קובע תיוגים כיצד אמור לפעול ימין או שמאל, שמרני או ליברלי וכדומה. הוא בוחן השפעות שונות ומשווה בין תהליכים, ובמובנים הללו הוא מאד אקדמי (כראוי למכון 'שלם'). אלא שלכל אורך הדרך חשתי שיש בדבריו מעט מאד הנמקות לגופו של עניין. מרוב השוואות היה די קשה למצוא טיעונים משכנעים שכל זה נכון, בפרט ביחס למצב המסוים שלנו.

יתר על כן, טענתו העיקרית היא שמדיניות הממשלה, ובעצם כל השמרנות הישראלית, אינה 'ימין על מלא' אלא דווקא חריגה משמעותית מהשמרנות האמתית (הערתי על כך למעלה). זהו פופוליזם שסוחף עמו את השמרנות והימין הקלסיים, אצלנו כמו בארה"ב. הוא ודאי צודק בזה, אבל טענה זו כשלעצמה לא בהכרח אומרת משהו לגופו של עניין. כדי לטעון שהמדיניות הזאת לא צודקת ו/או לא מוצלחת, או שהשמרנות בצורתה הישראלית אינה נכונה ושלא כדאי לפעול כך, לא די בתיאור היסטורי של התפתחותה והשוואות למתרחש בארה"ב תוך היתלות בהוגים כאלה או אחרים. עליך להסביר מה רע בזה. שימו לב שהסבר כזה כמובן לא יכול להיעשות במדיום אקדמי שכן הוא טוען טענות ערכיות. ההשוואות הן אינטלקטואליזם אקדמי, ולאור הקדמתי על מכון שלם דומני שאין כל פלא בכך ששגיב מתמקד בהן.

שגיב עורך השוואות למה שהתחולל באמריקה (הפיוז'ניזם), ולאחר מכן מציג תיאורים היסטוריים של השתלשלות השמרנות בישראל והקשר שלה לציונות-הדתית. יש לו הסברים על אכזבות ושברן (ימית, אוסלו, ההתנתקות והמשיחיות) שיצרו ניכור לשלטון ולמערכת המשפט, על הפופוליזם האמריקאי והישראלי, אבל כל אלו הם הסברים היסטוריציסטיים-סוציולוגיים. יש בדבריו מעט מאד טיעונים לגופו של עניין מדוע זה טוב או לא, ולמה.

כאנקדוטה ממחישה, אשתמש דווקא בקטע שלא עוסק במהות. אפילו כששגיב נזקק להסביר את היציאה שלו נגד המילייה הימני שאליו הוא משתייך, הוא מסביר זאת תוך שהוא משתמש בתיאורים הקשריים, תיוגיים ופסיכולוגיים וכמעט מתעלם מהמהות:

בשיחות איתו ברור שהוא לא נהנה מפוזיציית הימני התוקף ימנים. "זה קשה מאוד. זה מנוגד לדנ"א הפוליטי שהוטמע בי מילדות. ביקורת פנימית אינה טבעית לימין, ובעיקר לא לליכוד. הנטייה האינסטינקטיבית שלנו היא לצופף שורות, להתלכד מול השמאל ולהתייצב מאחורי המנהיג הנבחר. אבל יותר משאני ימני, אני שמרן ופטריוט ישראלי, וכשאני מבחין בטירוף קולקטיבי הולך ומתפשט בתוך הבית, אני חייב להרים קול זעקה. ואם זה מביא לניתוק הקשר עם בסיס־האם, אם זה מביא אותי למסלול של התנגשות עם המיליה שבתוכו פעלתי לאורך שנים רבות, אז שיהיה".

זה אינו קטע מהותי, שכן הוא עוסק בשגיב עצמו ולא ברעיונות. אבל אפילו הדיון שלו בהתנגדות שלו עצמו לימין נערך במונחים של האם ביקורת עצמית מתאימה לימין או לא. למה זה מעניין? ואם ביקורת עצמית לא מאפיינת ימין, אז ימני לא אמור לבקר? למה התיוג והכותרת הם טיעונים רלוונטיים? תסביר שאתה מבקר כי כך ראוי לעשות. אגב, זה ממש לא בגלל ציונות ופטריוטיות, אלא פשוט מפני שהיעדר ביקורת זה מרשם לטמטום ולשגיאות. היעדר ביקורתיות אינו נכון ולא ראוי, בלי קשר למחויבותך לציונות ולהיותך איש ימין. גם אם עובדתית ביקורת עצמית אינה מאפיין של ימין, הכותרת 'ימין' לא מחייבת כל אדם שמסווג כימני לחשוב ולפעול באופן מסוים. ביקורתיות היא טובה או רעה בלי קשר לשאלה מה מאפיין את הימין. התיוג הוא דרך  התייחסות אקדמית (שעניינה השוואה), אבל הוא אינו מישור הדיון הרלוונטי. זוהי רק אנקדוטה, כאמור, אבל דווקא בגלל זה היא ממחישה היטב את טענתי לגבי החשיבה האקדמית.

השלכה לחששות ולפחד מפני הרפורמה

התחלתי את הטור בשאלה מדוע בחוגים האקדמיים נפוץ כל כך הפחד מפני הרפורמה, ומדוע החששות מפניה כה עמוקים והיסטריים? הדיבורים על אבדן הדמוקרטיה והחששות מפני דיקטטורה, נראים לי לגמרי כנים (לפחות במודע. ראו בטור 545 על השלווה שראיתי בהפגנות, ומה שהיא אומרת על האותנטיות של הפחדים הללו), אבל לגופו של עניין מאד מופרזים.

אני שותף להתנגדות לרפורמה של לוין ורוטמן, אבל לא שותף להיסטריה מפניה ולתחזיות האפוקליפטיות שמתלוות אליה. אני לא חושב שהדמוקרטיה שלנו בסכנה מוחשית ולא נראה לי שאנחנו צפויים להפוך לטורקיה, הונגריה, רוסיה, או פולין.[3] הסברתי זאת בטורים קודמים (בעיקר בטור 548). עיקר טענתי שם הייתה שהשאלה האם נהיה דמוקרטיה או דיקטטורה לא תלויה רק במערכת החוקים ובהסדרה החוקתית אלא גם באינטגריטי של נושאי התפקידים. ממשלות הימין האחרונות מינו שופטים שמרניים, ובכל פעם מחדש הוכו בתדהמה מפסיקותיהם האקטיביסטיות. מנדלבליט מונה על ידי ביבי והיה חברו הטוב ביותר ואיש ימין מובהק מרחם אמו, וכך גם רוני אלשיך. ובכל זאת, בפועל הם פעלו בצורה לעומתית (יש שיאמרו לעומתית מדיי) ועניינית וממש לא לטובת ממניהם.

המסקנה היא שקשה לטעון שמי שממונה על ידי הממשלה יהיה עושה דברה באופן אוטומטי. זו בטח אינה תוצאה הכרחית או מובנת מאליה. לכן גם אם תהיה לממשלה שליטה על מינוי השופטים והיועמ"שים, זה לא אומר שזה יעבוד כך בפועל. טוב, אז תאמרו שבטח מי שלא ימצא חן בעיניהם הם יפטרו אותו ויחליפו אותו באחר. אבל זהו תהליך לא פשוט שלוקח הרבה זמן. מעבר לזה, הממשלה יכולה להתחלף בינתיים (בטח אם הציבור יבין שהממשלה הזאת שואפת להשתלט עליו הוא יכול לזרוק אותה). המצב יכול להשתנות באחת אחורה. איני אומר שזה בהכרח מה שיקרה, אבל החששות והפחדים נראים לי מופרזים מאד, גם אם לא בלתי אפשריים.

בני משה העלה בפניי טיעון מעניין. אם מישהו היה מציע כיום לבחור יועמ"ש, מבקר מדינה, רמטכ"ל או מפכ"ל, על ידי הממשלה, זה היה נראה צעד דיקטטורי הזוי. אבל הרי זהו המצב כיום. אם זה לא היה המצב ומישהו היה מנסה לשנות זאת, היו קמות מחאות עזות, ממש כמו שאנחנו רואים בימינו אלה. אלא שלזה התרגלנו, ובכל זאת אנחנו עדיין לא בדיקטטורה. בקיצור, יש מגמה בעייתית ברפורמה הזאת, אבל הפחד הנורא, והאותנטי לדעתי, שמתלווה אליה, נראה לי מופרז מאד.

להערכתי, בחוגים האקדמיים הפחד הזה קיים בעיקר בגלל ההשוואות שנעשות שם כל הזמן למה שקורה במקומות אחרים (טורקיה, הונגריה, פולין, רוסיה). החלק מסדרת הכתבות "דמוקרטיה. סוף" בערוץ 1, המשך בכתבות השוואתיות שונות בעיתונות (ראו למשל כאן וכאן וכאן) ועוד הרבה. יש השוואות שמצביעות על אותם תהליכים לפי אותם שלבים בדיוק, אחת לאחת, ולכן במבט אקדמי המסקנה מתבקשת לגמרי: אנחנו בדרך לשם. זו תוצאה כמעט הכרחית ממבט אקדמי על המציאות שכאמור יסודו בחשיבה השוואתית.

אלא שמהיכרות שלי עם החברה בישראל, לדעתי ההשוואה הזאת מאד בעייתית. אני לא רואה סיכוי ממשי שנהפוך למדינה כמו פולין או הונגריה, ובטח לא רוסיה. שאלת האינטגריטי, שעמדתי עליה ועל חשיבותה לא פעם (בעיקר בטור 548), היא עניין שקשה לכמת אותו. חשיבה השוואתית מטבע הדברים מתמקדת במערכות הכללים ששולטות על המצב ומסדירות אותו, ולכן המבט הוא באופיים של החוקים. קשה לטפל אקדמית במה שיעשו האנשים נושאי התפקידים במסגרת ההסדרה המדוברת, אבל כפי שהסברתי זה לא פחות חשוב בדיון הזה. זה עוד אספקט שמפחית את החששות שלי מתוצאות הרפורמה. אנשי אקדמיה מתמקדים בחוקים, במבנים ובהסדרה הפורמלית כמדד לדמוקרטיה או לדיקטטורה, וקשה להם לקבל שיש עניינים פרטיקולריים שמשפיעים על זה לא פחות. דברים כמו תרבות פוליטית, אופי של עם ואזרחים, נסיבות ביטחוניות ומצוקות שונות (תסמונות שואה), אופן הגיוס לצבא ולמשטרה, ההשפעה של הציבור על המוסדות הללו וכדומה. כל אלו מאפיינים פרטיקולריים של המצב אצלנו, שמעמידים בסימן שאלה גדול את ההשוואות שנעשות למקומות אחרים.

החברה שלנו ביסודה היא פתוחה וליברלית, עם כל הפגמים הידועים והמרגיזים שאני האחרון להתכחש להם. יש אצלנו אנשים דעתנים, ולהערכתי הפעלת כוח של ממש כלפי אזרחים (לא מכות באלות נגד מפגינים) אינה אופציה ממשית. הצבא כאן בא מכל שדרות הציבור, ואני ממש לא מצליח לראות שימוש בו נגד מתנגדי משטר (אפילו במשטרה ששם החשש גדול יותר, בעיניי הסיכוי לכך קטן מאד). יש משהו בתרבות הישראלית שלדעתי לא יאפשר את זה. הסכנות הביטחוניות שמסביב נותנות לאזרחים כוח (ראו את סרבנות הטייסים והלוחמים) ועוד. בקיצור, להערכתי, למרות ההשוואות האקדמיות המלומדות לפולין ולהונגריה, ולמרות שהכל נראה לכאורה אותו דבר בדיוק, לכל מקרה יש מאפיינים ייחודיים, וחשיבה אקדמית נוטה להתעלם מהם. לכן החשש שלי מהתוצאות שאמנם קים, אינו בעצימות שניתן לשמוע אצל אנשי האקדמיה ואצל אלו ההולכים בעקבותיהם.

אנשי התפיסה האקדמית כמובן יאמרו כנגדי שבכל מקום חשבו כך. גם אזרחי פולין והונגריה חשבו שאצלם זה לא יקרה. ואכן, להשוואות יש ערך מוסף, שכן הם יכולות למנוע הטיות ומאוויי לב שלי ולהעמיד אותי על קרקע מוצקה כביכול 'מדעית' ולא להיסחף אחרי המקרה הפרטיקולרי. עד כאן היתרונות שלהם, כפי שתיארתי אותם גם למעלה. לכן אני חושב שחשוב לקחת אותם בחשבון, ולא ללכת שבי אוטומטית אחרי נטיות לבי (ואולי הטיות לבי). אבל כאן רציתי להדגיש גם את החסרונות של ההשוואתיות האקדמית, שאינם אלא צדה השני של אותה מטבע. עלינו לזכור שמדובר כאן ב'מדעי' החברה והרוח, וכפי שהסברתי כבודן של ההשוואות שנערכות שם במקומו מונח, אבל לפעמים ניתוח איכותני ספציפי שמבוסס על היכרות בלתי אמצעית עם המקרה הנדון שבפנינו, יכול להראות לנו שההשוואות הללו, גם אם הן נכונות לגמרי במובן האקדמי (כלומר הדמיון בפרמטרים האובייקטיביים הקשיחים באמת מושלם), לא בהכרח יביאו אותנו בכל מקום לאותן תוצאות.

ועוד לא דיברתי על כך שההשוואות הללו עצמן, בפרט אלו שמופיעות בעיתונות הפופולרית, נעשות בדרך כלל באופן מוטה ומגמתי. גם במישורים האובייקטיביים האקדמיים יש הבדלים בין המקרים, ואנשים נוטים להתעלם מהם. אבל כאמור גם אם ההשוואות נעשות באופן אקדמי מושלם, יש חסרונות אינהרנטיים בגישות ההשוואתיות.

סיכום ומסקנות

איני מתכוון לקבוע כאן מסמרות. בהחלט ייתכן שאני נאיבי, ואולי אלו מאוויי לב, הדחקות והכחשות שלי. יש משקל להשוואה אקדמית ואסור לזלזל בה. אבל אני חושב שיש לה גם מגרעות וחשוב לקחת גם אותן בחשבון. כפי שכתבתי בטור 545, נראה לי שגם בקרב המוחים החששות הללו לא תמיד נראים מעשיים, ולא בטוח שכולם משוכנעים שהם יתממשו בסיכוי גבוה. אבל דווקא אצל אנשי אקדמיה אני חושב שהחששות והפחדים הם אמתיים ומוחשיים, והדוגמה שהבאתי למעלה מפרופ' יונתן ברויאר מדגימה זאת היטב. טענתי היא שאלו חששות שקשורים לחשיבה אקדמית, שכן אנשי אקדמיה רגילים לנטרל הטיות ונטיות לב ולהתמקד בהשוואות ובנתונים אובייקטיביים כמותיים ואחרים. ושוב, חשוב לקחת זאת בחשבון, כי זו דרך נכונה לבחון את הסיטואציות שלנו ולהימנע מהטיות. אבל בה במידה חשוב גם להיות מודעים למגבלותיהן של ההשוואות האקדמיות. יש להתחשב בהן לטוב ולמוטב. אולי אני טועה בגלל שאני מתעלם מההשוואות, אבל ההשוואות כשלעצמן אינן ערובה לתוצאה נכונה. צריך להתבונן על המצב בשני סוגי המשקפיים הללו: גם במשקפיים ההשוואתיות-אובייקטיביות אבל לא להתעלם מהמשקפיים הפרטיקולריות.

המסקנה היא שחשוב לפעול נגד הרפורמה בצורתה הנוכחית, שכן היא מביאה להסדרה רעה ומסוכנת. החשש מאבדן הדמוקרטיה אינו משולל יסוד, וההשוואות יוכיחו. אבל עדיין המשקפיים הפרטיקולריות אומרות לי שהחשש הזה עדיין נמוך למדיי. השמועות על מותה של הדמוקרטיה שלנו, גם אם הרפורמה תעבור בצורתה המלאה (והסיכוי לזה עדיין קלוש להערכתי), הן מוקדמות ומוגזמות. המבט הזה יכול אולי קצת להרגיע את השטח ולהנמיך את הלהבות, ולהפוך את הדיון לענייני יותר, ואני מקווה שבכל זאת הוא לא יוריד את המוטיבציה להיאבק ולהתווכח עם המצדדים בנוסח הקיצוני של הרפורמה. אינשאללה.

[1] עסקתי בזה מזווית אחרת במאמרי על האוקימתות.

[2] אגב, בפילוסופיה אנליטית המצב שונה. בחיבורים רבים ששייכים לז'אנר הזה ניתן לראות טיעונים פילוסופיים ולא רק סקירות ומיונים והשוואות. לכן לא מעט מאמרים בפילוסופיה אנליטית באמת אינם מחקר פילוסופי אלא הגות. לא כולם כמובן. לפעמים הכלים האנליטיים משמשים להבחנה בין תפיסות ולמיון הגויות, ואז מדובר בכלים שפועלים בשירות המחקר האקדמי של הפילוסופיה ולא ביצירה פילוסופית עצמאית. הגבול אינו חד כמובן.

[3] אגב, אני גם לא בטוח שהמצב במדינות ההן הוא כפי שנוהגים לתאר אותו. אני רואה איך מתארים את ה"אפרטהייד" ואת הרפורמה הנוכחית אצלנו, ומבין שהקשר בין התיאורים למצב כשלעצמו אינו מאד הדוק תמיד. העיר על כך מרדכי בטוקבק לטור 545, אם כי לדעתי הוא הפריז שם לצד השני.

44 תגובות

  1. לצערי הסיבה היותר גדולה לפניקה היא תיבת התהודה של אנשים עם דעות כאלו באקדמיה בשילוב עם הצתדקות כלפי הקולגות שלהם בחו"ל על כמה הם לא מזדהים עם ישראל החשוכה והכובש.
    אני לא אוהב בדרך כלל הסברים "פסיכולוגיים" כאלה, אבל נראה שפה אין ברירה אלא להיזקק להם.

    1. כתבתי לא פעם שפסיכולוגיזם הוא נשקו על החלש. כשאין לך טיעונים ענייניים אתה מאשים את השני בפסיכולוגיזם. לא מגיעים כך רחוק. הבאתי לזה את משל החוזר בתשובה או יוצא בשאלה. חבריו הקודמים (שאותם נטש) תמיד מסבירים אותו פסיכולוגית, וחבריו החדשים (שאליהם הצטרף) תמיד מסבירים אותו פילוסופית.
      הבאתי כאן הסבר פילוסופי, כדי לחלוק עליו אתה צריך להראות מה לא נכון שם. הכי קל זה לומר שהאחר פועל מהבטן ובתיבת תהודה. לדעתי הצד התומך ברפורמה פועל לא פחות מהבטן ובתוך בתיבת תהודה צרה יותר.

      1. הבעיה בהסבר הפילוסופי שהגישה שלהם היא לא באמת אקדמית כח אז היה אפשר להשוות למשל לניו זילנד או למדינות אחרות אבל משום מה המדינות האלה נעלמו מהמחקרים. כמו שאמרת, לא נכון להשוות לניו זילנד כי התנאים שונים, אבל להשוות רק לדוגמאות שליליות זה לא מדעי (אבל לצערי זה כן נהיה "אקדמי").

        1. אני מבין שקראת את כל המחקרים. אשריך. כי במעט שאני ראיתי, בהחלט הופיעו השוואות גם לשם. ולא רק אצל דרשוביץ שהתפרסם כעת.

          1. אחרי שפורום קהלת ואחרים השוו לניו זילנד, הם החליטו להשוות לניו זילנד כדי להראות מה שונה (בלי להראות מה שונה בפולין והונגריה). אין כאן שום דיון אקדמי (משני הצדדים) אלא "overfit" לתוצאה שרוצים להראות, כך שקשה לי לקבל את הטענה שהפאניקה נובעת מגישה אקדמית.

  2. קראתי והסכמתי למהלך המרכזי.
    עם זאת לא זכיתי להבין מה בדיוק כושל בטיעון של ברויאר (אם בכלל הוא "טיעון"). זו לא התרסה. באמת לא הבנתי מה כושל או מה בעייתי בעיניך.
    כנ"ל לגבי מה שאמר אסף שגיב (קראתי את מאמרו כשהתפרסם). לדעתי הביקורת שלו פשוטה מאד: הוא שמרני שמאמין שהדרך השמרנית – המבוססת בין היתר על התנגדות למהלכים קיצוניים ובהולים (וככה שגיב מפרש את המהלך הנוכחי של חסידי הרפורמה) – היא רציונלית ולכן גם "מוסרית" יותר. זוהי טענה עניינית ופשוטה מאד. לא מצליח להבין למה לדעתך העובדה שהוא מגבה את עמדתו בדוגמאות סוציולוגיות והיסטוריות גורעת משהו מדבריו. כאן יש לי ממש הרגשה שאתה מנסה להעמיס על שגיב את אותן בעיות שאתה מזהה (בצדק רב!) בשיח האקדמי.

    1. לא אמרתי שהוא כושל מפני שהוא לא העלה טיעונים. הוא הביע חששות ופחדים. ניסיתי להציע להם הסבר לא פסיכולוגיסטי. לא האשמתי אותו בהתרסה מפני שזו לא התרסה בעיניי. לא יודע היכן בדבריי ראית האשמה כזאת.
      גם לבי שגיב הסברתי את טענתי. אני מסכים לדבריו, אבל מדבר על צורת הטעינה שלו. יש שם גם טיעונים ענייניים (במינון נמוך), אבל מינון גבוה מאד של השוואתיות אקדמית.

      1. לא אמרתי שייחסת לברויאר עמדה מתריסה. דיברתי עליי. חשבתי שאתה עלול לייחס בטעות לשאלתי עמדה מתריסה. בכל מקרה לא ברור לי מה פגום בדברים שברויאר אמר. לדעתי הם מאוזנים והוגנים (גם אם הערכותיו וחששותיו מוגזמים). הם נותנים לסטודנטים תחושה שיש פה אישיו רגיש אבל האיש מודה שיש דרכים רבות ואף מנוגדות לגשת אליו.
        לגבי שגיב אני לא מצליח להבין מה רע ב"מינון גבוה" של "השוואתיות אקדמיות"… הטענה הבסיסית העניינית שלו ככ פשוטה (השמרנות האותנטית נכונה ומוצדקת, בניגוד לסמי-שמרנות שהוא תוקף כאן) ולכן לא ברור לי מה היה מועיל לחזור עליה בכמה אופנים?! מה שנשאר לו אחרי שהעלה אותה זה לבסס אותה באופן היסטורי, סוציולוגי וכו.

        1. היכן אמרתי שיש בדבריו משהו פגום? יש פחד מופרז לדעתי, ורק על כך דיברתי.
          על שגיב אין טעם לדון בלי להיכנס לפרטי מאמרו. אין בזה ערך רב.

          1. כבר הסכמתי שיש פחד מופרז בדבריו. למה זה חשוב או בכלל קשור לנושא הטור?
            לגבי שגיב, לא רואה מה רלבנטי כניסה לפרטי מאמרו. שהרי אתה טענת טענה עקרונית (שהוא לא ענייני אלא "אקדמי"). אני טוען עניינית כנגדך שהאקדמיות במקרה זה רלבנטית מאד: יש לו טענת יסוד נורא פשוטה וכל השאר זה גיבוי.

            כאמור אני שותף מלא לביקורת העקרונית שלך על האקדמיה, עס ניסיוני הדל לפחות. דווקא ההסברים לתופעה הזו לא יכולים להיות "ענייניים" בלבד…. הרבה היסטוריה, פסיכולוגיה ותרבות עומדות ברקע

            1. להזכירך, נושא הטור היה הפחד המופרז. כך שלשאול מה זה קשור לנושא הטור, הופך את השיח בינינו לתמהוני (ואני משתמש בלשון המעטה).
              לגבי שגיב, אני דיברתי על צורת הטעינה שלו ולא על הטענות (שלהן אני מסכים). הכל הוסבר.

              1. עכשיו אני רואה שאכן הייתה גם כותרת משנה לטור שבה ציינת שהוא עוסק בפחד. לא רק שטעיתי כאן אלא חמור מזה – אתה צדקת.
                לגבי שגיב אני לא חוזר בי. "צורת הטעינה" שלו היא אחלה באחלה בעיניי. ציינתי כבר למה.

  3. החששות של פרופ' ברויאר בנוגע לדמוקרטיה אולי מוצדקים באופן כזה או אחר, אבל אני מבטיח לו שגם בפולין, בהונגריה ובטורקיה מתנהלים קורסים במתמטיקה, כך שההשלכות של שהוא מפנטז עליהן הן אפוקליפטיות, ואינן ראויות אפילו לחשיבה אקדמית המבוססת על השוואות וכו'

  4. אגב, ההקדמה בזאת של פרופ' ברויאר היא המחשה מצוינת לצורך הדחוף ברפורמה: יצאה הנחיה מפורשת של רקטור האוניברסיטה שאין לדבר על הרפורמה אלא בשיעורים הקשורים אליה ישירות. גם מניעיו של ה"מחוקק" פה ברורים לחלוטין, הוא הביע אותם במפורש: מלבד קורס העוסק בצורת הממשל ובמחקרה אין לכפות על סטודנטים דיון והבעת עמדה ערכית שאינה בהכרח מתאימה לכל הסטודנטים (מפתיע ביותר שהנחיה כזאת יצאה באוניברסיטה העברית, אבל שמרתי את המייל כהוכחה). מה עשה פרופ' ברויאר? אקטיביזם חקיקתי: הסביר למה בעצם גם קורס במתמטיקה קשור ישירות לרפורמה. נו, באמת. ביזיון אינטלקטואלי. אחר כך אין להתפלא שאנשים אינם מעוניינים ישעשו את החוכא ואטלולא הזאת שוב ושוב בחוקים שהם מנסים להעביר.

    1. לפני ההאשמות הייתי בודק מהי ההנחיה ומתי ואיך נאמרו הדברים. מעבר לזה, הקדמה כזאת לפני הקורס לא בהכרח סותרת את ההנחייה. ולבסוף, גם אם תיעשה רפורמה, מי שחושב שזה יפתור את הבעיה טועה. כבר הסברתי שמידת האקטיביזם והיצירתיות עולה ככל שהמגבלות שמוטלות עליה גוברות. מערכות כללים לא פותרים בעיות אמיתיות.

      1. זאת ההנחיה שניתנה לנו לפני תחילת הסמסטר:

        חברות וחברי קהילת האוניברסיטה העברית,

        סמסטר ב', שייפתח ביום א' הקרוב, יעמוד עדיין תחת עננת המשבר האזרחי החריף, שמלווה אותנו בחודשים האחרונים. במכתבנו הקודם ציינו כי כולנו מבינים שזאת זכותה ואף חובתה של ממשלה חדשה לקדם נושאים חדשים ולשנות כללים קיימים. זהו חלק מנשמת אפה של דמוקרטיה. יחד עם זאת, חלק לא פחות חשוב של כל ממשלה הוא לכבד את כללי המשחק היסודיים של דמוקרטיה, הכוללים כיבוד זכויות אדם וחופש ביטוי וכוללים מערכת איזונים פנימית בין הרשויות על מנת לשמור על זכויות המיעוט ולמנוע עריצות שלטונית. זהו גם חלק מנשמת אפה של דמוקרטיה. אנו ממשיכים לעמוד מאחורי התובנות האלה.

        אנחנו מעודדים את חברות וחברי קהילת האוניברסיטה—חברות וחברי סגל אקדמי ומנהלי, סטודנטיות וסטודנטים—להיות מעורבים באופן חיובי ובונה בשיח הציבורי. את זאת יש לעשות שלא במסגרת השיעורים (אלא במקרים בהם נושא הקורס רלוונטי לדיונים אלה). אנו מבקשים לנהל דיונים אלה באופן שקול, מתון ומכיל, סובלני ומכבד, המאפשר ביטוי עמדות מגוונות. אנו קוראים לקהילת האוניברסיטה להסתמך בדיונים אלה ככל הניתן על תיאוריה, מחקר ועובדות—חומרי הגלם המרכזיים המרכיבים את יסודות האוניברסיטה ומציבים אותה כאחד ממוסדות המחקר המובילים בעולם.

        בשבוע הבא יתקיימו בקמפוסים השונים מעגלי שיח. מדובר ביוזמה של חברי סגל וסטודנטים, אשר אושרה על ידי ההנהלה ולא תתקיים על חשבון שיעורים. במעגלי השיח, מרצים ומרצות מסגל האוניברסיטה, מתחומי ידע רלוונטיים, ישוחחו עם קבוצות סטודנטים באווירה לא פורמלית על ההשלכות של החקיקה המתגבשת, כפי שהם מנתחים אותה. כ-4 מרצות ומרצים יובילו את הדיון בכל מעגל שיח. הדיון במעגלי שיח אלה חייב להתקיים לפי העקרונות המפורטים כאן למעלה. קבוצות נוספות המעוניינות לקיים מעגלי שיח כאלה מוזמנות לתאם זאת מול דיקן הסטודנטים, כמקובל.

        על כולנו לזכור שקהילת האוניברסיטה מגוונת מאוד. לא כולם מחזיקים בדעה אחת. מעבר לזה, לא כולם מעוניינים לקחת חלק בדיונים פומביים מסוג זה, וגם זו זכות שיש לאפשר. לפיכך, אנו חוזרים ומבקשים לא לעשות שימוש בשיעורים כדי לקיים דיונים בנושאים אלה (למעט היכן שמתבקש מנושא השיעור) ולהקפיד על דיון מכבד ומכיל המאפשר ביטוי מלא לכולם.

        הרקטור ביקש במפורש לא לנצל את השיעורים לדיון / מחאה על הרפורמה.

        1. הדברים שהובאו נראים לי עומדים באופן סביר בהנחיות. הוא לא דן ולא הקדיש לזה מעבר לכמה דקות כדי לסלק את הנושא מהשולחן ולהביע תחושות. לגיטימי.
          אגב, הוויכוח שלנו כאן מוכיח את טענתי האחרונה בהודעה הקודמת.

  5. אי אפשר לדבר על הרפורמה כאילו היא לא מתאימה אידאולוגיה ימנית בגלל הגברת צנטרליזם שלטוני. זו אמירה שמנתוקת מהמקרה שלנו. למעשה מה שקורה אצלנו זה הפוך . כל הדיקטטורה של המשפטנים זה מחלת שליטה של השמאל שלא מוכן להרפות גם כשהוא לא נמצא בשלטון ( שהרי אז לא ראינו יותר מדי התערבויות של בג"ץ או היועמ"ש) ומנסה לשלוט דרך מוסדות שלא נבחרו ע"י העם . הממשלה כשלעצמה לא מאמינה באמת בסוציאליזם קיצוני אלא זה אילוץ קואליציוני בגלל החרדים. גם החרדים לא באמת סוציליסטים . התפיסה של את הכספים שהם מבקשים והתמיכה בחלשים היא לא בגלל שמישהוא חייב לתת להם או בגלל שוויון אלא בגלל מצוות צדקה. אמנם כלפי חוץ הם אכן משתמשים בטיעונים הללו מתוףך ציניות אבל היום זה או מממשלה עם חרדים או עם ערבים שהם פי אלף יותר גרועים ממנה בהיבט הזה . וזו כן ממשלת ימין על מלא במובן שהיא ראשונה מפלגה ללא אלמנטים פרוגרסיביים ( או קומוניסטים) בתוכה ( חוץ מממשלת טומי לפיד המפדל והליכוד. לכאורה גם הממשלה של יאיר ליד הבית והליכוד ( שהיא אותה ממשלה לגמרי) גם היא הייתה אמורה להיות כזו אבל היא נפלה על חוק הלאום מה שבעצם חשף את יאיר לפיד כפרוגרסיבי) . חוץ מזה שהיום מערכת המשפט נטלה לעצמה אקטיביזם שלטוני ולכן הרפורמה לא מגבירה צנטרליזם אלא פשוט מחזירה את האיזון למקומו מכיוון שבג"ץ עדיין ישאר פרוגרסיבי למשך הרבה שנים עד שימונו שופטים שמרנים מבחינה משפטית יש לנקוט צעדים קיצוניים יותר מאשר היה נחוץ במקרה הרגיל . הסיפור עם היועמ"שים הוא פשוט שערורייה.

      1. תנוח דעתך כבר לפני כמה עשורים הורידו את שמות הסטודנטים מהמבחנים כדי למנוע הטייה.

        1. דעתי נחה לגמרי, אבל אתה יכול להניח שגם אני יודע את זה. אני לא חי על הירח.
          ובכל זאת אסב את תשומת לבך שישנם מבחנים שיש עליהם שמות גם היום. למשל בחנים, עבודות שונות, תרגילים וכדומה.
          אגב, הורדת השמות אמנם מונעת הטיות מסוימות אבל היא יוצרת אחרות. כפי שהערתי בטור, אם אתה מכיר את הסטודנט ויודע שהוא מאד מוכשר ושולט בחומר, אזי כשיש ניסוח שיכול להתפרש לשני כיוונים זה דווקא נכון להתחשב בהיכרות שלך ולהניח שהפירוש של דבריו הוא זה הנכון. זו המשמעות של לדון לכף זכות. הסברתי כאן פעם שזו לא עשיית חסד ולפנים משורת הדין אלא חתירה לאמת. נדמה לי שבטור 440, ובמאמר על תערו של אוקאם.

          1. ואם סטודנט אחר מבריק שלא ״זכה״/לא ידע שאפשר/לא יכל להיפגש עם הפרופסור כתב ניסוח שיכול להתפרש לשני כיוונים ואתה לא מכיר אותו??

            1. אז לצערי לא יהיה לי את המידע הרלוונטי ואצטרך להישאר בספק כמו לגבי כל סטודנט שאיני מכיר.
              בדיוק כמו שאם יש לי מידע מוקדם על תוצאה של הטלת קובייה ואני יודע שהיא זוגית, יהיה זה טיפשי לומר שהסיכוי שהיא הייתה 2 הוא 1/6. במידע שיש לי הסיכוי לכך הוא 1/3. ההערכות שלי את המציאות תלויות במידע שבידיי, וממש טיפשי להתעלם ממידע שקיים אצלי בשם איזה עקרון צדק עלום.
              זה מזכיר לי הרצאה שנתתי פעם למשפטנים, ושם עלתה הגמרא לגבי אשתו של רבא שנכנסה ולחשה לו שלא ישביע את בעלת הדין שבאה לפניו כי היא שקרנית. רבא הפך את השבועה בגלל זה. השומעים ממש התקוממו, ושאלתי אותם האם לדעתם היה עליו להתעלם מהמידע שבידו (הוא מכיר את אשתו ויודע שהיא אומרת אמת), ולהשביע שקרנית ובכך לאפשר לה לגזול כסף שאינו שלה? ודוק היטב.

  6. הערה בשולי הדברים: לפעמים נדמה שמינויים שאמורים להיות ימניים שינו את עורם כשקיבלו את התפקיד, אולי בהשפעת הסביבה השמאלנית. אני חושב שיש מקרים שכך היה, אבל לפעמים זו טעות אופטית. אפשר לקחת כדוגמא את הפסילה של מינוי דרעי. השופטים מהצד השמאלי אמרו אוטומטית "לא סביר", החלטה אקטיביסטית מובהקת, ושגויה לדעתי. הצד השמרני גם הוא פסל את המינוי, אבל בנימוקים משפטיים מובהקים. כמתנגד לאקטיביזם, ניגשתי לפסק הדין הזה במצב רוח קרבי, אבל כשקראתי את דבריו של אלכס שטיין לא יכולתי שלא מלהשתכנע. האיש פשוט צודק והמינוי פסול משפטית. אני בטוח שאילו לא היה קיים עניין ההשתק הוא היה מאשר אותו. כך בונים אמינות של בית משפט.

    1. לגמרי נכון, וזה גם מראה שביהמ"ש הולך ומתאזן ואנשים שמבקרים אותו לפעמים חיים בעבר.
      יש לזכור שבשנים האחרונות הימין שולט בממשלה ומטבע הדברים עתירות נגד הממשלה הן עתירות "שמאלה". לכן גם אם ביהמ"ש מקבל את העתירות בחלק קטן הוא עדיין מצטייר נוטה שמאלה.

  7. תחומי הרוח אינם מדע, שהמדע תכליתו לחקור ולגלות אמת תיאורטית או אמפירית הקשורה לעולם הזה, ואילו תחומי הרוח לחקור ולהסביר את רוח האדם, מה שנשגב מהבנה מדעית. כך חוקר ספרות מסביר את יצירתו של סופר או משורר או שירה וספרות בכלל; פרופסור לפילוסופיה את מחשבתו של פילוסוף או שיטה פילוסופית, וכיוצא בזה. ממילא תחומי הרוח, להבדיל מהמדע האדיש, ערכיים ממהותם. אלא מאי? למדעים יש אקסיומות וכללים המקובלים על כל המדענים. בתחומי הרוח יש דעות המשקפות מגוון ערכים שאינם בהכרח מסכימים זה עם זה. אדרבא, כל עוד תחומי הרוח מנסים להידמות למדעים, הרי הם מתרחקים מהרוח, כי מה שנכון ברוח אינו דבר הניתן להוכחה כזו או אחרת, אלא דבר המוסכם על אנשי רוח לדורותיהם.

    1. גם אם הערתך הייתה נכונה (והיא לא), אז דבריי נסובים על מדעי החברה ולא הרוח. כזכור, היסטוריה מסווגת כמדעי הרוח, והיא לא עוסקת בערכים אלא בעובדות. אבל זו סמנטיקה. גם ספרות ושירה לא עוסקות בערכים. הן לכל היותר עוסקות בהערכה אסתטית או אמנותית, וגם זה לא מדוויק. חוקר לא אמור להביע עמדה על ערכה של יצירה (זה מבקר), אלא למיין ולסווג יצירות ולאפיין אותן ואת מרכיביהן. וזו בדיוק עבודה מדעית, אלא שהעובדות שבהן מדובר הן עובדות ספרותיות או פואטיות (היצירות), והחוקים הם חוקים שחקק האדם. אין שום הבדל עקרוני.
      הוא הדין לגבי חקר הפילוסופיה (גם הוא אינו עוסק בערכים. הפילוסופיה כן).

      1. אלו הגדרות מאד מאד מצומצמות. מכל מקום, תוקידידס כתב שבתקופה של מתחים פוליטיים וחברתיים מאבדות המלים את משמעותן האמיתית והופכות לסיסמאות. אולי התקופה המודרנית בכללותה היא תקופה של מתחים פוליטיים וחברתיים בהן המלים רחקו מהוראתן האמתית, ובכלל זה המלים האקדמיות, המלים הרבניות, המלים של סופרים ומשוררים, כל שכן המלים של פוליטיקאים ושל עיתונאים.

      2. "חוקר לא אמור להביע עמדה על ערכה של יצירה (זה מבקר), אלא למיין ולסווג יצירות ולאפיין אותן ואת מרכיביהן."

        אם זו עמדה ערכית, כך נשמע מלשון "אמור", אז מניין היא באה? עובדתית, זוהי כמובן טענה שגויה. ההבחנה בין חוקר למבקר היא שרירותית ולמעשה אינה קיימת. כל גדולי החוקרים הספרותיים חיוו דעתם על ערכן של יצירות.

        אני מניח שכתבת על הדיכוטומיה עובדות-ערכים. נראה שההבחנה הפילוסופית-יומיאנית הזו בין ought ל- is אבד עליה במקצת הכלח (עיין למשל בכתבי הילרי פוטנם שהיה גם פילוסוף גם מתמטיקאי וגם יהודי חם). הלא כן?

        1. זו הבחנה בין שני סוגי תפקידים ולא בין שני סוגי אנשים. יכול חוקר להביע עמדה על ערכה של יצירה, אבל אז הוא לא משתמש בכובעו כחוקר אלא פועל כמבקר. הוא יכול כמובן להביע כמעט את אותו דבר בדרך תיאורית, כלומר לא לומר יצירה זו לא טובה בעיניי אלא לומר יצירה זו מקיימת או לא מקיימת מאפיינים כאלה וכאלה (אולי הם מקובלים כמדד לערך של יצירה, ועדיין זו אמירה תיאורית ולא שיפוטית). האמירה השנייה היא של חוקר, הראשונה של מבקר.
          כתבתי לא פעם על ההבדל בין פוסק או פרשן תורני לבין חוקר אקדמי של התלמוד. ההבדל דומה, וגם שם הערתי שיכול החוקר גם לפסוק הלכות ולהביע עמדה האם פוסק או פרשן צדק או טעה, אבל אז אינו פועל כחוקר אלא כפרשן או פוסק. שוב, זו לא הבחנה בין אנשים אלא בין תפקידים (כובעים).
          המונח 'אמור' כאן אינו בא להביע ערך אלא תפקיד. זה כמו לומר שסנדלר אמור לתקן נעליים ולא כיסאות. אגב, יכול אדם שעובד כסנדלר לתקן כסאות, אבל אז הוא לא פועל בכובעו כסנדלר אלא בכובע של נגר.
          ההבחנה בין ought ל-is התייחסתי לא פעם (שוב לא בחיבור מיוחד. תוכל לראות למשל בטור 25-6 כאן באתר בוויכוח שלי עם פרופ' יורם יובל). ממש לא אבד עליה הכלח, אלא אצל עצלי המחשבה.
          את הילרי פטנם אפילו פגשתי פעם (בביקוריו התכופים באוני' בן גוריון), וכמובן גם קראתי מקצת מכתביו.

          1. מנין ההבחנה הזו בין חוקר למבקר? אינני מכיר שום הבחנה כזו. מי הוא הממנה לתפקיד זה או אחר? מאיזה עולם אתה שואב את ההבחנה הזו? במקומותינו, דן מירון (טוב, לא במקומותינו אלא בקולומביה) הוא דוגמא קלאסית של חוקר ספרות. הוא איננו חדל לרגע להעריך ולדרג יוצרים ויצירות. וכמוהו בדור הקודם אריה לודוויג שטראוס. וכך חוקרי הספרות לדורותיהם בכל השפות. העובדות (הספרותיות) והערכתן פתוכות זו בזו לבלתי הפרד. האם אתה בן בית בעולם הזה של חקר הספרות?

            זה נוגע כמובן להבחנה בין עובדות לערכים ובאופן כללי לחשיבה דיכוטומית. מפתיע שדווקא מי שמכיר היטב את מושג הסופרפוזיציה (כמובן שפוטנם עסק בזה הרבה) מקובע בחשיבה לוגית בינרית כזו.

            1. קשה לענות על שאלות כאלה. זה כמו שסנדלר ישאל אותך למה שהוא לא יוגדר כמתמטיקאי? מי קובע מהו מתמטיקאי?! יש דברים שהם ברורים מאליהם. חוקר אקדמי אמור לעסוק בשאלות שיש לגביהן תשובות אובייקטיביות, אחרת הוא אינו חוקר אלא מביע עמדה (כלומר מבקר) או יוצר.
              לגבי דן מירון, אין לי אלא לחזור על מה שכתבתי לך על חילופי הכובעים. העובדה שאנשים רבים מטשטשים בין התחומים לא מוכיחה אלא שמושגיהם מטושטשים או שהם מחליפים כובעים. הפניתי בטור למאמרי על המחלוקת לגבי הגישה הפילולוגית-היסטורית במחשבת ישראל.
              אני מכיר היטב את מושג הסופרפוזיציה, ועוד יותר מכיר (לצערי) את השימוש הפזיז והלא מדויק שעושים בו אלו שאינם מתמצאים בפיזיקה קוונטית. אין לו ולו בדל קשר לנדון דידן. זה בערך כמו השימושים שעושים בספרות פופולרית ובתחומים לא מתמטיים במשפט גדל.

              1. מכיר היטב גם את מושג הסופרפוזיציה וגם את משפט גדל. אגב, פוטנם עסק בשניהם. אבל כשרואים את העולם במסגרת של קלסיפיקציה ודיכוטומיות קצת קשה להבין זאת.

  8. הרב ד"ר אברהם,

    כמי שנתון בשני עולמות, זה האקדמי וזה הרבני, הייתי שמח לקרוא על ההשוואה המתבקשת בין העולם האקדמי לעולם הרבני על אקדמיותיו המרובות, כתבי העת שלו והעמדות של הפרופסורים שלו, קרי רבניו. האם ערכת השוואה כזו?

    1. עניין כללי מדיי. אתה מתעניין בנקודה מסוימת? ברבנים וכתבי עת איני עוסק. השוואות לגבי צורת הלימוד תוכל לראות במאמרי (ישנו כאן באתר) על הרמנויטיקה של טקסטים קנוניים ובמפוזר בכל מיני מקומות.

      1. אני מופתע. ממתי אתה נרתע מלעסוק בדברים כלליים? ההשוואה הנדרשת כאן היא בין שני עולמות שיש להם קווי דמיון מבניים מרובים ביותר. אתה מכיר במידה רבה את שני העולמות. ההשוואה ביניהן וההצבעה על ההבדלים העמוקים ביניהם, למרות הדמיון המבני, יכולה להיות מעניינת ומחכימה ביותר. היא גם איננה בלתי תלויה בדיכוטומיה עובדות-ערכים.

        1. אני נרתע מלעסוק בנושאים כלליים מדי, מפני שזה דורש עבודת מחקר מקיפה מהרבה היבטים, ולכן זה עניין למחקר אקדמי ולא לטור ברשת. כפי שכתבתי, עסקתי בהיבטים מסוימים של ההשוואה הזאת.
          ואכן, כפי שכתבתי היא קשורה בטבורה להבחנה בין עובדות לערכים.

  9. שמא הגיע הזמן לעסוק במחקר במקום בטורים פופלריים? 🙂 אשמח לעזור.

  10. סתם פרפרת: עניין ההכרה ביחידאיות בהסבר מציאותי הוא מחלוקת רבשקה וחזקיה. רבשקה אמר "אל תשמעו אל חזקיהו כי יסית אתכם לאמור יקוק יצילנו וכו' מי בכל אלוהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל יקוק את ירושלים מידי" וחזקיה בתפילתו השיב "אמנם יקוק החריבו מלכי אשור את הגוים ואת ארצם ונתנו את אלוהיהם באש – כי לא אלוהים המה כי אם מעשה ידי אדם עץ ואבן ויאבדום. ועתה ה' אלוקינו הושיענו נא מידו וידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' אלוקים לבדך" (ונענה לו הקב"ה. ואולם נראה שלא ידעו הממלכות). [ואגב י"ל שמעין זה גם עניין התובעים סימטריה בערכים (כגון שכפי שאני תובע מזולתי שלא יכפני לדעתו כך גם אני איני יכול לכפותו, כעניין עקרוני, ואין לחלק שאני צודק והוא לא)]

  11. יש להעיר ש"חששות" זו צורה דמגוגית של ויכוח שפוטרת את הטוען מטיעונים רציונליים. הרי עם רגשות אי אפשר להתווכח. כמו שחבר אומר לך שהוא נעלב ממה שעשית. הוא לא טוען שעשית משהו לא בסדר

השאר תגובה

Back to top button